להלן פסק דין בנושא דיכאון עקב תאונת דרכים: 1. התביעה שבנדון מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:"החוק"). התובעת נפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 22.8.93. כאשר איבדה שליטה על הרכב בו נהגה והתדרדרה לואדי בצד הדרך (להלן:"התאונה"). הנתבעת היתה מבטחת הרכב והיא מודה בחבותה לפצות התובעת בגין נזקיה, המחלוקת בין הצדדים נסבה על שיעור נזקיה של התובעת עקב התאונה. 2. בתאונה נפגעה התובעת פגיעות שטחיות בגופה, היא פונתה למיון ושוחררה בו ביום עם המלצה למנוחה, בהמשך קיבלה תעודות מחלה לתקופה של כחודש וחצי ואולם בעקבות ירידה בתיפקוד, דיכאון וחרדה, פנתה לקבל טיפול נפשי, טיפול שהיא ממשיכה בו עד עצם היום הזה. ד"ר שרם מונתה כמומחית בתחום הפסיכאטרי והיא קבעה לתובעת 15% נכות לצמיתות, כשהיא מסכמת את חוות דעתה באמרה: "התובעת סובלת מדכאון מובהק (Major Depression) כתוצאה מהתאונה". כאן המקום להדגיש שהתובעת סבלה כבר בעבר מדיכאון , אלא שאז היא אובחנה כסובלת מ- cushing כתוצאה מגידול ב- hypofisis בראש, במקרים של גידול מסוג זה מופר האיזון ההורמונלי והדבר גורם לשינויים גופניים ובשכיחות גבוהה גם לדכאון. הדיכאון הוא משני וחולף, אף אצל התובעת לאחר שעברה בקנדה ניתוח מוצלח להסרת הגידול, חלפו לדבריה, הסימפטומים, כולל המצב הדיכאוני. ד"ר שרם ביקשה לקבל הערכה של מומחה אנדוקרינולוג שיקבע אם התובעת סובלת עדיין מהפרת האיזון ההורמונלי, אשר כאמור משפיע או גורם לדיכאון, ד"ר שילה שמונה כמומחה לענין זה, חיוה דעתו שלאחר הניתוח להסרת הגידול שעברה התובעת, נעלמו ההפרעות ההורמונליות מהן היא סבלה וכיום אין כל הפרעה הורמונלית המשפיעה על המצב הנפשי. לאחר קבלת חוות-דעת זו, סיכמה ד"ר שרם את חוות-דעתה וקבעה לתובעת, כאמור, 15% נכות לצמיתות. 3. ב"כ הנתבעת סבר וסבור שהדיכאון ממנו סובלת התובעת, אם בכלל, קשור למחלה ולגידול ואיננו קשור לתאונת-הדרכים ואשר על כן זימן את ד"ר שרם להחקר על חוות דעתה. ד"ר שרם נחקרה חקירה ארוכה ביותר ובסופה התקשיתי לקבוע מסקנות וממצאים ונותרתי עם שאלות הקשורות לענינים ברפואה שהתקשתי להשיב עליהם, חלק מהתהיות עלו בסיכומי ב"כ הנתבעת מיום 23.7.97. משכך, ניתנה ע"י ביום 30.7.97 החלטה : "לאחר שעיינתי בראיות ובסיכומי ב"כ הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שאני מתקשה לקבל ממצאיה ומסקנותיה של המומחית שמונתה ע"י ביהמ"ש, ברם, כיון שמדובר במנוי ע"י ביהמ"ש מכח הוראות החוק ולתובעת אין דרך להוכיח אם נותרה לה נכות עקב התאונה, אלא באמצעות מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, סבורה אני שמן הראוי למנות מומחה אחר ואולם לא אעשה כן בטרם אשמע טענות הצדדים לעניין זה". לאחר שמיעת טענות הצדדים החלטתי על מנוי מומחה נוסף, מיניתי את ד"ר גולומב כמומחית, עוד קבעתי שלד"ר גולומב יומצאו כל המסמכים, לרבות חוות דעתה של ד"ר שרם, ופרוטוקול הדיון (החלטה מיום 6.1.98). 4. ד"ר גולומב בחוות -דעת ארוכה ומפורטת, מתארת את מצב התובעת ופורשת "תמונה" שיש להעיר שתואמת ברובה את ה"תמונה" שנפרשה בפני, היא איננה תואמת ביחס למצבה של התובעת לתקופה הסמוכה לתאונה. בסיכום אבחנתה כותבת ד"ר גולומב כדלקמן: "להערכתי, מירי סובלת כיום מדכאון כרוני ו/או מתסמונת פוסט-טראומטית כרונית (אלה אבחנות המקובלות כ-comorbidity, כלומר יש שכיחות גבוהה של תחלואה בשניהם גם יחד). אני רואה קשר סיבתי בין התאונה לבין התחלואה . לגבי מירי , התאונה היוותה טראומה משמעותית כיון שהיא היתה אחראית לה, בגלל אבדן השליטה וכל הכרוך בכך; בגלל שעד היום אין היא מבינה איך הדבר קרה לה. שליטה עצמית, תפקוד טוב, שליטה במצב, "לעשות טוב", הם ערכים מרכזיים עבור מירי, והתאונה המסויימת הזאת פגעה בתחומים ריגשים במיוחד עבורה. " בסיכום חוות-דעתה כותבת ד"ר גולומב: "בתחום העבודה, היתה פגיעה קשה מאד בערך בשנתיים שאחרי התאונה. הנכות של מירי בגין התאונה הגיעה אף ל50%- בחלק מהזמן. מאז יש שיפור מתמיד ביכולת התפקוד בעבודה וכיום הנזק הנפשי הוא של 10%. היא אמנם מתפקדת כראוי בעבודה, יש לה יכולת להתפרנס מעבודתה, אך היא עדיין זקוקה לאוירה מעודדת ותומכת, גם במקום העובדה וגם בבית, ובלי תמיכה זו רמת תפקודה תרד משמעותית. רמת תפקוד זו תלויה כיום גם בנטילת תרופות. הפגיעה בתחום התפקוד הרגשי והחברתי היתה אף היא כ50%- בשנה-שנתיים הראשונות אחרי התאונה (ברור שערכי הזמן הם אמדן גס). אך כאן הפגיעה מתמשכת יותר ועומדת כיום על 20-30%. אינני צופה לשיפור משמעותי בעתיד (כלומר, מדובר על נכות צמיתה של 20%) כיון שהמצב כבר כרוני . למירי יש מוטיבציה לשפר את מצבה, היא מתמידה בטיפול פסיכותרפויטי ובנטילת התרופות, ויש לה סביבה תומכת. אינני רואה מה עוד אפשר לעשות כדי לשפר את מצבה. אילו חשבתי שמדובר בהתקף של major depression בלבד , ניתן היה לשער שעם חלוף ההתקף - מצבה ישתפר. אולם מהלך המחלה אינו מתאים להתקף חריף, - מדובר כבר בכרוניזציה. כפי שציינתי, יש אפשרות סבירה שמירי סובלת גם מתסמונת פוסט-טראומטית. תסמונת זו יכולה אף היא לחלוף ; אולם הממהל מצביע על כרוניזציה. 3. לאור כל האמור לעיל, אני מעריכה את נכותה העכשווית של מירי ב20%- ולא צופה לנכות צמיתה של פחות מ- 15% . " 5. התובעת, כבת 35 שנים, נשואה ואם לשני ילדים. קודם לתאונה עבדה כמזכירה במכון סאלד, במקום עבודה זה, זכתה להערכה רבה מאד, בשנת 1991 כאמור, חלתה ואובחן שזקוקה לניתוח, התובעת עברה את הנתוח בקנדה וכפי שהעידה במקום העבודה סייעו לה רגשית וכלכלית. לאחר שהחלימה מהניתוח שבה למקום העבודה ותפקודה היה על הצד הטוב ביותר (עמ' 16-17 לפרוטוקול) וב- 1.7.94 הועלתה בדרגה, ושכרה עלה, במועד עזיבתה, משכורתה עמדה על כ- 3,600 ש"ח לחודש (עמ' 22 לפרוטוקול). ביום 23.1.95 פרשה התובעת ממכון סאלד מיוזמתה. לאחר פרישתה היתה מובטלת מספר חודשים וקיבלה דמי אבטלה (נ5/). ביום 1.6.95 החלה לעבוד כמזכירה במינהל הרפואה במשרד הבריאות, בשכר נמוך משמעותית משכרה במכון סאלד, בתחילת עבודתה השתכרה כ- 2,200 ש"ח לחודש, תחילה עבדה ביחידה לבריאות הנפש ולאחר מכן במחלקת פניות חולים לחו"ל, שם עובדת גם כיום. מסתבר שתפקודה בעבודה הוא על הצד הטוב ביותר ובהמלצת הממונים עליה זכתה להעלאה בדרגה תוך קיצור תקופת ההמתנה (נ1/ נ2/, ועמ' 20 לפרוטוקול), התובעת נשלחה גם להשתלמות בקורס מזכירות מתקדם (נ3/ ועמ' 3 לפרוטוקול). בטופס הערכת עובד ממשרד הבריאות, מיום 24.11.96 מצויין בין היתר: "מומלץ לקיצור של 12 חודשים לפי המלצת הממונים כעובד מצטיין". באותו טופס הוערכה ע"י הממונים עליה, בכל תחומי הביצוע: תפיסה כללית, ידיעות עצמאיות ויוזמה, כושר ביצוע, הספק ואיכות, ועוד - ברמה "גבוהה", או "גבוהה מאד". 6. באשר לסיבה שהתובעת עזבה את העבודה במכון סאלד , התובעת הצהירה : "המשכתי לעבוד במכון סאלד עד ליום 22.2.95 ואולם כפי שאראה להלן, העדרויותי בגלל בעיותי הרפואיות היו לצנינים בעיני מעבידי ובסה"כ אני יכולה להבין אותם, ובמקום לפגוע בי ביקשו ממני בצורה נימוסית לעזוב את מקום העבודה, שכן אחרת לא תהא להם ברירה אלא להוריד לי שכר בעקבות ימי העדרות..." (סעיף 9 לתצהיר עדותה). בהמשך מציינת התובעת שלחץ העבודה, לחץ הזמנים ועבודה רבה מול מחשב, היו קשים לה והיא לא יכלה להתמיד בה. עובדתית, נוכו לתובעת בתקופה שלמן התאונה ועד עזיבתה את העבודה, משך כשנה וחצי, סה"כ 7 ימי מחלה (ס. 11 לתצהיר עדותה). מסתבר שדברי התובעת לא שיקפו את המציאות, ובלשון אחרת, דבריה לא היו אמת, יכול והתובעת סוביקטיבית הרגישה כך, אך לא היתה לדברים אחיזה במציאות. הגב' שולמית קלאוס, סגנית מנהל מדור בחינות בגרות במכון סאלד , היתה אחראית על מתן העבודה לנתבעת והיא העידה שהתובעת היתה עובדת מסורה מאד, איכפתית מאד ולא היו למעסיקה כל תלונות כלפיה (עמ' 15 לפרוטוקול). באשר להעדרות התובעת העידה הגב' קלאוס: "העבודה קשורה לתקופות לחץ, למשל עכשיו מדצמבר עד מאי יוני כי אנו צריכים להגיש את כל השאלונים. דווקא חודשי הקיץ הם חודשים שקטים מבחינת עומס העבודה. בתקופה הזו, ההעדרות (של התובעת- ב.כ.) לא הורגשה". ואילו ביחס לסיבה שעזבה את העבודה העידה : "כללית נורא הפריע לה , היא חזרה על זה, המרחק מפסגת זאב לקרית מנחם , והפקקים ושהילדים נשארים הרבה שעות לבד והיא פעם סיפרה לי על הצעת עבודה שהיתה לה בשכונה" (עמ' 16 לפרוטוקול). התובעת אישרה עובדה זו, היינו שאכן המרחק ופקקי התנועה והעובדה שהילדים נשארים לבד הפריעו לה, אם כי ציינה שגם היום עובדת במרחק מן הבית (עמ' 22 לפרוטוקול). ניתן לקבוע בברור שהתובעת עזבה את מקום העבודה מיוזמתה, ובלא שהיו כלפיה תלונות כלשהם מצד מעסיקיה, מתקשה אני לקבוע את הסיבה המדויקת לעזיבה וממילא אינני יכולה לקבוע שעזיבת מקום העבודה היתה תוצאה של ההעדרות עקב התאונה (כטענת התובעת), או תוצאה אחרת של התאונה. 7. כאמור לעיל, התובעת עובדת מזה ארבע שנים במינהל הבריאות, תיפקודה חיובי באורח יוצא מן הכלל, שכרה במגמת עליה, תלוש משכורת אחרון שהגישה לביהמ"ש היה של דצמבר 1996, ושכרה עמד אז על 2,600 ש"ח לחודש. אין בפני נתונים על שכרה כיום, ואולם, גם אם יש ירידה בשכרה בשל שינוי מקום העבודה, כאמור, מתקשה אני לקבוע קשר בין התאונה לירידה בשכר הנובעת מעזיבת מקום העבודה הקודם, מיוזמתה. (היה אולי מקום להניח שמצבה הנפשי גרם לכך, אך איני יכולה להבין זאת, שכן אם סבלה מדכאון וחרדה, עשויה לסבול מכך שבעתיים במקום עבודה חדש, שלא מכירים אותה ועליה להוכיח עצמה, וכפי שעלה מהראיות בסמוך לעזיבתה את מכון סאלד, היא החלה לחפש מקום עבודה חדש ובפועל גם החלה לעבוד במקום כזה). באשר לתיפקוד התובעת, לא בכדי מצאתי לנכון למנות מומחה נוסף, ראשית, עלה שהתובעת סבלה מהתופעות הדכאוניות עקב הגידול ב-hypofisis, עוד סמוך לקרות התאונה, קיימים רישומים על פניה לטיפול פסיכיאטרי תוך הדגשה שהתובעת סובלת מדכאון, גם ביוני 93, שנתיים לאחר הניתוח, וכחודש וחצי לפני התאונה שכזכור ארעה באוגוסט 93 (ת1/, ת3/, ת4/), ד"ר שרם לא הצליחה להבהיר כיצד מנתקת בין התופעות הדיכאוניות עקב hypofisis, שהיו עד ממש סמוך לתאונה לבין התגובות הדכאוניות לאחריה, שנית, ד"ר שרם לא הצליחה להבהיר כיצד מתישבת העובדה שהתובעת שאובחנה על ידה כסובלת מדכאון חריף, מצטיינת בעבודתה, פשוטו כמשמעו, גם מטעמים אלו, מיניתי מומחית נוספת ומסתבר שדעתה כדעת ד"ר שרם, אודה ואומר שהתהיות עליהם הצבעתי, לא נתחוורו לי עד תומם גם מחוות-דעתה של ד"ר גולומב, ובמידת מה של צדק, שב ומעלה ב"כ הנתבעת תהיות אלו, ב"כ הנתבעת טוען גם שכנראה התובעת הציגה תמונה לא נכונה בפני המומחיות כפי שעשתה בפני ביהמ"ש, לדוגמא, בעניין הסיבה לעזיבת מקום העבודה במכון סאלד ואלו נתפסו לכלל טענות באבחנתן, איני יכולה לאמר שטענה זו שכן משוללת כל יסוד, ד"ר גולומב לדוגמא ציינה שתפקודה של התובעת בעבודתה בשנתיים שלאחר התאונה היה ירוד מאד, אך עלה שהתובעת עבדה בתקופה זו באותו מקום עבודה כבימים ימימה, כמעט ולא נעדרה , לא היו כל תלונות מצד מעסיקיה והיא אף העולתה בדרגה ושכרה עלה. לא בנקל מיישבת אני עובדות אלו עם קביעת שתי המומחיות, אך למרות זאת בסיכומם של דברים, ולאור העובדה ששתי המומחיות גם יחד הגיעו למסקנה דומה, ולאור ההסבר של ד"ר גולומב בעמ' 5 לחוות-דעת, שבו היא מבהירה שסימני הדכאון היום הם תוצאה של התאונה ולא של המחלה, ולאור העובדה שהתובעת מקבלת טיפול נפשי תומך, רציף, עד היום ומקבלת תרופות באורח שוטף, וגם בעדותה בביהמ"ש ניכר היה שסף רגישותה נמוך ביותר, סבורה אני שיש מקום לקבל קביעת שתי המומחיות, היינו שהתובעת סובלת מנכות פסיכיאטרית עקב התאונה. באשר לשיעורה, מחוות-דעתה של ד"ר גולומב, שצוטטה לעיל בחלקה, קשה היה להבין מה הם אחוזי הנכות שבסופו של דבר היא סבורה שיש לקבוע לתובעת. ככל הנראה כוונתה ל15%- נכות רפואית, ברם, גם בהעדר נתון מדוייק שכזה, נראה לי לנכון לקבוע שנכותה התיפקודית היא בשיעור 10%, וככל הנראה וכפי שהעידה ד"ר שרם וכתבה ד"ר גולומב כיום התובעת אוספת כוחות, מתמידה בטיפול ובנטילת תרופות ובדרך זו מתגברת על קשייה ורק בדרך זו מצליחה להצטיין בעבודתה וממילא אין גריעה בשכרה, אך יכול ובעתיד תשתנה התמונה באורח שתיפקודה יפגע ביותר מ- 10%, במכלול הנתונים, נראה לי לנכון לאזן הסברות השונות שהעלתי לעיל, באופן שאקבע שיש לפצותה בגין אבדן השתכרות בשיעור 10% משכרה היום (מוערך ע"י ב- 3,000 ש"ח), והפיצוי מגיע אפוא לסך 73,00 ש"ח. 8. הפסד השתכרות בעבר באשר לירידה בשכר התובעת שנבעה מעזיבתה מיוזמתה את מכון סאלד כשנה וחצי לאחר התאונה, , צויין כבר לעיל שאיני יכולה לקבוע את סיבת העזיבה וממילא איני יכולה לקבוע קשר בין התאונה לבין עזיבת העבודה והירידה בשכר בעקבותיה. באשר לימי העדרות, לא הוכח שלתובעת נגרם הפסד בגין ההעדרות, התובעת גם אישרה שחלק מההעדרות קשור למחלות שחלתה כמו שפעת. 9. נזק מיוחד התובעת צירפה קבלות על הוצאות נסיעה במוניות וטיפולים רפואיים, הסתבר שחלק מהקבלות היו בגין טיפולים מלפני התאונה (עמ' 25 לפרוטוקול) הסתבר גם שחלק מהקבלות של נסיעה במוניות, היו רצופים ומאותו יום, עובדה שהתובעת לא יכולה היתה להסבירה (עמ' 26 לפרוטוקול). סך הקבלות שצירפה התובעת מגיעים לכ- 3,000 ש"ח בערכם כיום. בהתחשב בנאמר לעיל, היינו בשל כך שהתברר שלא כל הקבלות מתעדות הוצאות של התובעת ובהקשר לתאונה, אני פוסקת לתובעת החזר של 2,000 ש"ח. 10. טיפולים בעתיד ד"ר גולומב לא סברה שיש צורך שהתובעת תקבל טיפול רפואי מיוחד מעבר לזה שמקבלת היום, היום מקבלת התובעת שיחות תומכות ותרופות, טיפולים אלו הם במסגרת "סל הבריאות" וכרוכה רק השתתפות קטנה של התובעת במימונם, בהערכה אני פוסקת בגין כך סכום של 3,000 ש"ח. 11. סיכום מכל הנאמר לעיל, אני פוסקת לתובעת כדלקמן: 11.1 בגין הנזק הלא ממוני - בגין נכות בשעור 15%, כקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976-, בניכוי גיל ובתוספת ריבית כחוק מיום התאונה. 11.2 בגין אבדן השתכרות - 73,000 ש"ח. 11.3 בגין הוצאות - 5,000 ש"ח. בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט ב"כ בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק. התחום הנפשידיכאוןתאונת דרכים