שכר כולל דמי הבראה

המוסכמות כפי שנקבעו בדיון המוקדם התובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 1.9.00 ועד ליום 14.10.96 . שכרה של התובעת היה 2425 ₪ נטו. הפלוגתאות כפי שנקבעו בדיון המוקדם מה היו נסיבות סיום עבודתה של התובעת והאם פוטרה כטענתה או התפטרה כטענת הנתבעת. בכפוף לאמור בפלוגתא 1 לעיל, אם התפטרה התובעת האם התפטרה בדין מפוטרת. בכפוף לאמור בפלוגתאות לעיל, האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים. האם זכאית התובעת לדמי הבראה או ששכרה כולל דמי הבראה כטענת הנתבעת. האם זכאית התובעת לביגוד. האם זכאית הנתבעת לקזז מכל סכום שיפסק לתובעת בגין חופשה ביתר, דמי הבראה ביתר, תשלום דמי בריאות וחלק העובד, והפרת חובת נאמנות ואי מתן הודעה מוקדמת. האם זכאית התובעת לפיצויי הלנה או שיש לבטלם או להפחיתם. נסיבות סיום העסקתה של התובעת התובעת הועסקה כעוזרת גננת בשירות הנתבעת, בעלת גן ילדים פרטי, במשך 6 שנים. לטענת התובעת היא אולצה לעזוב את עבודתה בעקבות הרעה בתנאי העבודה ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים. בתאריך 14.10.96 יצר בעלה של התובעת, קשר טלפוני עם הנתבעת, והודיע לה שהתובעת לא תבוא יותר לעבודה (עמ' 3 שורות 5-9 לפרוטוקול). לאחר השיחה הזו לא יצרה התובעת שום קשר טלפוני או באמצעות מכתב עם הנתבעת והגישה את תביעתה ב- 17.10.96 (עמ' 5 שורות 6-16 לפרוטוקול - עדות התובעת). סעיף 110א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע: " התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין דרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". התובעת צירפה לכתב התביעה מכתב ובו פירטה את טענותיה ותביעותיה כלפי הנתבעת. במהלך הדיון נקבע שהנספח הנ"ל ישמש כעדותה הראשית של התובעת (עמ' 2 לפרוטוקול). עיקר טענותיה של התובעת בנספח לכתב התביעה: א. כשהתחילה לעבוד, היו בגן 15 ילדים, והוסכם בינה לבין הנתבעת שלא יתווספו ילדים נוספים. לאחר כשנה החלה הנתבעת להוסיף ילדים ובתמורה הוסיפה לתובעת "פרוטות" כהגדרתה. לטענת התובעת ההרעה בעבודה החלה בשנה האחרונה כאשר הנתבעת הוסיפה לגן 11 ילדים, והעבודה נעשתה קשה מאוד. התובעת פנתה לנתבעת וטענה בפניה שהעבודה נהייתה קשה. תגובת הנתבעת הייתה, שהעבודה לא נעשתה קשה יותר, אלא שהתובעת התבגרה. ב. התובעת ביקשה מהנתבעת כי ייחתם ביניהם חוזה עבודה אך הנתבעת סירבה ואמרה לה שתעבוד בלי חוזה ואם לא טוב לה שתסיק מסקנות. ג. התובעת ביקשה מהנתבעת שתספק לה את תלושי השכר לכל שנות העסקתה. ד. לטענת התובעת התברר לה שהנתבעת לא משלמת לה מס בריאות וכשפנתה לנתבעת בעניין זה, שילמה הנתבעת במקום תוספת שכר את מס הבריאות. ה. התובעת פנתה לנתבעת בדרישה כי תשלם לה דמי הבראה, לאחר דין ודברים שולמו לתובעת דמי הבראה. ו. בסמוך לפתיחת השנה החדשה ביקשה התובעת תוספת שכר והנתבעת השיבה לה כי לא מגיע לה תוספת שכר. בשלב זה טוענת התובעת כי ביקשה מהנתבעת מכתב פיטורין והנתבעת סירבה. התובעת טוענת כי לאחר כל השתלשלות האירועים המתוארת לעיל היא הגיעה למסקנה שהיא לא יכולה להמשיך לעבוד יותר בגן וזאת מאחר והנתבעת לא השאירה לה שום ברירה. בעדותה של התובעת בבית הדין, התבררו עובדות חדשות שלא צוינו בנספח לכתב התביעה וכן התגלו סתירות מהותיות בעדותה של התובעת כפי שיפורט להלן: א. מספר הילדים בגן בניגוד לעדות התובעת בנספח לכתב התביעה, התברר בבית הדין, שהיה גידול הדרגתי במספר הילדים שהיו בגן ולא כפי שטענה התובעת בנספח, שבשנה האחרונה להעסקתה הוספו 11 ילדים, והעבודה נהייתה קשה יותר. (עמ' 6 שורות 11-24 עדות התובעת). כמו כן התברר שהתווספו עובדים לגן. בתחילה עבדו רק הנתבעת והתובעת אך במהלך השנתיים האחרונות הייתה עוד עובדת ובנוסף גם בתה הקטנה של התובעת סייעה בעבודה בגן, בתשלום. (עמ' 7 שורות 13-14 לפרוטוקול, עדות התובעת, עמ' 18 שורות 1-9 לפרוטוקול). ב. חוזה עבודה בניגוד לעדותה בנספח לכתב התביעה מתברר שהנתבעת הציעה לתובעת לבוא אליה הביתה כדי שבעלה יעשה ביניהם חוזה עבודה אך התובעת היתה זו שסירבה לעשות חוזה עבודה. (עמ' 7 שורות 24-30, עמ' 8 שורות 1-4 לפרוטוקול - עדות התובעת). ג. תלושי שכר לטענת התובעת היא לא קיבלה תלושי שכר במשך כל תקופת העסקתה, וגם לאחר שביקשה את תלושי השכר אלה לא סופקו ע"י הנתבעת. התובעת חזרה על עדותה זו בבית הדין. מאידך, טענה הנתבעת, שבשנה הראשונה של הגן נהגה להביא את תלושי המשכורת, אך במרבית המקרים לא נלקחו כלל התלושים ולכן החליטה הנתבעת לשמור אצלה את התלושים ולמוסרם לעובדים לפי דרישתם, כפי שאירע מפעם לפעם. לטענתה מעולם לא קרה מצב שבו התובעת ביקשה תלוש שכר והתלוש לא ניתן לה (עמ' 38 שורות 12-29 לפרוטוקול, עדות הנתבעת). כמו כן, הציגה הנתבעת בפני בית הדין את תלושי השכר של התובעת עבור כל תקופת העסקתה (נספח א' לתצהיר מר מיכאל דידי). הן התובעת והן הנתבעת העידו כי שררו ביניהם יחסים טובים מאוד ואף קרובים במהלך כל תקופת עבודתה של התובעת למעט התקופה האחרונה, בה התפרץ הסכסוך (עמ' 12 שורות 1-13 לפרוטוקול - עדות התובעת, עמ' 36 שורות 23-28 לפרוטוקול - עדות הנתבעת). התובעת העידה שעד לשנה האחרונה, שבה התחילו החיכוכים, אף פעם לא היו מריבות או אי הבנות בקשר לתנאי העבודה שלה (עמ' 16 שורות 5-7, עדות התובעת). בהתאם לדברים שנאמרו לעיל, עדותה של הנתבעת, לעניין תלושי השכר של התובעת הגיונית וסבירה וזאת לאור מערכת היחסים ששררה בין הצדדים ולאור העובדה שגם התובעת טענה שעד לשנה האחרונה לא היו מריבות או אי הבנות בקשר לתנאי עבודתה. ד. תשלום דמי הבראה התובעת עבדה במשך תקופה ארוכה מבלי לקבל דמי הבראה, אך לא באה בדרישה לתשלום דמי ההבראה, עד לשנה החמישית לעבודתה. לאחר שהתובעת ביקשה תשלום עבור דמי ההבראה, שילמה לה הנתבעת את דמי ההבראה למרות שלטענתה, התובעת לא הייתה זכאית לתשלום זה, מאחר ושכרה כלל כבר תשלום עבור דמי הבראה (עמ' 15 שורות 25-31 עמ' 16 שורות 1-3 לפרוטוקול - עדות התובעת ). ה. תשלום מס בריאות ותשלום תוספות יוקר הקבועות במשק התובעת טענה שהנתבעת לא שילמה עבורה מס בריאות ותוספות שכר במשק. טענה זו נסתרה לחלוטין ע"י תלושי השכר של התובעת. כפי שניתן לראות מתלושי השכר, שילמה הנתבעת לתובעת את התשלומים הקבועים בחוק - ביטוח לאומי ומס בריאות וכן העניקה לתובעת תוספות יוקר סמוך לחודשים מרץ אוקטובר כל שנה (לדוגמא תלושי השכר לחודשים: 3/91; 10/91; 2/92; 9/92; 9/93; 3/94; 9/94; 9/95; 3/96; 8/96. ו. דרישה להעלאת השכר כפי שעולה מעדויות התובעת והנתבעת, ומששקלנו את מהימנות העדויות ונתנו גם את דעתנו למסמכים שהוצגו ע"י הצדדים כראייה מתברר כי הסיבה להפסקת העבודה ע"י התובעת הייתה סירובה של הנתבעת להיענות לבקשתה להעלות את שכרה, ב- 200 ₪ לחודש. מסקנה זו בולטת לאור עדויות התובעת עצמה ועדות בעלה, בבית הדין. להלן נביא מס' ציטוטים מעדותה של התובעת: "ש. האם זה נכון שאת בן אדם שמסוגל להעלב בקלות. ת. אני יודעת שהייתי טובה ומעולה. ברגע שהיא פגעה בי לא האמנתי, עד אז היא לא אמרה לי מילים. היא היתה אומרת לי יהיה בסדר, אני אוסיף לך כשאני אוכל. ש. כשאת מרגישה שלא מתיחסים אליך כמו שמגיע לך את נעלבת ויש לך הרגשה רעה בגלל היחס הלא טוב. ת. כן". (עמ' 20 שורות 14-20 לפרוטוקול, עדות התובעת). "ש. העדת בתיק שאת תיפקדת יפה בגן ותרמת הרבה לגן, שכולם שבעי רצון ממך ואני לא חולק על זה, תגידי האם זה נכון שאת בעצם הרגשת שמגיע לך יותר מה שאת מקבלת בגן. ת. כן. ש. על כל מה שעשית בגן. ת. כן. ש. על מה שעשית בגן רצית לקבל עוד. ת. כן, 200 ₪. (עמ' 21 שורות 9-16 לפרוטוקול, עדות התובעת). מר כהן, בעלה של התובעת בעדותו חיזק גם כן את המסקנה כי התובעת התפטרה מעבודתה לאחר שהנתבעת לא הסכימה לתת לה העלאה במשכורת של 200 ₪ וכך אמר בבית הדין: ".... התקשרתי לגב' דידי. אמרתי לה תשמעי לזכר כל השנים הכ"כ טובות ויפות... אמרתי לה כשיש יחסים כ"כ מתוחים ולא טובים בין המעביד לעובד שהמעביד לא מדבר אפילו עם העובד, ולא נדבר על ההשפלות וזה בגלל שבסה"כ היא ביקשה זכויות של 200 ש"ח בתחילת השנה, שהיא בעצמה מקבלת מכל הורה מאות ש"ח. ואמרתי לה בואי נגמור יפה... אין לה לא ביטוחים ולא פנסיה היא שרפה שש שנים אצלך אתם הגעתם לנקודה מסויימת תני לה מה שמגיע לה... (עמ' 33 שורות 10-17 , עדות מר כהן, הדגשות לא במקור). "ש. נכון שבשיחה אתה אמרת לתהילה דברים קשים. ת. לא נכון. כשאתה לוקח דבר ואומר שזה קשה אני אומר לא קשה. אמרתי לה אשתי בנתה את הגן, בזכות אשתי יש לך גן..." (עמ' 35 שורות 28-29 ועמ' 36 שורות 1-3, עדות מר כהן, הדגשות לא במקור). בית הדין לא התרשם ממהימנותה של גב' גולן שהעידה מטעם התובעת ולא נתן לה לכן משקל רב. התשובה לשאלה אם יש או אין הרעה מוחשית בתנאי העבודה תלויה בנסיבות כל מקרה, בתפקידו של העובד ומעמדו אצל המעביד (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נ' מינה לינדר פ"ד כו (2) 761). ההלכה היא, שהרעה מוחשית בתנאי עבודה, או נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך לעבוד, חייבות להיות רציניות עד אשר "ניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד" (דב"ע נג/ 210-3 אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ ואח' פד"ע כז 513). בנסיבות שתוארו לעיל, ברי כי לא זה היה המצב. נהפוך הוא, הנתבעת נהגה לשלם לתובעת את תוספות היוקר הקבועות במשק וכן הפרישה כספים לביטוח הלאומי ולמס הבריאות כנדרש בחוק, הנתבעת לא הרעה את תנאי עבודתה של התובעת. גן הילדים התפתח וצמח ואכן התווספו ילדים נוספים אך במקביל גם היו עובדים נוספים שסייעו לתובעת ולנתבעת בעבודה. כאשר פנתה התובעת בדרישה לתשלום דמי הבראה, שילמה לה הנתבעת דמי הבראה למרות שלטענתה התובעת לא הייתה זכאית לכך, מאחר ושכרה כלל גם את הזכויות הסוציאליות. יתרה מכך, הוכח כי הנתבעת הייתה מרוצה מאוד מעבודת התובעת, העריכה את עבודתה, נתנה בה אמון והייתה מעונינת בהמשך עבודתה. התובעת היא זו שהיתה מעונינת להפסיק לעבוד אצל הנתבעת מאחר ולא קיבלה שכר גבוה יותר כפי שדרשה והרגישה מנוצלת ושהיא לא מקבלת מספיק עבור עבודתה. ז. סוף דבר התובעת טענה כי נאלצה להתפטר מחמת נסיבות שביחסי עבודה, שבהן לא היה ניתן לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה (אי תשלום תוספת יוקר, אי הספקת תלושי שכר, אי תשלום דמי הבראה) וכן מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה (הוספת ילדים לגן) ולכן היא ביקשה לראות את התפטרותה כפיטורים, לעניין הזכאות לפיצויים. מהעובדות שפירטנו לעיל בהרחבה, עולה כי אין ממש שבנימוקים שנתנה התובעת כסיבות להתפטרותה. מאידך מהעובדות שפירטנו לעיל, מתברר כי התובעת ניסתה לכפות על הנתבעת העלאת שכר עבודתה, משום שחשה כי היא זכאית לתשלום גבוה יותר עבור מסירותה בעבודה. מאווייה של התובעת לקבל שכר גבוה יותר מובנים, אך יש לזכור כי הנתבעת לא הייתה חייבת להעלות את שכרה של התובעת מעבר לתוספות היוקר הקבועות במשק. אי קבלת תוספת שכר איננה בגדר הרעת תנאים. משביקשה התובעת, מספר פעמים, העלאה בשכר והנתבעת לא נעתרה לבקשתה, חשה התובעת מנוצלת ומקופחת וסירובה של הנתבעת נתפס אצלה, סובייקטיבית, כ"השפלה" ו"גידופים". המסקנה המתבקשת כי לא ניתן לראות בנסיבות המתוארות הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת וכן לא התקיימו נסיבות אחרות שביחסי העבודה בהם לא ניתן היה לדרוש מהתובעת להמשיך בעבודתה לפיכך לא זכאית התובעת לפיצויי פיטורים ודין תביעתה ברכיב זה להידחות. פיצויי הלנת פצויי פיטורים מאחר ולא נפסקו פיצויי פיטורים אין מקום לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. פדיון דמי הבראה לטענת התובעת היא זכאית לקבל פדיון דמי הבראה עבור 5 שנים בסך כולל של 8000 ₪. האחרונה להעסקתה. התובעת הודתה בכתב תביעתה כי קיבלה מהנתבעת דמי הבראה בשנה לטענת הנתבעת סוכם בינה לבין התובעת במפורש כי סכום השכר החודשי המשולם לתובעת הנו סכום גלובלי "נקי ביד" הכולל את כל מרכיבי השכר והתוספות הקיימות ובין השאר גם תשלום דמי הבראה. הזכות לדמי הבראה היא זכות נלווית. לעבודה ומקורה בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש. משנדרש פדיון דמי הבראה, לאחר סיום יחסי עובד ומעביד ומכוח צו ההרחבה הכללי, זכאי העובד לקבלם לגבי תקופה של שנתיים בלבד לפני תום תקופת עבודתו. הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה מוטל על המעביד. הנתבעת לא הציגה ראיה לכך שהיה הסכם בינה לבין התובעת לפיו דמי ההבראה להם זכאית התובעת כלולים כבר בתוך השכר שקיבלה. התובעת הכחישה את טענת הנתבעת לפיה סוכם עמה כי תקבל שכר הכולל גם דמי הבראה וטענה כי לא ידעה כי לא משולמים לה דמי הבראה מאחר ולא היו בידיה תלושי שכר. משלא הוכיחה הנתבעת כי היה הסכם כאמור בינה לבין התובעת תשלם הנתבעת פדיון דמי הבראה עבור השנה החמישית להעסקתה של התובעת. התובעת לא זכאית לקבל פדיון דמי הבראה עבור 4 השנים הראשונות להעסקתה, מחמת התיישנות, כאמור לעיל. מחיר יום הבראה נכון לתאריך 1.7.96 לפי צו ההרחבה היה 225 ₪ והוא זה שהיה תקף ליום הפסקת עבודתה של התובעת. לפיכך זכאית התובעת לפדיון דמי הבראה בסך 1575 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.96 ועד לתשלום בפועל. פדיון דמי ביגוד התובעת לא הוכיחה את הבסיס המשפטי לקבלת פדיון דמי ביגוד. הזכות לביגוד הנה זכות נלווית אשר העובד זכאי לה במשך תקופת עבודתו. אין התובע זכאי לפדיון הזכות לאחר סיום יחסי עובד ומעביד, אלא אם נאמר כך בהוראת החוק או בהסכם הקיבוצי או בהסכם האישי. התובעת לא הפנתה את בית הדין להוראות מהן ניתן להסיק את זכאותה המשפטית לפדיון הזכות. לפיכך דין התביעה ברכיב זה להידחות. קיזוז א. הנתבעת ביקשה לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובעת, את דמי ההבראה ששולמו לה, ימי החופשה שקיבלה התובעת מעבר לימי החופשה המגיעים לה עפ"י החוק, דמי הודעה מוקדמת, תשלום חלק התובעת כעובדת בדמי הבריאות ששולמו ע"י הנתבעת, תוספות שכר ששולמו לתובעת מעבר למגיע עפ"י דין ופיצויי בגין הפרת חובת הנאמנות ע"י התובעת (סעיף 6 לכתב ההגנה). ב. הנתבעת קיזזה משכר התובעת בחודש 10/96 דמי ההודעה המוקדמת בסך 1212 ₪, שהתובעת לטענתה היתה חייבת לנתבעת כתוצאה מהתפטרותה הפתאומית. הנתבעת צירפה צק על סך 1212 ₪ עבור שכר העבודה לתקופה הנ"ל, במועד הגשת כתב ההגנה. בהתאם להחלטת בית הדין ניתן הפיקדון הנ"ל לתובעת (החלטה מס' 1 עמ' 53 לפרוטוקול). ג. ראשית - "... כוחה של טענת הקיזוז יפה רק לנכות את הסכום שהוכח מהסכום שנפסק לטובת התובע. כאשר הסכום אותו מבקשים לקזז עולה על הסכום שנפסק לטובת התובע, אין פוסקים סכום לטובת הנתבע". (דב"ע נב/ 78-3 גיא ביסקר נ' יחזקאל בנימיני, סעיף 5 לפס"ד מיום 15.3.92). ד. שנית כבר נפסק כי, מעביד אינו יכול לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא מאחר או נעדר מהעבודה ומאידך לשמר את הזכות לנכות מהשכר, בשלב מאוחר יותר, את האיחורים וההיעדרויות (דב"ע נד/ 48-3 אבירם מזרה נ' ענת ימין, עבודה ארצי, כרך כז (2), 130). לפיכך הנתבעת לא יכולה לקזז את דמי ההבראה, ימי חופשה ששולמו ביתר לטענתה, תשלום חלק התובעת בדמי הבריאות ותוספות שכר ששולמו לתובעת. ה. קיזוז דמי הודעה מוקדמת אין חולק כי התובעת התפטרה מעבודתה, מבלי לתת הודעה מוקדמת כפי שנדרש בחוק. הנתבעת כאמור קיזזה 1212 ₪, משכרה האחרון של התובעת, עבור דמי ההודעה המוקדמת. סכום זה שולם לתובעת במהלך המשפט, ע"י הנתבעת. הנתבעת בסיכומיה דרשה לקזז סכום גבוה יותר עבור דמי ההודעה המוקדמת בסך 2425 ₪. (סעיף 10.ג.3. לסיכומי הנתבעת). אין בית הדין מקבל את טענת הנתבעת לקיזוז סכום גבוה יותר מזה שטענה לו בכתב הגנתה. לפיכך בית הדין קובע כי הנתבעת רשאית לקזז מהסכומים שנפסקו לתובעת סך של 1212 ₪, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.96 ועד לתשלום בפועל. ו. פיצוי בגין הפרת חובת נאמנות בית הדין לא מוצא מקום לפסוק פיצוי לנתבעת בגין הפרת חובת הנאמנות של התובעת. יתרה מכך אין מקום לקזז מעבר למה שנפסק לתובעת. סוף דבר: פיצויי פיטורים - התובעת התפטרה מעבודתה בנסיבות שלא מזכות אותה בפצויי פיטורים . פיצויי הלנת פיצויי פיטורים - התביעה נדחתה. פדיון דמי הבראה - הנתבעת תשלם לתובעת פדיון דמי הבראה בסך 1575 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.96 ועד לתשלום בפועל. פדיון דמי ביגוד - התביעה נדחתה. קיזוז - הנתבעת זכאית לקזז את הסכום של 1212 ₪ מהסכום שנפסק לתובעת. הוצאות משפט - בנסיבות העניין ובהתאם להצהרת ב"כ הנתבעת בבית הדין אין בית הדין פוסק הוצאות ושכ"ט עו"ד.דמי הבראה