צד שלישי הטוען לבעלות בנכס שעוקל עניינה של תביעה זו, בעתירתו של התובע להצהיר כי הוא הבעלים של טרקטור מסוג ג'י. סי. בי. מספר רשוי 46-466-2 (להלן: "הטרקטור"). ואלו הנפשות הפועלות והעובדות הצריכות לעניין 1. הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") היא הזוכה והנתבעים 2 ו - 3 הם החייבים בתיק הוצאה לפועל המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה ומספרו 02-03184-99-2 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"). במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בהם נקטה הנתבעת כנגד הנתבעים 2-3 (להלן: "החייב" ו"החייבת") , עוקל הטרקטור ונתפס ביום 13.4.99 על ידי הנתבעת. 2. התובע הוא גיסו של החייב (אח אשתו). 3. הנתבע מס' 4 הוא הבעלים הרשום של הטרקטור. 4. החייב רכש את הטרקטור באמצעות אחד בשם רינאוי מחמד אך לא העביר את הבעלות על שמו מאחר ועל הטרקטור רבץ שעבוד לטובת הנתבע מס' 6. 5. בין התובע לחייב נערך הסכם למכירת הטרקטור ( ת / 1) שתאריכו הנחזה מיום 30.1.99 (להלן: "הסכם המכר"). על הסכם המכר מתנוססת חתימתו של עו"ד א. יאסין המאשר כי הצדדים חתמו בפניו. מפאת חשיבותו, נביא להלן החלקים הרלוונטיים בהסכם המכר כלשונם: "2. צד א' (החייב - י.ע.) מוכר בזאת את המחפרון וצד ב' (התובע - י.ע.) מקבל וקונה מצד א' את המחפרון. 3. צד א' אחראי על הסרת הערת השעבוד הרשומה על רשיון הטרקטור (המחפרון) עד למועד לא יאוחר מיום 30.7.99. 4. כמו כן מוסכם בין הצדדים כי העברת הבעלות במחפרון תועבר משם המוכר לשם הקונה עד התאריך הנ"ל. 5. מוסכם בין הצדדים כי תמורת הטרקטור הינה בסך של 45,000 ש"ח אשר שולמו במזומן למוכר וחתימת המוכר (צד א') על ההסכם מהווה אישור על קבלת הסכום הנ"ל" (הדגשה שלי - י.ע.). טענות הצדדים 6. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי טענות עיקריות והן: א. לטענת התובע, החזקה והבעלות בטרקטור הועברו לו מיידית מכוח ההסכם. לטענת הנתבעת, העברת הבעלות בטרקטור נדחתה על פי ההסכם עד להסרת השעבוד. לכן, גובר העיקול שהוטל עוד טרם הועברה הבעלות בטרקטור (וראה ע"א 743/81 בנק ברקליס דיסקונט נ. רוזנבוים פ"ד לט (1) 12, שם נקבע כי עיקול שהוטל על מקרקעין טרם רישום משכנתא, מונע את רישומה). ב. לטענת הנתבעת, הסכם המכר הוא הסכם 'פיקטיבי' והבעלות בטרקטור נותרה אצל החייב. אדון בטענות אלו שלא כסדרן. דהיינו, אקדים הדיון בטענה כי ההסכם הוא למראית עין, באשר ההכרעה בטענה זו, עשויה לייתר הדיון בטענה כי העיקול קדם להעברת הבעלות. ותחילה, מילים מספר אודות חוזה למראית עין והמסגרת הנורמטיבית של הדיון. חוזה למראית עין וזכותו של צד שלישי לטעון לבטלות חוזה בעילה של מראית עין 7. כאמור, הנתבעת טענה כי הסכם המכר הוא חוזה למראית עין - באשר החייב נותר הבעלים האמיתי של הטרקטור - ועל כן בטל ההסכם לאור סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת לא טענה כי ההסכם אינו חוקי מאחר ומטרתו להבריח נכס מהנושים - סעיף 439 לחוק העונשין תשל"ז - 1977. בע"א 630/78 ביטון נ. מזרחי פ"ד ל"ג (2) 576 הציע השופט ברק למיין חוזה בלתי