שכר עובד חודשי בחגים

שכר עובד חודשי בחגים
עניינה של התובענה שבפנינו לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר, שעות נוספות, פיצויי הלנת שכר הפרשות לביטוח מנהלים והחזר עבור תלושי דלק.

מאחר ובין הצדדים אין הסכמה עובדתית לגבי רכיבי התביעה השונים ומאחר ומרבית התביעה היא לגבי דרך חישוב השכר נביא תחילה בפרוט את טענות הצדדים.



להלן טענות התובע:
התובע הועסק על ידי הנתבעת במפעלה כמנהל עבודה במסגרית המפעל הנתבעת מחודש ינואר 1986.
על יחסי העבודה חלים הוראות הסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף המתכת והאלקטרוניקה, החשמל והתוכנה ו/או ענף המלאכה והתעשיה הזעירה.
התובע הועסק מתחילת עבודתו על פי שכר נטו עבור עבודה במשרה מלאה. כמו כן, הנתבעת הרכיבה את תלוש משכורתו של התובע ממרכיבים שונים לפי צרכיה וללא קשר לתשלומים אשר השתלמו לתובע וכל זאת על מנת שהתובע יקבל את המשכורת נטו אותה היה אמור לקבל.
חודש העבודה שהונהג אצל הנתבעת היה בן 208 שעות עבודה חודשיות למרות שעל פי הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי במשק בשנת 1988 בוצע מעבר לשבוע עבודה בין 45 שעות עבודה בשבוע ול-195 שעות עבודה חודשיות, המשיכה הנתבעת להנהיג חודש העבודה בן 208 שעות עבודה חודשיות במפעלה.
שכר עבודתו של התובע חושב על פי 208 שעות עבודה ולא כפי שהיה צריך לחשבו עפ"י 195 שעות עבודה- כך שבפועל שילמה הנתבעת 6.67% פחות לשעת עבודה. מכאן שמשרתו של התובע היתה בפועל 208 שעות חודשיות הרי התובע ביצע לפחות 13 שעות נוספות בחודש מעבר להיקף משרתו על פי חוק ללא כל תשלום. על כן התובע זכאי לתשלום עבור הפרשי שכר שעות עבודתו משנת 1988 ועד לפיטוריו בחודש 4/94 בסך של 32,218 ₪. מאחר שהפרשי השכר עבודתו של התובע והתשלום עבור שעות נוספות מהווים חלק משכר העבודה אשר היה אמור להשתלם לתובע, נמצא כי הנתבעת הלינה את שכרו של התובע מידי חודש בחודשו.
התובע בוטח על ידי הנתבעת בביטוח מנהלים אשר הנתבעת אמורה להפריש מידי חודש בחודשו על פי משכורתו של התובע על חשבון פיצויים 8.33% ע"ח תגמולים 5% ע"ח תגמולים, 5% ע"ח חלק התובע תוך שהנתבעת נושאת במלא עלות ההפרשה 5% נוספים. הפרשות אלו היו אמורות להתבצע לפי שכר הברוטו, ונראה כי הנתבעת הפרישה את הפרשותיה לביטוח מנהלים על פי שכרו נטו של התובע ומבלי שכללה לצורך הפרשותיה אלו את שאר רכיבי שכרו של התובע ולא העבירה את את כל הכספים כנדרש ממנה לצורך זה.
בחודש מאי 1995 נפגש התובע עם מנהל הנתבעת ונקבע כי שכרו יועמד על משכורת חודשית נטו של 5,000 ₪ לתקופת נסיון, ונקבע כי התובע יפסיק למלא כרטיס נוכחות בעבודה בגין היותו עובד שכר חודשי. בחודש אוקטובר נקבע כי שכרו יהיה 5,500 ₪ בתוספת 300 ₪ מדי חודש בתלושי דלק. התובע קיבל את תלושי הדלק כמובטח פעם או פעמיים בלבד ולאחר מכן הפסיקה הנתבעת לספקם למרות שהתחייבה לעשות כן.
על פי הסכם המסגרת מחודש יולי 1995 חודש העבודה אמור להיות בן 191 שעות עבודה, המשיכה הנתבעת במנהגה וחישבה את שכר עבודתו של התובע על בסיס 208 שעות עבודה חודשיות ולכן לא שילמה לתובע את מלוא שכרו עבור שעות עבודתו.
התובע היה אמור לקבל שלוש תוספות יוקר למשכורתו, אולם אלו לא שולמו לתובע מעולם.
הנתבעת שילמה לתובע תשלום דמי חגים על פי 8 שעות עבודה ביום וזאת בגין תחשיב לפיו חודש עבודה משתרע על 26 ימי עבודה בהם עובד התובע 8 שעות ביממה. בנסיבות דנן נמצא כי גם לתחשיב ערך שעות עבודה זו יש להוסיף 6.67%. הנתבעת שילמה רק עבור 49 ימי חגים לאורך כל שנות עבודתו של התובע ולא עבור 70 ימי החגים להם היה התובע זכאי בפועל.
מעולם לא סוכם עם התובע כי השכר נטו כולל דמי נסיעות. התובע מעולם לא דרש תשלום עבור נסיעות עקב מחשבתו השגויה כי בשל קרבת מגוריו למקום עבודתו, אין הוא זכאי לדמי נסיעות ועל כן, התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה.
ימי חופשה – בחודש דצמבר 1989 עמדה יתרת החופשה במאזנו של התובע על 6.88 ימי חופשה. התובע ניצל מתחילת עבודתו 102 ימי חופשה כאשר היה זכאי לקבל 161 ימי חופשה. יש לשלם לתובע הפרש של 59 ימי חופשה על פי חישוב שכרו הראוי כפי שצויין לעיל.



