קביעת אחוזי נכות ממחלת מקצוע

קביעת אחוזי נכות ממחלת מקצוע: 1. בפנינו ערעור (לאחר נטילת רשות) על פי ס' 123 לחוק הביטוח הלאומי, על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת רוזנפלד בתיק בל 01-331/97) אשר דחה את ערעורו של המערער על החלטות הועדה הרפואית לעררים מיום 3.6.97 ומיום 18.1.98. 2. הרקע וההליך בבית הדין האזורי א. ביום 3.7.87 הוכרה מחלת הריאות ממנה סובל המערער, כפגיעה בעבודה (מחלת מקצוע) על פי החוק. עוד לפני כן - נקבעו למערער 60% נכות זמנית על ידי ועדה רפואית בנכות כללית מאפריל 77', ו- 100% נכות רפואית לצמיתות מיום 1.4.88. ב. לאחר שהוכר כנפגע עבודה, הועמד המערער בפני ועדות רפואיות שונות, אשר קבעו לו אחוזי נכות בגין הפגיעה. על החלטות הועדות הוגשו ערעורים וניתנו פסקי דין, ולענייננו רלבנטית ההשתלשלות מיום מתן פסק דינו של בית הדין האזורי בתיק נו01-305/, מיום 27.10.96, לפיו - הוחזר בהסכמה עניינו של המערער לועדה על מנת שתפעל על פי האמור בפסק דין קודם (נג0-184/) ותתייחס בעיקר לתקופה מ- 77' ועד ינואר 95'. בעקבות פסק דין זה ישבה ועדה ביום 3.6.97. ג. הערעור בפני בית הדין האזורי נסב במקור על החלטת הועדה הרפואית מיום 3.6.97, אשר קבעה למערער אחוזי נכות בשיעור 60% לתקופה שמיום 20.5.77 ועד 31.12.94, ו100% לתקופה שמיום 1.1.95 ואילך. ד. בדיון שהתקיים ביום 30.10.97 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, לפיה יוחזר הערעור לועדה לעררים והיא תפעל כדלקמן: 1. עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים אשר תבדוק את המערער ותתן החלטה על פי החלטות בית הדין, פסק הדין נספח ב' דב"ט לט0-107/ וכן נג01-184/, אשר לפיהן על הועדה הרפואית לקבוע אם יש מקום להפחית את אחוזי הנכות שהועמדו בשנת 77' למערער בשיעור של 100%, ואם כן לנמק מדוע לדעתה יש לעשות כן, ולקבוע את אחוזי הנכות כפי שהם היו על פי שיקול דעתה, בהתחשב בקביעת בית הדין כי הסיבה העיקרית להתפרצות המחלה הינה עבודתו של המערער. 2. למען הסר ספק הועדה תקבע את אחוזי הנכות להם זכאי המערער לענין כל התקופה משנת 77', וככל שאחוזי הנכות השתנו במהלך התקופה החל מ- 77' ועד שנת 95', תפרט הועדה את השינויים באחוזי הנכות, ותנמק את קביעתה מדוע היא שונה מהקביעה של הנכות הכללית. ה. הועדה הרפואית התכנסה מכח פסק הדין ביום 18.1.98, וקבעה למערער אחוזי נכות בגין מחלת מקצוע (מחלת ריאות) לפי הפירוט הבא: מיום 20.5.77 ועד 31.12.94 - 60% נכות לפי ס' 5(1)(ד) למבחנים והחל מיום 1.1.95 - 100% נכות לצמיתות לפי ס' 5(1)(ה) למבחנים. ו. על כך הוגש ערעור, ובית הדין האזורי בחן את החלטת הועדה מיום 14.1.98, וקבע כי לא נפלה בה טעות משפטית. מכאן - הערעור שבפנינו. 3. הטענות בערעור שבפנינו: עיקרי טענות ב"כ המערער הן: א. הועדה הרפואית לא קיימה את הוראות פסק הדין של בית הדין האזורי מיום 27.10.96. ב. הועדה קבעה את החלטתה על יסוד חוות דעתו של ד"ר שפיצר, שהיתה אחת מבין חוות דעת רבות של מומחים שהיו בפני הועדה ואשר ניתנה בשנת 87'. ג. הועדה לא בדקה את המערער, לא בדקה ממצאים אוביקטיביים (בדיקות תיפקודי ריאה) ופעלה באופן שרירותי. ד. קביעת הועדה נעשתה בניגוד לקביעת המומחה המוסכם שמונה על ידי בית הדין בתיק לט0-107/ (ד"ר דוידסון ז"ל), אשר קבע כי למערער דרגת נכות בשיעור 100%. ה. הועדה לא נימקה מדוע היא מתייחסת לקביעת מצב הנכות ב- 77' על יסוד חוות דעת שניתנה ב- 87', וכן התעלמה מהועדה בכך שהמשיב עצמו קבע למערער דרגת נכות כללית בשיעור 100% בשנת 78'. ו. עוד בטרם החל הדיון בועדה, חזרו חברי הועדה על עמדתם הקודמת כי אינם מוצאים לנכון לשנותה וכי לא ברור להם מדוע בית הדין ביקש מהם לנמק החלטתם. 4. עיקרי טענות ב"כ המשיב: א. ב"כ המשיב טענה כי הועדה נימקה כראוי את החלטתה והסתמכה על חוות דעתו של ד"ר שפיצר שהתבססה על בדיקות אוביקטיביות. ב. הועדה אף נימקה מדוע שונה החלטתה מקביעת הועדה הרפואית בנכות כללית, והנמקתה מבוססת ומפורטת. ג. לענין פסלות הועדה טענה ב"כ המשיב כי ב"כ המערער נכח בישיבת הועדה ובחר לקיים דיון לגופו של ענין, ובכך הסכים לסמכות הועדה. 5. ובאשר לדעתנו לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובחומר הראיות אנו קובעים כי לא טעה בית הדין האזורי בפסק דינו. באשר לטענה לפסלות הועדה - בפני הועדה מיום 18.1.98 הופיע המערער בלווית בא כוחו, עו"ד ננר. ב"כ המערער טען בפנינו ובפני בית הדין האזורי כי התריע מיד בפני הרופאים על כך שהביעו עמדה באשר לערעור עוד בטרם שמיעתו, אך לאחר מכן התקיים דיון רגוע לגופו של ענין, ולב"כ המערער ניתנה האפשרות להציג טיעוניו במשך כשעה. בית הדין האזורי צדק בקביעתו כי משבחר ב"כ המערער לקיים דיון לגופו של ענין, אין הוא יכול להעלות טענות פסלות כנגד הועדה לאחר מעשה - כאשר תוצאות הדיון אינן לרוחו. 6. ולעצם קביעת הועדה - המחלוקת היא למעשה אם יש להעניק למערער אחוזי נכות גבוהים יותר לתקופה שבין מאי 77' לדצמבר 94'. מדו"ח הועדה עולה כי לנגד עיניה עמדו כל הנחיות בית הדין בפסק הדין המוסכם מיום 30.10.97. הועדה עיינה מחדש בכל המסמכים הרפואיים שבתיק, ובחוות הדעת הרפואיות השונות (שהועדה אף פירטה אותן בס' 18 לדו"ח). הכוונה היא לחוות הדעת של ד"ר הלברשטט, דוידזון, ריכטר, שפיצר, גולדגרבר ורוזנברג, אשר התבססו על הערכה של המצב הקליני, ועל פרמטרים אוביקטיביים של המצב התפקודי. 7. הועדה התייחסה במיוחד לחוות הדעת של ד"ר שפיצר מיום 21.1.85 אשר נראתה לה, לפי דבריה - "חוות הדעת הרצינית והמבוססת ביותר ואשר התייחסה הן לשנים שלפני מתן חוות הדעת ולמצב בעת מתן חוות הדעת". זוהי הערכה רפואית, ואין בעצם הערכה כזו משום טעות משפטית. 8. הועדה אף נימקה מדוע העדיפה את חוות הדעת של ד"ר שפיצר: "ד"ר שפיצר העריך את הנכות הריאתית הכולל ב- 60% בהסתמך על תיאור מהלך המחלה ותוצאות בדיקות תפקודי נשימה, סדרה של דוחות תפקודיים מ- 78' - 84' מדגימה הפרעה אוורורית חסימתית בחומרה בינונית הפיכה בחלקה עם ניפוח יתר של הריאה ללא הפרעה בחילופי הגזים". 9. עוד קבעה הועדה בהנמקתה כי למערער היו תופעות חולפות של אי ספיקה נשימתית בזמן ההתקפים החריפים, אך מצב זה לא היה קבוע במשך השנים וכנראה גם היום אין מצב קבוע של אי ספיקה נשימתית. גם בבדיקת הועדה באותו יום לא נמצאה אי ספיקה נשימתית. 10. הועדה אף הסבירה את השוני בהחלטתה לעומת החלטת הועדה הרפואית בנכות כללית: "בקשר לנכות בשיעור של 100% מ- 1.4.88 לפי תיק נכות כללית, הועדה בדיעה שאותה נכות נקבעה על סמך חוות הדעת שניתנו ע"י אותם הרופאים שלא התבססו על הערכות אוביקטיביות, הועדה מציינת שנית כי בתיק נכות כללית נמצאה בדיקת תפקודי ריאה משנת 1987 אשר היו בה ליקויים, אך לא מצדיקים נכות בשיעור 100%. הועדה מציינת שבין השנים 1985 ועד 31.12.94 לא נמצאה כל עדות רפואית אוביקטיבית על שינוי משמעותי במצבו הקליני ולכן מעריכה הועדה שגם הנכות לא השתנתה והיא נשארה 60%. דהיינו החל מ- 20.5.77 ועד 31.12.94 הנכות הינה 60% לפי ס' 5(1) ד'". 11. הועדה אף הסבירה בצורה מפורטת מדוע יש להעניק למערער 100% רק מינואר 95': "הועדה קבעה לעצמה כבסיס להערכת המצב את תוצאות הבדיקה האוביקטיביות דהיינו תפקודי הריאה, בגלל העובדה שמבחינה קלינית היו תנודות של החמרה ונסיגה לאורך כל התקופה החל משנת 1977. בבדיקה תפקודי ריאה מ- 1/95 נמצאו הממצאים הבאים: מחלה חסימתית קשה עד בינונית עם תגובה שולית למרחיב סימפונות, בדיקת EKG מ- 1/95 למעשה תקין, בלי סימנים של לב ראתי. הועדה מקבלת תוצאות הבדיקה הזאת כביטוי להחמרת המצב וקובעת נכות לצמיתות בשיעור של 100% לפי ס' 5(1) ה' החל מ- 1.1.95. וזה גם למרות שהמצב הקליני אפילו היום אינו משקף את מלוא החומרה של נכות של 100%". 12. הנמקתה של הועדה היא מפורטת, ומבוססת על קביעה רפואית מובהקת שאין אנו מוסמכים להתערב בה. יצויין כי חוות הדעת של ד"ר ורצברגר, וחוות הדעת של ד"ר גולדגרבר, אינן מציינות אחוזי נכות ישימים על פי מבחני הנכות שבתקנות: ד"ר הלברשטט נתן את חוות דעתו ביום 24.5.81 וקבע כי הוא מעריך את אחוזי הנכות של המערער בין 80% ל- 90%, אך לא ציין כל סעיף ישים במבחנים. גם ד"ר רוזנברג לא ציין בסיום חוות דעתו איזה סעיף במבחנים יש להחיל על המערער. כבר נפסק כי "ועדה אינה יכולה להתמודד עם חוו"ד שלא נקבע בה פריט ישים" (ראה דב"ע נב01-1164/ כהן אברהם נ' המוסד קובץ המוסד בעניני ועדות רפואיות עמ' 374). 13. חוות הדעת של ד"ר דוידזון קובעת למערער ביום 25.5.85 נכות של 100% לפי תקנות 11, 5 (1) (ה) מותאם למבחני הנכות. חוות דעת זו עמדה מול חוות דעתו של ד"ר שפיצר שהעריך את נכותו של המערער ב - 60% לפי ס' 5 (1)(ד) למבחנים. הועדה נימקה היטב מדוע העדיפה את חוות דעתו של ד"ר שפיצר - כיוון שהתבססה על הערכות אוביקטיביות. ואכן, ד"ר דוידזון ביסס חוות דעתו על יסוד בדיקת המערער ביום הביקור אצלו, דיון ורישום עבר רפואי, אך לא התבסס על הערכות אוביקטיביות כמו מבחני תיפקודי ריאה למסקנתו הסופית. העדפה של חוות דעת רפואית אחת על פני חוות דעת רפואית אחרת שהוצגה בפניה, אינה בגדר טעות משפטית, אם הועדה מנמקת היטב את סיבת ההעדפה. כפי שעשתה במקרה דנן. 14. ובאשר לקביעת הועדה הרפואית בנכות כללית - עיון בדוחות שהוצגו בפנינו מעלה כי ועדה רפואית לעררים מיום 4.11.77 קבעה למערער 60% נכות רפואית לצמיתות החל מאפריל 97'. רק ביום 17.6.88 קבעה ועדה רפואית למערער 100% נכות רפואית לצמיתות. בתגובתו שבכתב, טען ב"כ המערער כי יש בידו דוחות סותרים של הועדות בנכות כללית. ב"כ המערער התייחס בטעות לדוחות ועדות אי כושר, אשר קבעו למערער דרגות אי כושר בשיעור אחר מקביעת הועדות הרפואיות, ואשר אינם רלבנטים לעניננו. 15. ובאשר לשוני בקביעה בין הועדה בנכות כללית לועדה הרפואית דנן - מערכת הועדות הרפואיות בנכות הכללית שונה ממערכת הועדות הרפואיות בנכות מעבודה, ועל כן - אין ועדה רפואית לעררים הדנה בפגיעה בעבודה כבולה להחלטות ועדה הרפואית לעררים במערכת הנכות הכללית. הכלל נקבע בדב"ע נא99-122/ רייזלר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 169, שם נאמר כי אין לקשור בין קביעות רפואיות של ועדה האמורה לפסוק נכות מעבודה לבין קביעות רפואיות של ועדה הפועלת בתחום נכות הכללית, באשר הועדות פועלות במישורים שונים, ועל כן - קיימת אפשרות ששתי ועדות רפואיות שונות יגיעו למסקנות שונות. 16. לועדה הרפואית לעררים יש סמכות להעריך מחדש גם קביעה של הועדה לעררים בנכות כללית, כאשר ניתנת לכך הנמקה סבירה ומספקת. במקרה זה נימקה הועדה לעררים היטב את עמדתה: הועדה בנכות כללית נתנה קביעתה על יסוד אותן חוות דעת שנתנו על ידי אותם הרופאים שלא התבססו על הערכות אוביקטיביות. כמו כן מצאה הועדה כי בתיק הנכות הכללית נמצאה בדיקת תיפקודי ריאה משנת 77' אשר היו בו ליקויים שאינם מצדיקים נכות בשיעור 100%. 17. לסיכום - הועדה הרפואית מיום 18.1.98 נימקה היטב את קביעתה מדוע יש להעניק למערער נכות רפואית בשיעור 100% רק מיום 1.1.95. הועדה מילאה את כל הוראות פסק הדין מיום 30.10.97 והנחיותיו, והחלטתה מנומקת כדבעי. צדק איפוא בית הדין האזורי בפסק דינו, כי לא נפלה בקביעת הועדה כל טעות משפטית. הערעור - נדחה. אין צו להוצאות. מחלת מקצוענכותרפואהאחוזי נכות