בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1957, נפגע בתאונת דרכים ביום 24.1.06 במסגרת עבודתו, כאשר דחף רכב המבוטח על ידי הנתבעת 3 (להלן גם "הנתבעת") ורכב אחר, נהוג על ידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2, עלה על כף רגלו השמאלית. בהתאם להסדר בין הצדדים, לו ניתן תוקף של החלטה ביום 21.6.09, נדחתה התביעה כנגד הנתבעים 1-2 והנתבעת 3 הכירה בחבותה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בארוע. המחלוקת שנותרה היא, אם כן, בשאלת הנזק ובשאלה זו נשמעו ראיות. לתובע נגרמו פגיעת מעיכה ושברים בכף רגל שמאל. התובע עמד בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"). תחילה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 100% עד ליום 30.6.07. ביום 8.7.07 העמידה הועדה הרפואית את נכותו הרפואית הצמיתה על 20% החל מיום 1.7.07 בהתאם לסעיף 47(4)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. ביום 20.9.07 החליטה הועדה הרפואית להפעיל את תקנה 15 במלואה והעמידה את נכותו על 30%. בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק, ולאחר שבקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד נדחתה, קביעת המוסד באשר לנכות הרפואית, בשיעור 20%, מחייבת בהליך זה. ובאשר לפגיעה התפקודית. התובע ציין בתצהירו כי הוא בוגר עשר וחצי שנות לימוד. הוא למד מכונאות רכב בבית הספר בקרית גת. במסגרת שירותו הצבאי למד מכונאות וחשמלאות רכב ובתפקיד זה שירת בצבא, גם בקבע. הוא השתחרר מהצבא בשנת 1981, בהיותו כבן 24. לאחר שחרורו עבד כטכנאי מכונות תפירה בקרית גת. לאחר מכן עבר לאריאל ועבד כאחראי משמרת במפעל פלסטיק ולאחר מכן כאיש בטחון. התובע ציין בתצהירו כי בשנת 2004 החל לעבוד במוסך כמכונאי וחשמלאי רכב. הוא ציין כי שכרו היה אמור לעלות וכי שכר ממוצע של מכונאי רכב במוסך גבוה יותר. הוא ציין כי לאחר התאונה הוצע לו שיקום מקצועי באמצעות המוסד אך העבודה שהוצעה לו לא התאימה לו והוא הודיע למוסד כי ינסה למצוא עבודה בכוחות עצמו. הוא החל לעבוד כסדרן בתחנת מוניות באריאל, עבודה בישיבה ברובה. שם עבד כחודשיים, כ- 4-5 שעות ביום, בשכר חודשי של כ - 3000 ₪ נטו. באוקטובר 2009 מצא עבודה חלקית כנהג הסעות. הוא עובד בממוצע כ 14 ימים בחודש, בשכר חודשי ממוצע של כ - 2500 ₪ (צורפו תלושי שכר). הוא ציין כי עבודה זו אינה קלה עבורו. עוד ציין התובע כי הוא הולך בצליעה על רגל שמאל וכי מדי פעם הוא משתמש בקב להליכה. הוא ציין כי הוא מתקשה לעלות ולרדת במדרגות. בחקירתו אישר התובע כי מאז שחרורו מהצבא, בשנת 1981, ובמשך 23 שנים, עד אוקטובר 2004, לא עבד כמכונאי. במהלך שנים אלו גם לא עבר השתלמויות כמכונאי. הוא נשאל אם לאחר תקופה בת שנה בה עבד כמכונאי, לקראת סוף שנת 2005, שוחח עמו מעסיקו על שיפור תנאי השכר והשיב בשלילה. המעביד לא הגיע לעדות כי: "הוא לא יסגור מוסך בשביל זה הוא היה מרוצה ממני עד מעל הראש". הוא ציין כי לאחר התאונה לא ניסה לחזור לעבוד במוסך כי אינו יכול: "זו עבודה הכרוכה במאמץ ועמידה שעות על הרגליים". לגבי עבודתו כסדרן מוניות, ציין כי: "כסדרן זה כרוך בלצאת הרבה לשטח ולנהגים וזה היה קשה לי מאד. עזבתי כי הוא מצא גם סדרן יותר כשיר. אין לי מסמך על כך שאני לא יכול לעבוד כסדרן". התובע צרף טופס 106 לגבי השתכרותו בשנה עובר לתאונה, שנת 2005, ממנו עולה כי שכרו השנתי עמד על 50,523 ₪, 4210 ₪ ממוצע לחודש, משוערך להיום 5030 ₪, ובניכוי מס - 4840 ₪. סכום דומה עולה גם מהדיווחים למוסד לביטוח לאומי. הנתבעת הציגה את תיקו של התובע בשירות בתי הסוהר. מהמסמכים שהוצגו, והתובע אישר העובדות הרלוונטיות בחקירתו, עולה כי התובע הורשע בעבירות שעניינן מעשים מגונים בקטינה וביום 31.12.01 נדון לחמש שנות מאסר, מהן ארבע לריצוי בפועל. הוא החל לרצות את עונש המאסר ביום 3.2.02. בתאריך 1.9.04 שוחרר על ידי ועדת השחרורים כאסיר ברישיון עד לתאריך 2.2.06. אחד מתנאי השחרור, כפי שנקבע בועדת השחרורים, היה עבודה באופן סדיר במוסך "לין קאר", כאשר ניתנה התחייבות בעל המוסך, מר כחלון, לדווח אם התובע לא ימלא תפקידו. התובע אישר בעדותו כי עבודתו במוסך הייתה אחד מתנאי השחרור. בסופו של דבר, ציין התובע, הוא החל לעבוד במוסך אחר, המוסך בו עבד עובר לתאונה. הנתבעת צירפה עוד את תיקיו הרפואיים של התובע בקופת חולים ובשירות בתי הסוהר. מתיקים אלו יש לציין מספר נתונים ומסמכים. בשנת 1999 נחבל בצווארו. בפברואר 2002, עם תחילת ריצוי מאסרו, צוין כי התובע טוען "שעקב בעיות רפואיות קשה לו לעלות הרבה מדרגות". התובע עבר תאונת דרכים נוספת במאי 2009, אז נפגע בצלעות ובכתף שמאל והתלונן על סחרחורות וטנטון. כמו כן הוא סובל מרדיקולופטיה כרונית בחוליות עמוד השדרה המתני. התובע העיד מטעמו את בן דודו, אסף דהן, כבן 30. עד זה ציין כי מדצמבר 2004 הוא עובד כמכונאי רכב במוסך מרכזי בחיפה, תחילה בשכר של 5500 ₪ ולאחר מכן עלה שכרו ל - 6000 ₪ נטו, לאחר שהתקדם בעבודתו והוא עובד כיועץ שיווק במוסך. צורפו תלושי שכר של מר דהן. עוד צורפה תעודת עובד ציבור של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מיום 9.5.11, שם צוין כי השכר הממוצע למשרת שכיר בענף אחזקה ותיקון של כלי רכב מנועיים ברבעון האחרון של שנת 2010 עמד על 7469 ₪ ברוטו. ד"ר טמיר גפן מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הרפואה התעסוקתית. בחוות דעתו מיום 1.3.10 ציין כי התובע, להערכתו, אינו כשיר לעבוד כמכונאי רכב או בכל עבודה הכרוכה בפעילות של הליכה ועמידה ממושכת ורצופה. התובע מוגבל עוד לעסוק בעבודות אשר כרוכות בהרמה ונשיאה של משאות כבדים. עם זאת, העריך המומחה, התובע כשיר לעסוק במגוון עבודות כמו טכנאי מכונות תפירה ועבודות כפיים קלות ליד שולחן עבודה, שמתבצעות בעמידה, הליכה וישיבה לסירוגין, לרבות עבודות הרכבה קלות. התובע כשיר לעבוד גם בהסעות וכסדרן בחברות הובלות או חברות הסעות, כפי שהוא עבד בפועל. בכל העיסוקים האמורים כשיר התובע לעסוק במשרה מלאה, ציין המומחה. כמו כן, התובע יכול לעבור שיקום תעסוקתי ואז להשתלב במעגל העבודה במקצוע שירכוש ואשר יתאים למגבלותיו הפיסיות. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. התובע בסיכומיו טוען כי שכרו עובר לתאונה היה נמוך בהיותו שכר התחלתי והיה צפוי לעלות לפחות לסכום של 7500 ₪ נטו בחודש, במיוחד לאור כישוריו וניסיונו הרב בתחום. התובע מפנה לשכר אותו משתכר בן דודו. התובע מפנה לטופס הודעה על פגיעה בעבודה משנת 1999, אז עבד בחברת השמירה (נ/1), כאשר נרשם כי שכרו בחודש פברואר 1999 עמד על 6747 ₪ ברוטו. התובע טוען בסיכומיו כי אין להתחשב בהרשעתו בפלילים לעניין קביעת כושר השתכרותו. נטען כי הוא לא סיפר למעסיקיו על עברו הפלילי, קרוב לודאי שהם לא היו מגלים זאת והוא היה ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה כפי שעבד עובר לתאונה. נטען כי חל איסור להשיג מידע מהמרשם הפלילי וכי התחשבות בנושא עברו הפלילי לעניין העסקתו אף עומדת בסתירה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. התובע טוען כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית והיא עומדת על 50% לפחות, זאת לאור העדר יכולתו לשוב לעיסוקיו כפי שהיו עובר לתאונה ולאור צמצום קשת המקצועות בהם הוא יכול לעסוק במומו לאור גילו, השכלתו ומגבלותיו התפקודיות. לעניין קביעת המומחה כי התובע יכול לעבוד כנהג הסעות, מציין התובע כי הוא מתקשה לעבוד במשרה מלאה בעבודה זו, מה עוד שאין עבורו משרה מלאה באזור מגוריו באריאל. נטען כי אין כל ביטחון תעסוקתי גם בעבודה בה הוא עובד כיום וכי מעסיקיו עלולים לפטרו. במקרה כזה יקשה עליו מאד למצוא עבודה. נטען כי הוא לא יכול היה להשתלב במסלולי הכשרה מקצועית של המוסד. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי התובע היה כבן 49 במועד התאונה וללא ניסיון ממשי בעבודה כמכונאי רכב, כאשר 23 שנים כלל לא עבד כמכונאי רכב ולא עבר כל השתלמות בתחום זה. עוד טוענת הנתבעת כי עבודתו של התובע כמכונאי רכב החל משנת 2004 לא הייתה אלא ברירת מחדל מבחינתו, היות שעבודה זו הייתה חלק בלתי נפרד מתנאי שחרורו המוקדם מהכלא ואין מדובר בבחירה מודעת של קריירה מקצועית חדשה בגיל 47. התובע אישר כי שכרו עובר לתאונה ובמשך למעלה משנה עמד על כ 4000 ₪ נטו וכי מעסיקו כלל לא שוחח עמו על שיפור בתנאי עבודתו. התובע טען כי מעסיקו היה מרוצה ממנו אך לא הביאו לעדות. נטען כי יש לדחות טענת התובע כי היה יכול להשביח את שכרו לולא התאונה. לעניין שכר התובע בפברואר 1999, מציינת הנתבעת, כי מדובר בשכר ברוטו כולל הבראה, כאשר חישוב ממוצע של ארבעת החודשים המופיעים באותו טופס מביא לשכר ברוטו של 5144 ₪ בלבד. הנתבעת מציינת כי קיים פער של ממש בין מגבלותיו הנטענות של התובע מבחינה רפואית ובין יכולתו לתפקד בפועל. התובע אינו מצוי בטיפול רפואי מאז אוקטובר 2007, כארבע שנים, הקבלות העדכניות ביותר הן משנת 2006, התובע לא נזקק לעזרת צד שלישי בעבודות הבית, הוא עובד כנהג הסעות מספר שעות ביום וזאת לא בשל מגבלותיו, הוא נוהג ברכב בעל תיבת הילוכים ידנית ועושה שימוש בכף רגל שמאל. התובע חידש את רישיון הנהיגה שלו בשנת 2007 ולא הצהיר על כל מגבלה בנהיגה. במסמכים רפואיים שונים נרשם כי התובע עצמאי בניידותו ואינו משתמש בקב. לעניין הפסקת עבודתו כסדרן, התובע לא הוכיח מהי סיבת הפסקת העבודה, כאשר בהתאם לחוות דעת המומחה התעסוקתי אין מניעה כי התובע יעבוד כסדרן. טענות התובע לעניין בעיות בתפקודו הן סובייקטיביות בלבד. אין מדובר במי שעבד כל חייו הבוגרים כמכונאי וברגע אחד איבד הכל, כפי שמנסה התובע לטעון. עוד מפנה הנתבעת לבעיותיו הרפואיות של התובע ללא קשר לתאונה. הנתבעת טוענת כי בחירתו של התובע לעבוד מספר שעות זעום ביום אינה קשורה למגבלותיו מהתאונה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לעברו הפלילי של התובע השלכות משמעותיות על יכולות התעסוקה שלו. מקומות עבודה אשר דורשים קבלת רישום פלילי או מעבר בדיקת פוליגרף חסומים בפניו וקשת אפשרויות התעסוקה העומדת בפניו קטנה. עברו הפלילי של התובע אינו שיקול זר אלא ראיה בעלת רלוונטיות רבה ואין להתעלם ממנה. נפנה להעריך את פגיעתו התפקודית והפסדי השכר של התובע עקב התאונה. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי אין בפנינו מי שעסק שנים רבות במקצועו, מכונאי רכב, התפתח והתקדם לאורך השנים והיה צפוי לו המשך עתיד מקצועי באותו התחום, כאשר התאונה גדעה מקור פרנסתו זה. זהו אינו מצב הדברים בהתייחס לתובע. התובע היה כבן 49 שנים במועד התאונה כך שסיפור חייו התעסוקתי כבר נכתב ברובו. התובע אמנם למד בנערותו בבית ספר מקצועי ואמנם עסק במסגרת שירותו הצבאי כמכונאי רכב, אך מאז שחרורו ובמשך 23 שנים כלל לא עבד והשתכר בתחום זה וגם לא עבר השתלמויות או לימודים בתחום זה. הוא עבד בעבודות שונות בתחומים שונים כמו טכנאי מכונות תפירה, מנהל משמרת במפעל ואיש בטחון. בעבודות אלו עסק משנת 1981 ועד סוף שנת 2001, במשך כעשרים שנים, כאשר אלו הן השנים בהן, בדרך כלל, אדם רוכש לעצמו ידע וניסיון מקצועי ותעסוקתי ומתקדם בעבודתו. יצוין התובע כלל לא המציא פרטים על השתכרותו והתפתחותו המקצועית במהלך שנים אלו מלבד הפרטים הרשומים במסמך נ/1 לגבי שנת 1999, אשר הוצג דווקא על ידי הנתבעת, וממנו לא ניתן להגיע למסקנות על רמת השתכרות גבוהה יותר מאשר זו שהוצגה לגבי שנת 2005. בראשית שנת 2002 החל לרצות עונש מאסר בפועל. הוא שוחרר בספטמבר 2004 כאסיר ברישיון. תנאי מתנאי שחרורו היה עבודה במוסך וזו הייתה הסיבה לכך שהחל לעבוד במוסך. הוא עבד במוסך כשנה ושלושה חודשים עד התאונה, כאשר בעת התאונה היה עדיין אסיר ברישיון. לא הובאו ראיות על כך שהיה צפוי לקידום כלשהו וכיצד תפקד בעבודה זו. המעסיק לא הובא לעדות וגם לא עובד אחר באותו המוסך בעל ותק ונסיון דומים לזה של התובע, על מנת שיתמכו בטענות התובע בעניין השיפור הצפוי בהכנסתו. בנסיבות אלו, איני יכולה לקבל טענת התובע כי היה בתחילתה של דרך מקצועית חדשה, אשר במסגרתה צפוי היה לקידום בשכרו ובתנאי עבודתו. גם איני יכולה לקבל טענתו כי יש להשוותו לאחרים אשר עובדים במוסך, התקדמו בעבודתם ומשתכרים יותר ממה שהשתכר עובר לתאונה, כמו בן דודו, או כי יש להעריך כושר השתכרותו בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באשר לשכר הממוצע לעובדי מוסך. הראיה היא כי עובר לתאונה, למרות שהיה בגיל מתקדם בו היה אמור להגיע לרמת שכר גבוהה יותר מעובדים צעירים ממנו ולפחות להגיע לשכר הממוצע בתחום זה, לא הגיע לרמת שכר זו. נראה כי בנסיבות העניין, גם לאור גילו, נסיונו ועברו התעסוקתי, המסקנה הסבירה היא כי התובע לא היה צפוי להתקדם בעבודתו ולהשתכר מעבר לרמת השתכרותו עובר לתאונה וזהו בסיס השכר בו יש להתחשב לצורך הערכת הפסדיו. יש להעריך כעת מהי הפגיעה התפקודית של התובע עקב התאונה ועקב נכותו הרפואית. מומחה בית המשפט בתחום התעסוקתי קבע כי התובע אינו כשיר לעבוד עוד במוסך וקביעה זו מקובלת עלי. לאחר תקופת אי הכושר חזר התובע לעבוד כסדרן בתחנת מוניות ולאחר מכן כנהג הסעות. מומחה בית המשפט קבע כי התובע כשיר לעבוד בעבודות אלו במשרה מלאה. המומחה לא נחקר ואיני רואה מקום לא לקבל קביעותיו אלו. התובע לא התמיד בעבודה כסדרן, כאשר הסיבות לכך לא הובררו, ומאז אוקטובר 2009 הוא עובד עבודה חלקית בלבד כנהג הסעות, כ - 14 ימים בחודש, חצי משרה. השתכרותו היא בהתאם. איני סבורה כי פגיעתו התפקודית של התובע מצדיקה עבודה חלקית במתכונת זו וכאמור, אף מומחה בית המשפט לא מצא מקום לקבוע כי התובע אינו יכול לעבוד במשרה מלאה. קיימים עוד מספר סוגי עבודות בהן התובע יכול לעבוד במשרה מלאה, כמו טכנאי מכונות תפירה, עבודה בה כבר עבד בעבר, או עבודות כפיים שונות המתבצעות ברובן בישיבה, כפי שציין המומחה, ולא מצאתי מקום לקבוע כי התובע מוגבל לעבודה בחצי משרה בלבד בעבודות אלו. עם זאת, אין להתעלם מכך שקשת אפשרויות התעסוקה הפתוחה בפני התובע מוגבלת לאור נכותו, והוא אינו יכול עוד לעבוד בעבודות המחייבות עמידה או הליכה ממושכת או הרמת משאות כבדים. אפשרויות התעסוקה של התובע מוגבלות עוד יותר לאור גילו והשכלתו המצומצמת. הנתבעת טוענת כי ממילא וללא קשר לתאונה אפשרויות התעסוקה שהיו פתוחות בפני התובע, גם עובר לתאונה, היו מוגבלות, נוכח עברו הפלילי. התובע טוען כי שיקול זה אינו רלוונטי כלל. אכן, קיימים מספר מעסיקים אשר בוחנים את המרשם הפלילי של אדם טרם קבלתו לעבודה, במיוחד בשירות המדינה, והם מורשים לקבל מידע מהמרשם הפלילי, והם הגופים המצוינים בתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א - 1981. עם זאת, מאידך, מקובלת עלי הטענה כי התובע יכול היה להשתלב במקומות עבודה פרטיים שונים, גם בהיותו בעל עבר פלילי, כפי שהשתלב במוסך בו עבד עובר לתאונה, כך שאני סבורה כי ההשפעה, בענייננו, של נושא זה על כושר השתכרותו אינה גבוהה. בכל מקרה, קבעתי, כאמור, את בסיס השתכרותו בהתאם לעבודתו בה עבד כאשר היה כבר בעל עבר פלילי. בענייננו, אני סבורה כי לאחר איזון כלל השיקולים, ובהם פגיעתו ומגבלותיו של התובע, גילו, השכלתו, ניסיונו ועברו התעסוקתי, יש להעמיד את פגיעתו התפקודית כשיעור נכותו הרפואית, דהיינו, 20%. הפסדי שכרו, אם כן, יחושבו בהתאם לבסיס שכרו עובר לתאונה ובהתאם לנכות תפקודית בת 20%. בהתייחס להפסדי העבר - התובע אכן עבר תקופת שיקום ארוכה והמוסד קבע לו תקופת אי כושר עד ליום 30.6.07. בהתאם לכך ובהעדר ראיות לכך שהתובע השתכר בתקופה זו, זכאי התובע לפיצוי מלא בגין חודשים אלו - 17 חודשים - על בסיס השכר המשוערך נטו עובר לתאונה, סכום של 4840 ₪, כאמור, סה"כ 82,280 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית כחוק מאמצע תקופה. לאחר מכן, מיום 1.7.07 ועד היום, למעשה, לא הייתה הצדקה רפואית לכך שהתובע לא יעבוד. לגבי תקופה זו יעמוד ההפסד בהתאם לנכות הרפואית בשיעור 20%, כך שההפסד החודשי יעמוד על סך 968 ₪. בגין 50 חודשים- הפיצוי הוא סכום של 48,400 ₪, בתוספת ריבית כחוק מאמצע תקופה. ובאשר להפסדי העתיד. בהתאם להפסד חודשי בסך על 968 ₪ לחודש ובהוון עד גיל 67 - 125,000 ₪ במעוגל. התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי פנסיה. עובר לתאונה לא הופרשו עבור התובע הפרשות לקרן פנסיה. רק החל מינואר 2011 החל מעבידו להפריש עבורו. המעביד מפריש 5% מהשכר והתובע מפריש 2.5%. בנסיבות אלו, כאשר לא הוכחו הפרשות לקרן פנסיה בכל השנים עובר לתאונה ורק בגיל 54 החלו הפרשות בשיעור נמוך, אין מקום לחישוב מדויק ומלא של הפסדי פנסיה כמבוקש על ידי התובע. אני מעמידה את הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה על סכום כולל של 10,000 ₪ נכון להיום. בגין כאב וסבל, בהתאם לנכות רפואית בת 20%, שלושה ימי אשפוז וגילו של התובע, זכאי התובע לפיצוי בסך 33,500 ₪ כולל ריבית. התובע עותר עוד לפיצויים בגין הוצאות רפואיות, עזרת צד שלישי והוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד. באשר לעזרת צד שלישי, ציין התובע בתצהירו, חברתו לחיים ובתו הושיטו לו עזרה בתקופת החלמתו. עוד ציין בתצהירו כי הוא משתמש בקרסוליה אלסטית ובנעל אורטופדית, כאשר המוסד לביטוח לאומי אינו מכסה את כל ההוצאות. עוד ציין התובע בתצהירו כי מאז התאונה הוא משתמש הרבה יותר במוניות וברכב הפרטי של בתו. צורפו קבלות בגין תרופות על סך של כ - 1300 ש"ח, המתייחסות לשנת 2006 בלבד. צורפו קבלות על נסיעות במוניות, רכישת דלק וחניונים, על סכום של כ- 6000 ₪, המתייחסות לשנים 2006 - 2007. לא צורפו קבלות על קרסוליות ונעליים אורטופדיות אלא הצעות מחיר בלבד. בחקירתו ציין התובע כי לא העסיק עזרה חיצונית בבית ולא נשא בהוצאות בגין עזרה. הנתבעת טוענת כי לתובע לא נגרמו הוצאות בגין עזרה והעזרה שהושטה לו על ידי בת זוגו אינה חורגת מזו המקובלת במסגרת חיי משפחה, ואינה בת פיצוי. כך, נטען עוד, גם אינו זכאי לפיצוי בגין עזרה בעתיד. באשר להוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, טוענת הנתבעת, הרי שהתובע זכאי לקבל הוצאות רפואיות מהמוסד בהיות התאונה תאונת עבודה ועליו למצות זכויותיו במוסד. נטען כי אין כל קבלות על טיפולים רפואיים ותרופות מאז שנת 2006 וגם לא הוצגו קבלות לגבי קרסוליות ונעליים. בהתחשב בכלל נסיבות העניין וטענות הצדדים, ובכלל זה טיב פגיעתו של התובע, ההוצאות שהוציא עד כה והיות התאונה תאונת עבודה, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין עזרת צד שלישי, הוצאות נסיעות והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 40,000 ₪ נכון להיום. מסכום הפיצויים יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי לעבר ולעתיד, כמפורט בחוות הדעת האקטוארית מיום 26.4.11 שהוגשה על ידי הנתבעת, סכום של 270,065 ₪, אשר לו יתווספו הפרשי הצמדה עד היום. התובע טען בסיכומיו כי בהיות התאונה תאונת עבודה שאינה ברכב המעביד ובהתאם להוראות סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995, הוא זכאי לרבע מסכום הפיצויים. הנתבעת לא טענה כל טענה נוגדת בעניין זה בסיכומיה ולפיכך אני קובעת כי התובע זכאי לרבע מהנזק. מסכום הפיצויים לו זכאי התובע (רבע מהנזק) ינוכו התשלומים התכופים ששולמו לתובע, סכום משוערך בסך 31,690 ₪, כמפורט בסיכומי הנתבעת. ליתרה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.08% כולל מע"מ והוצאות המשפט (אגרה ועדים). הסכומים ישולמו לידי ב"כ התובע בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. עמוד השדרהתאונת דרכיםחוליות