להלן טענות הנתבעת:
שכרו של התובע היה על פי שעה נטו ולא על פי שכר חודשי. התובע לא עבד כעקרון שעות נוספות ובאותם שעות שעבד - תוגמל מעבר לשכר הרגיל (50% במקום מדורג, עבודה על בסיס קבלני וכו'). כמו כן, שעות העבודה שהופיעו בתלוש השכר משקפים את כל שעות העבודה של התובע לתגמול להבדיל משעות העבודה בפועל ועל כן הן בדרך כלל מעבר ל- 208 שעות עבודה.
אין תחולה להסכם הקיבוצי מכיוון שהתובע אינו עובד חודשי ומעולם לא עבד 45 שעות שבועיות כפי שנדרש על פי ההסכם (אלא עבד 8 שעות ביום בלבד 5 ימים בשבוע).
שיטת חישוב השכר לתשלום של התובע וכלל העובדים בנתבעת היתה כדלקמן - שעות העבודה שבתלושים משקפות את כל שעות עבודת התובע לתגמול להבדיל משעות עבודה בפועל, מכאן השעות המופיעות בתלוש המשכורת כללו את השעות הנוספות. יש להתייחס לשעות המופיעות בתלוש המשכורת אל מול כרטיסי העבודה של הנתבע, ומכאן שהתובע מעולם לא עבד יותר מ- 200 שעות. נטל ההוכחה הינו על התובע להוכיח כי אכן עבד את כל אותן שעות להן הוא טוען ולא תוגמל כפי שצויין לעיל.
תלושי דלק - תלושי הדלק ניתנו לתובע לזמן מוגדר על מנת שהתובע יסיע פועלים עבור הנתבעת, כהחזר הוצאה בפועל, התובע אינו זכאי לתלושים אלו לאחר שהפסיק את לבצע נסיעות עבור הנתבעת.
תשלומי תוספת יוקר - ב 2/96 קיבל התובע תוספת יוקר של 2.4% לכלל העובדים. ב-8/96 קיבל התובע תוספת יוקר של 3.2%, וב 2/97 קיבל התובע תוספת יוקר של 0.6%.
דמי חגים – תשלום שכרו של התובע התבסס על פי שכר נטו לשעה ועל כן מעולם לא הופחתו לו סכומים להפרשה לדמי חגים וכו'. נטל ההוכחה לזכאות לדמי חגים מוטלת על התובע.
דמי נסיעות – בהסכם בין הצדדים מעולם לא נידונו דמי הנסיעות, כמו כן התובע קיבל שכרו על פי שכר נטו לשעה ועל כן אין התובע יכול לבוא לנתבעת בדרישות בדיעבד לקבלת דמי נסיעות.
חופשה –הזכאות לדמי חופשה מתיישנת לאחר 3 שנים. הנתבעת טוענת כי התובע קיבל את כל ימי החופשה המגיעים לו על פי חוק. עקב מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת, התובע הוצא לחופשה בשכר בגין ימי החופשה הרבים שהיו לזכותו.


הכרעה


קיימת מחלוקת בין הצדדים בדבר אופן תשלום שכרו של התובע. לטענת התובע נקבע בין הצדדים כי התובע יועסק על בסיס שכר חודשי נטו עבור עבודה במשרה מלאה, מנגד טוענת הנתבעת כי שכרו של התובע נקבע על בסיס שכר לשעה נטו. ממסכת העובדות ומעיון בחומר הראיות מצטיירת התמונה הבאה:

התובע עבד על פי שכר נטו לשעה, מנהל הנתבעת הציע לתובע לקבוע את בסיס שכרו של התובע לשכר חודשי אולם התובע העדיף כי שכרו ישולם לו על בסיס שכר נטו לשעה. למעט בתקופה בחודש מאי עד נובמבר 1995 בה ניסו התובע ומנהל הנתבעת לשלם את שכר התובע על בסיס משכורת חודשית נטו של 5500 ₪ לתקופת ניסיון עבור עבודה במשרה מלאה (ראה סעיף 7א לכתב התביעה). בתקופה זו לא החתים התובע כרטיס עבודה וזאת לאור העובדה ששכרו לא חושב על פי מספר שעות העבודה שביצע אלא חושב על פי שכר חודשי ומכאן ניתן להסיק כי בכל הזמן בו החתים התובע כרטיס הרי ששכרו חושב על פי שכר לשעה.

"ת. המשכורת מראש לא מתאימה, ה-5,000 ₪ לא התאים לי. באה הצעה ממנו שהוא רצה לתת שלי 5,000 ₪ ואני אמרתי שלא מתאים לי. אז בא אלי והציע 5,500 ₪ ובאותה תקופה זה התאים לי. אחרי שלושה חודשים המשכתי לחתום כרטיס כי לא התאים לי (ר' פרוטוקול מתאריך 1.3.2001 עמ' 6).

בנוסף, מעדותה של גב' זהבה חדד עולה בבירור כי שכרם של כל עובדי הייצור והתובע ביניהם חושב על בסיס שכר לשעה:

"כל עובדי הייצור עבדו לפי שעות ועובדי ההנהלה עבדו לפי חודשי. להם היה שכר קבוע, לעובדים היה שכר לשעה." (פרוטוקול מתאריך 10.6.2001 עמ' 9).

כמו כן מפרטת הגב' זהבה חדד את דרך חישוב שכרו של התובע:

"השכר היה שכר לשעה הקבוע כפול מספר השעות בהן עבד בחודש. אני מכפילה שכר לשעה במספר השעות וזה הסכום שיצא. כשרציתי לשלם לו יכולתי לעשות שתי אופציות או לקחת את הסכום הגלובלי ולעשות חלוקה לשעות או להכפיל את השעות בשכר מבחינתי זה אותו הדבר. הם ידעו שהם מקבלים את השכר לשעה." (ר' פרוטוקול מתאריך 10.6.2001 עמ' 10).

בנוסף מציינת הגב' חדד את התקופה הקצרה בה התובע קיבל שכר חודשי גלובלי וכי בתקופה זו לא חושב שכרו על פי שכר נטו לשעה:

"כאשר התובע קיבל 5,500 ₪ הוא עבר למשכורת גלובלית...לא חישבתי שכר לשעה הוא קיבל גלובלי. אחרי נובמבר 95' (התקופה בה קיבל שכר גלובלי – תוספת שלי) זה חזר להיות חלוקה לפי שכר לשעה. השכר לשעה שנקבע נטו, לא זוכרת מהו." (ר' פרוטוקול מתאריך 10.6.2001 עמ' 11).

כך גם עולה מעדותו של מר וקנין אברהם מנהל הנתבעת:

"נתנו את ההוראה והוא קיבל תשלום חודשי של 5,000 ₪ נטו ביד. עבור כמה שעות שעבד. אחרי זה הוא בא אלי המנכ"ל ואמר שזה לא עובד. לי היה אמון בו מעל ומעבר, אמרתי שבכל זאת נמשיך לשיטה הישנה לפי שעה. סיכמתי איתו על מחיר לפי שעה. הסיכום היה 23 ₪ לשעה ... אמרתי לתובע שהוא יקבל לפי שעה ואמרתי לו כמה. כל עובדי היצור ללא יוצא מן הכלל הם עובדים אך ורק על בסיס שעה." (ר' פרוטוקול מתאריך 10.6.2001 עמ' 17).

לאור כל האמור לעיל הרי שהתובע ידע כי הוא מועסק על בסיס שכר נטו לשעה, ומשכורתו חושבה על פי שכר מוסכם לשעה כפול סך השעות שהתובע עבד (כפי שנגזר מכרטיס העבודה) או תוגמל בגינן. כמו כן כל התנאים הסוציאלים של התובע הופרשו משכר השעות לזיכוי (שעות העבודה בפועל + שעות העבודה שהוספו עד לתקרת 208 שעות).

5. תחולת הסכם הקיבוצי הכללי בדבר המעבר ל 45 שעות עבודה ול-5 ימי עבודה בשבוע –1988. הסכם זה אינו חל על הצדדים וזאת משום שאין הם מהווים צד להסכם זה. אולם יש לבדוק אם חלה על הצדדים תחולת צו הרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העיסקי - 1991.

חלות צו ההרחבה הינה על:

"1. עובדים במפעלים עליהם חל הסכם זה והעובדים במועד חתימת הסכם זה במשך ששה ימים או במשך 5 ימים בשבוע יותר מ-45 שעות בשבוע יעברו במהלך חודש אוגוסט 1988 לשבוע עבודה בן 45 שעות באותו מספר ימים בשבוע כפי שעבדו עד כה ללא ירידה בשכר." (י"פ 3799, התש"ן, עמ' 3858).

מטרת צו ההרחבה היא לקצר את שעות העבודה השבועיות של עובדים על בסיס משכורת חודשית מבלי שיפגע שכרם, ומבלי שמעסיקיהם יוכלו להעסיקם שעות ארוכות מבלי שיהיה עליהם לשלם בגין שעות נוספות.

לא זה הוא המקרה שלפנינו-
שכרו של התובע נקבע לפי שכר לשעה ולכן על כל שעה שעבד, תוגמל בהתאם ועל כן לא היה צורך לקבוע את גדר שעות השעות החודשיות שיעבוד בהן- כפי שקבע צו ההרחבה עבור עובדים המועסקים על פי משכורת. ומכאן שצו ההרחבה מתייחס לעובדים המועסקים על פי שכר חודשי גלובלי ולא לעובדים המועסקים על בסיס שכר לשעה.

גם אם צו ההרחבה היה חל על הצדדים, הרי ששכרו של התובע נקבע על פי שכר לשעה ואין כל משמעות למספר שעות העבודה, לעניין חישוב ערך שעת עבודה נוספת שלו ולכן אין התובע זכאי להפרשי שכר עבור שעות עבודתו.

6. ביטוח מנהלים –

לטענת התובע התובעת הפרישה סכומים לביטוח מנהלים לפי השכר נטו של התובע ומבלי שכללה לצורך הפרשותה את שאר רכיבי שכרו, אולם התובע לא הוכיח כי ההפרשות לביטוח מנהלים הופרשו על בסיס שכרו נטו בלבד.

מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי הוסכם בין הצדדים כי לתובע יופרשו לביטוח מנהלים סכומים על בסיסי השכר ברוטו של התובע השווה לתעריף בכפל שעות עבודה ועד למקסימום 208 שעות (ר' תצהירה של הגב' זהבה חדד עמ' 5) וכי כלל התנאים הסוציאלים הופרשו משכר שעות העבודה לזיכוי (שעות עבודה בפועל+שעות נוספות) עד לתקרת 208 שעות.

כמו כן התובע לא הצביע על חובה מכוח דין לבטח את מלוא שכרו (ברוטו) ולכן המעביד היה רשאי לקבוע כי רק חלקו של השכר יהיה בסיס לתנאים הסוציאלים. התובע הסכים לכך וזאת נלמד מכך שהקפיד על "קוצו של יוד" לעניין כלל רכיבי שכרו, ובירר את רכיבי שכרו בכל פעם ששולם לו שכרו כפי שעולה מתצהירה של הגב' זהבה חדד (ר' סעיפים 33-36 לתצהירה) ומעדותו של מר ועקנין אברהם:

"הוא (התובע) ביקש ממני להעלות לו את הרכיב לגבי ההפרשות ואני אמרתי לו שאני לא מבטיח, אחר כך בדקתי והורתי לשלם לו לפי סך 25 ₪ לשעה ברוטו. הוא ידע שיש מרכיב נטו וידע מה המרכיב שעליו משולמות זכויות סוציאליות." (ר' פרוטוקול מתאריך 10.6.2001 עמ' 17)

7. תלושי דלק-

בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית לעניין חובת תשלום תלושי הדלק. לטענת התובע בחודש מאי 1995, עת נקבע בין הצדדים על משכורת חודשית בסך 5500 ₪ בתוספת 300 ₪ מדי חודש בתלושי דלק. לאחר חודשיים הפסיקה הנתבעת לספק את תלושי הדלק לתובע למרות התחייבותה.
מנגד טוענת הנתבעת כי התובע קיבל תלושי דלק בשווי 200-250 ₪ כנגד שימוש בפועל ובמסגרת תקופת הניסיון שלא עלתה יפה, וזאת בתמורה לכך שביצע נסיעות קצרות לטובת הנתבעת לקניית מצרכים והסעת עובדים מכיוון שרכבו שימש כרכב חירום של הנתבעת. לאחר קבלת רכב חדש לחברה הסידור עם התובע לעניין תלושי הדלק הופסק.

מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי תלושי הדלק שקיבל התובע היו רק כנגד שימוש בפועל ובתמורה לנסיעות שונות שביצע התובע עבור הנתבעת. גם אם הוסכם בין הצדדים על מתן תלושי דלק הרי שזה היה במסגרת תקופת הניסיון בלבד כחלק מהשכר החודשי הגלובלי. משהחליט התובע לוותר על שכר חודשי גלובלי וכי שכרו יחושב על פי שכר לשעה נטו, הרי שבוטל גם סידור תלושי הדלק.

"באפריל 95' שסיכמתי שיתנו לו שכר של 25 ₪ לא דובר על תלושי דלק, הוא קיבל תלושי דלק עד סוף 95. כיוון שהיה לו רכב והוא היה אחראי על המסגריה היה הולך למכולת כל יום ומסיע אם למישהו קרה משהו. לפעמים הייתי לוקח את האוטו שלו ונוסע לפגישות. לא סוכם, זה היה מיוזמתי, הוא לא ביקש ולא דרש, אני נתתי לו כל חודש ביוזמתי, עד שאלברט קיבל רכב והחל לעבוד בתוך מנהל ייצור." (ר' פרוטוקול עדותו של מר ועקנין אברהם - מתאריך 10.6.2001 עמ' 18).

ומכאן שהתביעה לתשלום תלושי דלק –נדחית.

8. תוספות יוקר-
לטענת התובע לא שולמו לו שלוש תוספות יוקר על פי דין.
מנגד טוענת הנתבעת כי התובע קיבל תוספת יוקר בסך 15% במקום 2.4% באפריל 1996, באוגוסט 1996 קיבל התובע תוספת יוקר בסך 3.25 ובפברואר 1997 קיבל התובע תוספת יוקר בסך 0.6%.

מקובלת עלינו גרסת הנתבעת וזאת מבדיקה שנערכה לתלושי השכר של התובע. מתלושי המשכורת עולה כי התובע קיבל את כל תוספות היוקר המגיעות לו ולעיתים אף תוספת יוקר גבוהה מזו שנקבעה במשק.

מעיון בתשלושי המשכורת שהציג התובע נראה כי :

תוספת יוקר ראשונה בסך 15% ניתן לראות מן ההפרש בשכר בין בחודש מרץ 1996, בו שכרו של התובע עומד על סך 19.23 ₪ לשעה לבין חודש מאי 1996 בו שכרו של התובע עומד על סך 22.1 ₪ - עליה בת 15%. תוספת יוקר נוספת עולה מהפרשי השכר בין שכרו של התובע בחודש מאי 1995 לבין חודש אוקטובר 1996. שכרו של התובע עלה בסך של 22.1 ₪ לשעה לשכר בסך 22.71 ₪ שעלה – תוספת יוקר בסך 3.2%. תוספת יוקר נוספת ניתן לראות מהפרשי השכר בין חודש ינואר 1997 – שכרו של התובע עמד על 22.71 ₪ לשעה, לבין שכרו בחודש פברואר 1997 בסך 22.85 ₪ לשעה – תוספת יוקר בת 0.6% (ראה תצהירו של התובע – נספח משכורות). כלומר, לתובע שולמו כל תוספות היוקר להן היה זכאי.

ומכאן שהתביעה לתשלום תוספות יוקר נדחית.

9. דמי חגים –
זכות עובד יומי לדמי חגים איננה מעוגנת בחוק כלשהו. זכות זו יכול ותבוא מהסכם קיבוצי, מצו הרחבה או מהסכם אישי. לא נטען ולא הוכח כי התובע זכאי לתשלום זה מכח הסכם אישי, על כן יש לבחון האם קיימת לתובע זכות כזו מכח הסכם קיבוצי או צו הרחבה החלים על יחסי העבודה בנתבעת.

ב"הסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי" שנחתם ביום 9.1.95 בין לשכת התיאום של האירגונים הכלכליים לבין הסתדרות הכללית נקבע לעניין דמי חגים:

"א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה ולא נעדר סמוך ליום החג (זאת אומרת יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת הנהלתה, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.
ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג".

סעיף זה, כמו גם מספר סעיפים נוספים בהסכם הקיבוצי הנ"ל, הורחב בצו ההרחבה (י"פ 4462 התשנ"ז עמ' 707) והוחל על כל העובדים והמעבידים בישראל, בין השאר בענפי התעשיה והמלאכה. תוקף צו ההרחבה הינו מיום 1.12.96. (ראה מ. גולדברג, דיני עבודה פרק 25 עמ' 10-7 ב').

נמצא לענייננו, כי מכח צו ההרחבה זכאי היה התובע לתשלום דמי חגים רק החל משנת 1996.

חובת ההוכחה בדבר מילוי התנאי מוטלת על העובד. במקרים רבים תבוא ההוכחה מתלוש השכר או מכרטיס העבודה אשר יצביעו על עבודה בכל ימי העבודה בחודש בו חל החג בגינו נדרש התשלום.

מעיון בתשלושי המשכורת שהגיש התובע עולה כי הנתבעת שילמה לו בגין דמי החגים. ניתן לראות כי בחודש אפריל 1997 (שהוא חודש בו חל חג הפסח) קיבל התובע דמי חגים בגין 2 ימי חג בסך 365. כמו כן טוענת הנתבעת כי בחודש אוקטובר 1997 קיבל התובע תשלום בגין 4 ימי חג (תלוש משכורת זה לא הוצג לבית הדין).

"בתאריך 10.97 שולמו לעובד 36 שעות בגין 4 ימי חג שהם 2 ימי ראש השנה ושני ימי סוכות ו-1 בגין יום כיפור לא שולם לעובד מאחר ויום כיפור חל ביום שישי והעובד עבד 5 ימים בשבוע וע"כ לא שולם לו."
(ר' תצהירה של הגב' זהבה חדד סעיף 42).

מכיוון שנטל ההוכחה הנו על העובד להוכיח כי אכן עבד בתקופה זו, ומתלוש המשכורת שהוצג לבית הדין עולה כי שולמו לתובע דמי החגים המגיעים לו, התביעה לתשלום רכיב זה נדחית.

10. החזר דמי נסיעות-
על פי צו ההרחבה, על המעביד לשלם לעובד דמי נסיעות כאשר העובד נזקק בפועל לאמצעי תחבורה ציבורית למקום עבודתו. תשלום ההוצאות מותנה בכך כי לעובד אכן נגרמו הוצאות על מנת להגיע למקום עבודתו. במקרה שלפנינו לא הוכיח התובע כי אכן נגרמו לו הוצאות אלה, ואם כן מהי עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית ממקום מגוריו למקום עבודתו.

ועל כן תביעתו להחזר דמי נסיעות נדחית.

11. דמי חופשה-
נטל הראיה בסוגיה זו מוטל על המעביד והיה עליו להביא ראיות ( דב"ע מב/132-3 "להבים עבודות שרברבות בע"מ נ' פרנסה, פד"ע יד 264).

בתצהיר מטעם הנתבעת נטען כי:

"התובע קיבל כל המגיע לו ואף מעבר לכך , לעיתים משולם לעובד שכר בגין פדיון חופשה. בתלוש השכר יופיעו הן תשלום פדיון החופשה והן עובדת הפחתת ימי הזיכוי בחופשה על דרך רישום של ניצול החופשה" (ר' עמ' 8-9 לתצהירה של הגב' זהבה חדד).

נציגת הנתבעת מציינת בתצהירה רישום מדוייק של ימי החופשה שנוצלו על ידי התובע ויתרות ימי החופשה שהועברו משנה לשנה.

מבדיקה בתלושי המשכורת שהגיש התובע עולה כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה כי התובע קיבל את כלל ימי החופשה המגיעים לו ותשלום בגינם (ראה לדוגמא תלוש משכורת חודש אפריל 1997 בו התובע היה בחופשה כל החודש ושולמה לו משכורתו במלואה).

הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה הנדרש ומכאן שהתביעה לתשלום רכיב דמי החופשה נדחית.

12. סוף דבר-

לאור כל האמור לעיל דין תביעתו של התובע להדחות על כל רכיביה ותביעתו נדחית.

התובע ישא בהוצאות התביעה בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ שישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון