כללי 1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן) מיום י"ז בשבט תשס"ד (9.2.04) בתיק בש"א 4446/03, אשר בה נענה בית המשפט קמא - חלקית - לבקשת המשיבה להוציא נגד המבקש צו למניעת הטרדה מאיימת. בית המשפט קבע כי הוא מורה למבקש שלא ליצור קשר עם המשיבה בכל דרך שהיא. בית המשפט הוסיף כי המבקש, רשאי, כמובן, להימצא מבחינה פיזית בקירבת המשיבה, כפי שהדבר עשוי להתחייב מהעובדה שהם גרים באותה שכונה וילדיהם לומדים באותו בית ספר, אך בנסיבות אלה המבקש לא יפנה למשיבה ולא ישוחח עימה. באותה החלטה נקבע כי הצו האמור יעמוד בתוקפו במשך שנה מיום נתינתו, כאשר בית המשפט קמא הוסיף כי הוא מקווה שעד למועד זה יפתרו הצדדים את הסכסוך ביניהם. 2. המבקש לא השלים עם צו זה, אף שבאת כוחו, עו"ד סלע, הסכימה כי מדובר בצו אשר נמצא במידרג הנמוך של הצווים שניתן ליתן על פי החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, אך הדגישה גם בכתב וגם בדיון הקצר בפניי, כי מדובר בפגיעה בשמו הטוב ובמעמדו של המבקש, אשר לדבריה הינו אדם מכובד ואיש עסקים ידוע בירושלים, ועצם הוצאת צו כלשהו נגדו, מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת הנ"ל, פוגע במבקש. על כן, מבקשת עו"ד סלע, כי ערכאת הערעור תתערב בנושא זה, ותבטל את ההחלטה שניתנה על ידי בית משפט קמא. רקע 3. הרקע שהביא את הצדדים לבית המשפט השלום בירושלים, הוא סכסוך כספי ועסקי, שבין המבקש לבין בעלה של המשיבה, כאשר המבקש טוען כי תאגיד בשליטתו (ליעז, מסחר והשקעות בע"מ) הוא בעל זכויות במבנה מסחרי ברחוב יד חרוצים 23, אזור התעשייה, תלפיות, ירושלים, וכי בעלה של המשיבה ואחיו (ציון ואריה נסים) פלשו לחלק מן הנכס הנ"ל והפעילו בו חנויות הלבשה, בשם "שוק המציאות". במסגרת מחלוקותיהם הכלכליות והאחרות, טען המבקש כי בעלה של המשיבה מנסה לאיים עליו ולהתנכל בו. על כן, הגיש המבקש נגד בעלה של המשיבה (ואחיו) צו למניעת הטרדה מאיימת (בש"א 3166/03; נספח ב1 לבר"ע). ביום 2.4.03 ניתן על ידי בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט רפאל יעקובי) צו מניעה - במעמד צד אחד - האוסר על בעלה של המשיבה ואחיו להטריד את המבקש ובני משפחתו (נספח ב2 לבר"ע). באותה החלטה, נקבע דיון במעמד שני הצדדים. בדיון התייצבו ב"כ שני הצדדים, ובהסכמה ניתן צו מניעה קבוע האוסר על בעלה של המשיבה ואחיו להטריד את המבקש ואת בני ביתו (אשתו ובנותיו), בכל דרך ובכל מקום, לאיים על המבקש ועל בני משפחתו, לבלוש אחרי המבקש ובני ביתו וליצור עם המבקש ובני ביתו כל קשר, בעל פה, בכתב או בכל אמצעי אחר (בכך הסכימו הצדדים לנוסח שביקש המבקש באותה בקשה). כמו כן, הוסכם בין הצדדים, כי המשיבים דשם לא יעברו ברגל ליד בית המבקש ולא יעצרו את רכבם ליד ביתו, ולא יתקרבו לכלי רכב של המבקש המפורטים באותו צו. הצדדים גם הסכימו שאותו צו ניתן מבלי שמי מבין הצדדים מודה במאומה בטענות רעהו. בית המשפט (כב' השופט ר' יעקובי) נתן למוסכם תוקף של פסק דין ביום 7.4.03 בתיק בש"א 3166/03 הנ"ל (נספח ב3 לבר"ע). 4. בשלב מאוחר יותר, הורחב המעגל, ואשתו של המבקש ובנותיו הגישו ביום 13.11.03 בקשה (בש"א 7049/03; נספח ז לבר"ע) למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד המשיבה, בעלה, אחיו של בעלה ושלושת הילדים של המשיבה (כולם קטינים). בית המשפט (כב' השופט יצחק מילנוב) נתן ביום 19.11.03 צו כזה למשך 3 חודשים (נספח ח1 לבר"ע). צו זה כבר פקע. 5. אומנם אין זה חלק מרכזי מהתיק שלפנינו, אך כבר אעיר כי התמונה שהתגלתה בפניי, תרתי משמע, דהיינו: צילומים ובהם כתיבה על קירות בית ספר המכנים את ילדיו הקטינים של המבקש, הלומדים באותו בית ספר, בכינויי גנאי מחפירים, כולל המילה "זונה" (נספח ג/2 לבר"ע), מעוררת שאלה בסיסית, והיא: האם הגענו לכך שמחלוקת בין הורים מגיעה לכלל ריב בין ילדים בחצר בית הספר?! ידועה האימרה בין הילדים הרבים ביניהם "אל תערב הורים". במקרה שלנו, התהפכו היוצרות. ההורים הם אלה הרבים ביניהם, והם אשר עירבו את ילדיהם, על לא עוול בכפם, מבלי שההורים מבינים עד כמה פוגע הדבר בנפשו הרכה של הילד ובמעמדו החברתי בבית הספר ובחברת הילדים בה הוא נמצא. חבל שזה המצב. מן הראוי, כי ההורים יתעשתו ויחליטו כי בית הספר והילדים הם מחוץ לתחום, גם כאשר הם בוחרים לריב, במקום להסדיר את מחלוקותיהם בדרכי שלום. הבקשה 6. לאחר שהמבקש נוכח לדעת כי המשיבה, בעלה וילדיהם מפרים את הצווים של בית המשפט, הוא הגיש תלונות למשטרה. מעשה זה לא מצא חן בעיני המשיבה, והיא פנתה לבית משפט קמא ביום 12.6.03, בבקשה למתן צו מניעה על פי החוק למניעת הטרדה מאיימת (בש"א 4446/03). הנימוקים בבקשה היו אלה: "המשיב (המבקש בפנינו) איים על המבקשת (המשיבה בפנינו) ובנה בן ה-15 כי הוא 'ידאג להכניסם לכלא', תוך שהוא מתלונן תלונות שווא רבות למשטרת ישראל" (אלו המילים שכתבה המשיבה שבפנינו, המבקשת דשם, בתחתית העמוד הראשון של הבקשה, ליד חתימתה). במסגרת התצהיר שצורף לבקשה, נכתב כי ההטרדה בוצעה בתקופה שלפני כשנה וחצי, כאשר הנסיבות הן אלה: "פעמים רבות המשיב איים להכניס לכלא את המבקשת ובעלה ובנה בתואנות שווא שונות תוך העברת תלונות שווא רבות למשטרה". בהמשך נאמר, כי המשיב נוהג להטריד את המבקשת בתקופה לפני כחודש, ובמסגרת סעיף זה הנסיבות המתוארות בכתב ידה של המבקשת הן אלה:" המשיב פנה לבנה בן ה-15 של המבקשת בבית הספר בו לומד בנה בן ה- 7 של המבקשת, תוך שהוא מאיים עליו שלא יגיע לבית ספרו של אחיו הקטן". בסיום התצהיר, במסגרת הקטע המתייחס לחשש לאלימות בשל הגשת הבקשה, כותבת המבקשת כי "המשיב עלול לפגוע בילדי המבקשת ו/או בה עצמה בעקבות הגשת בקשה זו בעיקר לאור תקרית אלימה בין המשיב ובין בעלה של המבקשת" (הבקשה והתצהיר מצורפים כנספח א לבר"ע). 7. הדיונים בבקשה נדחו מספר פעמים. לבסוף, התקיים הדיון ביום 9.2.04. ביום זה נחקרה המשיבה (המבקשת דשם) על ידי עו"ד סלע, ומחקירתה הנגדית עולה כי הסיבה היחידה להגשת הבקשה כנגד המבקש היתה העובדה כי הוא הטריד את המשיבה ואת ילדיה, בכך שהגיש נגדם תלונות למשטרה בגין הפרת הצו, לטענתו, כאשר המשיבה טוענת כי היא והילדים לא הפרו את הצו (עמ' 3 שורות 16 - 3 לפרוטוקול בתיק בש"א 4446/03; צורף כנספח יב לבר"ע). בכל מקרה, לפי דברי המשיבה בעדותה (עמ' 3 שורות 9 - 8 לפרוטוקול הנ"ל), המועד האחרון של ההטרדה המיוחסת למבקש הוא שנה וחצי לפני מועד הגשת הבקשה, שהוגשה ביום 12.6.03, דהיינו בסוף שנת 2001, או תחילת שנת 2002. ההחלטה 8. בית משפט השלום (כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן), בהחלטתו נשוא בקשת הערעור, מציין כי בקשת המשיבה בפניו, "היא בעיקרה למנוע הגשת תלונות על ידי המשיב למשטרה", ומיד הוסיף בית המשפט כי זה "דבר שלא ניתן כמובן למנוע" (עמ' 7 , שורות 30 - 29 להחלטה מיום י"ז שבט תשס"ד (9.2.04)). בית המשפט הוסיף כי "כיוון שלא הוגש כתב אישום, אך לא נסגרו התיקים, לא ניתן בשלב זה לקבוע האם מדובר בתלונות שווא, אם לאו. אולם בכל מקרה, ככל שמדובר בתלונות שווא, על המבקשת למצוא את תרופתה ראשית במשטרה עצמה ושנית היא רשאית כמובן להגיש תביעה נזיקית בגין תלונות כאלה, אם אלו גרמו לה נזק" (עמ' 8 - 7 להחלטה). בהמשך, מציין בית משפט קמא כי "בבקשה פירטה המבקשת כי המשיב איים על המבקשת ובנה, אך עיקר התלונה היא כאמור על כך שהמשיב מגיש תלונות במשטרה" (עמ' 8 , שורות 6 - 5 להחלטה). מיד לאחר מכן, מובא החלק האופרטיבי של ההחלטה בו נאמר (עמ' 8, שורות 15 - 8), כדלקמן: ”לאור האמור, אני מורה למשיב שלא ליצור קשר עם המשיבה בכל דרך שהיא. המשיב רשאי כמובן להימצא מבחינה פיזית בקרבת המשיבה, כפי שהדבר עשוי להתחייב מהעובדה שהם גרים באותה שכונה וילדיהם לומדים באותו בית ספר ובנסיבות אלו, המשיב לא יפנה למבקשת ולא ישוחח עימה. צו זה יעמוד בתוקפו במשך שנה מהיום, בתקווה שעד למועד זה יפתרו הצדדים את הסכסוך ביניהם". ההליכים בבית המשפט המחוזי 9. בבקשת רשות הערעור מציין המבקש כי אין לא כל כוונה להיות בקשר עם המשיבה, לשוחח עימה או לפנות אליה, כאמור בצו שניתן על ידי בית משפט קמא (ראה סעיף 19 לבר"ע), אך, אף על פי כן, סבור המבקש כי עצם ההחלטה פוגעת בשמו הטוב, כאשר מיוחסת לו - על לא עוול בכפו - הטרדה כלפי המשיבה. מודגש בבר"ע כי אין בסיס משפטי להוצאת הצו כנגד המבקש, אשר כל מה שעשה המבקש הוא פעולה לגיטימית, דהיינו: הגשת תלונה במשטרה כנגד מי שמנסה לפגוע פיזית בו ובבני משפחתו. בבר"ע אף נטען כי בית המשפט חרג מסמכותו בכך שקבע כי הצו יעמוד בתוקף למשך שנה, בעוד שעל פי החוק התקופה הראשונית למתן צו היא שישה חודשים. 10. הוריתי למשיבה להשיב על הבר"ע, ולמבקש להגיב על התשובה, וביקשתי כי המבקש יתייחס גם לשאלה האם מדובר בערעור בזכות או ברשות (ראה החלטה מיום כ"ז ניסן תשס"ד (18.4.04), פיסקה 3). כן קבעתי מועד לדיון. המבקש הגיש תגובה ועיקרי טיעון, אך המשיבה לא עשתה כן. 11. במועד שנקבע לדיון - 7.7.04 - התייצבה רק ב"כ המבקש, עו"ד סלע ותימצתה את טענותיה. המשיבה הגיעה באיחור רב, לאחר שכבר סיימה עו"ד סלע את טיעוניה ויצאה מבית המשפט. הסבריה של המשיבה לאיחור היו כי חשבה שהדיון בבית משפט שלום במגרש הרוסים. לפיכך, איפשרתי קיום דיון במעמד שני הצדדים, ואף נתתי למשיבה הזדמנות להגיש תגובה בכתב, מאחר ולא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד. 12. התקיים דיון במעמד שני הצדדים ביום כ"ד תמוז תשס"ד (13.7.04). כבר עתה אזכיר כי המשיבה העלתה בטיעוניה בעל פה נושא חדש, והוא כי המבקש "עושה לי חראקה בכביש" (פרוטוקול בית משפט זה מיום 13.7.04, עמ' 5 , שורות 20 - 19; עמ' 6 , שורה 5). אינני מתכוון להתייחס לנושא זה, שלא עלה כלל בבית משפט קמא, וגם כאשר הגישה המשיבה את תגובתה בכתב ביום 8.7.04, לא הזכירה נושא זה כלל. בנקודה זו מקבל אני את טענות עו"ד סלע (עמ' 6 שורות 14 - 13 לפרוטוקול הנ"ל), כי אין מקום "לפתוח" נושא חדש בערעור. 13. לא אאריך בשאלה הדיונית, האם הדרך להשיג על החלטה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, היא בדרך של בר"ע או של ערעור, שכן הצד שכנגד לא התייחס לנושא. כידוע, המבחן המבדיל בין ערעור בזכות לבין ערעור ברשות הוא זה: אם בית המשפט הדיוני מוציא תחת ידו החלטה אחרת, אשר לאחריה עליו להמשיך בטיפול, הערעור ברשות. מאידך גיסא אם ההחלטה מסיימת את תפקידו של השופט ולא נותר לו לעשות דבר בתיק, גם אם כותרת המסמך הוא "החלטה", ולא "פסק דין", לעניין הערעור ייחשב הדבר כפסק דין, ועל כן הערעור הוא בזכות (ראה, למשל, י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין), סעיף 586 ואילך, עמ' 753 ואילך; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג-2003), בעמ' 493 ואילך). על פני הדברים, נראה לי כי מאחר ובמקרה שלפנינו, בית משפט קמא סיים את מלאכתו בהחלטה הנ"ל מיום 9.2.04, בכך שנתן צו (אם כי מוגבל), על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת, ואין צורך כי תינתן החלטה נוספת באותו נושא, המסקנה המתחייבת היא כי הדרך הפתוחה בפני כל צד היא לפנות בערעור בזכות לבית משפט מחוזי. במקרה שלפנינו, הוגשה בקשת רשות ערעור, אך בסעיפים 7 - 6 לתגובת המערער מיום 24.6.04 התבקשתי לראות את הבקשה ואת הדיון, כאילו הוגש ערעור בזכות. אני נענה לבקשה זו, ורואה את הבר"ע כאילו הינה ערעור בזכות, ללא צורך בתיקון פורמלי או בהגשת מסמך זהה לבר"ע, הנושא כותרת "הודעת ערעור". מכל מקום, גם אם טעיתי ולפניי בר"ע, כדת וכדין, אני נותן רשות לערעור, ודן בבר"ע כאילו היא ערעור, וזאת לאחר שנתתי אפשרות לצדדים להתייחס לחלופה זו (ראה החלטתי מיום כ"ז ניסן תשס"ד (18.4.04), בפיסקה 3). החוק למניעת הטרדה מאיימת - רקע חקיקתי, פרשנות ותכלית 14. מאחר וחוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, הוא חוק חדש יחסית, אשר מופעל על ידי בית המשפט השלום, בית המשפט לנוער, ובית המשפט לענייני משפחה, ראיתי לנכון להתייחס לחוק ולתכליתו. לאחר מכן, ייקל עלינו לדון בבר"ע שבפניי. 15. בשנת תשנ"א-1991, נחקק חוק למניעת אלימות במשפחה, אשר היקנה לבתי משפט ולבתי הדין הדתיים סמכות לתת צו האוסר על אדם להיכנס לדירה בה מתגורר בן משפחתו או להימצא בתחום מרחק מסויים מאותה דירה (סעיף 2(א)(1) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991; להלן - "חוק למניעת אלימות במשפחה". כן רשאי בית משפט, במסגרת צו ההגנה, לאסור על המחוייב בצו להחזיק או לשאת נשק (סעיף 2ב לחוק הנ"ל). סעיף 2(א)(2) לאותו חוק גם איפשר לבית משפט לתת צו האוסר להטריד בן משפחה בכל דרך ובכל מקום. העילות למתן צו ההגנה, על פי חוק למניעת אלימות במשפחה, פורטו בסעיף 3 לחוק, והן כוללות שלוש קטגוריות: (1) מי שנהג סמוך לפני הגשת הבקשה באלימות בבן משפחתו, או שביצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין; (2) התנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין; (3) מי שהתעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו. על פי סעיף 4 לחוק למניעת אלימות במשפחה, בית משפט רשאי לתת צו הגנה במעמד צד אחד, בגין שתי העילות הראשונות (ביחס לעילה השלישית יש צורך בדיון במעמד שני הצדדים, לכתחילה). בכל מקרה, לאחר שבעה ימים, יש לקיים דיון במעמד שני הצדדים (סעיף 4 (א) סיפא לחוק הנ"ל). הצו הינו לתקופה של שלושה חודשים, שניתן להאריכה לשישה חודשים, ומנימוקים מיוחדים ניתן להאריך את תוקף הצו עד לשנה (סעיף 5 (א) לחוק למניעת אלימות במשפחה). 16. עשר שנים לאחר חקיקת חוק זה, שהתמקד בבני משפחה במובן הרחב (ראה הגדרת המונח "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק למניעת אלימות במשפחה), נחקק חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן - "חוק מניעת הטרדה מאיימת"). בפתח החוק, בסעיף 1 שבו, מוגדרת מטרת החוק, שהיא, "להגן על אדם מפני פגיעה בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו, בידי אדם אחר שנקט נגדו הטרדה מאיימת או שפגע בגופו". 17. ראוי לציין כי נקודת המוצא של מציעות החוק (חמש חברות כנסת, מטעם הוועדה לקידום מעמד האישה; ראה: הצעת חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"א-2001, הצעות חוק 3028, מיום ג' אב התשס"א (23.7.01), עמ' 769), היתה כי "מרבית הקורבנות להטרדה מאיימת הן נשים נרדפות על רקע מערכת יחסים שהסתיימה, מערכת יחסים קיימת, יחסים שהם על סף סיום, או על רקע מערכת יחסים מדומה שהיא רק בגדר שאיפתו של המטריד" (דברי ההסבר במבוא). ברם, החוק נוקט לשון כללית ומתייחס לכל אדם, כאשר בדברי ההסבר מובא הטעם להגנת המוטרדים. וכך נאמר במבוא לדברי ההסבר: ”המושג 'הטרדה מאיימת' או במקורו בשפה האנגלית 'Stalking' ,מתייחס לדפוסי התנהגות הכוללים הטרדות ואיומים מסוגים שונים, אשר פוגעים בשלוות חייו, בפרטיותו או בגופו של אדם, ועל פי נסיון החיים המצטבר, מקימים גם חשש לפגיעה בגופו או בחייו של האדם המוטרד. מרבית המעשים המצטרפים יחד לכדי הטרדה מאיימת מהווים, כל אחד בפני עצמו, עבירה פלילית... עם זאת, גם הטרדות ואיומים מרומזים, משתמעים ועקיפים, שאינם עולים כדי עבירות פליליות, עלולים ליצור, כמכלול, הטרדה מאיימת. הטרדה מאיימת גורמת לאדם שכלפיו היא מופנית למתח, לחרדה ולתחושות איום, לעיתים עד כדי אי יכולת לקיים שגרת חיים תקינה...". על הקשר בין חוק מניעת הטרדה מאיימת לבין חוק למניעת אלימות במשפחה, עומדות מציעות חוק מניעת הטרדה מאיימת, בכותבן בדברי ההסבר, כדלקמן (המבוא לדברי ההסבר, בסופו): ”לשם הגנה טובה יותר על קורבנות להטרדה מאיימת, מוצע בהצעת חוק זו הסדר של צווים להגנתם, בדומה לצווים הניתנים לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991... אך בהרחבה המותאמת לייחודיותה של תופעת ההטרדה המאיימת וכן בלא הגבלתם של הצווים לתחום היחסים שבתוך המשפחה". על הזיקה בין שני החוקים, ראה גם את סעיף 14 לחוק למניעת הטרדה מאיימת, אשר הוסיף את סעיף 2 (ח1) לחוק למניעת אלימות במשפחה, בו נאמר כי "בית המשפט הדן בבקשה למתן צו הגנה לפי הוראות חוק זה, רשאי לתת גם צו מניעת הטרדה מאיימת לאדם, לענין בן משפחתו, בהתאם להוראות חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001". כפי שמוסבר הדבר בהצעת החוק הנ"ל, "הבהרה זו נדרשת כדי להבטיח כי ההגנה הניתנת לאדם בפני הטרדה מאיימת לא תפחת בשל כך שהמטריד הוא בן משפחתו" (דברי ההסבר לסעיף 14 להצעת חוק מניעת הטרדה מאיימת). 18. המונח "הטרדה מאיימת" מוגדר בסעיף 2 לחוק למניעת הטרדה מאיימת, כך: ”הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של אדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו”. בסעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מאיימת מצוי פירוט של האיסורים, אשר ניתן לכלול במסגרת צו מניעת הטרדה מאיימת, ובהם האיסורים הבאים: להטריד את הנפגע; לאיים על הנפגע; לבלוש אחר הנפגע או לפגוע בפרטיותו; ליצור קשר עם הנפגע; להימצא במרחק מסויים מדירת מגוריו או מרכבו; לאסור עליו להחזיק נשק. סעיף 4 (א) לחוק למניעת הטרדה מאיימת, מסמיך את בית משפט, אם "נוכח בית המשפט כי אדם נקט הטרדה מאיימת", להורות לאותו אדם במסגרת צו מניעת הטרדה מאיימת להימנע מלעשות את המעשים המפורטים בסעיף 5 לחוק הנ"ל. בנוסף לכך, רשאי בית משפט ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת אם התנהגותו של האדם נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לאדם אחר או כי הוא עלול לבצע בו עבירת מין, או אם סמוך לפני הגשת הבקשה פגע בגופו של אדם אחר, ביצע עבירת מין באדם אחר או כלא אדם אחר שלא כדין (סעיף 4 (ב)(1)-(2) לחוק למניעת הטרדה מאיימת, אשר הוא זהה מילולית לעילות לצו למניעת אלימות במשפחה, כאמור בסעיף 3 (1)-(2) לאותו חוק, כפי שהבאנו בפיסקה 15 לעיל). 19. מכאן עולה, כי המחוקק התכוון להרחיב את העילות להוצאת צווים, שבמקור היו במסגרת בני המשפחה, על פי חוק למניעת אלימות במשפחה, לכלל הציבור, ולשם כך נחקק חוק למניעת הטרדה מאיימת. כאשר מדובר באלימות ממש או בעבירת מין שבוצעו סמוך לפני הגשת הבקשה, אין צורך להוכיח דבר נוסף, ואירועי העבר הם העילה לצו למניעת אלימות במשפחה או לצו למניעת הטרדה מאיימת. אם מדובר בחשש לכך שאותו אדם יבצע משהו בעתיד, על בית המשפט להשתכנע כי התנהגותו של אותו אדם נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לאדם אחר או כי הוא עלול לבצע בו עבירת מין. במקרה אחרון זה, אנו מנסים למנוע פעולה בעתיד, רק על פי הערכת מצב שאותו אדם מסוכן ועלול לגרום למבקש פגיעה פיזית או יבצע בו עבירת מין. 20. העילה המיוחדת, שהיא החידוש של חוק מניעת הטרדה מאיימת, היא זו: אם אדם ביצע הטרדה בעבר, או נקט איומים כלפיו (זה היסוד הראשון, שכולל את המעשה שבוצע בעבר), ובנוסף לכך הנסיבות נותנות בסיס סביר להניח כי אותו אדם יטריד או יאיים שוב ויפגע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו או בגופו של אותו אדם (היסוד השני, הצופה פני עתיד), כי אז, רק לאחר שהתקיימו שני היסודות הללו יחדיו ובאופן מצטבר, רשאי בית משפט ליתן צו למניעת הטרדה מאיימת (בעניין זה מקובלת עליי גישתה של עו"ד סלע בסעיף 28 לבר"ע). 21. יודגש כי חוק מניעת הטרדה מאיימת, נחקק לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויש בו הגבלה לא מעטה על חירות האדם, אשר מבקש הצו רוצה להגבילו. מן הראוי כי הפעלת חוק מניעת הטרדה מאיימת, אשר נתונה לסמכותו של בית המשפט השלום, תיעשה באופן מושכל, כאשר, מצד אחד, תוגשם תכליתו ומטרתו, המגולמת בשמו ובסעיף 1 שבו (שצוטט לעיל בפיסקה 16), ומצד שני, יש להיזהר שלא להיסחף, יתר על המידה, שכן בכך פוגעים אנו בחירויות היסוד של האדם, ובהן חופש התנועה. האם הטריד המשיב הטרדה מאיימת? 22. בפרשה שלפנינו, בקשתה של המשיבה בבית משפט קמא (כפי שתוארה לעיל בפיסקה 6), אם היתה נכונה, עובדתית, היה בה בסיס למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, שכן איום על ילד שלא יגיע לבית ספר או פגיעה בילד, הם עילה מספקת להוצאת הצו למניעת הטרדה מאיימת. 23. דא עקא, בחקירה הנגדית בבית משפט קמא, אישרה המשיבה כי העילה האמיתית, ולמעשה, היחידה, לבקשתה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, כנגד המבקש, בבקשתה בבש"א 4446/03 הנ"ל, היתה העובדה כי המבקש פנה למשטרה והגיש תלונות נגד בני משפחתה של המשיבה, ובהם בנה, בגין הפרות צו קודם שניתן על ידי בית משפט בבקשתו של המבקש כנגד בני משפחת המשיבה (ראה פיסקה 7 לעיל). יודגש, בהקשר זה, כי בית משפט קמא עצמו קבע בהחלטתו מימצא עובדתי זה, באומרו כי " הבקשה שבפניי היא בעיקרה למנוע הגשת תלונות על ידי המשיב למשטרה" (החלטת בית משפט קמא, עמ' 7 ,שורה 29; הובא לעיל בפיסקה 8). אין צריך לומר כי קביעה זו מהווה גם בסיס לפסק דינה של ערכאת הערעור. נסיונה של המשיבה להעלות טענות עובדתיות חדשות, ללא שקודם לכן הוכיחה אותן בערכאה הראשונה - נדחה על הסף (ראה פיסקה 12 לעיל). 24. ברור לכל כי הגשת תלונות למשטרה, אינה בגדר הטרדה מאיימת, ואין להעלות על הדעת כי דרכו של אזרח לפנות למשטרה תיחסם בשל החשש שמא הנילון יפנה לבית משפט ויקבל צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המתלונן במשטרה. לא כל שכן, כאשר - כפי שהן הנסיבות במקרה שלפנינו - שהתלונה במשטרה הוגשה על ידי המבקש בשל מעשים, אשר, לטענתו, בוצעו על ידי ילדי המשיבה, ואשר מהווים הפרת צו שיפוטי, שניתן במסגרת חוק מניעת הטרדה מאיימת. השופטת המלומדת, אכן מציינת כי לא ניתן למנוע הגשת תלונות במשטרה, וכי לא ניתן בשלב זה לקבוע האם מדובר בתלונות שווא, אם לאו (ראה הציטוטים בפיסקה 8 לעיל). ברם, על אף דברים נכונים אלה, המסקנה האופרטיבית של בית המשפט השלום, ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת (במינון נמוך), אינה מתיישבת עם האימרות בדבר הזכות של המבקש להגיש תלונות למשטרה. ייתכנו מקרים נדירים, בהם אדם הגיש תלונות רבות למשטרה, והן נסגרו או נגנזו (להסרת ספק, המבקש שבפנינו אינו נמנה על קבוצה זו של מתלוננים). "מתלונן סידרתי" כזה, יכול שייחשב כמטריד. אך יש לשקול שבע פעמים ושבע, לפני שעושים שימוש בחוק מניעת הטרדה מאיימת כדי למנוע מאדם גישה למשטרה, פן יווצר מצב בו הנפגע, שפנה למשטרה כדין, יהפוך ממתלונן למטריד, ויהיה חשוף לכך שיוגשו נגדו בקשות להוציא נגדו צו מניעת הטרדה מאיימת. הטרדה מאיימת ובקשה לצו מניעה - קירבה בזמן 25. נקודה נוספת אותה יש להביא בחשבון במסגרת שיקולי בית משפט ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת, או לא לתיתו, היא סמיכות הזמן שבין ההטרדה המאיימת הנטענת, לבין מועד הפניה של המוטרד לבית המשפט. 26. ככל שמדובר בפגיעה פיזית או בעבירת מין או בכליאה, המחוקק קובע במפורש כי אחד מהתנאים להוצאת צו מניעת הטרדה מאיימת, הוא כי אותן פגיעות במבקש היו "סמוך לפני הגשת הבקשה" (סעיף 4 (ב)(2) רישא לחוק למניעת הטרדה מאיימת, הזהה מילולית לרישא של סעיף 3 (1) לחוק למניעת אלימות במשפחה). במילים אחרות, דרישת החוק היא לקשר ולזיקה בין האירוע האלים לבקשה שמוגשת לבית המשפט להרחקת האלים מן המבקש. אם בוצע המעשה האלים סמוך לפני הגשת הבקשה, יש בסיס איתן לבקשה, ומסתבר כי היא תיענה. מאידך גיסא, אם חלף זמן משמעותי בין המעשה האלים לבין הבקשה, ולא ניתן לומר כי אותו מעשה אלים בוצע "סמוך לפני הגשת הבקשה", בית המשפט נעדר סמכות ליתן צו הגנה, על פי חוק למניעת אלימות במשפחה, או צו מניעת הטרדה מאיימת, על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת. המילה "סמוך" תפורש בכל מקרה, לפי נסיבותיו, כאשר במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט, מן הראוי להביא בחשבון גם את הסיבות לאי הגשת הבקשה סמוך לאירוע האלים. אין דינו של נפגע המאושפז בבית חולים כתוצאה מן אלימות של הפוגע, ועקב כך מתאחר בהגשת הבקשה (ובמקרים כגון דא, יש להניח כי המונח "סמוך" יפורש באופן מרחיב, או שבית המשפט במסגרת שיקול דעתו, יתן את הצו), כדינו של נפגע אחר, הממשיך לגור יחד או בסמיכות לפוגע, ומגיש את בקשתו בבית המשפט כעבור מספר ימים או שבועות, ללא כל הסבר סביר (ואז, ייטה בית המשפט לדחות את הבקשה, בשל אי קיום דרישת הסמיכות בזמן). 27. אומנם, ניסוחו של סעיף 4 (א) רישא לחוק למניעת הטרדה מאיימת, אינו כולל את דרישת סמיכות הזמן בין ההטרדה שבוצעה בעבר לבין החשש כי תבוצע הטרדה בעתיד, אך פרשנות תכליתית של חוק מניעת הטרדה מאיימת, ביחד עם החוק למניעת אלימות במשפחה, מחייבת ליתן משקל נכבד ומכריע לנושא זה. אם לא תאמר כן, יוכל כל אדם "לשמור בבטן" אירוע של הטרדה בעבר, ולשלוף אותו כנגד היריב זמן רב לאחר מכן. יתרה מזו, יש הנחה כי אם בוצעה בעבר הטרדה, והמטריד לא עשה כן במשך תקופה ממושכת, היה זה אירוע חד פעמי, ולכן החשש למניעת הטרדה בעתיד, נמוך ביותר. לא זו אף זו, מנקודת מבטו של המבקש, יש הנחה כי אם הוטרד אדם פעם אחת ולא פנה לבית משפט במשך תקופה משמעותית, מחל הוא על אותה הטרדה, ולא יוכל להשתמש בה כעבור זמן רב כעילה לבקשה להוצאת צו מניעת הטרדה מאיימת. 28. במקרה שלפנינו, הבקשה הוגשה ביום 12.6.03, והתייחסה לתלונות במשטרה שהוגשו כשנה וחצי לפני כן. כבר קבענו כי תלונות במשטרה אינן בגדר הטרדה (פיסקה 24 לעיל). מכל מקום, גם אם היתה מצד המשיב הטרדה "אמיתית" בהגשת התלונות, העובדה שחלפה שנה וחצי מאז אותה הטרדה, מקהה היא את חודה, ולא ראוי להשתמש באירוע מן העבר הרחוק כעילה לפגיעה בזכויות הפרט במסגרת צו מניעת הטרדה מאיימת. 29. בנסיבות תיק זה, חלוף הזמן הוא משמעותי כפל כפליים: הבקשה הוגשה ביום 12.6.03, והדיון בה היה לאחר כשמונה חודשים, ביום 9.2.04. עצם העובדה כי המבקשת דשם (המשיבה שבפנינו) היתה מוכנה לדחיית הדיון בבקשתה במשך תקופה כה ארוכה, די היה בה, לעניות דעתי, כדי שלא להיענות לבקשה למתן צו הטרדה מאיימת, גם אם היה ממש בבקשתה; קל וחומר, שכפי שקבעתי לעיל, כי התלונה למשטרה מצד המבקש אינה בגדר הטרדה כלל, וגם אם היתה כזאת, הרי חלפה שנה וחצי מיום ביצוע ההטרדה ועד יום ביצוע הבקשה. השיקולים למתן צו מניעת הטרדה מאיימת דו צדדי 30. ער אני לכך כי החלטת בית משפט קמא למתן צו מניעת ההטרדה המאיימת על המשיב היתה - במסגרת המידרג האפשרי על פי סעיף 5 לחוק מניעת הטרדה מאיימת - הנמוכה ביותר. אך עדיין זכאי כל אדם, כולל המשיב, לכך שלא יינתן נגדו צו כלשהו, ללא ביסוס משפטי. 31. מבין השיטין ניתן, אולי, לשער כי כוונת בית משפט קמא הייתה ליצור מעין "איזון" בין הצדדים: מאחר והמבקש הגיש וקיבל, תחילה הוא בעצמו ואחר כך גם בני משפחתו, צווים למניעת הטרדה מאיימת נגד המשיבה ובני משפחתה (ראה פיסקאות 3 ו- 4 לעיל), סבר, כנראה, בית משפט קמא כי אם יינתן צו דומה, אף כי במינון נמוך, לצד השני, יש סיכוי כי בכך תבוא רגיעה, כפי שנכתב בסיום ההחלטה (כמצוטט בסיפא של פיסקה 8 לעיל). 32. באופן עקרוני, סבור אני כי תפקידו של בית משפט הוא להכריע בין הצדיק לבין הרשע, בין המעוול לבין הנפגע, ועל כן קביעה "מאזנת" כזו של צו הדדי, דו צדדי, מחטיאה את המטרה. לעיתים, אף יש בכוחה לעודד את הצד הפוגע, שכן המסר המגיע אליו מבית המשפט הוא כי דין הפוגע ודין הנפגע שווים. לפיכך, הדרך שנקט בית משפט קמא, גם מבחינה חינוכית, יכולה להביא לתוצאות הפוכות מאלה שאליהן התכוון. גם אם המטרה של בית משפט קמא, היתה רצון ליצור רגיעה, כדי לאפשר לצדדים לפתור את הסכסוך ביניהם, וזה חלק מתפקידו של בית משפט השלום (כשמו כן הוא), עמדתי היא כי מן הראוי שלא ייעשה הדבר תוך הכתמת שמו של צד, שעל פני הדברים, לא חטא ולא פשע כלל. תקופת תוקף הצו 33. פגם נוסף נמצא בהחלטת בית משפט קמא. סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מאיימת קובע כי תוקפו של הצו לא יעלה על שישה חודשים, ובית משפט רשאי להאריך את תוקפו עד לשנה, ומנימוקים מיוחדים לשוב ולהאריכו לתקופה שלא תעלה על שנתיים. מנגנון בקרה זה (הדומה לצו למניעת אלימות במשפחה, אך שם התקופה היא מחצית, דהיינו: צו מקורי ניתן לשלושה חודשים, ניתן להאריכו לחצי שנה ומנימוקים מיוחדים עד לשנה - סעיף 5 (א) לחוק למניעת אלימות במשפחה), נועד לאפשר לבית המשפט, אשר הצדדים צריכים להתייצב בפניו כל פרק זמן, אם המבקש רוצה להאריך את הצו, לעשות הערכת מצב מחודשת של הסיטואציה, ולהציע פתרונות חדשים, שיתכן שבשלב הראשון, עת הרוחות סוערות, לא ניתן היה אז לשכנע את הצדדים לקבלן. 34. במקרה שלפנינו, הצו ניתן לתקופה של שנה, על אף הוראות החוק, כפי שהובאו לעיל, לפיהן התקופה הראשונה שבה צו יינתן היא לשישה חודשים בלבד. סטייה ממשך זמן שקבע המחוקק למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, היא בגדר חריגה מסמכות. על כן, חובתו של בית משפט לערעורים לעמוד בפרץ, ולהורות על בטלות צו כזה. ייתכנו מקרים בהם די יהיה בהעמדת הצו על תקופת תוקפו החוקית. אך במקרה שלפנינו, תקופה זו הסתיימה אתמול, ועל כן, בין כך ובין כך, אין הצו שניתן על ידי בית משפט קמא, בתוקף. סיום 35. סוף דבר: הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מיום י"ז שבט תשס"ד (9.2.04) - מתבטלת, ועימה מתבטל, מעיקרו, הצו למניעת הטרדה מאיימת שהוצא כנגד המבקש, במסגרת אותה ההחלטה. המשיבה תשלם למבקש הוצאות הערעור (החזר האגרה) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כדין, מיום התשלום לקופת בית המשפט ועד ליום ההחזר בפועל. כמו כן תשלם המשיבה למבקש שכר טירחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, כאשר לסכום זה מתווספים הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כדין, מיום מתן פסק דין זה, ועד ליום התשלום בפועל. לא הוגשה בפניי, במסגרת ערעור זה, בקשה להטיל על המשיבה הוצאות לטובת אוצר המדינה או פיצוי נאות למבקש עקב הגשת הבקשה (כנאמר בסעיף 9 לחוק מניעת הטרדה מאיימת), ועל כן אינני עושה כן.הטרדה מאיימתערעורצוויםצו מניעההטרדה