חוקי כחוזה למראית עין על פי סעיף 13 לחוק החוזים. דעה זו זכתה לביקורת ולא נשתרשה בפסיקה (ג. שלו "דיני חוזים" מהד. 2 בעמ' 174) אולם התקבלה ההבחנה בין "סימולציה יחסית", שמאחוריה מסתתרת עסקה אחרת, לבין "סימולציה מוחלטת" שמאחוריה לא מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים. במקרה שלפנינו, הטענה היא כי היחסים שבין התובע לחייב, בכל הנוגע לבעלות בטרקטור, הם למראית עין, והסוגיה נופלת אפוא במישרין למשבצת של הסכם למראית עין על פי סעיף 13 לחוק החוזים . 8. סעיף 13 רישא לחוק החוזים קובע בטלותו של חוזה למראית עין והסיפא של הסעיף באה להגן על זכותו של צד שלישי שרכש זכות בתום לב בהסתמך על החוזה הבטל. הסיטואציה שלפנינו היא הפוכה. צד שלישי, הנתבעת במקרה דנן, טוען כי החוזה הוא למראית עין ומבקש לקעקעו. היכול צד שלישי להעלות טענה כי חוזה שנערך בין שני צדדים הוא חוזה למראית עין ? השאלה הועלתה בע"א 521/83 קרפינובסקי נ. המחלבות המאוחדות בע"מ פ"ד מ"ב (1) 525 וכך נאמר שם : "האם ובאיזו מידה רשאי צד שלישי להעלות טענה של בטלות העיסקה (או היותה ניתנת לביטול ) ובגדר איזו הוראה שבדין ניתן להעלות את הטענה....בנסיבות אלו אשאיר שאלות אלו בצריך עיון". 9. כשלעצמי, איני רואה מניעה כי צד שלישי יעורר טענה לבטלות חוזה שבין שני צדדים אחרים. ואם יטען הטוען כי מכלל הן בסעיף 13 סיפא לחוק החוזים ניתן ללמוד לאו לעניין זכות צד שלישי לקעקע את החוזה, את פתח לו ואמור כי דיני החוזים נועדו להגן על אנטרס ההסתמכות. לכן, טרח המחוקק להגן על צד שלישי שרכש זכות בתום לב על סמך חוזה בטל. אולם אין להסיק מכך על שלילת זכותו של צד שלישי לכפור בתוקפו של חוזה בטל. ובמילים אחרות, אין להסיק מלשונו של סעיף 13 סיפא לחוק החוזים, הסדר שלילי לעניין זכותו של צד שלישי להעלות טענות כנגד תוקפו של החוזה. תוצאה זו ניתן לתמוך בדרך של קל וחומר מההלכה לפיה רשאי צד שלישי להעלות טענה שבעל פה לסתירת מסמך בכתב (ראה א. הרנון "דיני ראיות" כרך א' עמ' 168 והאסמכתאות שם). אם רשאי צד שלישי להעלות טענה של "סימולציה יחסית" - כגון: המחיר שרשמו הצדדים בחוזה אינו המחיר הנכון - קל וחומר שיהא זכאי להעלות טענה של "סימולציה מוחלטת" ולפיה כל ההסכם הוא למראית עין. 10. תוצאה זו נראית לי מחוייבת מבחינת תקנת הציבור במציאות דהאידנא, משרבו בעלי חוב העושים להברחת רכושם כדי להשתמט מחובותיהם. אם לא נכיר בזכותו של צד שלישי לטעון לבטלות הסכם מחמת מראית עין נמצאנו מונעים תרופה מן הנושים ומעודדים תופעה נפסדת זו. זו גם הפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט - וראה ה.פ 1033/96 (ב"ש) אלפסי חן נ. האפוטרופוס הכללי פ"מ תשנ"ו (ג) 177, ה"פ (ת"א) 16/92 וידר נ. אלשיך פ"מ תשנ"ה (א) 202 ורע"א 7126/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. ישראל ציגנלאוב דינים עליון כרך נה 619. חזקות ונטלים בדיני הראיות 11. השאלה אם חוזה הוא למראית עין היא שאלה שבעובדה ומכאן החשיבות הגדולה על מי רובץ נטל ההוכחה על שני פניו: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. אפשרות אחת היא לקבוע כי נטל הראיה ייקבע בהתאם למעמדו של כל צד בהליך המשפטי לפי הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה. אפשרות זו מוקשית בעיני מאחר ומעמדם של הצדדים - כתובע או כנתבע - עשוי להשתנות באופן מקרי. אסביר ואדגים את דברי. כך לדוגמה, אם הליך העיקול היה מתבצע שלא במסגרת תיק ההוצאה לפועל, אלא כעיקול זמני במסגרת תביעה אזרחית, התובע יכול היה לבקש להצטרף כנתבע על פי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 ולעתור לביטול העיקול. אפשרות אחרת שהייתה עומדת בפני הנתבע, היא להגיש תביעה לסעד הצהרתי ובמקרה זה, מעמדו היה כשל תובע רגיל (ר"ע 34/87 הרב בן-ציון רבינוביץ נ. הרב דוד רבינוביץ פ"ד מ"א (2) 398 והאסמכתאות שם וכן רע"א 2158/92 א. קליאוט נ. בנק הפועלים בע"מ ואח' פ"ד מ"ו (3) 805 בעמ' 808). אולם מהותית, אין הבדל בין צד שלישי העותר כתובע לביטול עיקול לבין צד שלישי שעותר כנתבע לביטול עיקול. בשני ההליכים השאלה שהייתה עומדת למחלוקת היא זהה - אם החוזה שהעביר הבעלות לצד השלישי הוא חוזה למראית עין אם לאו. דוגמה נוספת - עיריה יכולה לפעול לגביית חובות ארנונה בהליכי גבייה מינהליים, על פי סעיף 310 לפקודת העיריות (נוסח חדש), או בהליכי גבייה שיפוטיים על פי סעיף 317 לפקודת העיריות. אם תפיסת מיטלטלין של החייב נעשית במסגרת הליכי גבייה מינהליים, תרופתו של צד שלישי הטוען לבעלות בנכס שנתפס, היא להגיש תובענה לבית המשפט על פי סעיף 314 לפקודת העיריות, בטענה כי טריפת הנכס היא בלתי חוקית. אם תפיסת המיטלטלין נעשתה בהליכים שיפוטיים במסגרת תביעה משפטית שהגישה העיריה נגד החייב, צד שלישי הטוען לבעלות בנכס שעוקל, יהא רשאי להצטרף כנתבע ולהתנגד לעיקול. קשה להלום כי במקרה הראשון יוטל נטל ההוכחה על פלוני, בשל מעמדו כתובע העותר לביטול העיקול ואילו במקרה השני הנטל הוא על העיריה בשל מעמדה כתובעת. בשני המקרים השאלה זהה: מה טיב זכותו של פלוני במיטלטלין שנתפסו בשל חוב החייב. 12. דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי. הכלל הוא שנטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט ( ע"א 1845/90 רוני סיני נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ"ז (5) 661 בעמ' 681) . במילים אחרות, נטל השכנוע אינו נגזר בהכרח ממעמדו של צד כתובע או כנתבע במשפט . 13. ומהתם להכא. עתירתו של התובע במקרה דנן נעשתה במסגרתו של סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 הקובע כלהלן: " (א) מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו. (ב) מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול. (ג) הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה של ראש ההוצאה לפועל על פי סעיף זה, רשאי לבקש ממנו לעכב את ביצוע החלטתו כדי לאפשר למבקש לפנות לבית המשפט לענין הבעלות על המיטלטלין המעוקלים; ראש ההוצאה לפועל רשאי להתנות את העיכוב במתן ערובה להנחת-דעתו. (ד)......." ובקיצור, המחוקק קובע מעין חזקה ניתנת לסתירה: אם המיטלטלין עוקלו כשהם בחזקתו של החייב חזקה שהם בבעלותו ולהיפך. 14. הוראה זו עולה בקנה אחד עם מסקנתנו דלעיל. נטל ההוכחה אינו נובע ממעמדו הפורמלי של הצד השלישי - כתובע או כנתבע - אלא משתנה בהתאם לאלמנט של החזקה במיטלטלין. אם עוקלו המיטלטלין כשהם בהחזקת החייב, הנטל על הצד השלישי התובע בעלות על המיטלטלין. ולהיפך - אם לא היו המיטלטלין בהחזקת החייב, הנטל על הזוכה. דהיינו, הנטל משתנה בהתאם לאלמנט החזקה וללא קשר למעמדם של הצדדים, אם כתובע ואם כנתבע, אם כזוכה ואם כחייב. 15. כיצד עומדת הוראת סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל נוכח ההלכה לפיה הנטל על הטוען לבטלות בשל מראית עין ? כך לדוגמה, נאמר בע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ. יהודית אולצ'יק פ"ד נ (2) 41 : "אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית-עין - עליו הראיה. ראיה כזו היא, לרוב, נסיבתית. שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית-עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" (הדגשה שלי - י.ע.) מחד, ניתן לומר כי חוזה למראית עין הוא מקרה ספציפי העשוי להתעורר במסגרת תביעה על פי ההוראה הכללית של סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל. מנגד, ניתן לטעון כי סעיף 28 הנ"ל הוא מקרה ספציפי העשוי להתעורר במסגרת הבעייה הכללית של חוזה למראית עין. הכלל הוא כי 'חוק מיוחד דוחה חוק כללי', אך השאלה היא, מה ההוראה הכללית ומה ההוראה הספציפית במקרה זה. 16. לדידי, יש לראות את סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל כהוראה מיוחדת במסגרת הסוגיה הכללית של הסכם למראית עין. השאלה אם חוזה הוא למראית עין היא שאלה שבעובדה הנלמדת מהנסיבות ונטל הראיה על הטוען לבטלות. בא המחוקק ומורה כי כאשר הנכס נשוא המחלוקת נמצא בחזקתו של החייב יש בכך נסיבה המעבירה את נטל הראיה אל מי שטוען כי הנכס הוא בבעלותו. תימוכין לכך, נמצא ברע"א 7126/98 הנ"ל שם נדון מקרה של עיקול רכב שלא היה רשום על שם החייב, בסמוך לביתו של החייב. וכך נאמר על ידי בית המשפט: "הוראת סעיף 28 לחוק, טומנת בחובה איזון בין זכויותיהם של הנושים - הזוכים בתיקי ההוצאה לפועל, לבין זכויותיהם של החייבים ושל צדדים שלישיים, אשר אינם חבים לנושים דבר. כך, אם המטלטלין עוקלו כשנמצאו על גופו של החייב, בחזקתו או בחצריו קמה חזקה שהם שלו והנטל להוכיח אחרת, מוטל על כתפיו (סעיף 28(א) לחוק). אם לעומת זאת, המטלטלין עוקלו כשלא היו על גופו, בכליו או בחצרים שבהחזקתו של החייב - לא קמה כל חזקה כאמור, והנטל להוכיח כי המטלטלין הם של החייב, מוטל על הנושה (סעיף 28(ב) לחוק). הנני סבור, כי אין מקום להרחיב את תחולת החזקה הקבועה בסעיף 28(א) גם על כלי רכב אשר נתפס ברחוב, גם אם בסמוך למענו של החייב. הרחוב אינו בגדר חצרים אשר בהחזקת החייב. כמובן, רשאי היה המבקש להוכיח שהרכב הינו בבעלות החייב ולא המשיב, על אף שהוא רשום על שם המשיב. אך בענייננו לא עמד המבקש בנטל להוכיח זאת" (הדגשה שלי - י.ע.) יישום העקרונות במקרה דנן 17. גם לגרסתו של התובע, הטרקטור לא נתפס בחצריו : "איפה שאני גר, אין מקום לשים את הטרקטור. אני שם את זה ברחבה שנמצאת כ - 80 מטר מהבית שלי....הרחבה הזו שייכת לאחים דרויש, בעצם למועצה" (שם, עמ' 5 בראש העמוד). אין חולק כי אותו 'שטח ציבורי' נמצא סמוך לביתו של החייב שהודה כי הרחבה בה חנה הטרקטור היא ליד הבית שלו (שם, עמ' 11). ודוק: יש להבחין בין המונח 'חצרים' לבין הבעלות הפורמלית בשטח בו נתפסו המיטלטלין. הטרקטור הועמד ליד ביתו של החייב בדרך שאינה מותירה מקום לספק מי המשתמש בטרקטור. וכדברי המעקל, מר בורטמן : "הטרקטור נתפס 3 מטר מהדלת של הבית של החייב, יש שם רחבה קדמית ויש איזו רמפה והיה צמוד לדלת. לכן כתבתי הטרקטור נמצא בידי החייב....אני התרשמתי שזו חניה של הבית, זו וילה והטרקטור צמוד לוילה והשכנים שהפנו אותי לבית" (שם, עמ' 9 ). 18. ועיקרו של דבר, המפתח של הטרקטור היה בחזקתו של החייב (ראה גם נ / 2 שם נכתב: "הטרקטור נמצא בבית החייב ויתקבל מפתחות" - כך (!) במקור) . המעקל העיד - ולא היתה מחלוקת לעניין זה - כי אשתו של החייב היא שהביאה את מפתחות המחפרון (שם, עמ' 10 ) וכי בנו של החייב הוא שנהג בטרקטור אל מחוץ לכפר (שם, עמ' 9 ). גם החייב הודה שבנו נהג בטרקטור לאחר תפיסתו אלא שלטענתו, המעקל איים על בנו "אתה אומר לי שמחוץ לאולם אמרתי לך שהבן שלי נהג בכלי, כי המעקל איים עליו, זה מה ששמעתי" (שם, עמ' 11-12). על מה ולמה נמצאו מפתחות הטרקטור בביתו של החייב ? סתם החייב ולא פירש וגם ב"כ התובע התעלם בסיכומיו מנקודה קרדינלית זו. הימצאות המפתח בידי החייב מעידה כמאה עדים כי החזקה בטרקטור נותרה ברשותו וברשות החייבת לכל אורך הדרך, ולמיצער, כאשר הטרקטור נתפס במהלך העיקול, הוא נתפס בחצרי החייבים ובהחזקתם. די בכך כדי להעביר אל התובע את נטל ההוכחה והתובע לא עמד בנטל זה. 19. לכך יש להוסיף את העובדות והתמיהות הבאות, שאף הן מחזקות את הטענה כי הסכם המכר היה למראית עין. א. לא הוצגה כל אסמכתא לכך שהתובע שילם לחייב הסך של 45,000 ש"ח. גם אם סכום נכבד זה שולם במזומן, כטענת התובע, ניתן היה לצפות כי תוצג אסמכתא על מקור הכסף או על משיכתו לצורך ביצוע התשלום. ב. החייב השתמש בטרקטור, כדי לבצע עבודות עבור חברה בשם "אחים פרטוש - אבי ועמי בע"מ" (ראה החשבונית נ / 7 של החייבת והשיק נ / 8 ששולם על ידי אחים פרטוש לחייבת). וראה זה פלא, גם התובע ביצע עבודות עבור אותה חברה (ראה חשבונית מס' 296 מיום 14.5.99 בפנקס החשבוניות של התובע). והנה, לאחר שנחתם הסכם המכר, המשיך החייב לבצע עם הטרקטור עבודות עבור אותה חברה, אלא שלטענת התובע, החייב עבד אצלו כקבלן משנה (שם, עמ' 6 ). דהיינו, לא רק שהטרקטור נותר בחזקתו של החייב, הוא המשיך לשמש אותו באותן עבודות ובאותו פרוייקט . 20. עדותו של החייב לא ישרה בעיני בלשון המעטה. החייב היתמם והתכחש למעמדו כבעלים והמנהל האמיתי של החייבת וכדבריו "אני שום דבר בחברה אני סתם פועל, הבת שלי רשומה כמנהלת...אני לא חותם בחברה" (שם, עמ' 11). בהמשך החקירה הנגדית התברר מייד כי מספר הטלפון בבית החייב הוא מספר הטלפון המתנוסס על חשבוניות החייבת, כי החייב הוא שחתם על הסכם פשרה כמנהל החייבת (נ / 6) הוא שחתום על חשבוניות שהנפיקה החייבת (נ / 7), הוא שהיסב בשם החייבת שיקים (נ / 8) והוא שחתום על הזמנת סחורה בשם החייבת (נ / 5). 21. הראיה היחידה לטענת התובע היא הסכם המכר. כנחזה מההסכם, הוא נחתם בפני עו"ד יאסין, שלא העיד מטעם התובע, אם כי זומן על ידו. קריאה זהירה מלמדת כי עו"ד יאסין אישר כי הצדדים חתמו בפניו, אך לא אישר כי הצדדים חתמו בפניו ביום 30.1.99, התאריך הנקוב ע"ג הסכם המכר. 22. עוד בנושא זה, אצביע על תמיהות נוספות שיש בהן כדי להעלות ספק באשר לאותנטיות של מועד חתימת הסכם המכר. התובע עתר בפני ראש ההוצאה לפועל בבקשה לשחרר הטרקטור שעוקל ונתפס. ברם, בבקשתו בפני ראש ההוצאה לפועל - כמו גם בבקשה לצו המניעה הזמני במסגרת תיק זה (ב.ש.א. 2615/99) - לא הציג התובע את הסכם המכר והסתפק בהצגת החשבונית. בהתחשב בכך שמדובר במסמך מהותי עליו מבסס התובע את זכותו, תמוהה הצגתו לראשונה רק ביום הדיון. גם כאשר בוצע העיקול ברישום והעתק הדו"ח נמסר לחייב, לא העלה החייב את הטענה כי הטרקטור כבר אינו בבעלותו, כפי שנחזה מהדו"ח נ / 1. 23. ולסיום, אחזור ואזכיר כי בין החייב לתובע יש קרבת משפחה . העולה מן המקובץ, כי ההסכם שלפנינו הוא הסכם למראית עין, שלא היה בו כדי להעביר הבעלות בטרקטור לתובע. האם העיקול גובר בשל דחיית מועד העברת הבעלות 24. המסקנה אליה הגעתי, מייתרת את הדיון בטענה החלופית של הנתבעת כי גם אם הסכם המכר אינו למראית עין, העיקול 'תפס' מאחר וטרם הועברה הבעלות בטרקטור. למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות, אומר מספר דברים גם בנושא זה. 25. על פי סעיף 33 לחוק המכר תשכ"ח - 1968, הבעלות בממכר עוברת עם מסירת החזקה, אלא אם הסכימו הצדדים על מועד אחר. במקרה דכאן, החזקה בטרקטור לא הועברה לתובע וממילא לא הועברה אליו הבעלות. 26. גם אם טעיתי במסקנתי זו, במקרה דכאן, הצדדים התנו על מועד העברת הבעלות. אין חולק כי הרישום במשרד הרישוי, אינו רישום קונסטיטוטיבי, אם כי בפסיקה כבר החלו להשמע 'הרהורי כפירה' כי לא לעולם חוסן והועלו הרהורים שמא הגיעה העת לשינוי ההלכה. כך מצינו בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אלקודס נ. מנהל מס ערך מוסף פ"ד מג (2) 564 : "איתנה הרגשתי, כי בנושא זה טרם אמרה הפסיקה את מילתה האחרונה. חסרונה העיקרי של סטייה אפשרית מהלכת לוי נ' רייס יתבטא בצמצום תחולתה של תקנת השוק גבי עסקי מכר של מכוניות, ועל כך עמדו ט' בנד וא' פוזנר ברשימת ביקורת על פסק הדין בפרשת קון נ' חסון (ע"א 634/79 הנ"ל): "תקנת השוק במכר מכוניות - האומנם?", משפטים יג 319. אך בצדו של חיסרון אפשרי זה ניתן למנות גם לא מעט יתרונות, הן למתקשרים בעיסקאות מכר של מכוניות, שבהסתמכות על הרישום יהיו מובטחים מפני התערבות של צד ג' בזכויותיהם, והן לרשויות שלטוניות ומינהליות, שתוכלנה להסתמך על הרישום, כמשקף נכונה את נושאי הזכויות והחובות הכרוכות בבעלות על כלי רכב מנועיים". דברים אלו צוטטו בהסכמה גם בע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח נ. בנק דיסקונט פ"ד נא (4) 464. והנה, למרות שהרישום אינו קונסטיטוטיבי, נפסק בע"א 634/79 קון נ. חסון ואח' פ"ד לה (3) 611 כי ניתן ללמוד על כוונת הצדדים לדחות העברת הבעלות במכונית, מתוך האמור בשטר המכר בשילוב עם תקנות התעבורה שהיו בתוקף באותו מועד. על הלכת קון נמתחה ביקורת מלומדים (ט. בנד וא. פוזנר " תקנת השוק במכר מכוניות - האומנם ? " משפטים יג תשמ"ג - תשמ"ד ) אך למיטב ידיעתי, היא עדיין שרירה וקיימת. במקרה שלפנינו, יש להחיל את הלכת קון על דרך של קל וחומר. שהרי, במקרה שנדון שם, הצדדים לא נתנו דעתם מפורשות על נושא העברת הבעלות ובית המשפט הסיק כוונתם מתוך שטר המכר. במקרה דכאן, הצדדים כתבו במפורש כי העברת הבעלות תדחה עד לשחרור השעבוד על הרכב. לכן, איני רואה להתיר מוסרותיהן של מילים כפי שמבקש ב"כ התובע, ולפרש כי הצדדים נתכוונו להעברת הרישום בלבד, להבדיל מהעברת הבעלות. פרשנות זו תעמוד בניגוד להלכת קון. 27. איני צריך להרחיק עדותי. גם התובע ובא כוחו לא גרסו מלכתחילה כי הבעלות בטרקטור הועברה עם חתימת הסכם המכר. כך נטען בכתב התביעה: "6. א. התובע יטען כי ביום 30/1/99 ו / או בסמוך לכך רכש את הטרקטור מהבעלים הבלתי רשום שהינו הנתבע מס' 2 ואשר התחייב להעביר את הבעלות בטרקטור ע"ש התובע עד ליום 30/7/99 ... 13. התובע יטען כי הוא הבעלים החוקי והבלעדי של הטרקטור וזכותו כי הבעלות תועבר על שמו " (הדגשות שלי - י.ע.) עינינו הרואות כי התובע, כמו גם בא כוחו דאז, לא הבחינו בין הבעלות לבין הרישום והטענה הועלתה בדיעבד ולראשונה בדיון ביום 18.5.99. 28. סופו של דבר, שהתובע לא הוכיח טענתו לבעלות. גם אם שגיתי במסקנתי כי נטל ההוכחה מוטל על התובע, לא היה בכך כדי לשנות התוצאה אליה הגעתי, באשר היה בראיות הנתבעת כדי לסתור טענות התובע. מספר הערות לפני סיום 29. התובע טען לפגם בהליכי העיקול מאחר וצו העיקול התיר ביצוע העיקול על נכסי החייבת ולא על נכסי החייב. דין הטענה להדחות. החייב הודה כי "אין לחברה משרדים" (שם, עמ' 12) והוא עצמו לא הבחין בין נכסי החייבת לבין נכסיו, וביתו ומספר הטלפון שבביתו שימשו גם את החייבת. במצב דברים זה, כאשר לחייבת לא היה משרד או מקום עסק משלה, אין להבחין בין החצרים או החזקה של החייבת לבין החצרים או החזקה של החייב. עוד אזכיר כי החוב בתיק ההוצאה לפועל משותף לחייב ולחייבת. ועיקרו של דבר, גם אם נפל פגם בהליכי העיקול, אין בכך כדי להשליך על ההליכים שבפנינו. אפילו בדין הפלילי, אנו מקבלים ראיות שהושגו שלא כדין (בסייג של הוראות סעיף 13 א לחוק האזנת סתר התשמ"א - 1981 וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981). לכן, גם אם היה מתברר כי הטרקטור עוקל ונתפס בסטייה מהרשאת ראש ההוצאה לפועל, מה שלא הוכח לטעמי, לא היה בכך כדי להשליך על שאלת הבעלות בטרקטור הנדונה בתיק זה. סוף דבר 30. אשר על כן אני דוחה את עתירת התובע להצהיר כי הוא הבעלים של הטרקטור. הטרקטור הוחזר לתובע במסגרת הליכי הביניים בתיק זה. אני מחייב אפוא את התובע להחזיר לנתבעת את הטרקטור תוך 14 יום מהיום ומחייבו בהוצאות הנתבעת בגין הליכים אלו, בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. היה ולא יוחזר הטרקטור לנתבעת, תהא הנתבעת זכאית להפרע מהערב אחמד ראשיד חסארמה מכח כתב ערבותו עד לסך של 75,000 ש"ח, כאמור בהחלטתי מיום 18.5.99 בבש"א 2615/99. בעלות