1. התובעת 1 ("התובעת") היא חברה העוסקת במתן שירותי חקירות פרטיות ואספקת מידע ללקוחות. התובע 2 ("התובע") הוא חוקר פרטי מורשה. התובע הוא מנהל בתובעת. הנתבעת הועסקה על ידי התובעת, כמנהלת המשרד, החל מחודש דצמבר 1992 וכלה בחודש פברואר 1993, עת התגלו חבלות במהלך העבודה התקין של התובעת, לרבות גניבת מידע ומסמכים. 2. בסמוך לתחילת עבודתה של הנתבעת אצל התובעת היא חתמה על הצהרה לשמירת סודיות (נספח י' למוצגי התובעת). ההצהרה כללה התחייבות לשמור על סודיות מוחלטת ביחס לחומר אליו היא נחשפת במהלך עבודתה. הצהרת הסודיות כוללת את התחייבותה של הנתבעת לשפות את התובעת בשל נזקי הפרת חובת הסודיות, וכן חובה לשפות כל ניזוק אחר בשל אותה הפרה. 3. סמוך לתקופת סיום העסקתה של הנתבעת התגלה כי זו פעלה כ"סוס טרויאני" במשרדי התובעת. הנתבעת "הושתלה" במשרדי התובעת על ידי משרד חקירות אחר. בתור מנהלת המשרד ניצלה הנתבעת את מעמדה על מנת למסור מידע ומסמכים לאותו משרד חקירות או איש מאנשיו. בין היתר, מסרה הנתבעת גם את מפתחות המשרד וקוד הכספת המצויה בו. הנתבעת העבירה לאחרים גם מידע ששמעה במהלך עבודתה, כולל מסמכים שצילמה ללא אישור. יוער כי דברים אלה אינם שנויים במחלוקת. אמנם, בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את פעולת הריגול התעשייתי שיוחסה לה. היא טענה כי נוצלה על ידי אחד, לויטה, אשר ניצל את תמימותה ואת אהבתה אליו לצרכיו האישיים. ואולם, בדיון שנערך ביום 3 לפברואר 1999 הודיעה הנתבעת כי "אין [לה] טענה לגבי האחריות כלפי התובעת". בכך ננטשה שאלת האחריות של התובעת, ונותרה ה"טענה לגבי גובה הנזק", אשר התובעים טענו כי נגרם להם עקב מעשי התובעת. אמנם בסכומיה שבה הנתבעת לטעון כי השתלבה בעבודה אצל התובעת ללא כוונה מוקדמת להדליף מידע, וכי יסוד זה התגבש "זמן מה לאחר תחילת העבודה" (סכומים, ס' 8). ואולם, טענה זו עומדת בניגוד להכרת הנתבעת באחריותה בהודעה שנמסרה בבית המשפט. יתר על כן, דברים אלה גם אינם מתיישבים עם ההודעה שנמסרה על ידי התובעת במשטרה (מוצג ב' לתצהיר התובע). גם לפי הודעה זו, סוכם עם הנתבעת מראש כי יהיה עליה לדווח על נושאים מסויימים לחוקר פרטי אחר (הגם שתוכן הנושאים לא נקבע). 4. התובעים טענו בכתב התביעה לשורה שלמה של פרטי נזק, ובהם: אובדן לקוחות ורווחים, אובדן ימי עבודה של התובעת והתובע, פגיעה בשם הטוב, עגמת נפש, והוצאות משפטיות. בפתח ישיבת ההוכחות הודיעו התובעים על מחיקת פרט הנזק הנוגע לאובדן לקוחות. במהלך הישיבה הודיעה ב"כ התובעת כי פרטי הנזק שנותרו הם ההוצאות המשפטיות ועגמת הנפש (פרוטוקול, ע' 4, ש' 23). הנתבעת חלקה על הטענה כי נגרמו נזקים כאמור. הפרות הנתבעת 5. על העובדת מוטלת חובת אמון ביחסיה עם מעבידה. חובה זו נגזרת מן הצורך לבצע את החוזה בתום לב. יחסי האמון מחייבים את העובד "לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצורכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה" (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז (4) 702). רמת האמון שהעובד חב כלפי המעביד היא בדרגה גבוהה, וכוללת את כל המרכיבים המרכזיים של יחסי נאמנות, לרבות שמירת סודות והמנעות ממצב של ניגוד עניינים (דב"ע מב/ 3-74 ורדי נ' עירית נתניה, פד"ע יד 59). רמת הזהירות מתעצמת או יכולה להתעצם כתוצאה מהסכמה חוזית מפורשת. רמת הזהירות יכולה גם לנבוע מקיומן של הוראות חוק מיוחדות. במקרה זה, התובעת השתלבה במסגרת עיסוקית, בה מוטלת על מעסיקיה חובת סודיות מוגברת. חוק חוקרים פרטיים, התשל"ב 1972-, קובע בסעיף 6 כי "חוקר פרטי יפעל כלפי לקוחו בנאמנות ודין היחסים ביניהם כדין היחסים בין שליח לשולחו." החוק מפנה להוראות סעיף 8 (5) של חוק השליחות, התשכ"ה 1965- לפיהן נאסר על השלוח להשתמש לרעה בידיעות או מסמכים שבאו לידו עקב השליחות. חובה מיוחדת הנוגעת לשמירת הסודיות מעוגנת גם בתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), התשל"ג1973-. פרק ה' של התקנות מסדיר את חובת הסודיות, וקובע בתוך כך כי חובה זו מוקרנת גם אל עובדי משרד החקירות, שאינם חוקרים פרטיים. תקנה 26 מחייבת את החוקר לקבוע משטר של סודיות. התקנה קובעת כי "חוקר פרטי ינקוט אמצעים ככל הדרוש להבטיח שחוקר פרטי העובד במשרדו וכן העובדים האחרים בשירותו ישמרו על סודיות הענינים המגיעים לידיעתם במהלך עבודתם." ואכן, ראינו כי הנתבעת חתמה על הצהרה מתאימה, אותה הפרה והתכוונה להפר כבר בעת החתימה עליה. 6. הנתבעת הפרה את חובות הנאמנות הכלליות. מסירת מידע של המעביד לידי גורם זר ופוגעני יש בה משום פגם אמיתי. היא פוגעת ב"ארון הקודש" של יחסי האמון בין העובד לבין מעבידו. היא מכתימה את פעולת העושה, וקשה למצוא לה הצדקה כלשהי. הריגול והפרת האמונים היו מבחינת משך הזמן ושיטתיות פעולת הנתבעת חמורים ביותר. מהלך הדברים היה כזה שהנתבעת איבדה למעשה, מיד עם כניסתה לעבודה, את התחושות הנוגעות לכבודם של אחרים ולרכושם. הריגול היה להרגל ולו חיים אורגניים משלו והוא התפתח לבסוף למחלה. השיבה לכבוד הפכה כמעט לבלתי אפשרית. 7. ואולם פעולת הנתבעת חורגת מהפרת חובת הנאמנות שמקורה ביחסי העבודה בין הצדדים. למעשה, מרגע העסקתה על ידי התובעת, עסקה הנתבעת בהעמדת פנים. כבר אז גמלה בליבה ההחלטה לשרת אחרים. עצם הקבלה לעבודה, כמו גם החתימה על הצהרת הסודיות, שנעשו בדרך סתמית, כפי שפועל על פי סדר היום הרגיל, לא היו אלא הכנה לשקרים שיבואו. לא ניתן שלא להשתומם על כך, שפעולות הפרת האמון שעקבו את החתימה על הצהרת הסודיות באו לנתבעת בטבעיות שכזו. נראה היה שהנתבעת נמנעת מליתן לעצמה דין וחשבון, ונוח היה לה להאמין שכך נגזר על הדברים להיות ושאין בכוחה לשנותם. עצם ההתקשרות החוזית עם התובעים מקורה במצג כוזב מטעם הנתבעת. מצג כוזב כזה עמד גם ביסוד החתימה על הצהרת הסודיות. הנתבעת התכוונה להטעות את התובעים בעצם התקשרותם עמה. היא המשיכה בכך, גם במהלך העבודה עצמה. כך קרה שהנתבעת מסרה לאחרים מסמכים וחפצים אחרים אשר הזכות להחזיקם היתה נתונה לתובעים בלבד. בתוך כך, גרמה הנתבעת לתובעת להפר חובה חקוקה אשר מוטלת על התובעת כלפי לקוחותיה. בנסיבות אלה, הונחה התשתית העובדתית לעוולות לפי סעיפים 52, 56 ו63- של פקודת הנזיקין. כבר ראינו כי הנתבעת משכה את התכחשותה לאחריותה הנטענת בכתב התביעה. אלה הפרות הנתבעת. ועתה, לנזקים שנגרמו בגינן. הוצאות משפטיות 8. במחצית שנת 93' כבר החוור לתובעת כי מסמכים שונים נגנבו ממשרדיה. מסמכים אלה עשו את דרכם למשרד חקירות אחר, וכן למתחרי לקוחות התובעת ולאמצעי התקשורת השונים (תצהיר התובע, ס' 14). התובעת הגישה תלונה למשטרה. בעקבות דברים אלה, נפתחה חקירה. בחיפוש שעשתה המשטרה, נתפסו חלק מן המסמכים. המסמכים שנתפסו הוחרמו על ידי המשטרה. הם שמשו חומר חקירה נגד המעורבים בפרשה זו, ואף בפרשות אחרות (תצהיר התובע, ס' 15). התובעת פנתה למשטרה ולפרקליטות המדינה בדרישה להשבת המסמכים. הדרישה התבססה על העובדה כי במסמכים היה מצוי "חומר רגיש וחסוי אשר גילויו עלול היה לפגוע בפרטיות לקוחותינו והנחקרים" (תצהיר, ס' 17). דרישה זו לא נענתה, בין היתר בשל אילוצים שונים, שנבעו מן החקירה. התובעת נדרשה על ידי לקוחותיה לפעול להשבת המסכמים, וזאת "על מנת למנוע מהם נזקים נוספים אשר עשויים להיגרם להם כתוצאה מחשיפת המסמכים בהליכים המשפטיים השונים". על יסוד זה, יזמה התובעת סדרה של הליכים משפטיים, שנועדו להגן על האינטרס שהיה לה וללקוחותיה באותם מסמכים (ראו נספח ד לתצהיר התובע). התובעת זכאית להשבת סכומי הכסף שהוצאו על ידה, לצורך הגנה על אינטרס כשר שלה. יודגש, כי לא נטען כי המסמכים חשפו פעולה לא כשרה או אסורה של התובעת עצמה. המסמכים שמשו אך כראיה בנוגע לפעולותיהם של אחרים. בנסיבות אלה, "גלגול" המסמכים מיד ליד, כתוצאה מפעולת הנתבעת הוא שיצר את הצורך בפעולה מצד התובעת, למניעת חשיפתה שלה ושל לקוחותיה, לסיכונים הנובעים מגילוי תוכן המסמכים, כחלק מחומר החקירה בהליכים פליליים שונים. 9. ההליכים המשפטיים גזלו מן התובעת זמן וממון. איבוד זמן נגרם בשל הצורך "להופיע לישיבות בבתי המשפט" וכן לישיבות הכנה "על מנת לטכס עצה ולנהל את ההליכים" (תצהיר התובע, ס' 17). התובעת העריכה כי התובע נעדר מעבודתו משך כ 30- יום. את שיעור ההפסד הנובע מהעדרות זו העמידה התובעת על סכום של 20,000 ש"ח, בהתחשב בתעריפי שעת עבודה של חוקר פרטי (תצהיר התובע, ס' 18). ואולם, פריט נזק זה אינו עומד עוד לדיון בהתחשב בהסדר הדיוני שהושג (סכומי הנתבעת, ס' 27). חסרון כיס נגרם בשל הצורך לשאת בהוצאות שכר טרחה של עורכי הדין. התשלום כולו נעשה על חשבון התובעת, ולא על חשבון לקוחותיה (פרוטוקול, ע' 4, ש' 6). התובעת העמידה את תביעתה, בכל הנוגע לשכר טרחה, על סכום של 60,000 ש"ח. למעשה נטען על ידה כי שיעור ההפסד היה גדול יותר (פרוטוקול, ע' 4, ש' 17). ואולם אל התצהיר צורפו ראיות המאששות תשלום של 45,000 ש"ח (פרוטוקול, ע' 4, ש' 2). התובעת ניסתה לגשר על הפער על ידי צירוף קבלות אודות תשלומים נוספים, לאחר סיום שלב הראיות. גישה כזו אינה אפשרית (תגובת הנתבעת מיום 3.3.99). לא ניתן לצרף ראיות לאחר סיום שמיעת ההכוחות בתיק "כי אחרת יטלטל הדיון עד אין קץ… ללא הגה [ו]ללא עוגן". התובעת זכאית לאותו סכום שהוכח על ידה בראיות והעומד על סכום של 45,000 ש"ח. טענות הנתבעת לפיהן גם סכום זה אינו משקף את ההוצאות הממשיות שהיו לתובעת אינן עומדות במבחן הביקורת. כך, למשל, הטענה שאפשר שסכום זה נוכה כהוצאה מוכרת, היא טענה סתמית. ניכוי הסכום כהוצאה, אינו מקנה לנתבעת כל טענה ביחס לסכום הנזק שהוכח, מה גם, שגביית הסכום מאת הנתבעת עלול להיות מחוייב במס. גם הטענה שסכום הקבלות בפועל עומד על 42,000 ש"ח, הועלתה רק בסכומים, ואילו בדיון עצמו, לא התעוררה מחלוקת בנוגע לסכום של 45,000 ש"ח. עוגמת הנפש 10. כאשר הפרת החוזה גרמה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה "בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין". פריט נזק כזה, ניתן לפסוק גם בשל הפרת החובות הקבועות בפקודת הנזיקין, שכן הגדרת המונח "נזק", רחבה דיה כדי לכלול כך אובדן או חיסור, לרבות כאלה הנוגעים לנוחות (ע"א 798/87 הראובני נ' טלבר, דינים עליון כב 869). מסקנה זו יפה גם ביחס לעוולת הגזל, שכן משעה שהוכח נזק הממון, ניתן לתובע פיצוי גם בגין נזקים אחרים. ברגיל, קשה לדבר על עוגמת נפש בדומה לפגיעה כלכלית, הואיל "ורגשות אינם אובייקט מטריאלי" (ע"פ 697/98 סוסצקין נ' מדינת ישראל, דינים עליו נד 521). בכך אין כדי לגרוע מעוצמת הפגיעה. לעיתים הפגיעה ברגשות קשה מן הפגיעה הכלכלית. תחושת העלבון יכולה להיות צורבת מכל פגיעה בקנין או באינטרס כלכלי. פגיעה ברגשות הוא דבר שאין לו שיעור. דווקא משום כך מדובר בראש נזק ש"קשה עד מאוד לכמתו ולהעריכו. משום כך, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת הן בשאלת עצם הפיצוי בגין נזק כזה והן בשאלת שיעורו (ג' שלו, דיני חוזים (ירו', תשנ"ה) 586). הגיון הדברים חל גם על פיצוי בגין עוולות נזיקיות. הנתבעת פגעה באמון שרכשו לה התובעת והתובע. לא יכול להיות ספק כי עם היוודע דבר הפגיעה נוצרו בלב התובעים רגשות עצב, תסכול, עלבון, וכעס. רגשות אלה הם תוצר לוואי של התנהגות הנתבעת, אשר פעלה כ"סוס טרויאני". אכן, תחושת הבגידה היא מן הקשה שבפגיעות. דברים אלה ודאי תופסים ביחס לנתבעת אשר התובע חש כי היא "היתה כבת משפחה במשרדנו, הוזמנה לארועים אישיים וחברתיים שערכנו מעת לעת", ואשר עובדי התובעת שימשו לה" אוזן קשבת ומשענת… לכל בעיותיה האישיות הרבות" (תצהיר התובע, ס' 11). הנתבעת אף לא נמנעה מראיונות בכלי התקשורת ביחס למעשיה, דבר שהיה בו, מטבע הדברים, כדי להעצים את תחושת אי הנוחות של התובעים, גם ביחס לאחרים. כך, התובעת התראיינה בתוכנית הטלוויזיה פופוליטיקה, ובעיתונות הכתובה (פרוטוקול יום 9.2.99, ע' 4 ש' 25). 11. מהו הפיצוי הראוי במקרה זה? תחושת העלבון והכעס מבוססים במקרה זה על הפרת אמון. אין מדובר בהכבדה של סתם על הנוחות. הנתבעת הפרה אמונים, ביודעה כי להפרה זו של אמונים יש השלכה גם על חובת הסודיות של מעבידיה כלפי לקוחותיהם, ועל חובות האמון המוטלות עליהם, והמוסדרות גם בתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), התשל"ג1973-. לדברים אלה יש ליתן משקל. בתיק נה/ 3/8926 בבית הדין האזורי לעבודה תל-אביב-יפו, נפסקו בפריט הנזק של עוגמת נפש פיצויים בשיעור גבוה. באותו מקרה, נדונה שאלה של הטרדה מינית שבאה לידי ביטוי בביטויים גסים בעלי אופי מיני וכן, פעם אחת, במגע גופני בעל אופי מיני (נסיון להרים את החולצה מעל גוף העובדת). במועד מאוחר יותר פוטרה העובדת מן העבודה. בית הדין קבע כי המעביד הטריד את העובדת באופן מילולי ובאופן גופני, בניגוד לסעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998, וכי הפיטורין נבעו מהתנגדות העובדת להטרדה. אי לכך פסק בית הדין כי המעביד ישלם לעובדת פיצויים בגין הפסד הכנסה, בשעור של משכורתה לתקופה של ששה חודשים, וכן פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ש"ח. על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, והערעור עדיין תלוי ועומד. ברור כי לא ניתן להשוות בין חומרת המעשים. הטרדה מינית פוגעת בזהות העצמית של האדם כאדם, ובמרכז הכובד של אישיותו. עם זאת, גם הפרת אמונים מהסוג שארע כאן, יש בה חומרה רבה. היא פוגעת בתחושת האמון החייבת לשרור בין בני ובנות החברה. היא משמיטה את הקרקע מתחת לעקרונות של שתפנות, תלות הדדית וסמביוזה, המתקיימים במקום עבודה. היא מקרינה גם על יחסים עם צדדים שלישיים, לקוחות החוקר הפרטי. בנסיבות אלה נראה לי כי ראוי לפסוק בפריט נזק זה סכום של 25,000 ש"ח. יוער, כי הנתבעת טענה בסכומיה כי לא ניתן לפסוק פיצוי בשל פריט נזק זה עקב כך שסכומו לא נקצב בתביעה, וממילא לא שולמה אגרה בגינו (סכומים, ס' 36). אך אי פירוטו של פריט הנזק, אינו משתק את יכולת בית המשפט לפסוק בו. ברגיל, בהעדר שומה, במקרה כזה, מוגבל בית המשפט לסכום התביעה כפי שגובש, אך אין הוא מנוע מהקצאת פרטי הנזק באורח שונה מזה המתואר בתביעה (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירו', 1995) 163), ובלבד שהנתבע יכול היה להערך כראוי לצורך הגנתו (רע"א 111/89 שיכון ופיתוח נ' קרטושי, דינים עליון יב, 906) 12. עתה עולה שאלה מיהו הזכאי לפיצוי זה. בע"א 345/89 נאות דברת נ' עו"ד עדיני, פ"ד מו(3) 350, נקבע כי כעיקרון אין חברה סובלת מעוגמת נפש. עם זאת, צויין שם כי "במקרים מיוחדים אפשר ייפסקו פיצויי עוגמת-נפש לחברה-אדם והוא במקום שניתן לזהות חברה ואדם (השווה: ע"א 617/74 'דלק' חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' תחנת רמת אביב ואח', פ"ד כט(1) 799; א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, 1989), 75)." מקרה זה נופל לגדר הסייגים האמורים. תאגיד לחקירות פרטיות, אינו תאגיד רגיל. סעיף 13 של חוק החוקרים הפרטיים, התשל"ב 1972-, מציב תנאים מכבידים ביחס לכשירות תאגיד לפתוח משרד חקירות. בין היתר, נקבע כי לא תיתכן "כל הגבלה על ערבות חבריו" וכי כל חבריו ומנהליו חייבים, בעקרון, להיות חוקרים פרטיים (סעיף 13). אנו רואים כי נשמרת הזיקה האישית בין התאגיד לבין מנהליו ובעלי מניותיו. בנסיבות אלה זכאית התובעת 1 לפיצוי בגין עגמת נפש, היא עגמת הנפש של מנהליה. מכל מקום, גם אם נצא מהנחה כי התובעת אינה זכאית לכך, זכאי לכך התובע, אשר הצהרת הסודיות יוצרת חובה אישית גם כלפיו. כבר ראינו כי הצהרת סודיות זו משקפת את החובות האישיות המוטלות על החוקרים גם אם הם מארגנים את עיסוקם בגדרו של תאגיד. הנתבעת היתה ערה, ועל כל פנים יכולה היתה להיות ערה, לכך שמעשיה פוגעים גם בתובע, ומכאן שהטענה של העדר יריבות בינה לבין התובע, אין לה על מה לסמוך. הנתבעת פגעה באינטרס של התובע עצמו, וכן פגעה בחובות האישיות המוטלות עליו כלפי לקוחותיו. סמכות 13. במהלך הדיון התעוררה הסמכות העניינית בכל הנוגע ליחסים בין הצדדים. עילת התובענה נגד הנתבעת מבוססת גם על עוולות נזיקיות, שאינן קשורות ביחסי עובד ומעביד. למעשה, עצם ההתקשרות החוזית ביחסים כאלה, לידתה בחטא. הנתבעת התכוונה מלכתחילה לפגוע באינטרס של התובעים. ההתקשרות ביחסי העבודה לא היתה אלא מסווה, מראית עין, לפעולת דמויית חפרפרת, לאמור השתלבות בארגון בתפקיד המאפשר גישה למקורות מידע חשובים. חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט 1969- קובע, בסעיף 24 (א) (1), כי לבית הדין האזורי לעבודה נתונה הסמכות הייחודית לדון בתובענות בין עובד למעביד "למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין". על כן, כל עוד הפיצוי מבוסס על ההפרות הנזיקיות, להבדיל מהחוזיות, נתונה הסמכות בידי בית משפט זה (ע"א 25/71 פינשטיין נ' ארגון מורי בית הספר העל יסודיים, פ"ד כה (1) 129). יוער כי, מקרה זה הוא גבולי. ניתן היה לבסס את התביעה גם על ההפרות החוזיות. על כן, אפשר שהיה מקום לבצע שיקול מהותי. אין כל ספק שבהיבטים מסויימים של תביעה זו, הגורם של יחסי העבודה נראה מרכזי. ואולם, בפועל, דווקא משום שעצם יצירת היחסים נועדה לקדם מטרות זרות, הרחוקות מדפוס יחסי העבודה, השאלות העולות טעונות הכרעה בגדרם של דיני הנזיקין, ואין בתביעה כדי ליצור סמכות שיפוט מאולצת או מלאכותית, על ידי העברת מרכז הדיון לשוליים. הנתבעת עצמה הכירה באחריות הנזיקית בפתח הדיון. זוהי עילת התביעה, והיא אינה עילה אשר מקורה (רק) ביחסי עובד ומעביד. אמנם העוולות נעשו על רקע יחסים אלה, אך אחריותה הנזיקית של הנתבעת היתה מתקיימת גם בלעדיהם. העוולות לא נעשו במהלך העבודה או כחלק ממנה. עצם ההתקשרות בעבודה היתה נגועה באותן עוולות, ולמעשה היתה מסווה למטרה אחרת (זרה), המהווה את חלק מעילת התביעה. אשר על כן, אני מקבל את התביעה. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 45,000 ש"ח (בגין חסרון כיס). כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים ביחד סכום נוסף של 25,000 ש"ח (בגין עגמת נפש). הסכומים ישולמו בתוך 45 יום מהיום. בנוסף תשלם הנתבעת הוצאות הליך זה בסכום של 7,000 ש"ח. לעניין גובה ההוצאות נתתי משקל לעובדה שהנתבעת העדיפה לקצר את הדיון, בלא הכבדות מיותרות. בנסיבות אלה, ניתן להסתפק בהעמדת ההוצאות על סכום זה. תל אביב, היום 7 במרץ, 1999; י"ט אדר תשנ"ט ניתן והודע היום על פי הודעה לצדדים. בעז אוקון, שופט הפרת חוזהחוזהעוגמת נפש / נזק לא ממוני