הפרת הסכם פשרה בתשלום שכר

הפרת הסכם פשרה בתשלום שכר 1. תובענה זו עוסקת בסוגיית הלנת שכרם המתמשכת של עובדי הנתבעת, המועצה הדתית של ראש-העין, בעקבות המצב הכלכלי הקשה בו נתונה המועצה. הדיון נשמע בפני כדן יחיד, כיוון שנציגי הציבור הוזמנו לדיון ולא הופיעו. 2. התובעים, שניים מעובדי הנתבעת, ביקשו, במסגרת תובענה זו, ביטול פסק-דין מיום 6.7.99, שנתן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הנתבעת ובין 30 מעובדיה. אותו הסכם הושג בעקבות תביעת העובדים נגד הנתבעת, בגין הלנת שכרם על-ידה, וכלל ויתור של העובדים על חלק נכבד מפיצויי ההלנה להם היו זכאים, כפי שיפורט להלן. התובעים בענייננו ביקשו כי אורה כיום על ביטול אותו הסכם פשרה שהושג בשנת 1999, וכי אשית על הנתבעת את מלוא פיצויי הלנת השכר לה היו זכאים בתקופה בה חל ההסכם. מלבד ביטול ההסכם, שדן בתקופה שעד חודש יוני 2001, ביקשו התובעים בענייננו פיצויי הלנת שכר בגין זה ששכרם שולם להם באיחור גם לאחר תום תקופת הסכם הפשרה. עובדות המקרה וטענות הצדדים 3. הנתבעת הינה גוף סטטוטורי, שהוקם ופועל מכוח חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א-1971. התובעים, כאמור, הם עובדי הנתבעת, ובאמצעותם מספקת הנתבעת לציבור את שירותי הדת אשר עליה לספק מכוח החוק. 4. מזה מספר שנים נתונה הנתבעת במשבר כלכלי חמור, שאחת מתוצאותיו היא קשיים בתשלום שכרם של עובדיה במועד ובאופן קבוע. עפ"י חוק, אמור להיות ממומן תקציב הנתבעת ע"י משרד הדתות, ע"י עיריית ראש-העין, וכן ע"י הכנסות ממתן שירותי הדת היהודיים. מזה שנים החלק מתקציב הנתבעת שאמור להתקבל מעיריית ראש העין, אינו מועבר אליה כסדרו, והעיכובים הרבים בהעברת הכספים הביאוה למצב של גרעון תקציבי קשה. קשיים כלכליים אלו בהם נתונה הנתבעת גרמו, כאמור, בין היתר, לכך שהיא התקשתה בתשלום משכורותיהם של עובדיה במועד, ובעקבות כך הגישו העובדים תביעות נגדה. 5. אחת מאותן התביעות שהוגשו נגד הנתבעת, הוגשה לבית דין זה לפני כשלוש שנים ע"י כ-30 מעובדיה: העובדים תבעו את שכר עבודתם, שכלל לא שולם להם עבור חודשים מסוימים, וכן תבעו פיצויי הלנת שכר בגין אותו שכר וכן בגין שכר ששולם להם באיחור. בעקבות אותן תביעות (בתיקים עב 99/ 33-17 ו- דמ 99/ 701-683) הגיעו הצדדים - הנתבעת והעובדים התובעים - להסדר מוסכם, שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 6.7.99. עיקרי ההסדר היו כדלקמן: א. התובעים יקבלו פיצויי הלנת שכר בגובה משכורת נטו אחת. ב. עם תשלום פיצויי ההלנה הללו, יראו את התובעים כמוותרים על כל תביעה לפיצויי הלנה או להפרשי ריבית והצמדה בגין איחורים והלנות בתשלום שכרם עד ליום 1.1.99. ג. בגין שכר שתשלומו יולן לאחר המועד האמור, ישולמו לתובעים הפרשי הצמדה וריבית, ולא ישולמו פיצויי הלנת שכר מעבר להפרשים אלה. ד. כל האמור הותנה בכך שכל תקציב שיגיע לנתבעת, למעט תקציב בלתי רגיל, יופנה בעדיפות ראשונה לתשלום שכר לעובדים. לעניין זה, יורשו נציגי העובדים וההסתדרות לבדוק את חשבונות המועצה הדתית. ה. הסכם הפשרה יעמוד בתוקפו למשך שנתיים מיום החתימה עליו, קרי - עד יום 6.7.2001. ו. התובעים התחייבו לשקט תעשייתי, ולהימנעות משביתות ועיצומים. 6. ביום 19.11.01 הוגשה התביעה נשוא פסק-דין זה ע"י ארבעה מעובדי הנתבעת, שביקשו לבטל את אותו פסק-דין שנתן תוקף להסכם הפשרה. לימים, נותרו רק שני התובעים שבכותרת לאחר ששני התובעים האחרים הגיעו להסכמה עם הנתבעת לפיה יפרשו מעבודתם, ובמסגרת הסכם הפרישה שולמו להם משכורותיהם ופיצויי הלנת שכר מוסכמים. 7. ואלו טענות שני התובעים שנותרו, כפי שבאו לידי ביטוי בכתב תביעה מתוקן שהגישו, ובתצהיריהם: א. הנתבעת תימרנה את עובדיה בערמומיות, באותו הליך משפטי במסגרתו הושג הסכם הפשרה, להגיע לאותו הסכם שאינו מיטיב עימם. ב. לא זו אף זו, הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה עליו חתמה, שכן לאורך כל תקופת ההסכם המשיכה לשלם את משכורות העובדים באיחור, באופן קבוע. ג. הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה גם ע"י כך שלא הפנתה את כל התקציב שהתקבל על-ידה לתשלום שכר לעובדים, וע"י כך שלא אפשרה לנציגי העובדים לבדוק את חשבונותיה. ד. התובעים המשיכו לבצע עבודתם נאמנה עבור הנתבעת, ולמרות זאת המשיכה הנתבעת להלין את שכרם גם לאחר תום תקופת הסכם הפשרה, החל מחודש יולי 2001 ואילך. ה. בשל הפרות הסכם הפשרה ע"י הנתבעת, ביקשו התובעים כי פסק הדין שנתן תוקף להסכם יבוטל, וכי הנתבעת תחויב בתשלום פיצויי הלנת שכרם עבור כל תקופת ההסכם - החל מהלנת משכורת יוני 1998, ועד הלנת משכורת יוני 2001. ו. בגין המשך הלנת שכרם גם לאחר תקופת ההסכם, ביקשו התובעים כי הנתבעת תחויב בפיצויי הלנת שכר מחודש יולי 2001, ועד המשכורת האחרונה ששולמה להם באיחור, משכורת ספטמבר 2002. 8. טענות ההגנה של הנתבעת היו אלה: א. עובדי הנתבעת היו מיוצגים ע"י עורכת דין מההסתדרות בהליכים שהובילו להסכם הפשרה, ועל כן אין לקבל טענתם כי הנתבעת "תמרנה" אותם להגיע להסכם. ב. הנתבעת עמדה בכל ההתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרת ההסכם: היא שילמה לתובעים פיצויי הלנה כפי שהוסכם בו, והיא הפנתה כל סכום שהתקבל אצלה לתשלום שכר לעובדים, למעט סכומים נמוכים שהוקצו לרכישות חיוניות, שאיפשרו המשך פעילותה השוטפת של הנתבעת, כגון רכישת סולר לחימום מקוואות, תכריכים לנפטרים וכיו"ב. ג. בעוד הנתבעת עמדה בהתחייבויותיה כאמור, התובעים הם שהפרו את ההסכם, בכך שנקטו בשביתות ועיצומים למכביר, בניגוד להתחייבותם לשמור על שקט תעשייתי. ד. לאור זה, טענה הנתבעת כי אין כל עילה לביטול הסכם הפשרה: לא עילה הנעוצה בהפרתו לכאורה, וגם לא עילה הנובעת מפגם בכריתתו; וגם אם היתה עילה כזו, טענה הנתבעת כי ביטול ההסכם כיום, זמן רב לאחר תום תקופת תוקפו, אינו מעשי, אינו צודק ואינו ראוי. ה. ובאשר לתביעה הנוגעת לפיצויי הלנת שכר לתקופה שהחל מתום הסכם הפשרה ואילך, טענה הנתבעת כי שכר העבודה לא שולם במועד עקב נסיבה שלנתבעת לא היתה שליטה עליה, והיא מצבה הכלכלי כפי שתואר לעיל: מתוך התקציבים המעטים שקיבלה הנתבעת, היא הפנתה כמעט את כולם לתשלום שכר לעובדים, והיא לא יכלה לשלם לעובדים מה שאינו בידיה. משכך, כך לטענת הנתבעת, חל סעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, המאפשר לביה"ד להפחית ואף לבטל פיצוי הלנת שכר בנסיבות כאלה. 9. מטעם התובעים העידו הם עצמם, ועד נוסף מטעמם - שמואל חדד, שהיה יו"ר ועד העובדים בעת שנחתם הסכם הפשרה עם הנתבעת. מטעם הנתבעת מסרו תצהירים מר מנשה מדמון, שהיה יו"ר הנתבעת בעת הרלבנטית, וכן פנחס צדוק, מזכיר הנתבעת. שני התובעים והעד מטעמם נחקרו בחקירה נגדית, ואילו עדי הנתבעת לא נחקרו בחקירה נגדית, משהתובעים ויתרו על חקירתם. דיון והכרעה ביטול פסק הדין וזכאות התובעים לפיצויי הלנה בגין תקופת ההסכם 10. פסק דין שניתן בהסכמה, הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין, והוא מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקא שנתן לו השופט (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 787). בהתאם לכך, מורכבת השגתו של בעל דין על פסק דין מסוג זה, משניים: "גילה פגם בהליך השיפוט, תרופתו היא לערער... אך אם ההליך השיפוטי היה תקין, אלא שהחלק ההסכמי נפגם, במקרה כזה... תרופתו היא להגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו; יבוטל ההסכם, יתבטל גם פסק הדין. כך חייב לנהוג בעל דין הטוען שנאנס להסכים לפסק הדין... או שרומה, או שטעה, או שהוטעה, או שנפלה בהסכם טעות סופר... אם יערער בעל דין באחת מעילות אלה, לא יוכל בית המשפט לערעורים לעמוד על כך, אם אמנם נפגם פסק הדין כאשר טען המערער, שלשם כך יש צורך בגביית עדותו ואין זו מלאכתו של בית המשפט לערעורים. בכגון דא, הגשת תביעה היא הדרך היחידה לביטול פסק הדין" (שם; ור' גם ע"א 116/82 עמיקם לבנת נ' יצחק טולדנו ואח'). 11. אם כן, פסק דין שניתן בהסכמה, ניתן עפ"י הסכם מחייב לכל דבר בין הצדדים, ואם טוען מי מהצדדים לפגם בעטיו יש לבטל את ההסכם, המסגרת הנורטיבית לבירורה של טענה כזו מצויה בפרק ב' לחוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים בכריתתם (ע"א 2495/95 הדס בן-לולו נ' אטראש אליאס, להלן: "פס"ד בן-לולו"). ואולם, ביטול הסכם פשרה - ובעקבותיו ביטול פסק הדין שאישר אותו - יהיה כפוף תמיד לעיקרון בדבר סופיותן של פשרות: "מהי פשרה? מבלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ'הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי-ודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם'... באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך (בסיפרם הנ"ל, בעמוד 736). בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נשוא הפשרה... מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת את הטעם לקיומה..." (פס"ד בן-לולו). 12. ואכן, כפי שנאמר בפסה"ד בעניין בן-לולו, תכונה מרכזית של הסכמי פשרה היא סופיותם, ובטענות המועלות באשר לפגמים שנפלו בהסמכים אלה, ושיש בהם כדי להביא לביטולם, יש לדון בזהירות, כאשר רק טעמים כבדי משקל ומשכנעים, יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל (שם). 13. התובעים בענייננו מבקשים כיום את ביטול הסכם הפשרה אליו הגיעו עם הנתבעת משום שהנתבעת הפרה אותו, לטענתם; וכן משום טענה שנטענה בחצי פה בתחילה, וצברה תאוצה ככל שנמשכו ההליכים, והיא כי העובדים שהגיעו להסדר הפשרה עם הנתבעת למעשה הוטעו על-ידה, ורק בשל ההטעייה נחתם ההסכם. 14. את טענתם האחרונה של התובעים מצאתי לדחות: התובעים טענו בתצהיריהם כי מפאת הלחץ הכלכלי בו היו נתונים ערב החתימה על הסכם הפשרה, נאלצו להסכים לו, והם לא היו עושים כן אלמלא הבטחות שהבטיח להם מר מדמון, כי משיחליט בג"צ על העברת תקציבים מעיריית ראש העין לנתבעת, לא יהיו יותר הלנות שכר. 15. התובעים הציגו לעניין זה את עדותו של מר חדד, מי שהיה יו"ר ועד העובדים שחתם על הסכם הפשרה, וזה העיד בתצהירו כי מר מדמון אמר לעובדים ש"עניין הבג"צ עומד להסתיים בתוך זמן קצר", וכי העובדים לא יצטרכו להמתין זמן רב לתשלום משכורותיהם. לטענתו של מר חדד, לו היו יודעים העובדים כי אין כל אמת בהבטחותיו של מר מדמון, וכי הלנת שכרם תימשך זמן כה רב, לא היו חותמים על ההסכם. 16. לטענות בדבר הטעיית העובדים, שהביאה את העובדים לחתום על ההסכם, הצטרפה הטענה כי הם לא היו מיוצגים ע"י עורך-דין בכל המהלך שהביא לחתימת ההסכם, וכי ההחלטה באה, בסופו של דבר, למרות שהסתדרות העובדים התנגדה לחתימה עליו. 17. כאמור, אין ממש בטענות התובעים: מר חדד, שהיה צד ישיר להסכם דאז, העיד כי "עורכת הדין של ההסתדרות לא היתה איתנו במו"מ..." אך הוסיף: "אנחנו העברנו להסתדרות ולעורכת הדין את ההסכם. הם לא הסכימו לחתום עליו. כי אמרו שזה נגד העובדים" (עמ' 8 לפרוטוקול). משמע, נציגי העובדים כן זכו לייעוץ ולליווי משפטיים מטעם ההסתדרות: הם גיבשו טיוטת הסכם עם הנתבעת, לפני החתימה עליו העבירו אותו לעיונה של עורכת הדין, וקיבלו ממנה ייעוץ. ייתכן שעורכת הדין של ההסתדרות יעצה לעובדים שלא לחתום על ההסכם, משום שההסכם אינו מיטיב עימם, אולם בעניין זה אין לעובדים להלין אלא על עצמם - הם קיבלו את העצה משפטית, והם עצמם החליטו לפעול בניגוד לה. 18. ובאשר להטעייתם של העובדים, לכאורה, ע"י מר מדמון והבטחותיו, העיד מר חדד כי: "חתמנו כי ישבנו עם הנהלת המועצה, הם אמרו שהכל יהיה בסדר. רוצים שקט תעשייתי. והסכמנו כי אנחנו באותה צלחת. גם ההנהלה וגם אנחנו לא מקבלים משכורת" (עמ' 8). אין בדברים אלה כדי להעיד על יסוד כלשהו של הטעייה - העובדים היו מודעים היטב למצבה הקשה של הנתבעת, ומתוך מודעות זו שמעו, וקיבלו, את הבטחות ראשי הנתבעת כי הדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. אין בכך אלא אותו אלמנט של "קניית סיכון" שהוזכר לעיל, שהוא חלק בלתי נפרד מהסכמי פשרה: התובעים היו מודעים לסיכונים שבהגעה להסדר פשרה עם הנתבעת, סיכונים שנבעו במישרין ממצבה הכלכלי הגרוע, ולמרות הסיכונים החליטו לוותר על חלק מתביעתם, ולהתפשר. 19. משנדחתה הטענה כי היה פגם בכריתת הסכם הפשרה - משום הטעייה, או משום אילוץ שחשו העובדים לחתום על ההסכם - נותרנו עם הטענה לפיה הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים. 20. עיקרה של ההפרה הנטענת הוא בעובדה שהנתבעת המשיכה לשלם את שכר העובדים באיחור, גם לאחר שנחתם הסכם הפשרה. ואולם, אין בידינו לקבל את הטענה כאילו הדבר מהווה הפרה של ההסכם. הרי בהסכם לא התחייבה הנתבעת לחדול מהלנת שכרם של העובדים, ואף ההפך הוא הנכון - ההסכם מבטא היטב את מצבה הכלכלי הרע של הנתבעת, ואת חוסר הוודאות הטמון במצב, ומעוגנת בו מפורשות האפשרות ששכר יולן גם לאחר מועד חתימת ההסכם. במקרה כזה, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים הפרשי הצמדה וריבית, ולא פיצויי הלנת שכר. 21. משלא טענו התובעים כי הנתבעת לא שילמה להם את הפרשי ההצמדה והריבית שהתחייבה לשלם להם בהסכם, אלא רק טענו כי הנתבעת המשיכה להלין את שכרם - הרי שהנתבעת לא הפרה את ההסכם. יצוין עוד, שלו היו טוענים התובעים לכך שהנתבעת לא שילמה להם את הפרשי ההצמדה והריבית עליהם התחייבה בהסכם, אזי עמדה לרשותם הזכות לדרוש את תרופת אכיפת ההסכם, ותרופה זו הינה הסעד הראשוני והעיקרי הניתן במשפטנו במקרים של הפרת חוזה (פרופ' ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, תשנ"ה, עמ' 523). התובעים כלל לא ביקשו את אכיפת הסכם הפשרה, ורק טענו בחצי פה כי ההסכם כה מתוחכם ומסובך, עד כי אין הוא ניתן לאכיפה ביעילות בהוצאה לפועל. ואולם, טענה זו של התובעים אינה מדויקת: התובעים מבקשים כיום כי יתאפשר להם לתבוע פיצויי הלנה בגין התקופה בה חל הסכם הפשרה, פיצויים עליהם ויתרו במסגרת הסכם הפשרה. בוודאי שאין ביכולתם לאכוף תשלום פיצויים כאלה, מקום בו הסכם הפשרה, ופסק הדין שבא בעקבותיו, לא הקנו להם זכות לפיצויים כאלה. מאידך, לו היתה הנתבעת נמנעת מלשלם לעובדיה את פיצויי הריבית וההצמדה, עליהם התחייבה מפורשות בהסכם כי תשלמם במקום פיצויי ההלנה, והתובעים היו מבקשים לאכוף את התשלום, יכולים היו הם לעשות כן בהליך של הוצאה לפועל. 22. באשר לטענת ההפרה השנייה, והיא כי הנתבעת לא הפנתה את כל התקציבים שקיבלה לתשלום שכרם של העובדים, הרי שהתובעים לא הצליחו לבסס טענה זו: מר מדמון העיד בתצהירו, שלא נסתר משבחרו התובעים שלא לחקור אותו בחקירה נגדית, כי הנתבעת הפנתה כל סכום שהתקבל אצלה לתשלום שכר לעובדים, למעט אותם סכומים נמוכים המיועדים לרכישות חיוניות כגון סולר ותכריכים לנפטרים. לתצהירו של מזכיר המועצה, מר צדוק, שהעיד עדות דומה, צורפו דו"חות כספיים של הנתבעת לשנים הרלבנטיות, המצביעים על כך כי רוב רובם של הכספים שקיבלה הנתבעת במשך השנים, הועברו לתשלום משכורות העובדים. 23. טענתם של התובעים כי לא זה היה מצב הדברים לא הוכחה, ונסמכה על טענות בעלמא ועל מסמכים ממסמכים שונים שהציגו התובעים כנספחים לתצהיריהם, אשר אינם רלוונטיים לענייננו: כך, הציגו התובעים מכתב ממשרד הדתות מיום 27.7.03, ולפיו הנתבעת מקבלת באופן שוטף את תקציביה; מכתב מיום 20.8.03 מגזבר עיריית ראש העין לפיו הנתבעת קיבלה את המגיע לה מהעירייה; ומכתב נוסף מהמוסד לביטוח לאומי המעיד על כך שהנתבעת קיבלה כספים בגין דמי קבורה עבור התקופה שמיום 1.1.03 ועד יום 30.6.03. מעבר לכך שהמדובר במכתבים העוסקים בתקופות מאוחרות להסכם הפשרה, שהרי תוקפו פג עוד בשנת 2001, אין הם גם מעידים על כך שהנתבעת לא הפנתה כספים לתשלום משכורות: הרי, אין חולק כי הנתבעת מקבלת כספים כלשהם ממקורות שונים, וכי היא מצויה בגרעון תקציבי אשר אותם כספים אינם מרפאים. המחלוקת היא באשר לשאלה אם הנתבעת הפנתה את הכספים שכן קיבלה לתשלום שכר עובדים, בעדיפות ראשונה. התובעים לא הצליחו להוכיח כי לא עשתה כן באמצעות אותם מסמכים. 24. התובעים המשיכו וטענו כי בעוד הנתבעת עודה מלינה את שכרם, חתמה היא על הסכם פשרה בו התחייבה לשלם פיצוי הלנת שכר לרב העיר ראש-העין. ואולם, גם הסכם הפשרה עם הרב נחתם ביום 4.4.2002, זמן רב לאחר שתמה תקופת תוקפו של הסכם הפשרה עם התובעים, ועל כן לא ניתן לומר שבכך הפרה הנתבעת את התחייבויותיה עפ"י הסכם הפשרה שתוקפו תם בחודש יולי 2001. מכל מקום, הן הנתבעת והן התובעים הצביעו על כך שאף הסכם הפשרה אליו הגיעה הנתבעת עם הרב טרם קוים, והוגשה בקשה לבית הדין לבטלו. 25. ובאשר לטענה כי הסכם הפשרה הופר משום שהנתבעת סירבה לבקשות העובדים לעיין בחשבונותיה, על מנת לוודא כי תקציביה מופנים לתשלום שכר העובדים, גם כאן לא מצאתי כי היתה הפרה של ההסכם מצידה של הנתבעת: מר מדמון העיד בתצהירו כי התובעים הגיעו למשרדו פעם אחת, ללא תאום מראש, ודרשו בתוקפנות לעיין בחשבונות הנתבעת. מר מדמון הודיע להם כי יש לתאם עימו פגישה מראש, מכיוון שהחומר אינו ברשותו. התובע 1 והתובע 2 העידו כי היו שניהם נוכחים אישית רק בהזדמנות אחת בה סירב מר מדמון לאפשר להם לעיין בחשבונות הנתבעת, ונראה כי המדובר באותו אירוע עליו העיד מר מדמון. כשנשאל התובע 1 בחקירתו הנגדית שאלות בנושא, אלה היו תשובותיו: "ש: האם אי פעם נציגי ועד העובדים קבעו פגישה מסודרת עם יו"ר המועצה הדתית ו/או עם רואה החשבון ו/או עם כל גורם אחר רלבנטי על מנת לעיין בדוחות הכספיים, בהם מגיע להם לעיין על פי ההסכם? ת: אני לא יודע. לא הייתי בוועד העובדים באותה תקופה. יש מכתב שהם סירבו. ... ש: אחרי שהתפרצתם למשרד יו"ר המועצה כדי לדרוש ולקבל דו"חות כספיים, ניסיתם לקבוע עוד פעם מועד אחר? ת: לא. כי מדמון בדיוק עזב ובא ראש מועצה אחר" (עמ' 5-6 לפרוטוקול). 26. גם עדותו של מר חדד, מי שהיה יו"ר ועד העובדים בתקופה הרלבנטית, הגם שהועילה לטיעונם של התובעים, לא הגיעה כדי הוכחתה: מר חדד העיד כי כל פניותיו למזכיר הנתבעת וליו"ר שלה, לקבלת חשבונות, נענו בשלילה, ובזלזול בהסכם הפשרה. עם זאת, מר חדד לא זכר מתי בדיוק פנה אל שני הגורמים הללו. כל שהוצג ע"י מר חדד וע"י שני התובעים הוא מכתב אחד שהפנה מזכיר הסתדרות הפקידים במרחב פתח-תקווה של ההסתדרות לנתבעת בנושא, ומכתב זה הוא מיום 16.5.00, וכן מכתב נוסף המתייחס לאותו נסיון אחד לקבוע פגישה עם מדמון. אותו נסיון היה ביום 25.7.01, קרי, לאחר שתם תוקף הסכם הפשרה, והוא נענה בחיוב ע"י מכתבו של ב"כ הנתבעת. למעט שתי פניות בכתב אלה, לא הציגו התובעים או מר חדד כל פנייה רשמית אחרת לנתבעת להצגת החשבונות, בכל השנתיים בהם עמד הסכם הפשרה בתוקף. בנסיבות אלה, יקשה עלינו לקבוע כי הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה שכן סירבה לאפשר לעובדים לעיין בחשבונותיה. 27. מכל האמור לעיל, עולה כי הנתבעת לא הפרה את הסכם הפשרה, ועל כן לא קמה לתובעים עילה לדרוש את ביטולו של ההסכם. 28. לאור זה נדחות ממילא גם תביעותיהם של התובעים לפיצויי הלנה בגין איחורים בתשלום שכרם בתקופה בה חל הסכם הפשרה, קרי עד חודש יוני 2001. זכאות התובעים לפיצויי הלנה בגין התקופה שלאחר תום ההסכם 29. התובעים טענו כי גם לאחר שתמה תקופת ההסכם, המשיכה הנתבעת לשלם את שכרם באיחור, מדי חודש בחודשו. הנתבעת, למעשה, לא כפרה בטענה זו, אולם התגוננה באומרה שהנסיבות הכלכליות בהן היא שרויה עד היום אינן מצויות בשליטתה, ונסיבות אלו הן הסיבה הבלעדית לכך שאינה יכולה לשלם לעובדיה את שכרם במועד. לפיכך, עתרה הנתבעת להפעלת סעיף 18 לחוק הגנת השכר, המקנה לבית הדין סמכות להפחית ואף לבטל את פיצויי הלנת השכר להם זכאים עובדים אשר שכרם שולם באיחור. 30. אין בידי לקבל טיעונה של הנתבעת. זכותו של עובד לתשלום שכרו במועד ובמלואו הינה זכות יסודית, שקיבלה ביטוי מובהק בחוק הגנת השכר. אמנם, ישנן נסיבות המצדיקות הפחתת פיצויי הלנה לעובד אשר שכרו הולן, ואף ביטול הפיצוי לחלוטין, אולם ברי שמצב כלכלי קשה בפני עצמו אינו נסיבה מספקת לכך; וגם מצבן הכלכלי המיוחד של רשויות שונות בארץ, כגון הרשויות המקומיות, לא הוכר ע"י ביה"ד הארצי כמצדיק הפעלת סעיף 18 לחוק. ניתן להגדיר את מצבה של הנתבעת כזהה למצבן של הרשויות המקומיות, ובכך להקיש מפסיקת ביה"ד הארצי גם לעניינה. 31. בית הדין הארצי פסק, בהקשר של מצוקתן הכלכלית הידועה של הרשויות המקומיות בישראל, כי למרות מצבן הכלכלי המיוחד, הרי כאשר מצב כזה מביא לתופעה של הלנת שכר מתמשכת, שפשתה במשק הישראלי והפכה אף ל"מכת מדינה", מן הראוי לשים קץ לתופעה בדרך של הגנה על העובדים הנפגעים, והשתה של פיצויי הלנת שכר על הרשויות: "זה אך לאחרונה עמד בית דין זה על התופעה המדאיגה של הלנת שכר מתמשכת לעובדים במגזר הציבורי, תופעה שהפכה ל'מכת מדינה', וכך אמרנו בפרשת מרכז השלטון המקומי: 'לפנינו פרשו הצדדים ונציגיהם מחדל לאומי שתוצאתו פשיטת רגל של השלטון המקומי במדינת ישראל, תוך חריגות ניכרות מתקציב המדינה. על רקע זה נוצרה רעה חולה של הלנת שכר מתמשכת של אלפי עובדים ברשויות המקומיות, אותה יש לעקור מן השורש. אכן, נוכחנו לדעת שכל הגורמים לעניין מסכימים שאין להעניש את העובדים בגין מחדלים אלה. אולם, הלכה למעשה, בסופו של יום, העובדים הם בלבד אלה הנושאים על כתפיהם הדלות, תרתי משמע, את מחירו של המחדל (סק 1013/04 מרכז השלטון המקומי בישראל - הסתדרות העובדים החדשה ואח', ניתן ביום 2.9.04)'." 32. דברים אלו נאמרו בע"ע 1242/04 עיריית לוד נ' אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד ואח'. ור' גם דברים שנאמרו בבש"א 1454/04 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מרכז השלטון המקומי בישראל, בעניין קיצוץ חד-צדדי שביקשו הרשויות לעשות בשכר עובדי מערכת החינוך בשלטון המקומי, על רקע של קשיים כלכליים שנבעו מקיצוץ בתקציב החינוך: "לא נעלמה מעינינו טענת מרכז השלטון המקומי כי הוא נסמך, לעניין תשלום שכר עובדי החינוך, על תקציב משרד החינוך, וכי כתוצאה מן הקיצוץ בתקציב האמור, אין הוא עומד בתשלום מלוא שכר עובדי החינוך. לטעמנו, ומבלי לקבוע מסמרות במחלוקת שנתגלעה בין מרכז השלטון המקומי לבין השלטון המרכזי, שכן כאמור, עניין זה תלוי ועומד בפני ערכאות, אין בטענה זו כדי לפטור מעסיק מקיום התחייבויותיו על פי דין וחוזה". 33. דברים אלה יפים גם לענייננו. אין כל ספק כי הנתבעת נתונה במצוקה כלכלית קשה מזה שנים, כי התקציבים המועברים אליה בפועל אינם מספיקים כדי לכסות את כל הוצאותיה, וכי לפחות חלק מקשייה הכלכליים נובע מאי-העברת תקציבים אליה מעיריית ראש העין, כאשר בעניין אחרון זה נתונה הנתבעת במאבקים משפטיים מתמשכים עם העירייה. ואולם, אין די בכך כדי להצדיק את העובדה שעובדי הנתבעת הם שנושאים, בסופו של דבר, במחיר הסכסוך, ע"י זה שאין הם מקבלים את שכרם במועד מזה שנים. אין לתת יד להימשכות מצב זה, ע"י כך שאפטור את הנתבעת מחובותיה הבסיסיות כלפי עובדיה. 34. על כן, בהביאי בחשבון, מחד, את הפגיעה הכלכלית הקשה ממנה סבלו - ועדיין סובלים - התובעים עקב הלנת שכרם, כמו גם את הפגיעה בכבוד האדם שלהם ובכבודם כעובדים, ומאידך את מצבה הכלכלי של הנתבעת כפי שנפרש בפנינו, החלטתי שאין זה ראוי או מוצדק לבטל לחלוטין את פיצויי הלנת השכר שעל הנתבעת לשלם לתובעים. לפיכך - אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לשני התובעים פיצויי הלנה בשיעור של 25% מן הפיצוי המקסימלי הקבוע בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, בגין השכר שלא שולם במועדו, החל משכר חודש יולי 2001, ועד שכר ספטמבר 2002. 35. חישוב פיצויי ההלנה בשיעור האמור ייערך עפ"י הטבלאות שצירפו התובעים לתצהיריהם, המצביעות על המועדים המדוייקים בהם שולם להם שכרם עבור כל חודש, ועל תקופות האיחור בתשלום שכרם, ביחס למועד בו צריך היה השכר להשתלם. 36. למותר לציין, כי הנתבעת נדרשת לעשות כל שלאל ידה על מנת לשלם שכרם של עובדיה במועד מעתה ואילך, ולא לאפשר למצב חריג זה של הלנות שכר, להפוך לנורמה על-פיה תמשיך לנהוג גם בעתיד. סוף דבר 37. התביעה התקבלה בחלקה. 38. הנתבעת תישא בפיצויי הלנת שכרם של התובעים כאמור בסעיפים 34 ו-35 לעיל. 39. הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים, אשר לא היו מיוצגים סך 1,000 ₪ תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הפרת חוזהחוזההסכם פשרהפשרה