נקע באגן

נקע באגן

א. מבוא
התובעת ילידת 2.7.70, נפגעה בתאונת דרכים ביום 12.3.92 בעת שנסעה באוטובוס השייך לנתבעת מס' 1 שהיה נהוג ע"י הנתבע מס' 3 והשימוש בו מבוטח אצל הנתבעת מס' 2.
התאונה היתה תאונת דרכים במשמע חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975, ואין חולק כי הנתבעים חייבים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בגין נזקיה הנובעים מהתאונה.
בעקבות התאונה אושפזה התובעת בביה"ח סורוקה בבאר-שבע. שם אובחן (כמתואר ב-ת4/) כי התובעת סובלת משברים באגן, פגיעה דו צדדית בעצב הסיאטיקוס, אבדן דם שגרם להלם הפוולמי, קרע בסרעפת שנתפר והכנסת נקז לבית החזה, חבלה קהה בבטן, כולל חבלה בתרסריון מעי דק וכיס השתן ולכן בוצעה פתיחת בטן חוקרת ותפירת קרע בחלק מהמעי הגס ובכיס השתן.
ב8.4.92- הועברה לשיקום לביה"ח לוינשטיין ברעננה, שם אושפזה עד 25.6.92 לקבלת טיפול שעיקרו פיסיקלי ועם שחרורה הלכה בעזרת קביים וסד פיני בקרסול הימני.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת גובה הנכות הרפואית והשפעתה על יכולת התפקוד של התובעת ושיעור הפיצוי המתאים לראשי הנזק השונים.

ב. גובה הנכות
בענינה של התובעת מונו 5 מומחים רפואיים כדלקמן:ב

1. נכות אורטופדית
בתחום האורטופדי - מונה פרופ' ח. שטיין מנהל מחלקה אורטופדית בביה"ח רמב"ם בחיפה, שמצא כי בעקבות התאונה נגרמה לתובעת מעיכה קשה של האגן עם שבר נקיעה מסוג "מלגן" במחצית האגן הימני ונקיעה טרניאלית של מחצית אגן עד כדי היווצרות קיצור של 3.5 ס"מ בגף ימני תחתון. בגין שבר הנקיעה של מחצית האגן הימני עם תזוזה ניכרת וקיצור הגפה העריך פרופ' שטיין את הנכות בשיעור 25% לפי תקנה 46(3) לתקנות המל"ל.
בנוסף מצא כי קיימת צניחה של כף הרגל הימנית ואי יכולת לישרה וכן חולשה של שריר הגלוטיאוס מידאוס הימני.
בגין צניחת כף הרגל הימנית העריך פרופ' שטיין את הנכות בשיעור 20% לפי תקנה 32(1)(א)(II) לתקנות המל"ל.
סך הכל הנכות המשוקללת בתחום האורטופדי בגין הפגיעה במערכת התנועה 40% נכות לצמיתות.

2. נכות נוירולוגית
בתחום הנוירולוגי מונה ד"ר ב. וולר מביה"ח בני ציון שהתייחס בתחום הנוירולוגי לשני נושאים -
פגיעה חלקית דו צדדית בעצב הסיאטיקוס כאשר משמאל לא נותרה חולשה כלל ואילו מימין מצא חולשה קלה של כף רגל ימין. בדיקת EMG והולכות שבוצעה במאי 1996 היתה תקינה ברגל שמאל ומופרעת בצורה קלה ברגל ימין, הן בענף הפרונאי והן בענף הטיביאלי. בגין מימצאים אלו העריך את נכותה בשיעור 15% לפי סעיף 32(1)(א)(I ו-II) לתקנות המל"ל.
הנושא השני הם כאבי הראש והסחרחורת אשר התובעת התלוננה עליהם - להערכתו מאחר ולא היה סיפור של חבלת ראש או איבוד הכרה, ולא מצא סימנים לפגיעה במערכת העיצבית המרכזית, שיער שניתן לייחס את כאבי הראש והסחרחורת לתסמונת פוסט טראומטית שהערכתה ומידת נכותה תימסר למומחה בתחום הפסיכיאטרי.

לטענת הנתבעת קיימת חפיפה בהערכת הנכות בגין צניחת רגל ימין בין הנכות שתוארה בחוות דעתו של פרופ' שטיין בתחום האורטופדי, לבין הנכות שהוערכה ע"י ד"ר וולר בתחום הנוירולוגי וכן שיש להעדיף את הערכתו של ד"ר וולר אשר מצא נכות נמוכה יותר.

מקובלת עלי עמדת הנתבעים כי יש חפיפה בנושא צניחת כף רגל ימין בין המומחה האורטופדי לנוירולוגי.
לפי תקנה 32(1)בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956, שעל-פיה העריכו שני המומחים את דרגת הנכות בשל הפגיעה בעצב הסיאטיקוס , יש חלוקה של דרגות הנכות לפי חומרת השיתוק. בסעיף אI (עבור שיתוק בצורה קלה) קובעות התקנות 10% נכות, ואילו בסעיף אII (עבור שיתוק בצורה בינונית) קובעות התקנות 20% נכות.
ד"ר וולר מצא להמליץ על דרגת נכות של 15% עבור הפגיעה בעצב הסיאטיקוס (שלא ע"פ סעיף אI המתאים לפגיעה קלה), נראה כי אכן הפגיעה בעצב זה הינה חמורה יותר מכפי המוגדר בסעיף אI, כלומר יותר מאשר פגיעה המוגדרת "קלה", ולכן יש להעדיף את קביעת דרגת הנכות, כפי שהמליץ עליה האורטופד, פרופ' שטיין, שקבע על-פי סעיף 32(1)אII, דרגת נכות של 20% על פגיעה בעצב זה "בצורה בינונית".

3. נכות אורולוגית
בתחום האורולוגי מונה ד"ר קידר שהיה בעבר מנהל המחלקה האורולוגית בביה"ח בני-ציון, בפניו התלוננה התובעת על תכיפות בהטלת שתן, זרם השתן לא אחיד עם טפטוף סופי וכי בגלל הרגשת חוסר בטחון משתמשת בפד (סופגן).
בבדיקתו לא נצפתה דליפת שתן במאמץ ומבדיקה על קולית של הכליות בדרכי השתן שבוצעה ב5.2.96- נמצאו הכליות ללא מימצא חולני, לא נצפתה התרחבות במערכת המאספת בכיס השתן.
להערכתו לאור הקרע בשלפוחית השתן ולמרות התיקון האנטומי הטוב, יש בעיה תפקודית של חוסר יציבות יחסית של כיס השתן כתוצאה מהטראומה לאגן והקרע ולכן העריך את נכותה האורולוגית בשיעור 10% נכות לפי סעיף 23(2)(א)(3) לתקנות המל"ל.

4. נכות בשל קשיים בנשימה
בתחום הפנימי מונה פרופ' ע. רובין, מנהל המכון למחלות ותפקודי ריאה בביה"ח רמב"ם בחיפה, בפניו התלוננה התובעת על תחושת קוצר נשימה, בעיקר קשיים בהוצאת אויר לאחר שאיפה עמוקה, תחושה שמחמירה בזמן האוכל ו/או מאמץ. להערכתו של פרופ' רובין לא נשארה נכות נשימתית עקב התאונה ולדעתו היה מקום להפנותה להערכה פסיכיאטרית, עקב תלונותיה על תחושת קוצר נשימה. עוד העריך כי לא נשארה נכות עקב החבלה ופתיחת הבטן והוא המליץ על 5% נכות עקב הצלקת בבטן, שאינה מכערת ואינה דבוקה לקיר הבטן ולכן מצב ביניים לפי תקנה 75(1)א' ו75-(1)ב'.

5. הנכות הפסיכיאטרית
א. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בנושא הנכות הפסיכיאטרית.

כמומחה בתחום הפסיכיאטרי מונה ד"ר זוהר שביצע בדיקה קלינית ראשונה לתובעת ביום 25.6.96, והסתמך בעת הבדיקה על סיכומי המחלה מבתי-החולים בהם אושפזה התובעת.
בחוות דעתו מיום 21.7.96 תאר את תלונותיה של התובעת:ו
"יושבת רוב הזמן בבית ולא עושה דבר. אין לה סבלנות לשום דבר. לא לטלויזיה ולא לעיתון - "קשה לי להתרכז". מקיימת קשרים חברתיים מצומצמים. עובר לתאונה היה לה חבר, אך ניתקה את הקשר ביוזמתה:נ "לא היה טעם"… בלילה קשה לה להירדם… חולמת חלומות זוועה… איבדה את העניין במתרחש סביבה ולמעשה איבדה את רצונה לחיות. "הייתי רוצה להיעלם". איבדה כל יוזמה וכל שמחת חיים, שקועה בדיכאון מתמיד. "בעצם זה יותר גרוע מדיכאון. אני לא מרגישה כלום, זה חור שאני כאילו נשאבת לתוכו".
בממצאי בדיקתו מציין המומחה:ב "האפקט דכאוני. קיים מתח פנימי. אין פעילות פסיכוטית, אין ליקוי פוסט פסיכוטי. אין ניסיון להגזים בתלונות. אין ספק שהנבדקת סובלת. יש רמזים די ברורים על מחשבות אובדניות".

לפיכך מסכם המומחה את בדיקתו הראשונה:ו
"… אפשר לקבוע שמדובר באשה הסובלת מתגובה נפשית המגבילה אותה בתפקודה היומיומי. אין נתונים על קיום הפרעה נפשית עובר לתאונה. על כן אפשר לקבוע שזו תגובה פוסט-טראומטית שהיתה תוצאה של התאונה. מדובר בנכות של 25%. לרוע המזל הנבדקת חסרה מוטיבציה כלשהיא לטיפול. מאז התאונה עברו יותר מארבע שנים. נראה שמדובר בנכות צמיתה".

גם התובעת מיקדה, בעת עדותה, את עיקר תלונותיה הגופניות לתחום הנפשי. בעמ' 40 לפרוטוקול הדיון מיום 14.7.97 אמרה התובעת כי:נ
"יש לי התפרצויות של חוסר סבלנות… אני לא זוכרת דברים או איפה אני מניחה דברים, יש לי חוסר ריכוז, אין לי סבלנות להרבה דברים, מתייאשת מהר, יש לי סחרחורות ובחילות וכאבי ראש. כל מה שאמרתי עושה לי את מצבי הרוח שלי. אני יכולה פתאום ללכת עם חברים לשבת בפאב ויש לי מצב רוח טוב ואני מגיעה הביתה ולא יכולה לתפקד כמה ימים…"

ב. המומחים הרפואיים בתחומים האחרים ציינו את תלונותיה של התובעת בתחום הנפשי, ואף ייחסו חלק מתלונותיה הגופניות לקשייה הנפשיים בעקבות התאונה. הנוירולוג, ד"ר וולר, היה בדעה שעל-פי המסמכים הרפואיים שבפניו, סבלה התובעת מחרדה ושינויים במצב הרוח במהלך אשפוזה בבית-לוינשטיין לאחר התאונה, וכי נשארה במעקב בריאות הנפש בקופת-החולים עקב חשד לתסמונת פוסט-טראומטית. ד"ר ולר ציין, כאמור, גם את תלונותיה של התובעת על כאבי-ראש והעריך שיתכן וניתן לייחסם למצבה הנפשי.
פרופ' רובין, אשר כאמור לא פסק לתובעת אחוזי נכות למרות תלונותיה על קשיי נשימה, ציין כי יתכן וסיבת הקשיים היא נפשית.
גם המומחה האורולוג, ד"ר קדר, לא שלל גורם נפשי בתלונותיה של התובעת על פגיעה בתפקוד כיס השתן.

ג. בדיון מיום 22.4.98 ביקשה ב"כ הנתבעת לקעקע את ממצאיו של ד"ר זוהר בחקירתו הנגדית הראשונה בהציגה בפניו נתונים שונים שלא היו ידועים לו, כמו בנוגע לעברה הנפשי בעת השירות הצבאי, ולעבודתה מאז התאונה ויציאותיה התכופות לחו"ל, שהצביעו, לדעת ב"כ הנתבעת, על הגזמה בולטת בתיאור הקשיים הנפשיים.
ד"ר זוהר נשאל על מקבץ ביקורת גבולות ממרץ 1997 (נ2/) לפיו בין התאריכים 4.6.1993 ועד 4.3.1997 יצאה התובעת לחו"ל 10 פעמים, ביניהם ליעדים הבאים:ב בנגקוק, ניו-יורק, סיני, אתונה ורומא.

ד. במהלך עדותו ביקש ד"ר זוהר לבדוק התובעת "כדי להתעמת ולעמת אותה עם חומר חדש..." (עמ' 71 לפרוטוקול).
הבדיקה השניה נערכה ביום 3.5.98 (כשנתיים לאחר הבדיקה הראשונה). בנוסף למסמכים שהיו לנגד עיניו של ד"ר זוהר בעת הכנת חוות-דעתו הראשונה, נוספו לעיונו הפעם גם תצהיר עדותה הראשית של התובעת, עדותה בפני ביהמ"ש מיום 14.7.97, אישור משטרת הגבולות על יציאותיה לחו"ל, מסמכים מתיקה הרפואי בצה"ל

ד"ר זוהר מתאר בחוות דעתו השניה מ24.5.98- כי התובעת חוזרת על אותן התלונות עליהן דיווחה בבדיקה הראשונה. בממצאי הבדיקה השניה מציין ד"ר זוהר:ו
"גם לגבי הממצא הקליני אין שינוי משמעותי לעומת הבדיקה הראשונה. בולט האפקט הדכאוני, אם כי במאמץ היא מצליחה להעלות על פניה חיוך מאולץ. קולה נמוך, לוחש כמעט. כאשר מוסרת פרטים על התאונה עולה התרגשותה ודמעות מופיעות בעיניה, קולה הופך לחרישי והיא משתתקת פעם אחר פעם. קיים מתח פנימי ניכר. המחשבות האובדניות התחזקו לעומת הבדיקה הראשונה".

ה. ד"ר זוהר דבק בשלב זה בקביעתו בנוגע לשיעור הנכות, וייחס את נסיעותיה התכופות לחו"ל לניסיון התובעת לחזור לתפקוד, "לצאת ממעגל הקסם של יאוש ומרה שחורה, במידה מסוימת ניסיון של בריחה".
בעקבות המידע החדש ד"ר זוהר אינו משנה הערכת הנכות:נ
"לא נראה כיום לאחר בדיקה קלינית יסודית, עיון במסמכים שעמדו לרשותי ונוכחותי בבית-המשפט בעת עדותה של הנ"ל, שמצבה השתפר לעומת מצבה כאשר בדקתי אותה לראשונה. היא מוגבלת, אין לי ספק בכך, אך שוב אין זה אומר שהיא חייבת להפסיק לגמרי לתפקד. לא הובאה בפני שום עדות שיכולה לשכנע אותי שהיא מתפקדת ככל אדם ממוצע מן הישוב. היא לא מרימה ידיים ומנסה פעם אחר פעם להשתלב בעבודה מפרנסת, אך לא מצליחה, הקשרים החברתיים שלה גם הם מוגבלים, והרי זה בעצם מה שאחוזי הנכות אומרים:ב הגבלה ולא התנזרות כללית מכל עשייה".

ו. בין לבין העידה מטעם הנתבעת העדה אילנית חזז, חוקרת פרטית, ממשרד חקירות אשר ויצמן, שסיפרה על נסיבות המפגש עם התובעת, (שהוקלטה בקלטת נ9/), בה נראית התובעת בעת עבודתה כמקדמת-מכירות בקלאב-לקוסטה. הקלטת צולמה ביום 4.6.97 והתובעת נצפית בה כשהיא מנסה לשכנע את אילנית חזז ופריש משה (החוקרים הפרטיים), לרכוש דירת-נופש. התובעת מזדהה בשם מיריי, נראית מטופחת ונאה, מסופרת בתספורת אופנתית ובשיער שקצוות ממנו צבועות באדום, נראית חייכנית ומרוכזת בעבודתה קושרת שיחה נעימה וממושכת עם זוג החוקרים הפרטיים המציגים עצמם בפניה כזוג נשוי. החוקרת אף משכנעת את התובעת כי היא מכירה אותה והתובעת מספרת לה על עצמה - על חבר במשך 4 השנים האחרונות ממנו נפרדה לאחרונה ואשר עמו עמדה להתחתן. התובעת מספרת עוד על עבודותיה במכירות ובהפקות סרטים, על עבודתה בחו"ל.
עוד נראה, בניגוד לגירסת התובעת בביהמ"ש, כי היא מסוגלת, לפרק זמן של מספר שעות, לגלות ריכוז בעבודת מכירות, לספר בפירוט על המוצר אותו היא מבקשת למכור ולפעול על-פי הנחיות מעבידיה. נראה שהכישורים החברתיים של התובעת לא נפגמו באופן טוטלי לחלוטין והיא אינה מתקשה לקשור שיחה, להתחבב על אנשים ולקשור עימם קשרים חברתיים, לצחוק וליהנות.

ז. ד"ר זוהר הוזמן לחקירה נגדית על חוות דעתו השניה.
לאחר שצפה בקלטת שינה ד"ר זוהר באופן מהותי את מסקנתו על נכותה הנפשית של התובע, ובהגינותו אמר (עמ' 75 ואילך לפרוטוקול):ו
ת. "ראיתי את הקלטת. הקלטת מעמידה אותי בעמדה לא נוחה כי אף מומחה רפואי לא אוהב לשנות דעתו ולאור הקלטת אני חייב לשנות דעתי. אין ספק שהקלטת לפחות לי מוכיחה שיש איזשהו ניסיון של הגזמה בהתנהגות של התובעת כך שאני בכלל לא יכול להגיד על אחוזי נכות. יכול להיות שמאחורי הניסיון שלה להגזים מסתתרת איזושהי נכות אבל אי אפשר להצביע עליה מפני שהתנהגותה מכסה על זה…
אני חייב להגיד שהבחורה שאני בדקתי אם לא היתה אותה בחורה בפנים הייתי אומר שבקלטת היא אחרת. זו הבעיה. ההתנהגות שלה שם אחרת, התנהגות חופשית, דיבור שוטף, שום עקבות, ללא שום נטיות דכאוניות או תלונות או דברים כאלה."
בתשובה לשאלת בית-המשפט (בעמ' 76 לפרוטוקול) אם יתכן שבמסגרת עבודתה היא עושה מאמץ מיוחד להתנהג אופן רגיל, משיב המומחה:נ
"כשאמרתי שכאילו בדקתי אדם אחר וראיתי בקלטת אדם אחר התכוונתי לזה. אין שום סימן שהיא עושה איזשהו מאמץ. הרושם שלי הוא שהיא נהנית".
לשאלה בנוגע לקביעתו הסופית את אחוזי הנכות הנפשית של התובעת משיב ד"ר זוהר (בעמ' 77-78 לפרוטוקול):ב
"אני לא יכול לקבוע היום נכות..
בהתנהגות הזו שהציגה בפני בשתי בדיקות קליניות יש 25%. לפי מה שראיתי בקלטת אין לה נכות. אני לא רואה נכות. אני יכול בצורה כזו גם לגרום לה עוול כי בכל זאת יש לה איזשהו ניצוץ. זה לא בדיקה אמצעית בכל זאת זו קלטת. אם היתה מתנהגת איתי כמו בקלטת והייתי יכול לשאול אותה והיתה עונה לי אמרת הייתי יכול להתרשם לגבי נכות. אצלי הציגה התנהגות שהחליטה כנראה להציג".

ח. חשוב לציין כי ד"ר זוהר לא שלל אפשרות שלתובעת נכות נפשית, באומרו (בעמ' 81 לפרוטוקול):ו "יתכן שיש נכות. אני לא יכול לקבוע את שיעורה בגלל מה שאמרתי קודם".
ובהמשך, בנוגע לקשר בין הנכות הנפשית לתאונה משיב ד"ר זוהר לשאלות ב"כ הנתבעת:נ
ש. אמרת שאתה לא יכול לקבוע כי זה מסתתר ואתה גם לא יודע מה מקור הנכות אם היא קיימת.
ת. אם אין עדות לסיבה אחרת אני יכול להניח שהטראומה הזו, והיתה טראומה קשה ואין ספק שהתאונה היתה רצינית עם הרוגים ממש, זאת אומרת סיבה יש, אם אין סיבה אחרת בהחלט יש לי הצדקה להניח שזה מזה".

6. עברה הנפשי של התובעת לפני התאונה
א. ממוצגי ההגנה ולפי דיווחים שמסרה התובעת בהזדמנויות שונות, מצטיירת תמונה של צעירה שסבלה עובר לתאונה מהפרעות אישיות, קשיי הסתגלות, מצבי-רוח, נטייה להסתגר.
על-פי מוצג נ/ 6 התלוננה התובעת בעת שירותה הצבאי על חוסר תחושה וחרדה. הרופאה הבודקת מציינת בגיליון הרפואי מיום 22.6 "התקף קל של HY (היסטריה) עם סיפור של חוסר תחושה. הגיב טוב לוויליום. התקבלה להשגחה". ביום 29.6. מצוין:ב "התקפים חוזרים של הפרעות תחושה בידיים, ברגליים".
במהלך שירותה הצבאי הואשמה התובעת על-ידי התביעה הצבאית בשימוש בסם מסוכן מסוג חשיש בשנת 89'. בגזר-הדין (מוצג נ/ 5) התחשבה קצינת בית-הדין במצבה המשפחתי ובמצבה הנפשי של התובעת. המסמכים שהוצגו בפני ביה"ד הינם מוצגים נ/ 13 ו- נ/ 14.

ב. נ/ 13 הינו מסמך מחדר מיון כללי בביה"ח "שיבא" מיום 26.3.90, אליו הופנתה לבדיקה מכלא 400 לאחר התעלפות וסימני בלבול. בדו"ח זה מצוין:ו "גדלה במסגרת משפחתית בעייתית, חונכה בפנימייה… לדבריה איננה מסתדרת לתפקד במסגרות ולקבל סמכות אשר מגבילות את דרכיה – כן גילתה בטירונות קשיי הסתגלות עקב לחצים סביבתיים מוגברים. כדאי לציין שההתעלפויות ידועות לה גם בעבר".
בבדיקה התגלה כי:נ
"… מבחינה אמונציונלית מראה אפקטים שטוחים עם מרכיבים דכאוניים תגובתיים. הנ"ל עושה רושם של אישיות בלתי בשלה עם קוים סכיזואידים של חרדה ותסכול נמוך. מתפקדת על רמה בינונית, דימוי עצמי נמוך, וכן עושה רושם שקיימת מגמתיות מסוימת בתגובותיה – על כל פנים הנ"ל טוענת שבמשך ההתעלפות לא הרגישה תחושה "בפנים בצד שמאל" – תופעה שחלפה. במצבה הנוכחי ממליץ על המשך בירור כולל מבחנים פסיכודיאגנוסטים".

ג. מוצג נ/ 14 הינו חוות-דעת פסיכיאטרית מעת שירותה הצבאי של התובעת, ובעקבות ההפניה הנ"ל, שנערכה במתקן הכליאה הצבאי. בחוות-דעת זו מצוין:ב
"… נוטה להתבודד ו"לא להתעניין בבני-אדם". בבית יש לציין תנאים קשים… לדעתי קיימת אצל הנבדקת הפרעת אישיות עם קוים סכיזואידיים, ובמשפט שלה נחוץ לדעתי שהשופט יביא בחשבון שפגיעותה של החיילת לשהייה בתנאי כלא היא מוגברת (במובן של סכנה לגלישה למצב פסיכוטי) ורצוי לקצר בשהייתה בכלא ככל שהדבר ניתן".
מסמכים אלה (נ/ 13 ו- נ/ 14) היו בפני המומחה בתחום הנפשי בעת הכנת חוות-דעתו השניה, והוא אמר שהעדויות מעברה הנפשי הצבאי של התובעת אינם מעידים בהכרח על נכות נפשית, אלא על "הפרעת אישיות", ממנה סבלה (כפי שציין בעמ' 81 לפרוטוקול ובחוות-דעתו השניה).

7. בבואי להעריך את שיעור נכותה הרפואית של התובעת בתחום הנפשי יש חשיבות לבחינת אמינותה של התובעת ובכך שחטאה לאמת בפרטים שונים.
א. הפער הבלתי מוסבר בין דרך התנהגותה המתוארת בעדותה שלה ובתיאור תלונותיה בפני המומחה בתחום הנפשי, לבין התנהגותה כפי שהיא מצטיירת ממוצגי ההגנה, ובמיוחד בקלטת הוידאו נ/ 9, בו היא נראית בעת עבודתה כמקדמת מכירות. למרות עמדתה של התובעת בעדותה כאילו לא ניתן ללמוד מהסרט הקצר על אופיה האמיתי (בעמ' 61 לפרוטוקול:ו "זה חלק נורא קטן, אולי שעה מהחיים שלי ואני פה עם ואליום וכדורים נגד כאבים ויש מקרים שאני ממש יכולה לצעוק"), לעניין זה אני מקבלת את דעתו המקצועית של ד"ר זוהר שאמר בעמ' 80 לפרוטוקול כי: "גם למופרעים וללא מופרעים יש יום טוב ויום רע אבל לא בקיצוניות כזו".

ב. למרות טיב תלונותיה, לא הצליחה להסביר הסיבה למגורים בקומה עליונה.
ש. אחרי התאונה גרת ברח' סטרומה 7 ברמת-גן בקומה ג'.
ת. כן.
ש. אחר כך ברח' ביאליק גם בקומה ג'.
ת. קומה ב' או ג' לא זוכרת.
ש. אח"כ עברת לרח' דיזינגוף בקומה ג'.
ת. כן.
ש. עכשיו את גרה ברח' באזל בקומה ג'.
ת. כן.
ש. איך את מסבירה שיש לך קושי פיסי אבל את בוחרת כל הזמן דירות בקומה ג'.
ת. כן. אני עושה ומתאמצת זה קשה לעלות אבל לא מצאתי דירות אחרות, אני לא מסוגלת לגור בקומה א'. קומה יותר גבוהה נראית קצת יותר בטוחה. אני מפחדת לגור בקומה א'. זה כן קשה לעלות מדרגות.

ג. עמדתה של התובעת כי יכולתה לקשור קשרים חברתיים נפגמה בשל הפגיעה הגופנית, ובמיוחד בשל הפגיעה האורולוגית, אינה מתיישבת עם דבריה שלה לחוקרים הפרטיים בקלטת (מוצג נ/ 9) לפיהם היתה בקשרים חברתיים עם חבר קבוע במשך 4 שנים בשם זאב, אשר עמו עמדה להתחתן. עמדת התובעת נסתרת גם מתוך הקלטת נ/ 8, בה היא נצפית צועדת מחובקת עם בחור בשם קרלוס, למרות שבעדותה טענה התובעת: "קרלוס הוא מישהו שהיה לי קשר איתו. לא הזכרתי אותו קודם כששאלת על קשר רומנטי כי כנראה הוא לא היה חשוב מספיק, לא זכרתי אותו".

ד. התובעת הסתירה מידע רלוונטי מהמומחה הרפואי בתחום הנפשי, ובמיוחד את עובדת נסיעותיה התכופות לחו"ל, בכלל זה נסיעה לניו-יורק אליה יצאה שלושה ימים בלבד לאחר הבדיקה הראשונה אצל ד"ר זוהר, והיא הנסיעה החמישית לחו"ל מאז מועד התאונה (נתונים שעודכנו במיקבץ ביקורת גבולות מספטמבר 1998 [נ12/])
(על-פי הנתונים המעודכנים (נ/ 12) אשר לא היו בידי ד"ר זוהר במועד הבדיקה השניה) נוספו עוד 5 נסיעות לחו"ל למקבץ נתונים זה בין התאריכים 5.8.97 לתאריך 15.3.1998).
מעדותה של התובעת עולה כי מטרת הנסיעות הללו היתה בילוי. בעמ' 47 לפרוטוקול מספרת התובעת:
"ת. נסעתי בפעם האחרונה לניו-יורק. נסעתי לתאילנד אחרי ניו-יורק…
ש. … תספרי מה עשית בתאילנד?
ת. רוב הזמן נהניתי מאוד. נסעתי עם ידיד, הוא לא מוגדר כחבר שלי. שמו זאב זילבר".

יש ממש בטענת הנתבעת כי כמות הנסיעות, אורכן ותדירותן הגבוהה אינן מתיישבות כלל עם טענותיה בדבר מצבה הנפשי קשה וקשיים ביצירת קשרים חברתיים. כאמור, על-פי דו"ח ביקורת הגבולות, נסעה התובעת לחו"ל לאורך התקופה שבין מרץ 95' (שנתיים לאחר התאונה) ועד מרץ 97' כ- 10 פעמים, ביניהם לשהות של מספר חודשים לניו-יורק, וכן לחופשות בתאילנד, ביוון ובסיני. רישומים אלה אינם כוללים מספר נסיעות לבילוי משותף עם חברים לאילת (עליהם סיפרה בעדותה בעמ' 50 לפרוטוקול).

8. במניין השיקולים אם יש לתובעת נכות נפשית לקחתי בכלל חשבון גם את העובדה שפורטה עוד בחוות-דעתו הראשונה של ד"ר זוהר שהתובעת "אינה מוכנה לשמוע" על טיפול פסיכיאטרי (למרות שבעמ' 6 לסיכומי ב"כ התובעת מתבקש ביהמ"ש לקבוע את שיעור הנכות הנפשית של התובעת בהסתמך, בין השאר, על העובדה ש"התובעת נזקקה ונזקקת לטיפול פסיכיאטרי").

התרשמותי כי התובעת אכן סובלת מקשיים נפשיים מסויימים, אקבע את שיעור נכותה הרפואית של התובעת בתחום הנפשי כ- 10% נכות לצמיתות.

אי לכך נכותה הרפואית של התובעת תהיה במשוקלל 53.83%.


ג.1 נכות תפקודית
שוכנעתי כי התובעת סבלה בעבר, וסובלת כיום, מההשפעה הכוללת של הנכויות השונות על תפקודה, ועל אף שכפי שפרטתי לעיל היתה הגזמה בולטת בתיאור מצבה הפיסי והנפשי, אל מול מה שנצפה בקלטות נ8/ ו-נ9/, וכן סתירות מהותיות שהתגלו בעדותה.
אין להתעלם מכך שנכותה בתחום האורטופדי היא בשיעור גבוה, בגין המגבלה הקשורה לשבר באגן והן בגין צניחת כף רגל ימין, כפי שתואר בחוות דעתו של פרופ' שטיין ועפ"י ממצאים אובייקטיביים ולא עפ"י טיב תלונותיה של התובעת.
אני מאמינה, כי מטבע הדברים התובעת עשתה מאמץ, בהיותה בחורה צעירה, להסתיר כלפי חוץ, את הפגמים הקשורים במיוחד לנכותה האורטופדית. יחד עם זה, מצאה לתאר את סבלה בביהמ"ש ובפני המומחים הרפואיים השונים בצורה שונה, לעיתים מוגזמת, ממציאות חייה היום יומית ובאופן שניסתה לייחס את כל כשלונותיה בתחומים השונים לאירוע התאונה. למרות שמצאתי סתירות מהותיות בעדותה, אין לשלול, עפ"י הממצאים הרפואיים, כי יש לה מגבלה ממשית במיוחד בתחום האורטופדי.
אני סבורה כי מבנה אישיותה מלפני התאונה, ביחד עם הטראומה שגרמה התאונה, האשפוז הממושך, הטיפולים השונים ומהלך השיקום ומכלול הפגיעה שגרמה לנכות אורטופדית ולנכויות אחרות בתחום האורולוגי, הנפשי והפנימי, מגבילים את כושר תפקודה של התובעת בשיעור של 30%.

2. כושר השתכרות
התובעת נפגעה בגיל צעיר סמוך לאחר שחרורה מצה"ל, אך גם בתולדות חייה הקצרים עד התאונה אין התמדה רבה, היא לא השלימה את הבחינות הנדרשות להשלמת תעודת-הבגרות, השרות הצבאי שלה אינו משולל בעיות.

מ-ת/ 13 (שנערך ב24.10.95-) (בכפוף לכך שממצאיו לא יהוו ראיה לגבי יכולת ההשתכרות של התובעת, על-פי התנגדות ב"כ הנתבעת) ניתן ללמוד שהתובעת השתדלה דווקא לצייר תמונה עגומה ככל הניתן לגבי יכולת התפקוד שלה, באופן המעמיד בספק רצונה שלה למצוא מקום עבודה. התובעת הציגה מצג של התבגרות בבית בעייתי, בעיות הסתגלות בצה"ל ובלימודים עוד לפני התרחשות התאונה. המאבחנת במכון אף מציינת (בעמ' 9 לת/ 13) כי התובעת "כבר היום מצהירה שהיא מעדיפה להיות נתמכת, שאין לה מטרה בשבילה תרצה לקום בבוקר, ושאינה מאמינה בטיפולים הפסיכולוגיים". גם החזות החיצונית אותה ביקשה להציג בפני המאבחנת במכון כוח-האדם (המתוארת בדו"ח זה כ"בעלת הופעה זרוקה, פרועה ולא מטופחת. לבושה שחור ואינה מאופרת") אינה מתאימה לכלל לדמותה כפי שהיא מצטיירת ממוצגים נ8/ ו-נ9/, בהן מופיעה התובעת כבחורה צעירה, חיננית, נאה ומטופחת.

3. השתכרות צפויה
א. ב"כ התובעת מבקש ללמוד מעבודתה הזמנית בהפקת סרטים במשך פחות מחודשיים עד למועד התאונה ובעבודה זמנית כמלצרית בפאב שבוצעו במקביל, כמדד להכנסתה הצפויה. להערכת ב"כ התובעת (בעמ' 11 לסיכומיו) מוערכות ההכנסות פי 4 מהשכר הממוצע במשק, ומרכיב הטיפים בהם עומד על כ- 2/3 (יותר מ- 16,000 ש"ח לחודש מתוך סך כולל של כ- 25,000 ש"ח).
כן סומך ב"כ התובעת על רצונה של התובעת ללמוד חינוך מיוחד במסגרת לימודים אקדמיים, מה שמצביע, לטענתו, על השתכרות גבוהה בהרבה מהשכר הממוצע במשק, שלא כמו במקרה בו נפסק פיצוי לקטין או צעיר שדרכם המקצועית טרם גובשה.

מאז התאונה חלפו 92 חודשים בהם עבדה התובעת בעבודות שונות מזדמנות וזמניות בחב' מט-חזיתות של מר יעקבי, בחנות לחמרי בנין, בחב' קלאב לקוסטה וכמוכרת בחנות בסמוך לביתה (עמ' 74 לפרוטוקול).
לטענת ב"כ התובעת היתה השתכרותה בפועל בגין תקופת העבר לסך 50,000 ש"ח וגם אם יופחתו בתקופת העבר 3 שנות לימודים באוניברסיטה, יכלה התובעת להשתכר, לטענתו, כ10,000- ש"ח בחודש ולכן מגיעים הפסדי העבר לסך 420,000 ש"ח במועד הגשת הסיכומים.

ב. אני בדעה כי גם אם התובעת היתה אכן פונה ללימודים אקדמיים או לתחומי פיסול, תסריטאות ואומנות (עמ' 45-46 לפרוטוקול) אין ראיה שהשתכרות בעיסוקים אלו גבוהה מהשכר הממוצע במשק. שכרה לא היה עולה על השכר הממוצע במשק המגיע ביום מתן פסק-הדין לסך 6,385 ש"ח ברוטו.
בכל מקרה, שכרה ערב התאונה היה לכל היותר 75% מהשכר הממוצע במשק באותה עת (נ3/) והשכר האמור אינו מייצג הכנסה בתקופת הלימודים שכן אז היתה מרוויחה פחות.

ג. חישוב הפסד עבר
במשך 3 שנים ממועד התאונה, ובהנחה שהתובעת היתה לומדת מקצוע כלשהו, יהיה בסיס השכר 3,000 ש"ח ולתקופה זו, בהתחשב בימי האשפוז ותקופת השיקום יהיה ההפסד מלא.
12.3.92 ועד 12.3.95 - 3,000 X 36 = 108,000 ש"ח
מ12.3.95- ועד 12.3.96 - 75% מהשכר הממוצע במשק 6,385 ברוטו
בניכוי מס הכנסה והפרשות לפנסיה נטו 5,179 ש"ח
5,179 X 75% X 12 = 46,611 ש"ח
מאז מרץ 1996 נסעה התובעת לחו"ל לתקופות זמן שונות -
לארה"ב וזמן קצר לאח"כ ב29.6.96- נסעה בשנית. אח"כ מ16.9.96- ועד 15.1.97 שהתה שם מספר חודשים. קודם לכן טיילה בסיני וביוון. ולכן במשך שנה לא יקבעו לה הפסדי שכר.

מ12.3.97- ועד יום פסק-הדין - 31 חודשים לפי הנכות התפקודית
5,179 X 30% X 31 = 48,164 ש"ח
סה"כ 202,775 ש"ח

לסכומים אלה תתווסף ריבית לפי חוק מאמצע התקופה.


ד. הפסד השתכרות בעתיד
לעתיד - עד גיל 65 - 5,179 X 30% X 262.6 = 408,022 ש"ח
הפסד פנסיה - מגיל 65 ועד תוחלת חיים - 70% X 6,385
ולאחר ניכוי מס ועפ"י 30% נכות תפקודית - הפסד חודשי
1,171.96 X 142.88 X 0.349 = 58,488 ש"ח

ה. בגין הנזק הבלתי ממוני - נכות רפואית 53.83%,
105 ימי אשפוז ובתוספת ריבית 135,996 ש"ח


ו. הוצאות
1. הוצאות נסיעה
התובעת ביקשה שייפסקו לה הוצאות נסיעה במונית עקב החרדה שפיתחה מנסיעה באוטובוסים, ואף צירפה חוות-דעת של שמאי רכב, מר אפרים מוהר (סומן ת/ 2), שאמד את ההוצאה החודשית שלה עבור נסיעה במוניות ב- 2,197 ש"ח לחודש (נכון ליום 19.6.97) עבור 1,000 ק"מ נסיעות בחודש. התובעת העידה כי היא מתקשה להשתמש באוטובוסים בשל כך שנפגעה בתאונה עת נסעה באוטובוס (בעמ' 41 לפרוטוקול).
בחקירתה הנגדית (עמ' 53-54 לפרוטוקול) אומרת התובעת כי היא משתמשת במוניות לנסיעות בין עירוניות וגם בעיר.
הקבלות המצורפות בגין נסיעות במוניות (ת/ 10) על סך 3,160.80 ש"ח רובן ככולן על סכומים נמוכים, המצביעים על כך כי מדובר בנסיעה עירונית או קצרה. כאמור,
בסיכומיו הציע ב"כ התובע לפסוק בגין קשיי ניידות, לעבר ולעתיד, שיעור של 50 ש"ח ליום בלבד (כמחיר של שתי נסיעות במונית בכיוון אחד ליום, בממוצע), המצטבר לסכום שהוא נמוך מהערכתו של השמאי מר מוהר ב-ת2/ לגבי העבר.

ב"כ הנתבעת מציעה בסיכומיה שיפסקו לתובעת צרכי ניידות מוגברים רק למשך השנה הראשונה שלאחר התאונה על בסיס 300 ש"ח לחודש וכי אין לבסס כל מימצא על חוות הדעת ת2/ או על הקבלות שהוצגו מטעם התובעת.

2. אני סבורה שהתובעת זכאית לפיצוי אך ורק בגין ניידות מוגברת, למרות השיעור הגבוה של הנכות האורטופדית, שכן הרבתה לנסוע לחו"ל ולא הובררה ניידותה שם ובאילו אמצעי תחבורה השתמשה. גם פרופ' שטיין לא ציין שהתובעת זקוקה לצרכי ניידות מיוחדים.
על פי אמדנא יהיה סכום הפיצוי בגין העבר והעתיד בסך 200,000 ש"ח

3. עזרה בעבר ובעתיד
א. התובעת מבקשת לקבוע פיצוי לאמה בגין הסיעוד שהעניקה לה בשנה הראשונה שלאחר התאונה, תקופה בה, לטענת התובעת, התמסרה האם לחלוטין לטיפול בה והפסידה מעבודתה במשק בית. האם העידה על הטיפול בבתה במהלך אשפוזה בבית-החולים סורוקה, וכן על הטיפול בה לאחר האשפוז, עת עזבה האם את ביתה ועברה להתגורר בסמוך לתובעת.
כן מבקשת התובעת שייפסקו לה הוצאות עזרה וטיפול בבית של כ- 10 שעות בשבוע מתום השנה הראשונה שלאחר התאונה, וכן לעתיד לבוא.
אמה ואחותה של התובעת העידו כי לאחר תום השנה הראשונה שלאחר התאונה המשיכו לסייע לתובעת בניקיון הבית, בבישול ובכביסה. התובעת סיפרה (בעמ' 42 לפרוטוקול) שהיא נזקקת לעזרה שוטפת בבית, שכן גם אם עושה עבודה זו בעצמה היא מתקשה בתיפקוד לאחר מכן וסובלת "כאבי תופת באגן ובגב ואני לא יכולה לזוז אחרי שאני עושה את מה שחשבתי שאני יכולה לעשות".

ב. הנתבעת חולקת על הטענה בדבר אובדן השתכרות של האם בשנה הראשונה, כי על פי דברי האם (עמודים 28 ו32- לפרוטוקול) שבמהלך אשפוזה של התובעת בבית-לוינשטיין עבדה האם בשעות היום בבית אבות ברעננה ובאה לבקר את בתה בשעות הערב. כן נטען כי התובעת אינה מוגבלת כפי שנראה במוצגים נ3/ ו-נ4/ הם סדרה של צילומים בהם נצפית התובעת כשהיא הולכת וסוחבת חפצים (כגון תיק גב וסולם) בהזדמנויות שונות.
ב"כ הנתבעת הציעה לפסוק בגין ראש נזק זה: על בסיס 1,000 ש"ח לחודש עבור השנה הראשונה; מתום השנה הראשונה ועד הגשת הסיכומים בתיק זה סכום גלובאלי של 30,000 ש"ח; ולעתיד - פיצוי על בסיס שעתיים עזרה לשבוע עבור ביצוע פעולות פיזיות קשות.

ג. אפסוק כי בשל המגבלה הקשה במערכת התנועה ובמיוחד השבר באגן וצניחת כף רגל ימין, (בשיעור משוקלל של 40%), אפסוק כי התובעת נזקקת בממוצע ל30- שעות עזרה חודשיות, על בסיס שכר של 30 ש"ח לשעה, לעתיד. הסכום יחושב בתוספת תנאים סוציאליים נלווים ובסך הכל 1,200 ש"ח לחודש.
לתוחלת חיים - 1,200 X 315 = 378,000 ש"ח
בגין עזרת בני המשפחה בעבר - ובמיוחד בשנתיים
הראשונות ועפ"י אמדנא - 75,000 ש"ח
סה"כ 453,000 ש"ח

4. עזרים אורטופדיים והוצאות חד פעמיות שונות
התובעת העידה כי היא זקוקה לנעלים אורטופדיות, אותן היא נדרשת להחליף אחת לשנה. כן העידה כי בשל מחירן הגבוה היא קנתה בעבר רק זוג אחד, שכבר בלה, והיא משתמשת במדרסים כתחליף. בנוסף מבקשת התובעת החזר הוצאות על סד, שמחירו על-פי ת/ 7 (חשבונית על רכישת הסד מיום 25.6.92) הוא 371 ש"ח. בסיכומי התובעת מתבקש ביהמ"ש לפסוק לעבר סכום גלובאלי של 6,000 ש"ח בראש נזק זה, ולעתיד סכום של 3,600 ש"ח לשנה (עבור זוג אחד של נעלים אורטופדיות ושני זוגות מדרסים לשנה).
נכון, כטענת ב"כ הנתבעת (ת6/), עליה מבקשת התובעת להסתמך לעניין הערכת הוצאה זו, הינה בגדר הצעת מחיר ואינה קבלה על הוצאה. גם המומחה הרפואי בתחום האורטופדי, פרופ' שטיין, ציין בחוות-דעת כי התובעת משתמשת בסד, אך לא המליץ על נעליים אורטופדיות. אין בתיק ראיה על הבלאי של נעל זו, ואף בקלטת נ/ 8 נראית התובעת כשהיא נעולה נעלי עקב שאינן נראות כנעליים אורטופדיות. בנוגע לנעליים אותן נעלה התובעת בעת צילום הקלטת, העידה התובעת בעמ' 59 לפרוטוקול: "הנעליים שאני נועלת הן נעלים שסידרו לי אותן להיות אורטופדיות עם הגבהה. קניתי אותן בחנות רגילה. הוא סידר לי אותן עם הגבהה וספידה בפנים. לא זוכרת מי סידר לי אותן".
בסיכומיה מבקשת התובעת כי יפסק לה סכום גלובאלי של 10,000 ש"ח בשל הוצאות חד-פעמיות שהקבלות בגינן לא נשמרו בגין יעוץ רפואי קונבנציונאלי ואלטרנטיבי, תרופות, עזרים, ביקורי בית של רופא וכו'. סכום זה יכלול את ההוצאות שהקבלות בגינן רוכזו בת/ 11.
מקובל עלי כטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי יש להכיר בהוצאות שצוינו ב-ת11/ וב-ת7/ (על-פי רשימה המצורפת לסיכומי הנתבעת), וביניהם הוצאות על עזרים אורטופדים, ביקורי רופא ותרופות, בסך של 3,674.97 משוערך ליום 7.5.99. אין לפסוק הוצאות בגין תרופות וטיפולים, אשר הצורך בהם לא עולה מחוות-הדעת הרפואיות השונות. 3,800 ש"ח
עבור סד (בהחלפה של 10 שנים) והוצאות מסויימות בגין
התאמות נעליים - עבר ועתיד 15,000 ש"ח
סה"כ 18,800 ש"ח

5. פדים
התובעת מבקשת הוצאות בשיעור של 135 ש"ח לחודש לעבר ולעתיד בגין הוצאות על פדים, בהתאם לעדותה כי בשל דליפת השתן ממנה היא סובלת היא מחליפה כ- 8-9 פדים ליום, ובהסתמך על ת/ 8 שהיא קבלה על רכישת חבילה של 30 פדים במחיר 14 ש"ח (נכון ליום 22.6.97).
לאור חוות דעתו של ד"ר קידר על העדר מימצא לדליפת השתן, יהיה הפיצוי על פי אמדנא בסך 15,000 ש"ח

6. שכירת דירה בשנה שאחר התאונה
ב"כ התובעת עותר בסיכומיו לפצות התובעת בגין דמי שכירות לדירה ברמת-גן שהיתה קרובה לבריכת השחיה בבית ספיבאק לשם הופנתה התובעת לצורך שחיה טיפולית.
בעדותה של אם התובעת לא זכרה מה היו דמי השכירות ונטען כי יש להתחשב במחירים מקובלים לדירות ברמת-גן באותה תקופה.
אין מקום לפסיקת דמי שכירות שכן ממילא עזבה אם התובעת את ביתה לאור סכסוך שהיה לה עם בעלה, וממילא, וללא קשר לתאונה, היתה התובעת מוציאה הוצאה בגין דמי שכירות.

7. ניכויים
א. אין מחלוקת כי התובעת קיבלה תשלומים תכופים בתאריכים ובסכומים שלהלן:
19.6.92 - 10,000 ש"ח.
4.1.93 - 15,000 ש"ח.
16.7.93 - 10,000 ש"ח.
20.4.94 - 40,000 ש"ח.

בחישובי השיערוך והריבית יש פער בין חישובי ב"כ התובעת לב"כ הנתבעת שכן לפי עמדת ב"כ התובעת שסיכומיו הוגשו ב21.1.99- הגיעו סך הכל הסכומים נכון לאותו יום ל156,850- ש"ח בעוד שבחישוב ב"כ הנתבעת שנעשה נכון ליום 1.5.99 הגיע סך הכל הסכום ל132,215- ש"ח.
חישוב הניכוי יעשה על בסיס הסכום שפורט ע"י הנתבעת ונכון ליום פסק-הדין, יהיה 138,217 ש"ח.

ב. על פי חוות הדעת האקטאורית של שי ספיר המעודכנת שהוגשה ע"י ב"כ הנתבעת ב8.11.99-, מגיעים גימלאות המל"ל לסך 429,325 ש"ח כאשר לתשלומי העבר הוספו הפרשי הצמדה אך לא ריבית. מאחר ובחלק מפרטי הנזק קבעתי כי יש להוסיף ריבית לפי חוק מאמצע התקופה, תיווסף ריבית, לפי חישוב שיעשו באי כח הצדדים על תשלומי העבר של גימלאות המל"ל, גם היא מאמצע התקופה.

8. סיכום
אי לכך מגיע סכום הפיצויים כדלקמן:
א. הפסדי השתכרות בעבר 202,775 ש"ח
ב. הפסדי השתכרות לעתיד 408,022 ש"ח
ג. הפסד פנסיה 58,488 ש"ח
ד. נזק בלתי ממוני 135,996 ש"ח
ה. ניידות מוגברת 150,000 ש"ח
ו. עזרה עבר ועתיד 453,000 ש"ח
ז. הוצאות ועזרים אורטופדיים 18,800 ש"ח
ח. פדים 15,000 ש"ח
ט. סה"כ 1,442,081 ש"ח

ניכויים -
תשלומים תכופים 138,216 ש"ח
גימלאות מל"ל 429,325 ש"ח

סה"כ יתרה לתשלום 874,540 ש"ח

9. אי לכך אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת
סך 874,540 ש"ח.
בנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק לאחר ניכוי גימלאות מל"ל וללא ניכוי התשלומים התכופים (דהיינו 1,012,756 ש"ח) בצירוף מע"מ.
הסכומים כולם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

פסק-הדין ניתן היום ז' בכסלו תש"ס (16.11.99) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסה"ד לבאי כח הצדדים ותודיע להם טלפונית כי פסק-הדין ניתן היום.


ב. גילאור - שופטת      

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון