הפרת זכות שיווק מוצרים בבלעדיות

הפרת זכות שיווק מוצרים בבלעדיות
הצדדים וקשריהם העסקיים
1. התובעת בת.א. 5128/99 והנתבעת בת.א. 6366/99 (להלן:נ "זמיר") התקשרה עם ביולן, חברה פינית המייצרת כבול לגינון, בהסכם לשיווק בלעדי של מוצרי ביולן בארץ (להלן:ב "המוצרים").
ביום 11.3.98 התקשרה זמיר עם הנתבעת בת.א. 5128/00 והתובעת בת.א. 6366/99 (להלן:ו "מגש") בהסכם על פיו הקנתה זמיר למגש את זכות השיווק הבלעדית בארץ של מוצרים מסוג כבול 0- B ומסוג כבול 1 C לתקופות מתחדשות של שלוש שנים כל אחת (להלן:נ "ההסכם").
 
2. על פי ההסכם התחייבה מגש לרכוש מזמיר את המוצרים בנוהל הזמנות לפיו שולחת מגש הזמנה לזמיר, אשר מעבירה אותה לביולן ומטפלת בה עד לשלב ההספקה (סעיף 6 להסכם). אספקת המוצרים נעשית במישרין מביולן למגש או ללקוחותיה, ותשלום תמורתם נעשה במישרין ממגש לביולן, על פי מחירים שנקבעו מראש בהסכם (סעיף 11.1 להסכם). בסעיף 11.2 להסכם התחייבה מגש לשלם לזמיר עמלה בגין המוצרים שירכשו על ידה.
מועדי תשלום התמורה והעמלה לא פורטו בהסכם (אשר נערך ע"י ב"כ מגש שייצג לענייננו רק את מגש), אך אין מחלוקת כי תשלום התמורה לביולן היה 90 יום מיום הוצאת החשבונית ואילו תשלום העמלה נעשה בתנאי אשראי של שוטף + 60.
מגש התחייבה על פי ההסכם לרכוש כמויות מינימום שנתיות שפורטו בסעיף 13 בו. עמידה בכמויות אלה הקנתה למגש זכות להארכת ההסכם באופציות מתחדשות של שלוש שנים ואי עמידה בהן איפשרה לזמיר לסיים ההסכם בתום כל שנה.
בסעיף 15 להסכם הוגדרו הסעיפים היסודיים והעיקריים של ההסכם, וביניהם סעיפי הגנת בלעדיות מגש, אופן הטיפול בהזמנות לביולן וחובת תשלום התמורה והעמלות. בסעיף 16 להסכם נקבע כי הפרת סעיף יסודי של ההסכם תחייב את הצד המפר לשלם לאחר סך בש"ח השווה ל 20,000 דולר של ארה"ב על פי שערם היציג ביום תשלומם (להלן:ב "הפיצוי המוסכם").
 
3. ביום 26.9.98 חתמו הצדדים על תוספת להסכם שמטרתה הרחבת זכות בלעדיות ההפצה של מגש למוצרים נוספים של ביולן (להלן:ו "התוספת").
בסעיף 3 לתוספת נקבע כך:נ "למרות האמור בסעיף 4.1 להסכם החברה (זמיר, הערה שלי – ד.ב.ק.) נותנת למפיץ (מגש, הערה שלי - ד.ב.ק) את הזכות הבלעדית לשיווק והפצה של כל מוצרי הכבול של היצרן וחברות הבת שלה בפינלד ומחוצה לה".
בסעיף 5 לתוספת פורטה רשימת מחירים למוצרי 0-B ו – 1 –C המיובאים מאסטוניה.
אין מחלוקת כי התוספת נחתמה לאחר שביולן רכשה מפעל באסטוניה והחלה לשווק אף מוצרים שיוצרו שם.
4. במשך למעלה משנה פעלו הצדדים על פי ההסכמים. הצלחתה של מגש בשיווק המוצרים היתה מעל לציפיות, ושילמה היא לזמיר עמלותיה וליצרן את תמורת המוצרים על פי תנאי האשראי המוסכמים.

אולם, במהלך חודש יוני 1999 עלו יחסי הצדדים על שרטון, תוך שכל אחד מהם נקט בפעולות שפורשו על ידי משנהו כהפרת ההסכם וכל צד ייחס למשנהו הפרות יסודיות של ההסכם. זמיר מנעה אז (או עכבה, לטענתה) משלוח הזמנה שבועית של מגש לביולן (הזמנה המעוגנת, בין היתר, במכתב מגש לביולן מיום 26.6.99 מוצג ד' למוצגי מגש להלן:ב "ההזמנה") ומגש חדלה לשלם את תמורת המוצרים לביולן ואף חדלה לשלם את העמלות לזמיר.
הצדדים התריעו זה על הפרותיו של זה, עד שבאוגוסט 1999 פסקו יחסיהם המסחריים בביטול הדדי של ההסכם , כאשר כל אחד מאשים השני בהפרות שהביאו לביטול זה.
על היות הביטול הדדי ניתן ללמוד ממכתב ב"כ זמיר מיום 15.7.99 בו מתרה ב"כ זמיר בפני מגש כי אם לא תתקן הפרותיה הנטענות תוך שבעה ימים יבוטל ההסכם (מוצג י"ג לתיק מוצגי זמיר, להלן:ו "המכתב מיום 15.7.99") וממכתב זמיר מיום 27.7.99 בו הודעה על ביטול ההסכם בתוך 3 ימים ( מוצג ד' לתיק מוצגי זמיר) , וכן ממכתב מגש לזמיר מיום 1.8.99 בו נרשם כי לאור הפרות זמיר "לא ניתן לי אלא להודיעך כי חברת מגש רואה בהסכם עם זמיר כבטל" (מוצג י' לתיק מוצגי מגש).
לאחר הביטול החלו בעלי זמיר, באמצעות חברה קשורה לזמיר, לשווק את המוצרים ללקוחות בארץ ואילו בעלי מגש התקשרו עם ספק קנדי והחלו, באמצעות חברה קשורה למגש, לספק מוצרים מתחרים ללקוחותיהם.
לכן אף טוען כל אחד מהצדדים כלפי משנהו כי הפר ההסכם במטרה להביא ולהחל בשיווק עצמאי של המוצרים או של מוצרים מתחרים.
 
התביעות
5. התביעות שבפני עניינן טענות הצדדים להפרות ההדדיות אשר בעטיין נפסק ההסכם, תביעה לאכיפת תשלומים על פי ההסכם ותביעות הדדיות לפיצויים בגין הפרותיו, הכל כמפורט להלן:נ
זמיר הגישה ביום 1.9.99 את תביעתה, לתשלום סך 129,473 ₪. תביעת זמיר הינה לאכיפת תשלום הכולל עמלות שמועד תשלומן החל מיום 30.6.99, בגין הספקות מוצרים מחודש אפריל 1999 ואילך. סכום העמלות הנתבע הינו סך 43,949.10 ₪. כן תבעה זמיר את הפיצוי המוסכם לפי סעיף 16 להסכם, שחושב על ידה לסך 85,000 ₪ (20,000$ לפי שער 4.25 ₪ לדולר).
ביום 25.10.99 הגישה מגש את תביעתה, שסכומה 300,000 ₪.
בתביעתה תובעת מגש החזר עמלות בסך 10,895 ₪, בגין חיובי יתר בהם חוייבה. סכום זה הינו חישוב עמלה שנגזרה מתוך זיכוי של 204,000 מרק פיני (מ"פ), אשר בהם זיכתה ביולן את מגש בעקבות חוסרים שהתגלו בהספקת כבול ללקוחות מגש וטענות שטענה מגש בקשר לכך.
כן טוענת מגש בתביעתה להפרת הסכם הבלעדיות על ידי זמיר, בשל מכירה ישירה שלא באמצעות מגש לשלושה לקוחות, הפרת ההסכם בשל עצירת הזמנות בחודש יוני, שיתוף פעולה עם היצרן בהספקת כמות חסרה במוצרים וכן ביטול שלא כדין את ההסכם.
בגין אלו תובעת מגש הן את הפיצוי המוסכם, שחישבה לסך 85,340 ₪ והן אובדן רווחים שעומד על סך 2,362,500 ₪, אך לצורך אגרה בלבד הועמד עד כדי יתרת גובה סכום התביעה.
מגש טענה כי קיזזה מתביעתה את סכום העמלות להן זכאית זמיר אשר נתבע בתביעת זמיר.
 
כתבי התביעה הוגשו בסדר דין מקוצר, לכל אחת מהנתבעות נתנה רשות להתגונן (לרבות למגש על מלוא סכום התביעה על פי הסכמה בהליך הערעור) והתיקים אוחדו ונשמעו בפני.
 
6. כפי שסיכמו ב"כ הצדדים, בטיעונים בהירים ועניינים שטענו בפני, המחלוקות העיקריות שיש להכריע בהן הן שתיים:ב
האחת, שאלת ההפרות:ו מי מהצדדים הפר את ההסכם ומה הסעד, אם בכלל, אשר זכאי לו הצד השני כתוצאה מהפרה זו.
השניה, שאלה הנוגעת לחישוב עמלות להן זכאית זמיר והאם זכאית מגש להפחית מהן סכומים כלשהן.
 
הראיות
7. לצדדים גירסות נוגדות בכל הקשור לארועים אשר קדמו להפסקת הקשרים ביניהם. הראיות אשר מצויות בפני בית המשפט להוכחת הגירסות הן מכתבים ששלחו הצדדים זה לזה, התכתבויות עם ביולן, מסמכים הקשורים להזמנת ולהספקת המוצרים, דף ריכוז הספקות ביולן לארץ (מוצג נ/1), עדות אחד מלקוחות זמיר, מר דנצינגר שהובא מטעם מגש, ועדויות מנהלי הצדדים.
חלק ניכר מטיעוני ב"כ הצדדים נסוב על הראיות ומשקלן, ובאלה אדון תחילה.
 
ראשית, טוען כ"א מהצדדים בתיק זה כי השני שיכתב ראיות לקראת הדיון וכי מכתבים אשר מציג האחד כאילו שלח לשני, לא נשלחו כלל או לא נכתבו ונשלחו בזמן אמת.
כך טען מנהל זמיר, מר זמיר זילברג (להלן:נ "זילברג") לגבי מכתבי מגש מהימים 1.8.99 ו – 27.7.99 (מוצגים כ' וכ"א למוצגי זמיר) ואילו מנהל מגש, מר יצחק כספי (להלן:ב "כספי") טען כך לגבי מכתבים ששלחה זמיר בימים 26.7.99 ו 27.7.99, מהם עולה כי זמיר דאגה בפועל להזמנת המוצרים שבהזמנה בסוף חודש יוני, אשר עילת עצירתה היא חלק מעילות תביעת מגש (מוצגים י"א ו י"ב למוצגי זמיר).
לאחר שמיעת הצדדים החלטתי לדחות הטענות ההדדיות לגבי זיופים ושיכתוב ראיות.
אפשר אמנם כי מנהלי הצדדים לא נצמדו תמיד לאמת, אך בכל זאת לא סברתי כי האנשים שהעידו בפני הם כאלה אשר יזייפו מסמכים וישכתבום רק לקראת המשפט, מעשה שהנו מעשה פלילי של בידוי ראיות. מכל מקום אף אחד מהצדדים לא עמד בנטל הנדרש לשכנעני כי כך עשה הצד השני. שני הצדדים לא צרפו אישורים לגבי משלוח דואר רשום או העברות פקס ולכן להעדרם של אלה לא ייחסתי חשיבות.
אעיר עוד כי תכתובות הפקס של זמיר, מוצגים י"א וי"ב לתיק מוצגי זמיר, מתאימות לתעוד אחר, מוצגים ח' ט', וי' למוצגי זמיר. שוכנעתי כי מוצגים ח עד י' אותנטים ורלבנטים וגם מהטעם הזה לא קיבלתי את הסתייגויות מגש ממכתבים י"א ו י"ב הנ"ל.
 
הסתייגויות נוספות העלתה מגש לגבי אותנטיות מסמכי ביולן. מסמכים אלה כוללים את מוצג נ/1 שהוא פירוט המשלוחים שסיפקה ביולן לארץ וכן מסמכי ההזמנה והמשלוח של הזמנות והספקות מביולן (מוצגים נ/2 ו- נ/3). לא מצאתי ממש בהסתייגות זו.
לא סביר בעיני כלל לייחס לביולן, שאיננה צד להליך זה, מרמה במסמכיה הרשמיים, אשר ודאי משמשים אותה לצורך הנהלת חשבונותיה, רק בכדי לצדד באחד הצדדים. לפיכך, קבלתי את כל המוצגים והמסמכים המתעדים עסקות עם ביולן כמסמכי אמת.
 
הסתייגויות נוספות הביעו הצדדים, כמובן, זה מעדות זה.
אין זה אפשרי ששני מנהלי הצדדים העידו אמת, שכן כל אחד סתר בעדותו את עדות האחר. כך בעיקר לגבי נסיבות הפסקת אישור ההזמנות, כאשר כספי טוען שההזמנה מעולם לא אושרה ולאחריה לא היו הזמנות נוספות ועל כך מושתתת עיקר תביעת מגש, ואילו זילברג טוען כי החליט לאשר את ההזמנה בהתאם לשיחה עם כספי ערב יציאת כספי לחו"ל וכי לא היתה היא ההזמנה האחרונה שאושרה. כך גם בגירסותיהם לגבי הפרת הסכם הבלעדיות, ועוד.
משמיעת עדויות המנהלים התרשמתי כי שני העדים מגמתיים ביותר בעדותם ומבכרים להעיד את המתאים והנוח לגירסתם.
בין היתר בלט הדבר בעדות כספי, לגבי הקשר בין חוב האשראי של מגש לביולן לבין החסרים הנטענים ברכישות שרכשה מגש מביולן (לגבי עדותו בנושאים אלה ראה עמודים 37, 38 לפרוטוקול ושונותם מהעדות בסעיף 26 לתצהיר עדותו הראשית) וכן בעדותו לגבי הפסדיו הנטענים ובהסתרת מידע מבית המשפט לגבי התקשרותו עם הספק הקנדי, לגבי אופן תשלום העמלות בשנת 1998, אי הצגת דרכונו בשל טענה כי הושמד ועוד. אף זילברג העיד בעדותו הראשית באופן כוללני ומטעה כאשר טען כי מגש פיגרה בתשלום העמלות לזמיר כבר במהלך חודש יוני, טענה שאיננה נכונה וכאשר הכחיש קבלת מכתבים שהוכח כי קיבל.
לפיכך בחרתי שלא להעדיף איזו מעדויות מנהלי בעלי הדין על רעותה.
לפיכך, הכרעתי בנושאים שבמחלוקת תהא לא מתוך העדפת איזו מהעדויות אלא על פי נטל ההוכחה, על פי מסמכים ועל פי העדויות, רק ככל שהינן מתאימות לאסמכתות אחרות.
 
 
 
העמלות
8. אין מחלוקת כי חישוב העמלות לפי שיעורן המוסכם מתוך הספקות מוצרים שהזמינה וקיבלה מגש עד לסיום יחסי הצדדים הינו סך 43,949.10 ₪ (להלן:ו "סכום העמלות").
מגש טוענת כי מתוך סכום העמלות הינה זכאית להחזר של 10,894.9 ₪.
מגש טוענת כי סכום העמלות נגזר מחיוביה בתשלום תמורת המוצרים שרכשה. לטענתה, חוייבה בתשלום תמורת יתר, שכן משלוחי המוצרים הכילו פחות כבול מכפי שאמורים היו להכיל. טענה זו נסמכת על הסכם בין מגש לביולן, מיום 9.9.99 שבו הכירה ביולן בזיכוי למגש בסך 204,000 מ"פ (להלן:נ "סכום הזיכוי") בגין טענות מגש בדבר חוסרים (מוצג י"א לתיק מוצגי מגש). מגש טוענת כי הזיכוי מלמד על כך שביולן הכירה בטענה כי מוצרים בערך הזיכוי לא סופקו למגש ולכן אין זמיר זכאית לעמלה כלשהי בגין מכירות מוצרים בערך סכום הזיכוי, אשר לפי חישוב מגש הנה בסך 10,894.9 ₪.
ב"כ זמיר טוען כי אין מקום להפחתה כלשהי מסכום העמלות מכמה טעמים. ראשית, הינו טוען כי החוסרים בהספקת הכבול לא הוכחו וכי ההסכם בין ביולן למגש לגבי סכום הזיכוי נבע לא מקבלת טענת מגש אודות חוסר בהספקות, אלא ממשא ומתן קשה שבו התנתה מגש תשלום כלשהו על חשבון חובותיה לביולן בקבלת ולו חלק מטענותיה לגבי חוסרים.
לעניין זה ואף לענין תום ליבה של מגש בהעלאת הטענה הפנה ב"כ זמיר לדוחות הכספיים של מגש, מוצג ל"ט למוצגי מגש, על פיהם זיכתה מגש את לקוחתיה רק בחלק מסכום הזיכוי בו הכירה ביולן, משמע, מגש עצמה לא ביטלה את מכירות הכבול החסר לכאורה ללקוחותיה. כן טען ב"כ זמיר כי כבר בעבר, בינואר 1999, זיכתה ביולן את מגש בגין חסרים בהספקות והצדדים לא טענו אז להחזר עמלות. כן טען כי עיקר סכום הזיכוי, סך של 124,649.28 מ"פ היה במוצרים (זכות לקבל מוצרים נוספים ללא תמורה) ולא בתשלום או בהפחתת חיוביה הכספיים של זמיר. לכן, אין בכך משום ביטול ההזמנות וההספקות על פיהן חושב סכום העמלות ומגש חייבת בתשלום עמלה בגין הזמנות והספקות לפחות בערך זה.

9. העמלה הנה תשלום ששילמה מגש לזמיר כתשומה נוספת על עלות המוצרים והינה "תמורה" לה זכאית היתה זמיר בגין כל הספקת/מכירת מוצרים למגש. לכן, אם מוכיחה מגש כי חלק מההספקות בגינן חושבה העמלה לא נעשו בפועל או בוטלו, צודקת טענתה כי אין זמיר זכאית לעמלות בגינן. לעובדה שהצדדים לא ביצעו הפחתות העמלות בגין זיכויים בעבר אין משמעות, באשר בעבר הקיזוז היה אמנם זניח, כטענת ב"כ מגש וכן משום שאז היו בין הצדדים יחסי מסחר ערים ומתמשכים ואין הדבר כך כיום.
הוכח כי הספקות המוצרים, או חלקן היו חסרות וכי כתוצאה מכך חוייבה מגש בחיובי יתר. ראה לעניין חלק מהחסרים את מכתב זילברג (מוצג ב' לתיק מוצגי זמיר). הוכח כי מגש זוכתה בסכום הזיכוי, לפי ההסכם בין ביולן למגש מיום 9.9.99, בעקבות משא ומתן נוקשה שבו התנתה מגש המשך תשלום בקבלת טענותיה (עמודים 38, 39 לפרוטוקול). לכן אין סכום הזיכוי משקף בהכרח את החסרים שהיו בפועל בהספקות.
בכל זאת, ככל שבהסכם בין ביולן למגש הסכמה לגבי זיכויים כספיים של מגש, משמעות הסכמה זו הינה ביטול מכירת מוצרים שלא סופקו. לא כך הסכמה לגבי זיכוי מגש בדרך של זיכוי במוצרים - מכירת מוצרים נוספת ללא תמורה. בפיצוי זה אין משום ביטול העיסקה החסרה, אלא דווקא אכיפתה (שאז מספקת ביולן את המוצרים החסרים כנגד תשלום בו כבר חוייבה מגש).
לגבי עיסקאות שבוטלו צודקת דרישת מגש לביטול חיובי העמלות, אך לא כך לגבי העיסקאות שנאכפו. סכום העיסקות שנאכפו הנו סך 124,649.28 מ"פ.
סכום העיסקות שבוטלו הינו 79,350.72 מ"פ.
לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקבל את טענת מגש להפחתה מסכום העמלות רק לגבי חישוב העמלות מ- 79,350.27 מ"פ. גזירת חלק העמלות שזמיר איננה זכאית להן מתוך סך 10,894.9 ₪ שבמחלוקת לפי החלק היחסי שהוכר הינה סך 4,237.83 ₪ (124,649.28 :ב 240000 X 10,894.9).
לפיכך מסכום העמלות שתבעה מגש יש לנכות סך 4,237.83 ₪ ולקבל את תביעת זמיר ליתרת העמלות בסך 39,711.26 ₪ .
 
10. היה על מגש לשלם סכום זה ביום 30.6.99 ולכאורה המנעותה מתשלומו מהווה הפרה של ההסכם. להלן אדון בשאלה האם זכאית היתה מגש לעכב תשלום סכום זה ולקזזו כנגד חיובים שלטענתה חבה לה זמיר באותה עת.
טענות זמיר לקיזוז הינן בשל טענותיה לגבי הפרת ההסכם על ידי זמיר, וטענותיה אלה ידונו להלן.
 
האם הפרה זמיר את ההסכם לספק מוצרים
11. ביום 26.6.98, בהמשך לפניה טלפונית מיום 25.6.99, פנתה מגש ישירות לביולן בבקשה להזמין הספקה שבועית של 6 קונטיינרים של כבול מאסטוניה לנמל אשדוד. ביולן דחתה ביום 28.6.99 את הבקשה, בהודעה כי לזמיר הזכות הבלעדית להזמנת כבול מביולן, זמיר איננה מאשרת את ההזמנה, ולכן אין אפשרות לספקה. ביולן הפנתה את מגש לשוחח עם זילברג בעניין זה על מנת שיאשר את ההזמנה (מוצגים ג' ו- ד' למוצגי מגש).
פנייתה הישירה של מגש לביולן איננה על פי ההסכם ולא היתה פניה דומה לה בעבר. הוכח כי קדמה לפניה זו הודעה של זמיר למגש לפיה זמיר איננה מאשרת הזמנות נוספות מביולן מבלי שאלו תובטחנה בבטחונות לשביעות רצון זמיר. הודעה זו נעשתה בשיחת טלפון אשר את קיומה אישר זמיר בחקירתו (ראה עמוד 13, שורות 14 עד 17, שם אישר שיחה בסוף חודש יולי, אך לא יכולה להיות מחלוקת נוכח הראיות האחרות כי הכוונה לסוף חודש יוני) וראה גם מכתב מגש מיום 24.6.99 (מוצג ב' לתיק מוצגי מגש), שהוא המכתב הראשון שהחל את כדור השלג של ייחוסי ההפרות ההדדיות. במכתב זה טענה מגש שבשיחה מיום 22.6.99 הפרה זמיר את ההסכם בשנים:ו הן בכך שהצהירה כי בדעתה להמשיך ולספק מוצרים לב.ק.ל (תוך הפרה נטענת של בלעדיות זמיר) והן בכך שהינה מבקשת לשנות את תנאי ההסכם כתנאי לעברת הזמנות לביולן. זמיר הכחישה הטענה לפיה התנתה את אישור ההזמנה במכירות לב.ק.ל אך אישרה כי התנתה אותה בהעמדת בטוחות, כפי שאף נרשם מפורשות במכתב בא כוחה, מכתב יום 15.7.99.
לאחר עיון במכתב ב"כ זמיר ושמיעת הראיות, ונוכח הנטל להוכיח את טענת ההפרה, הנני קובעת כי הוכח רק כי התנאי היחיד שהעמידה זמיר לאישור ההזמנה, מלכתחילה, היה קבלת בטחונות וכי תנאי זה הועמד לראשונה בשיחת טלפון, בה האשימו הצדדים זה את זה בהפרות הדדיות, שיחה שהתקיימה קודם ליום 24.6.99.
אעיר כי שיחה זו רלבנטית אף בנושא ההפרה הנטענת של הבלעדיות, ואתייחס אליה שוב בסעיף 16 לפסק הדין.
 
12. זמיר הסבירה את כוונתה להפסיק לאשר את ההזמנות בדאגתה מפני יכולתה וכוונתה של מגש לעמוד בהתחייבותיה על פי ההסכם, שכן באותה עת פיגרה מגש בתשלום לביולן של מאות אלפי מ"פ (כ –220,000 מ"פ לפי חשבון ביולן בפיגור וכ- 800,000 מ"פ באשראי כולל, ראה מוצג ה' לתיק מוצגי זמיר) וכן סרבה מגש לפניית זמיר למסור שיקים דחויים לתשלום העמלות, כפי שנהוג היה בין הצדדים בתקופה קודמת (ראה מכתב מוצג ת/1). זמיר טענה כי למעשה אומת חששה בדיעבד, כאשר הוכח שמגש רוקנה עצמה מנכסיה (עיקולים שהטלה זמיר על נכסי מגש בספטמבר 1999 לא תפסו דבר לבד מהחזר מע"מ ואין מחלוקת כי במועד זה העבירה מגש פעילותה לחברה קשורה, ראה תעודת רישום מגש נוי סוכנויות 1999 בע"מ מיום 14.9.99, מוצג מ"א למוצגי מגש) ואף הוכח כי על מנת לאכוף על מגש את תשלום התמורה לביולן היה על ביולן להסכים לזכות את מגש בזיכוי שלא הוכחה זכותה לו. לטענת זמיר, מגש פעלה על פי תוכנית מוקדמת לפיה תכננה להפסיק ההסכם, כשהיא בעמדת יתרון, ולהחל בשיווק מוצרים מתחרים בתנאים מועדפים. לפיך טוענת זמיר כי זכאית היתה, למען הבטחת קיום תנאי ההסכם, לעכב הזמנות בסוף יוני 1999, כפי שעשתה וכי אין בכך הפרת ההסכם.
זמיר טענה כי בפועל, בסופו של דבר, הגם שעכבה את ההזמנה בדרישה להעמדת בטחונות, אישרה אותה ביום 30.6.99, לאחר בקשות חוזרות של כספי, וממילא לא הפרה הסכם כלשהו בעניין זה. זילברג טען כי נעתר לבקשת כספי, בשיחת טלפון מיום 29.6.99 - יום נסיעת כספי לחו"ל, לאשר את ההזמנה והזמנות קודמות לה, ואף הציג מסמכים שונים על פיהם ההזמנה אושרה ואף סופקה באוגוסט 1999 למגש.
 
מגש ראתה בהודעת זמיר לפיה איננה מאשרת את ההזמנה הפרה יסודית של ההסכם. לטענתה, לזמיר לא היתה עילה חוקית לעכב ההזמנה ולא עשתה כן אלא בנסיון להפעיל לחץ לא חוקי על מגש לשם שינוי תנאי ההסכם לטובתה ומתוך כוונה להביא לביטול ההסכם, על מנת ששיווק המוצרים יועבר לידיה.
מגש טענה כי לא חוייבה בהסכם למסור לזמיר המחאות דחויות ולכן לא היתה חייבת לעשות כן. אמנם בראשית 1999 נהגה למסור לזמיר המחאות דחויות, אך לא בהכרח נהגה כך בשנת 1998 (יש לציין כי מגש לא הציגה ראיה לגבי אופן ביצוע התשלומים בשנת 1998 שכן כספי טען טענה תמוהה שאין בידיו תיעוד מתקופה זו). כן טענה מגש כי נמנעה מלשלם לביולן את חובה לאחר שהתברר למגש שהיו חוסרים רבים בהספקות של הכבול, ולכן המתינה מגש עם התשלום עד להסדר נושא זה עם ביולן, כפי שאף הודיעה לביולן. כן טענה מגש כי החוב בעניין החסרים היה 204,000 מ"פ, ואף יתרת החובה אשר עמדה לחובתה אצל ביולן חודש יוני 1999, בפרוץ הסכסוך, לא עלתה על סכום זה (על פי רישומי ביולן עמד החוב ביום 22.6.99 על סך של כ- 220,000 מ"פ וביום 30.6.99 על סך של ככ- 300,000 מ"פ). מכל מקום, טענה מגש, כי על פי ההסכם לא הותנו ההספקות במתן בטוחות כלשהן וכי לכן דרישתה של זמיר לבטחונות כתנאי לאישור ההזמנה לא היתה חוקית. כך גם דרישת ב"כ של זמיר, במכתב מיום 15.7.98, אשר בו נטען כי זמיר איננה מחוייבת למכור למגש כמויות מעל כמויות המינימום החוזיות ובו התנה מכירה כאמור בבטחונות מתאימים. מגש טוענת כי טענת ב"כ זמיר איננה נכונה בעליל (מעצם הגדרת כמויות המינימום בהסכם). לכן ראתה מגש במכתב זה, בהמשך לעצירת ההזמנה, העדר תום לב וכוונה להביא להפסקת ההסכם, זאת מחמת שזמיר גילתה את הפוטנציאל שבמכירות, ובקשה להחל לשווק בעצמה את המוצרים בארץ ולבטל ההסכם.
מגש הכחישה נמרצות את טענת זמיר לפיה ההזמנה סופקה בסופו של דבר.
לטענתה ההזמנה מעולם לא אושרה ובאוגוסט 1999 סופקו לה מוצרים שהוזמנו בהזמנות קודמות.
 
13. על מנת להכריע בשאלת ההפרה הנטענת כלפי זמיר – הפסקת ההזמנות, יש להכריע בשתי מחלוקות. הראשונה: האם הופסקו ההזמנות או שמא רק עוכבו, והשניה: האם היה בהתנאת המשך ההזמנות בהעמדת בטחונות משום הפרת ההסכם.
המחלוקת בין הצדדים לגבי אי אישור ההזמנה ארעה בסמוך לפני נסיעת כספי לחו"ל, אליה יצא ביום 29.9.99.
אין מחלוקת כי לאחר שהוברר לכספי כי ביולן איננה מאשרת את הזמנתו, (עובר לנסיעתו לחו"ל, ביום 28.9.99) שוחח עם זמיר, והודיעו כי מניעת ההספקה מהווה הפרה יסודית של ההסכם.
זילברג טוען כי באותה שיחה התרצה ואישר ההזמנה לאחר שכספי התחייב שעם הגעת המוצרים לפי ההזמנה ישלם מיידית לביולן חוב בגין 6 קונטיינרים קודמים שכבר עבר זמן תשלומם וכן כי ישלם את חוב העמלות
בסמוך לאחר מכן. לכן, לטענת זילברג, אישר ביום 30.6.99 את ההזמנה לביולן (מוצגים ח', ט'). לטענתו, ההזמנה הרלוונטית מספרה 1015 ושוגרה היא מאסטוניה ביום 10.7.99, בחוסר של קונטיינר אחד (מוצג י'). כן טוען הוא כי הזמנה זו הגיעה לארץ ביום 6.8.99 ואף התקבלה אצל מגש. כראיה להסכמה לפיה אושרה לבסוף ההזמנה מפנה ב"כ זמיר לכך שאמנם ביום 12.8.9, בסמוך לאחר הגעת הספקת הזמנה 1015/99, שילמה זמיר תשלום על חשבון חובה לביולן, הגם שעכבה עד אז תשלומים והגם שבאותה עת לא הגיעה עדיין עם ביולן להסכם כלשהו בעניין החוסרים (מוצגים יד'1, יד'2 למוצגי זמיר).
מגש איננה מכחישה הגעת 5 קונטיינרים ב-6.8.99, אך כספי טוען כי אלו מוצרים של הזמנות קודמות וכי אין בידו תיעוד להוכיח זאת היות והזמנותיו מזמיר נעשו בעל פה.
כן טוען הוא טענות, אותן כבר דחיתי לעיל, לגבי היות המסמכים השונים המקשרים בין ההזמנה 1015/99 לבין האספקה ב-6.8.99 פיקטיביים.
עוד טוענת מגש כי המכתב מיום 15.7.99, שבו חזרה זמיר על הדרישה להעמיד בטחונות איננו מתיישב עם אישורה לכאורה של ההזמנה ואף אישור עיסקה נוספת ביום 9.7.99, אשר אף לה טען זילברג.
 
14. הנטל להוכיח טענת ההפרה, לרבות עצירת ההזמנה, מוטל על מגש.
לאחר ששמעתי הראיות בענין זה, סברתי כי מגש לא הוכיחה את טענת ההפרה.
מכתב ביולן מיום 28.6.99 איננו מעיד על אירועים אשר באו בעקבותיו ולכן איננו מוכיח את ההפרה הנטענת.
גרסת זמיר לגבי ההסכמה בשיחת טלפון ביום 29.6.99, עובר לנסיעת כספי לחו"ל, נתמכת בעדות כספי לגבי קיום שיחה כאמור שבה התרצה במעט זילברג (גם כספי הצהיר לגבי אותה שיחה כי זמיר הבטיחו לשקול שוב עמדתו בנושא אישור הזמנות קודמות – סוף סעיף 17 לתצהיר עדותו הראשית).
ההסכמה שבשיחה אמנם נתמכת בתשלום ששילמה לפתע מגש ביום 12.8.99 לביולן, ולא קבלתי כלל את הסבריו המגומגמים של כספי לגבי הסיבה לעשייתו.
המסמכים שהוצגו מוכיחים חד משמעית את הקשר בין ההזמנה לבין האספקה של יום 6.8.99, באשר מוזכר בהם אותו מספר הזמנה: 1015/99.
אין זה סביר כי אין בידי מגש מסמכים המתעדים את ההזמנה הקודמת שסופקה לטענת כספי ביום 6.8.99. הזמנות מגש היו שבועיות, בסה"כ 4, 5 הזמנות לחודש. אף אם לא ניהלה מגש תרשומת אודותן (ספק בעיני אם אומנם כך בעיקר נוכח היותו של כספי רואה חשבון) ודאי ניהלה תרשומות אודות הזמנות ואספקות ללקוחותיה, ויכולה היתה להוכיח על פיה כי האספקה של אוגוסט הוזמנה לפני סוף חודש יוני. לפיכך טענת מגש לפיה המוצרים שסופקו לה באוגוסט 1999 היו כאלו שהוזמנו לפני ההזמנה, לא רק שנסתרת בתיעוד אלא הונח לה יסוד ראייתי מינמלי ודי בכך לדחותה.
הגם שאישרה זמיר את ההזמנה, לא חזרה היא מכוונתה להתנות את המשך ההזמנות בהעמדת בטחונות, ולכן המכתב מיום 15.7.99 איננו סותר את אישורה בפועל של ההזמנה ואף אישור הזמנות שקדמו לה, כטענת זילברג.
לפיכך לא הוכחה הטענה כי בסוף יוני 1999 עצרה זמיר את ההזמנה ואת ההספקות על פי ההסכם.
 
15. הוכח כי ביום 15.7.99 פנה ב"כ זמיר למגש והודיעה כי זמיר איננה חייבת לספק למגש מוצרים מעבר לכמויות המינימום, ללא בטחונות מתאימים, ונוכח כך שמכרה כבר מעבר לכמות המינימום של שנת 1999, לא תסופק כמות כלשהי נוספת עד סוף שנת ההסכם (3.2000) או עד לקבלת בטחונות לשביעות רצונה. ב"כ זמיר אף התריע במכתב זה כי אי תשלום עמלת יוני 1999 ואי מסירת שיקים מעותדים לתשלומה מהווים הפרה יסודית של ההסכם ובאם לא יתוקנו אלה יבוטל ההסכם בתוך 7 ימים.
ביום 27.7.99 פנתה זמיר למגש במכתב נוסף והאריכה המועד לביטול ההסכם ב-3 ימים, בהתחשב בכך שכספי חזר לארץ רק ביום 20.7.99.
ביום 1.8.99, השיבה מגש לפניות והודיעה אף היא על בטול ההסכם.
מגש טוענת כי הודעת הפסקת אישור ההזמנות שניתנה ביום 15.7.99 מהווה הפרת הסכם.
הגם שמצאתי את ההנמקה להפסקת ההספקה, שנתלתה בכמויות המינימום, מלאכותית וחסרה, סבורתני כי לגופו של ענין לא היה בהפסקת אישורי ההזמנות באותה עת משום הפרה.
ראשית, ההפסקה נגעה לכל היותר לאספקה של שבועיים עד לבטול ההסכם ובתקופה זו אין מחלוקת כי מגש לא הזמינה הזמנות נוספות. כספי לא היה בארץ, ועל פי עדות כספי, כבר לפני נסיעתו לחו"ל הפסיק את עבודות סוכן המכירות של מגש והנחה אותו להודיע ללקוחותיה כי עליהם להערך עם חלופות (סעיף 18 לתצהירו). ממילא לא היו הזמנות אשר לא אושרו ולא היה מעשה פיסי של עצירת הזמנה.
שנית, באותה עת כבר הפרה מגש את ההסכם שכן לא שילמה את העמלות שהיה עליה לשלם ביום 30.6.99. באותה לא נגרם נזק כלשהו למגש ולא עמדה לה סיבה כלשהי לעכב את תשלום העמלות או לקזז מהן דבר.
אמנם קודם למועד תשלום העמלות העלתה זמיר את דרישתה לבטחונות, שלא על פי ההסכם, אך דרישה זו היתה סבירה בנסיבות. מגש נמנעה מלשלם באותה עת את התשלומים השוטפים לביולן ועמדה באשראי פתוח של 800,000 מ"פ ב 23.6.99 ושל כ- 1,100,000 מ"פ ביום 30.6.99.
בכך הפרה מגש את התחייבותה שבהסכם לשלם את תמורת המוצרים (ואף אם הנושה הוא ביולן ודאי היתה לזמיר הזכות לאכוף התחייבות זו, שכלולה בהסכם שבינה לבין מגש ולטעון להפרתה, כהפרת תנאי יסודי בהסכם). זמיר מצאה עצמה חשופה כלפי ביולן באשראי שגרמה לו מגש, שעלה הרבה על האשראי לו ציפתה בעת ההתקשרות עם מגש. אין מחלוקת כי ציפיותיה היו בגדר כמויות המינימום שבהסכם וכי היקף הרכישות של מגש עלה הרבה מעבר לכמויות אלה, מה גם שחובות שוטפים לא שולמו, ושמגש הפסיקה באופן חד צדדי למסור שיקים מעותדים בגין העמלות (את טענת כספי כי מסירת שיקים מעותדים לא הוסכמה שכן לא נרשמה בהסכם לא קבלתי, שהרי ההסכם לא כלל מועדי תשלום ואמצעי תשלום והטענה מיתממת).
לפיכך, העלאת דרישת הבטחונות כשלעצמה, אפילו לצד איום בעצירת הספקות, איננה נחשבת בעיני כהפרה. נוכח הפסקת התשלום לביולן, הפרה שהיתה הפרת תנאי יסודי בהסכם, היתה זמיר רשאית אף להביא לביטול ההסכם. דרישת הבטחונות ואיום בהפסקת ההזמנות לא היו אלא צעד מידתי סביר לשם מניעת ביטול ההסכם.
ראוי היה כי בשלב בו הועלתה דרישת זמיר ינהלו הצדדים משא ומתן, אם לגבי הסדרת האשראי ואם לגבי הבטחתו. העמדת בטחונות באותה עת, כתנאי להמשך ההספקות, לא היתה פוגעת באינטרס הלגיטימי של מגש לבדיקת טענותיה כלפי ביולן בדבר חסרים (מה גם שהיה די באשראי לביולן שטרם הגיע מועד פרעונו בכדי לכסות את החוב הנטען בגין חסרים).
לכן שוכנעתי כי הודעת זמיר על הפסקת ההספקות עד להעמדת בטחונות לא היתה הפרת ההסכם.
גם הודעת הבטול שבמכתב מיום 15.7.99 איננה הפרה בעיני, הן מהטעם שמגש הפרה באותה עת את ההסכם בהפרה יסודית, באשר לא שילמה עמלות ולא שילמה לביולן, ואף ולו מהטעם שההסכם בוטל למעשה בהסכמה, בביטול הדדי וללא מחאה לעצם הביטול ומגש מנועה מלטעון לכך שהביטול עצמו מפר.
 
הפרת הבלעדיות:
16. דחיתי לעיל טענות מגש לפיהן הפרה זמיר את ההסכם בהפסקתו או
בעצירתו. טענה בדבר הפרה נוספת הינה טענה לגבי הפרת בלעדיות שיווק המוצרים שנמסרה למגש על פי ההסכם.
מגש טענה כי זמיר גם כי שדלה לקוחות וגם מכרה בניגוד להסכם הבלעדיות. זמיר מכחישה את כל הטענות וגם בנושא זה נטל השכנוע על מגש.
לא מצאתי כי נסיון לשדל לקוחות לרכוש את המוצרים, אשר לא נטען כי הצליח ואשר לא נטען כי בעקבותיו רכשו הלקוחות המשודלים מוצרים מזמיר, מהווה הפרת הסכם הבלעדיות.
שאלת הפרת הסכם זה תבחן לפיכך רק על פי המכירות ללקוחות בפועל.
המכירות בפועל מתועדות במוצג נ/1 שהינו רשימת מכירותיה של ביולן בישראל בעת הרלוונטית ויש להעזר בה לפסיקה בטענת מגש.
להלן אדון בטענות לגבי ההפרות הנטענות בכתב התביעה. לטענות אודות הפרות אחרות התנגד ב"כ זמיר, בגין איסור הרחבת חזית, ולכן לא אדון בהן.
 
16.1 בראשית חודש יוני 1999 סיפקה זמיר ללקוח בשם ב.ק.ל מוצרי כבול תוצרת ביולן.
ביום 22.6.99 או בסמוך לכך גילה כספי כי זמיר סיפקה כבול לב.ק.ל ולפיכך פנה מיידית לזילברג טלפונית לברר עניין זה.
זילברג אישר באותה שיחה את אספקת הכבול לב.ק.ל וטען כי אין היא מהווה הפרה לתנאי הבלעדיות שבהסכם. הוכח כי בשיחה זו העלו הצדדים טענות הדדיות זה כלפי זה, כאשר כספי טען טענותיו לגבי הפרת הבלעדיות ואילו זילברג מחה בפני כספי על כך שמגש חדלה למסור המחאות דחויות מראש לתשלום העמלות ואף על כך שקיימת יתרת חוב לביולן שטרם שולמה ולכן אף דרש כי כתנאי להזמנות חדשות תעמיד מגש בטחונות לתשלום.
בהמשך לשיחה זו, שלחה מגש ביום 24.6.99 מכתב לזמיר, הוא המכתב אשר כונה בסעיף 11 לפסק הדין כמכתב שהחל את גלגול כדור השלג שהביא להפסקת ההסכם.
במכתב זה טען כספי שזילברג הצהיר שזמיר תמשיך למכור כבול לב.ק.ל, וכי זמיר עוצרת העברת הזמנות עפ"י ההסכם לביולן אלא אם ישונה ההסכם. באלו רואה מגש הפרה יסודית של ההסכם, והינה שולחת לביולן את העתק ההסכם (מוצג ב' בתיק מוצגי מגש).
מענה רישמי למכתב זה היה מכתב ב"כ זמיר מיום 15.7.99, אשר כבר נזכר לעיל, בו נרשם כי אין בכוונת זמיר למכור לב.ק.ל ללא רשות וכי מעולם לא אמרה שתעשה כן וכי האספקה לב.ק.ל היתה תוצאה של אירוע חד פעמי, לאחר שהוברר כי הספקה שהיתה אמורה זמיר לספק, בהסכמה, ללקוח אחר, משתלות טל (להלן: "טל") לא התאימה להסכם ההספקה לטל ולכן הוסבה לב.ק.ל, חברה השוכנת בקרבת טל, מתוך כוונה להקטין נזקי זמיר בקשר להספקה הבלתי מתאימה.
כבר קבעתי בסעיף 11 לפסק הדין כי בשיחת הצדדים אשר קדמה למכתב יום 24.6.99 לא הצהירה זמיר כי תמשיך למכור לב.ק.ל, וממילא לא הוכחה הפרה בשל הצהרה זו.
יש לבחון, לפיכך, האם המכירה לב.ק.ל בראשית חודש יוני הינה הפרת ההסכם.
 
זילברג העיד כי המוצרים שסופקו לב.ק.ל הגיעו לנמל לפי הזמנת מגש, אך מגש חזרה בה מההזמנה וסרבה לקבלה מהנמל. על מנת למנוע נזק הסכימה מגש שזמיר תמכור את המוצרים לטל . לכן מגש עצמה הובילה על חשבונה את המוצרים במכולה לטל (כמוכח במוצג יט' למוצגי זמיר), אך לאחר הובלתם, הוברר כי המכולה הכילה מוצרי כבול שונים מאלו שאמורה היתה מגש להוביל לטל, ולכן סרבה טל לקבלם. לכן, לטענת זמיר, על מנת להקטין נזקיה, מכרה היא את המוצרים לב.ק.ל, שעיסקה ממוקם בקירבת עיסקה של טל, אמנם מבלי לבקש רשות ממגש להסב את ההספקה מטל לב.ק.ל. עדותו של זילברג בעניין זה לא נסתרה והיא נתמכת בחלקה בעדות כספי לעניין ההסכמה למכירה לטל.
אין צריך לומר כי זהירות בקיום ההסכם והקפדה על יחסי מסחר הוגנים מחייבת היתה את זמיר לקבל את הסכמת מגש להסבת המכירה מטל לב.ק.ל. יחד עם זאת, בנסיבות הכלליות של המקרה, כאשר היתה הסכמה בין הצדדים שמכירה מסויימת על ידי זמיר של מוצרים ספציפיים לא תהווה הפרת ההתחייבות לבלעדיות וכאשר נסיבות המכירה לב.ק.ל עליהן העיד זילברג, לא נסתרו, לא ראיתי במכירה זו פעולה של הפרת תנאי הבלעדיות בהסכם.
 
16.2 במוצג נ/1 הוכח שזמיר סיפקה מוצרים נוספים לב.ק.ל, שנשלחו לארץ על ידי ביולן בימים 3.7.99, 30.7.99, 17.7.99 ו – 7.8.99
ההספקות של הימים 3.7.99 ו- 17.7.99 תועדו במסמכי ההזמנות והמשלוח כהזמנות 1014/99 ו- 1016/99. זילברג טען בעדותו כי הספקות אלה היו על פי הזמנות שהזמינה מגש עוד לפני ההזמנה של יום 26.6.99, שהיא הזמנה 1015/99, וכי כאשר הגיעו לנמל סירבה מגש לקבלם, כפי שכבר קרה בעבר (לגבי ההזמנה נשוא ההספקה הראשונה לב.ק.ל).
לכן, הינו טוען כי מכירת הספקות אלה לב.ק.ל לא היו מכירות מפירות, שכן היו הן פעולות מתחייבות מהתנהגות מגש.
למרות השגותיו של ב"כ מגש מעדות זו, בין היתר נוכח מועד הזמנה 1016/99 שמועדה 9.7.99, בעת שכספי היה בחו"ל, קבלתי גירסת זילברג לעניין שתי הזמנות אלה. מצאתי את מוצגים נ/1, נ/2 ו-נ/3 המתעדים הזמנות אלה והשתלשלותן מהזמנות על שם מגש להזמנות על שם ב.ק.ל, כמסמכים אותנטים ומשכנעים. בהחלט ייתכן כי ביום 9.7.99 אישר זילברג הזמנה קודמת להזמנה, בהתאם להבטחתו לכספי ביום 29.6.99 שישקול את אישור ההזמנות הקודמות בתקופת שהייתו של כספי בחו"ל (סוף סעיף 17 לתצהיר כספי). לפיכך אף שוכנעתי כי ההספקות לב.ק.ל שמקורן במשלוחים מהימים 3.7.99 ו – 17.7.99 אינן מהוות הפרת הסם הבלעדיות.
הספקות נוספות לב.ק.ל הינן של משלוחים נוספים שיצאו מביולן בימים 30.7.99 ובאוגוסט 1999.
לפי הודעות ביטול ההסכם, בוטל ההסכם ע"י זמיר ביום 30.7.99 וע"י מגש ביום 1.8.99. המשלוח שנשלח ביום 30.7.99 הנו לפיכך לכאורה גבולי. אך גם בתום החקירות והטיעונים לא שוכנעתי כי הינו מעיד בהכרח על מכירה מפירה. הספקה בפועל לב.ק.ל היתה בהכרח לאחר תום היחסים החוזיים בין הצדדים ובעת יציאת המשלוח ודאי היתה צפייה ברורה של שני הצדדים לסיומו של ההסכם בדרך בה הסתיים.
לכן לא הוכח כי הספקות המוצרים לב.ק.ל היו מפירות.
 
16.3 נטען בתביעה כי זמיר סיפקה מוצרים ללקוח בשם פלאמיקס תעשיות במכירות המפרות אף הן את הסכם הבלעדיות.
זמיר טענה כי מכירותיה ללקוח זה היו לאחר ביטול ההסכם (סעיף 21.3 לתצהיר עדותו הראשית של זילברג). בנ/1 לא מתועדות מכירות ללקוח זה, ולכן לא ניתן לקבוע את זמן המכירה או אף המשלוח של המוצרים לפלאמיקס. לכן לא הוכחו מועדי המכירות ללקוח זה ולא ניתן לקבוע כי היו אלה מכירות מפירות.
 
16.4 הוכח כי זמיר מכרה ללקוח בשם משק דנצינגר כבול מסוג 0A ו-1C (ראה הודעת ב"כ זמיר בעמוד 4, שורה 18 לפרוטוקול).
לפי פירוט המכירות בנ/1 נעשו המכירות מחודש מרץ 1998 ועד לחודש אוקטובר 1999.
לפי ההסכם זכאית היתה זמיר למכור לדנצינגר כבול מסוג C1 ואין בכך הפרת הסכם הבלעדיות. זמיר טוענת כי היתה זכאית למכור אף כבול מסוג 0A שכן בלעדיות מגש הוגבלה למכירת מוצרי C1 ו- B0 בלבד.
המחלוקת בנושא זה עניינה פרשנות של התוספת להסכם. ב"כ זמיר טוען כי בתוספת קבלה מגש את זכות הבלעדיות רק לגבי מוצרי כבול 0B ו 1C. זאת הינו למד מכך שבתוספת נקבעו רק מחירי סוגי כבול אלה ולא נקבע מחיר לכבול 0 A. כן הינו טוען כי בתוספת לא היתה כוונה להרחיב את זכויות השיווק של מגש אלא לכלול בהן מוצרים של מפעל הכבול שרכשה ביולן באסטוניה. ב"כ מגש טוען, לעומתו, כי בתוספת נמסרה למגש זכות בלעדית לשיווק כל מוצרי ביולן, כי שנכתב שם במפורש.
פרשנותו של ב"כ מגש אמנם מתיישבת יותר עם הוראות התוספת להסכם, שהינן בהירות בעניין זה ולא ראיתי כיצד ניתן לפרשן בדרך אחרת.
לפיכך הנני דוחה את טענת ב"כ זמיר. בתוספת להסכם נמסרה למגש בלעדיות בשיווק המוצרים. התוספת לא פגעה בזכויות זמיר על פי סעיף 4.2 להסכם לשווק ללקוחותיה הותיקים, שמשק דנציגר ביניהם, כבול מסוג C1, ואותו בלבד. לכן מנועה היתה זמיר מלספק לדנצינגר כבול A0, וככל שסיפקה לו כבול זה, הפרה בכך את זכות הבלעדיות שמסרה למגש.
 
לפיכך שוכנעתי כי זמיר אומנם הפרה את הוראת הבלעדיות. נוכח הוראות סעיפים 4, 15 ו- 16 להסכם חבה זמיר לפיכך לפצות את מגש בפיצוי המוסכם.
על זכות זו ודאי לא ידעה מגש ביום 30.6.99, שכן הוכח כי עד לשלב הראיות לא היה למגש ידיעה ברורה על הפרה זו, אם כי חשדה בה.
ממילא לא היה בהפרה זו משום אמתלה לדחיית תשלום העמלות לזמיר. לא הוכח אף מתי היו המכירות המפירות. מסמך שהציגה מגש לעניין הפרה זו נגע למשלוח שיצא מאסטוניה ביום 19.6.99, ובודאי הספקתו לדנציגר היתה לאחר יום 30.6.99 ולא הוכח כי הזכות לפיצוי המוסכם בגין ההפרה שבמשלוח זה התגבשה לפני המועד לתשלום העמלות, וממילא לא הוכחה זכאות קיזוז כלשהו בגין הפרת הסכם הבלעדיות.
 
17. מגש טענה להפרת ההסכם על ידי זמיר בכך שלא סיפקה למגש דיווחים תלת חודשיים של ריכוז הרכישות של כל גורם בישראל, בניגוד להוראתד סעיף 17 ב להסכם.
לטענתה, לא רק שלא קיבלה במהלך חיי ההסכם דיווחים כאמור, אלא שגם לאחר הגשת התביעה נאלצה לפנות בבקשות חוזרות לקבלת הדיווח נ/1.
ב"כ זמיר טוען כי קבלת הדיווח לא היתה בידיו, וכי פנה לביולן כאשר נדרש ומייד כאשר התקבל בידיו הדיווח העבירו. לטענתו לא הופרה התחייבות כלשהי, ומה גם שבקשות בעניין זה הוגשו לאחר השלב החוקי להגשתן ונעתרו לפנים משורת הדין.
בין אם הפרה זמיר את ההסכם בנקודה זו ובין אם לאו (ספק בעיני אם כך, נוכח ניסוחו המעורפל של סעיף 17 ב' אשר לא ברור כלל מתי יש חובה לקיימו) אין הסעיף סעיף יסודי בהסכם ואין הפרתו מקנה זכויות מיוחדות למגש. לא נטען ולא הוכח נזק מיוחד כתוצאה מהפרה זו, ולכן, לא מצאתי לנכון לפסוק בה.
 
אי תשלום חוב העמלות
18. ביום 30.6.99 היה על מגש לשלם לזמיר את חוב העמלות. מגש לא עשתה כן, ואף לא הבהירה בכתב כלשהו מדוע הינה נמנעת מלשלמן.
בעדותו הבהיר כספי כי עוד קודם לנסיעתו לחו"ל הורה להנהלת החשבונות שלו לא לשלם העמלות בשל הפסקת ההזמנות הצפויה.
מעשה זה הינו הפרה ברורה ובוטה של ההסכם.
ביום 1.8.99, לראשונה, הודיעה מגש כי היא מעכבת את תשלום העמלות בשל הפסקת ההסכם ובגין קיזוז נזקים. הקיזוז הנטען לא פורט כלל ואין לראות בהודעתה המאוחרת של מגש שבמכתב זה משום הודעת קיזוז חוקית.
זאת ועוד. כבר דחיתי לעיל את טענותיה של מגש לפיהן הפרה זמיר קודם ליום 30.6.99 את ההסכם וממילא לא עמדה למגש ביום תשלום העמלה זכות קיזוז.
בהפרת הסכם הבלעדיות ואף בפיצוי לו זכאית מגש בגינו לא מצאתי עילה לאי תשלום במועדן, הכל כמפורט בסעיף 16 להלן. עילה זו אף לא נטענה במפורש כסיבה להימנעות מתשלום.
 
מגש לא שילמה את חוב העמלות ביום 30.6.99 ובכך הפרה תנאי יסודי בהסכם.
לפיכך, ועל פי הוראת סעיפים 11, 15 ו-16 להסכם זכאית זמיר לפיצוי המוסכם ממגש.
אציין כי הוכח שמגש הפרה הפרה נוספת את ההסכם בכך שעיכבה תשלומים לביולן וכי אף זו הפרת תנאי יסודי בהסכם. הגם שנטענו טענות שונות בעניין הפרה זו, לא הועמדה היא בתביעה כעילה לדרישת הפיצוי המוסכם, ולכן, אין מקום להרחיב הדיון בה, אלא להעיר בלבד.
 
נזקים:
19. עיקר תביעת מגש הנה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה, אובדן רווחים כתוצאה מהפסקת ההסכם וביטולו שלא כדין.
קבעתי לעיל כי לא הוכחה הפרה בגין הפסקת ההסכם או ביטולו. לפיכך אף לא הוכחה זכות מגש לפיצויים בגין הפרה זו.
למעלה מהצורך ובקצרה אציין כי מגש לא הוכיחה כלל את אובדן הרווחים לו טענה.
הוכח כי לאחר הפסקת ההסכם החל כספי לייבא מוצרים של יצרן מתחרה מקנדה, באמצעות חברה אחרת שהקים, מגש נוי סוכנויות 1999 בע"מ (להלן: "מגש 2"). כספי הודה כי העביר את פעילותו העיסקית למגש 2.
היבוא החדש באמצעות מגש 2 התאפשר רק לאחר ביטול ההסכם וודאי הביא לרווחים במגש 2, רווחים אשר הינם תולדה של ביטול ההסכם. ברור כי ככל שהיבוא מהחברה הקנדית החל מייד עם הפסקת ההסכם, אמור היה בכך כספי למנוע אובדן רווחים כלשהו בעסקיו. כספי הינו אמנם גוף משפטי שונה ממגש, אך, נוכח הזהות בפעילות העיסקית בינו לבין מגש (אשר בגדר הכנסותיה, בדוחות ההכנסה שלה, נכללו אף הכנסות כספי מהנהלת חשבונות) ונוכח העדר מחלוקת בדבר העברת הפעילות העיסקית במלואה ממגש למגש 2, לא ניתן להתעלם בתביעת אובדן הרווחים מרווחים מקבילים שהושגו בחברת מגש 2.
כספי טען כי ההתקשרות עם הספק הקנדי היתה רק בחודש ספטמבר 1999ותחילת ההספקות ממנו היתה בדצמבר 1999. טענתו זו לא הוכחה במסמכים כלשהם שהגשתם היתה מתחייבת: הסכם הפצה, תכתובות רלבנטיות, מסמכי יבוא ועוד. כספי אף לא הציג את הנהלת החשבונות של מגש 2, שבה ודאי הרווחים בגין המשך ההפצה, וממילא המצג שהציג לעניין אובדן רווחים במגש הינו מצג חלקי אשר לא ניתן לבסס על פיו ממצא כלשהו.
 
זאת ועוד. לא שוכנעתי בקיומו של קשר בין הפסקת ההספקות על ידי זמיר לבין אובדן הרווחים הנטען, באשר הוכח כי מגש יכולה היתה להמשיך ולקבל מוצרים ואף בחינם, לפי ההסכם עם ביולן ובגין סכום הזיכוי, אך נמנעה מלעשות כן. שוכנעתי כי מגש סרבה לקבל מוצרים שהגיעו לפי ההזמנות בחודשים יולי ואוגוסט (הזמנות 1014 ו-1016) לפי המוצג נ/1.
כספי בעדותו התייחס אף לכך שלאחר הפסקת ההסכם נותר אצל מגש מלאי, ראה עמוד 44 לעדותו, עדות התומכת בכך שלא בקשו לקבל מלאי נוסף אף אם הוזמן.
בכך הוכח כי הפסקת קבלת ההספקות לפי ההסכם היתה מרצונה של מגש ושרתה כנראה את צרכיה (אפשר אולי הגבלות תחרות כבר בהסכם עם הקנדי) ולכן, ככל שגרם הדבר לנזק, אין היא תוצאת ההפרות המיוחסות לזמיר.
ב"כ זמיר העלה טענות שונות כלפי הדוחות הכספיים של מגש ומידת הוכחת אובדן הרווחים על פיהם. לטענתו, אובדן הרווחים הנטען איננו מוכח בדוחות, אם בשל היותם כוללים רווחים שלא רק מייבוא, אם בשל היותם כוללים הפחתות של הוצאות ניהול שהן חלק מהרווח, אם בשל היותם כוללים רווחים של מימוש נכסים, אם בשל היות חישוב הרווחים מגמתי על פני מספר לא רלבנטי ולא כללי, ועוד.
מצאתי ממש בטענות אלה, אך לא ראיתי מקום להרחיב הדיון בהן, נוכח מסקנותי לעיל לגבי חסרון רב בראיות לעניין אובדן הרווחים, ואף נוכח קביעותי לפיהן לא הוכחו הפרות המזכות בפיצוי בראש נזק זה.
לפיכך לא הוכחה זכות מגש לפיצוי בגין אובדן רווחים.
 
סיכום:
20. קיבלתי את תביעת זמיר לגבי חובת תשלום העמלות, אך הכרתי בזכותה של
מגש לפיה חלק מעמלות הנתבעת.
זמיר הוכיחה תביעתה לתשלום חוב עמלות בסך 39,711.26 ₪ מיום 30.6.99.
זמיר אף הוכיחה זכותה לפיצוי מוסכם בסך השווה ל- 20,000 דולר ארה"ב לפי שערם ביום התשלום.
קבלת בחלקה את תביעת מגש, לפיה הפרה זמיר את הסכם הבלעדיות. לפיכך הוכחה זכות מגש לפיצוי המוסכם הנ"ל.
לא קיבלתי את יתר תביעות מגש ודחיתי יתר טענותיה לעניין הפרות נוספות.
לפיכך הנני מחייבת את מגש לשלם לזמיר סך 39,711.26 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.6.99 ועד התשלום המלא בפועל.
הנני מורה על קיזוז זכויות הצדדים לפיצוי מוסכם זה מזה.
 
לאור תוצאת פסק הדין הנני מחייבת את מגש לשאת בהצאות תביעת זמיר וכן בנוסף בשכ"ט בא כוחה בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ.
 
 
 
 
התחשבתי בפסיקת ההוצאות ובקביעת סכום זה בכך שקבלתי מקצת תביעת מגש, וגם התחשבתי בתוצאות פסק הדין על פיה העדפתי גירסת זמיר לרוב הארועים נשוא התביעות.

 
 
ניתן היום כ"ו באייר, תשס"ב (8 במאי 2002) בהעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי
 



דפנה בלטמן קדראי, שופטת

 
 
 



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסכם שיווק בלעדי

  2. בלעדיות הקמת מפעל

  3. הפרת חוזה הפצה בלעדי

  4. ביטול הסכם הפצה בלעדי

  5. תביעה בגין הסכם בלעדיות

  6. הפרת הסכם בלעדיות מסחרי

  7. הפרת הסכם בלעדיות בתיווך

  8. בעלות בלעדית על רכוש מעוקל

  9. בלעדיות בסימן מסחר לא רשום

  10. הפרת זכות שיווק מוצרים בבלעדיות

  11. תניית בלעדיות בהסכם פתיחת חנות מתחרה

  12. התחייבות חד צדדית של ספק לתת בלעדיות

  13. פתיחת חנות מתחרה בניגוד להסכם בלעדיות

  14. האם הזכויות בנכסים בבעלות משותפת או בבלעדיות

  15. צו מניעה נגד פתיחת חנות בקניון עקב זכות בלעדיות

  16. ניהול מו"מ ישיר עם הקונים למרות חתימה על הסכם תיווך בבלעדיות

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון