תמרור "מחסום לפניך" - תאונה

תמרור "מחסום לפניך" - תאונה

א. כללי:
1. בפנינו תביעה בגין נזקי רכוש לרכב, בשל תאונת דרכים שאירעה, לטענת התובע, כאשר רכבו פגע בסוללת עפר אשר חסמה דרך שהיא כביש בין-עירוני. מדובר בסכומים נמוכים-ביחס ובית המשפט ביקש ושב וביקש מהפרקליטות לעשות מאמץ ולהתפשר עם התובע, (ראה סעיף 4 להחלטה בעמ' 7, למשל), אך ללא הועיל, והתיק נוהל להוכחות. אין לי כל ספק שעלות הדיון למדינה עלתה בהרבה על סכום הפשרה. בכל הכבוד לא היה כאן שום צורך בניהול התיק, כי אין בו שום דבר עקרוני שהצדיק את ההוצאה ואת הטרחה.
מערכת בתי המשפט היא חלק מרשויות המדינה, וממומנת מתקציב המדינה, ובטרם גורמים להוצאות הניכרות שבניהול משפט, ראוי לשקול באופן מעמיק יותר הצעה של שופט לפשרה, מה גם שאין מדובר בשאלה עקרונית. כאשר ברור, לכאורה, שאדם ניזוק מרכוש, או מעשה, או מחדל שלטוניים, בין שתרם להם ובין שלא - בטרם יוחלט אכן יש כורח בניהול התיק להוכחות, כפי שנעשה כאן. לא התרשמתי ששיקול כזה נעשה כאן.

2. למרבה הצער, ומבלי להתייחס כרגע לאיחורים בהגשת הסיכומים, הרי בשל העומס על בתי-המשפט, בעיקר בתחום הפלילי, ואי-מינוי שופטים חדשים, נבצר מהח"מ ליתן פסק-דין זה במועד מוקדם יותר ולא נותר לבית המשפט אלא להביע צערו על העיכוב.

3. התובע הגיש כתב תביעה מבלי להעזר בעורך-דין, ללא הפירוט הצפוי בתביעה כזו. בשלב מאוחר יותר שכר את שירותיו של משרד עורך-דין דורון עמיר, אולם כתב התביעה לא תוקן.
עם זה - הנתבעת, המדינה, העלתה גם טענות בלתי עניניות, שגרמו בזבוז זמן מיותר והיוו ניסיון להסיט את הדיון מעיקרי הדברים. כך למרות שהתביעה היא כנגד המדינה באמצעות שניים ממשרדיה - מע"צ ומשרד התשתיות, מופנה חלק מהטיעונים, כמו ברוב פרק ג' בסיכומים, לאחריות של הרשות המקומית. זו הוזכרה על ידי התובע רק לענין אחריותה לרחובות בתחומה. חבל.


ב. התביעה ועילות התביעה:ו
4.א) התובע תבע והעיד כי בתאריך 18.2.98, בחצות הלילה, נהג בכביש 90 (הישן), שהוא כביש שרוהט מצפון לדרום, לערך במקביל לשפת ים-המלח, כפי שנראה בנספח א' לכתב ההגנה.
נמצא שכיוון נסיעתו היה מצפון לדרום, וכוונתו היתה, לאחר שהתעכב במלון נירוונה, לעבור את נווה-זוהר, ולאחר מכן לפנות לצפון-מערב, לכביש המוליך לערד ולבאר-שבע.
לטענתו הכביש, היה חסום, בסוללת חול ועפר, במרחק של כ300- מ' דרומה ממלון נירוונה, ורכבו נתקע בסוללה. לטענת התובע הסוללה היתה ללא תאורה ושילוט.

ב) התובע תבע 9,612 ש"ח, שהוא מחיר התיקון לרכבו, מסוג פיאט אונו, והגיש חוות-דעת שמאי (ת5/), אליה צורף טופס 587 המהווה "הודעת שמאי רכב על רכב שניזוק כליל והוכרז כאובדן כללי" (ת7/).

ג) התובע ציין בתצהירו כי לאורך כל אותם 300 מ' לא היתה תאורת רחוב, והכביש היה חשוך; לא היו שלטים מוארים המורים על עבודות בכביש או מחסום, "למעט מספר תמרורים חשוכים לא מוארים" (ס' 4 לתצהיר העדות הראשית - להלן:נ "התצהיר").
לטענתו רק במרחק של 30 מ' מהסוללה הבחין בשני תמרורים המורים על "מחסום לפניך", "אך היה זה מאוחר מדי, ולא עלה בידי להגיע לעצירה מוחלטת" (ס' 6 לתצהיר). עוד ציין כי בתוך הסוללה משני צידיה היו שני תמרורים נוספים, "אך בשלב זה התאונה היתה בלתי נמנעת".
בתצהירו ציין התובע כי גם נפצע גופנית וכי בדעתו להגיש תביעה לנזקי גוף. אינני חושב שהודעה זו גרמה לניהול התיק להוכחות מטעם ההגנה, מאחר ולפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן:ב " הפלת"ד "), החבות לנזקי גוף היא על חברת הביטוח, המבטחת את הרכב, והחוק מונע ממנה חזרה על מזיקים אחרים או כל תביעת שיבוב.

ד) התובע מסר כי הוא הכיר את האיזור היטב, הפסיק לעבוד באיזור בנובמבר 97', וברור מדבריו שזה היה לפני חסימת הכביש, עזב את האיזור, גם שהה בחו"ל, וכשחזר, כעבור כ- 4 חודשים, נסע בכביש שהיה מוכר לו מבלי שידע על השינויים בו ואז אירעה התאונה (בעמ' 6 - סיפור הדברים).

ה) התובע טען בתצהירו, (בהתייחסו כנראה לסעיף 4 ב' לכתב ההגנה), כי כל הפירוט שם מתייחס לחסימה הדרומית של קטע הכביש, לבאים מבאר-שבע, בעוד שלקראת המחסום שבו הוא נתקל, הצפוני, היה רק שלט המוצב 7 ק"מ צפונה ממקום התאונה, והמודיע כי אין מעבר דרומה ממלון נירוונה, בעוד שהתמרורים הראשונים בנידון היו רק 30 מ' לפני מקום התאונה.
התובע העיד (עמ' 14) שהגיע מצפון, מירושלים, לאיזור המלונות, נכנס למלון נירוונה, שהה במלון מספר שעות ובצאתו דרומה לא זכר כלל את אותו שלט המוצב 7 ק"מ צפונה, וכי בין השלט הנ"ל לתמרורים המוצבים 30 מ' לפני המחסום, לא היה כל שילוט נוסף.
נזקקתי לטיעון שבתצהיר כי הוא הבהיר את מיעוט האמור בכתב התביעה.
בעדותו (עמ' 14) העיד התובע כי רצה שוב לעבוד באיזור ים-המלח, ונסע לחפש עבודה מבלי לקבוע פגישה מראש:ו "אני מכיר את כולם". לדבריו, נכנס ל7- מלונות בין השעות 16:נ 00 עד 24:ב 00.


ג. ההגנה:ו טיעון מול ראיות.
5.א) הנתבעת טענה כי ב25.11.97-, דהיינו כשלושה חודשים לפני התאונה, נסגר לתנועה כביש מס' 90 (להלן:נ "הכביש הישן" או "הקטע החסום" - י.א.) בקטע שבין צומת הכניסה לנווה-זוהר מדרום ועד איזור המלונות בצפון, והתנועה בכביש הועברה "לכביש חדש עוקף נווה-זוהר" (להלן:ב "הכביש החדש"). ופרטה בסעיף 4 ב' שלל תמרורים ושילוט שהוצבו במקום.
כזכור טען התובע בתצהירו כי כל פירוט המחסומים שבכתב ההגנה, מתייחס לחסימה הצפונית ובענין זה אכן אין פירוט בכתב ההגנה.
לפי הראיות - אכן ב"כ המדינה לא הפרידה בין התימרור במחסום הדרומי, שאינו רלבנטי לעניננו, לתימרור במחסום הצפוני בו אירעה התאונה. שוב - חבל. המדינה אינה טוען אזרחי רגיל בבית המשפט, שברצונו מכסה וברצותו מגלה פרט עובדתי כזה או אחר. אינני רוצה להרחיב.
שוכנעתי, שאכן התמרורים שפורטו הוצבו במחסום הדרומי וכי לפני המחסום הדרומי היו רק התמרורים עליהם העיד התובע.

ב) הנתבעת אישרה כי הכביש נחסם לבאים מצפון ע"י מחסום וסוללת עפר (להלן:ו "המחסום הצפוני" או "הסוללה", לפי הענין), הוצב שילוט מתריע כי אין מעבר דרומה וכי לפני מלון גני מוריה (שהוא צפוני למלון נירוונה), הוצב תמרור ג4- המצביע על "דרך ללא מוצא". עוד טענה כי דרומית למלון נרוונה הוצב תמרור ט2- "אין כניסה". עוד טענה כי השילוט הוצב עם מהבהבים לראית לילה משני צידי הכביש. ההגנה לא הביאה כל ראיה שבליל התאונה התמרורים והמהבהבים היו במקום בו הוצבו ולא סתרה את עדות התובע לעניין אי-קיומם עובר לתאונה.

ג) עוד טענה הנתבעת כי חסימת הכביש אושרה ע"י רפ"ק סויסה אלברט, קצין פיקוח במחוז הדרומי במשטרת ישראל. יצויין כי רפ"ק סויסה לא זומן לעדות. לא פורטה סמכותו של רפ"ק סויסה להורות על חסימת כביש דרך קבע, ולא הוכחה נפקות אישורו, ככל שאכן ניתן.
מכל מקום - סמכות קצין משטרה נקבעה בתקנה 20 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961:נ "סמכות קצין משטרה - קצין משטרה רשאי להציב בדרך תמרור זמני הנושא עליו סימון מטעם משטרת ישראל ויראוהו כמוצב כדין".
"קצין משטרה" מוגדר שם בתקנות כך:ב "מפקד משטרת מחוז או ראש מחלקת תנועה במטה הארצי של משטרת ישראל או נציגם לענין הנדון".
לא הוכח -
(1) שרפ"ק סויסה הנכבד הוא מפקד מחוז או ראש מחלקת התנועה, ולא הוצגה אצילת סמכויות אליו לענין הנדון;
(2) התמרור הזה הוא מוצב קבע ואיננו "תמרור זמני" לפי הקשר הדברים. גם אם רב הפקד הנכבד היה מוסמך כדין להציב את התמרור - היה זה באופן זמני בלבד. אין פירוט מהו "זמני", אך ברור שמדובר בתמרור זמני כשמו, כפי שנחוץ מעת לעת לצורך סגירה זמנית של כביש בשל ביקור אישיות רמת מעלה, או לצורך תיקונים זמניים וכיוצא בזה. וודאי אינו מוסמך להורות על ביטול כביש דרך קבע...
חלק ב' לפקודת התעבורה מדבר על "הדרך והתנועה בה" והסמכויות שם נתונות למפקח הארצי על התעבורה (סעיף 16 (2) ו17-).

3) התימרור והסימון המשטרתי שעליו, ככל שהיה סימון כזה, לא הוצגו.

4) תקנה 147 לאותן תקנות אוסרת על הצבת תמרור שלא כדין. אם מישהו שינה את התמרורים הקיימים שהוצבו כחוק, אם הוצבו כך, עבר עבירה גם על תקנה 148 לאותן תקנות. משתמש בדרך שלא כדין עובר על הוראות תקנה 151, ותקנה 157 ג' קובעת:ו "לא יתקין אדם, לא יציב ולא ירשה לאחר להתקין או להציב לרוחב דרך אמצעי חסימה מכל סוג שהוא, לרבות שרשרת, כבל, חוט ברזל או מחסום אחר כיוצא באלה".
תקנה 152 מדברת על הנחת דבר בדרך, סילוקו וסימונו ובתקנת משנה ד' נקבע כי "הממונה על תיקון דרך יגדור ויסמן באופן שאותה רשות התימרור את מקום העבודה ואת החומרים שמשתמשים בהם לתיקון הדרך ... ובזמן התאורה יסמן גם באור צהוב מהבהב אשר ייראה ע"י נוהג רכב המתקרב ממרחק של 150 מטרים ואם סומן המקום או החומרים כאמור בתמרור של מחזירי אור תקניים בכל שטחו - רשאי הממונה על תיקון הדרך שלא לסמנם באור צהוב מהבהב, כאמור".
כל זה - לגבי תיקון זמני - וודאי ווודאי שיש להקפיד על כך בחסימת קבע.
סימון חד-פעמי לא די בו. אם מדובר במתקן של קבע חייב להיות עליו סימון דרך קבע, ותפקיד מע"צ בחסימת כביש אינו מסתיים עם סיום העבודות, אלא האחריות לכביש, לחסימות בו ולסימונן ותימרורן, נותרת בעינה כל עוד החסימה במקום.
את כוונת המחוקק אנו לומדים גם מחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981, שרק מחדש הוראת חוק שהיתה קיימת בפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. סעיף 11 דן ב"מקום שלא נקבע זמן" ושם נאמר :נ "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות".
השווה גם לסעיף 19 לפקודת הפרשנות הנ"ל שבוטלה, למעט מספר סעיפים ש19- ביניהם.

ד) השימוש בכביש ובנתיביו מוסדר בסימן ב' בפרק השני של תקנות התעבורה מתקנה 33 ועד תקנה 39.

ה) הנתבעת הוסיפה כי פורסמה הודעה בעיתון וניתנה הודעה של דובר מע"צ.
הפרסום בעיתון הוצג כנספח ג' 1, שכותרתו "הודעה בדבר אישור תוכנית מתאר מקומית" ודובר שם על שינויים ביעודי קרקע ואין בהודעה כל מילה על חסימת כביש, או ביטולו. אפילו לא פורט שם העיתון שממנו צולמה אותה הודעה.
הוצגה גם הודעה מטעם לשכת דובר מע"צ מר מאיר גזית. זו הצהרה בעלמא ובכתב, ללא פירוט אל מי נשלחה וכיצד, אם בכלל, ואם וכיצד הובאה לידיעת כלל ציבור הנהגים. גם מר מאיר גזית לא זומן לעדות.
נהג בכביש אמור לראות תמרורים, ואינו אמור לקרוא עתונות יומית. אך כאן - אפילו באותה הודעה בעיתון אין כל איזכור של ביטול או חסימת כביש.

ו) לסיום - המדינה טענה, בסעיף 5 להגנתה, כי התובע אשם בתאונה באשר נכנס לקטע סגור לתנועה תוך הסתכנות מרצון, ולחילופין כי לתובע אשם מכריע, ולחילופי חילופין כי לתובע אשם תורם כבד, ובקשה לדחות את התביעה.

ד. הראיות:ב
6. משום מה הביא כל צד עד יחיד. התובע בעקבות תצהירו העיד בחקירה נגדית (ע' 13 - 15), ואילו התביעה הגישה תצהיר עדות ראשית של המהנדס סילביאן ניידמן, שגם העיד ( ע' 13-15) ראשון, לבקשת המדינה.

7. א) ע.ה. 1, המהנדס ניידמן, סגן מהנדס מחוז במע"צ מחוז הדרום (להלן:ו "המהנדס"), הצהיר כי ב - 25/11/97 נסגר קטע מכביש 90 הישן, מצומת הכניסה לנווה-זהר ועד דרומה ממלון נירוונה, והתנועה הועברה לכביש החדש העוקף את נווה-זהר ובתי המלון. וזאת "בגלל התמוטטויות של הקרקע אשר מתרחשות ללא כל התראה מוקדמת דבר שהנו בגדר סכנת חיים. כל הנסיונות לטיפול בכביש נכשלו". (סע' 4 לתצהיר עדותו הראשית). דבריו בעניין זה מקובלים על בית המשפט. ידוע בנגב כי, כנראה בעקבות יבוש ים המלח ע"י חברת מפעלי ים המלח בע"מ, בעלת הזיכיון לניצול אוצרות ים המלח, אכן היו שקיעות כביש פתאומיות ונפערו בורות בעומק של מטרים. (כנראה בשל הפקת האשלג וצניחת מלח בישול אשר חוסם מעברי מים תת-קרקעיים כך שהמים נכלאים וממיסים את המלח, שהוא מרכיב מרכזי בקרקע, דבר המביא להתמוטטותה. אולם - זהו ידע כללי שאינו נוגע ישירות לתיקנו. די לנו בכך שהיו התמוטטויות ומע"צ החליטה לחסום את הכביש - י.א.).

בעדותו הוסיף העד (ע' 11):נ "אנחנו עמדנו על חסימת הציר הזה וביטולו, כי קיימת שם בעיה מדעית שנקראת "בולענים", כלומר הקרקע קורסת, וכל פתרון שניסינו לבצע בעזרת הטכניון, המכון הגיאולוגי והמכון הגיאופיזי לא הצליח". המהנדס הציג את התמונה נ4/ שבה רואים בולען כזה (עמ' 13).
אשר על כן - אכן דומה שלא היה מנוס מחסימת הכביש.
עצם חסימת הכביש לא הותקפה בתיקנו, ודומה שהמחלוקת היא בשאלה אם ננקטו כל האמצעים הראוים להתראה מפני החסימה ומניעת תאונות.

ב) המהנדס העיד כי הקטע החסום נסגר משני צידיו באמצעות מחסומים וסוללות עפר, מחסום אחד מדרום, צפונית מהכניסה לנווה-זהר וסוללה שניה צפונית, דרומה ממלון נירוונה.
העד הוסיף כי בכל היציאות מבתי המלון היה שילוט המתריע שאין מעבר דרומה, הוצב תמרור "אין כניסה" ושילוט המורה לנהגים לנסוע בכביש החדש. הוא מפרט בתצהירו את השילוט שהוצב לפני שני התמרורים, לרבות שילוט הכוונה המיוצר מחומר מחזיר אור מאיכות גבוהה, ועל כן לדעתו אין משמעות לעובדה שהכביש היה חשוך. לדבריו, "מע"צ משתמשת בתאורה רק כאשר מדובר בשילוט על גשרי שילוט בדרכים מהירות בלבד" (סע' 7-18 לתצהירו).
אינני בטוח שדבריו לגבי הסימון בלילה מתיישבים עם דרישות החוק.
העד סיפר על הצבת התמרורים ולא אמר דבר על קיומם או העדרם בליל התאונה. בעניין זה יש בפנינו רק את עדות התובע.

ג) בחקירתו הנגדית אישר המהנדס שהיה שוני בין שני המחסומים, וכי מאחר והמחסום הצפוני היה באזור פתוח, ולא סמוך לישוב, כמחסום הדרומי, "ההקפדה בתימרור ובשילוט היתה פחותה".

ד) עוד הוסיף העד (עמ' 16):ב "גורם שהפעיל ציוד כבד פרץ את המחסום, וכ - 60 אחוז מרוחב הדרך בין הפסים הצהובים (הפסים המסמנים את שולי הדרך - י.א.) המחסום הוסר, וגם כן הושארו 2 העמודים הנושאים תמרורי מעבר (כך נכתב בפרוטוקול. כנראה הכוונה היא לתמרורי "אין מעבר" - י.א.) ... גם כן הושאר שלט המודיע על חסימה. מה שרואים גם כן 150 מ' צפונה רואים זוג תמרורים ובהם כיתוב המודיע על החסימה". יפה שהמהנדס הסתמך על צילומים שהביא התובע אולם בשילוט שהוא שילוט "עצמאי", בלי שיהיה מלווה בתמרור, כמו בתמונה 15, כתוב רק "הסדרי תנועה חדשים לפניך". בתמונות ת1/ 4- ו- 5 ניראים שני תמרורים מסוג א40- המורים על "סכנה כללית", ותחתם שלט קטן שבו כתוב מחסום לפניך אך התמרור הזה סמוך מאוד למחסום כפי שרואים בשתי התמונות הללו. יש לציין שבמהירות 80 קמ"ש לא ניתן לקרוא שלטים כה קטנים שדבוקים לתמרור בשעת לילה. אור הפנס עובר עליהם במהירות וספק אם גם ביום ניתן לקוראם.
העד לא ידע מתי צולמו התמונות שהציג התובע (התצלומים ת1/) ואם צולמו ביום התאונה.
העד אישר שבתמונה ת1/ - 19 רואים בבירור את פריצת המחסום. באותה תמונה נראה גם הרכב הפגוע אל מול הסוללה שבה כנראה ניתקל (מס' הרכב המופיע בהודעה למשטרה ת3/ ובמסמכים שהוגשו מטעם השמאי ת4/ - ת5/. משום מה המספר לא פורט בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעם התובע).

ה) העד הוסיף:ו "לא מדובר על קבלן... היינו בויכוחים קשים עם המועצה האזורית, וסביר להניח שהמועצה האזורית הפעילה ציוד כבד פתחה את שני המחסומים" (ע' 10 ).
לשאלת בית המשפט הוסיף העד: "נודע לנו מספר פעמים על פריצת המחסום הצפוני, ליתר דיוק - על שני המחסומים, ואנחנו חסמנו בחזרה את שני המחסומים. קיימים תושבים, מס' קטן של תושבים מנווה-זהר העובדים בבתי המלון הדרומיים, ונוח להם יותר לנסוע ישר מאשר לנסוע בדרך החדשה... אם מדובר רק על בתי המלון הדרומיים אנחנו מדברים על מרחק של ק"מ וחצי, והדרך מסביב התארכה ל - 12 ק"מ". (עמ' 11).
העד העיד שהיו דיונים בבית המשפט וניתנו החלטות כנגד המועצה ובתי המלון הדרומיים, והבהיר שמע"צ עוד צריכה לסלול דרך שתחבר ישירות את הכביש (העוקף) החדש לבתי המלון הדרומיים "מתי שנבצע הדרך תהיה כ - 5 ק"מ במקום 12 ק"מ".
העד הוסיף (עמ' 12 למטה) : "מדי שבוע היינו עושים בדיקות ולפעמים יותר מפעם בשבוע. אנחנו עבדנו לביצוע ביטול הדרך מה שרואים במפה, ויום יום אנשינו עבדו שם ומשימתם היום-יומית היתה לבקר את המחסומים שם. ב18.2.98- כבר לא עבדו. סביר להניח שבינואר הושלמו העבודות לביטול הדרך ... ניסינו גם לחפור תעלה לרוחב הכביש בכדי להתגבר על בעית סילוק המחסומים אבל העבודה נעצרה בצו הפסקה מנהלי של הרשות המקומית ומזה הגענו לדיון בבית המשפט המחוזי. בית המשפט פסק לטובתנו, אבל ההתנכלויות לחסימת הציר נמשכו והיום הציר פתוח לחלוטין". (כל ההדגשות הן שלי - י.א.).
המהנדס אישר שהמהירות המותרת בכביש הזה היא 80 קמ"ש.

מעדותו אנו למדים שמינואר כבר לא עבדו בכביש ולא נעשו ביקורות לגבי שלמות המחסומים ושלמות התמרורים וההבהובים, למעט אלו שנותרו ואותם צילם התובע.

ו) המהנדס הוסיף (ע' 12) שבתמונה ת1/ - 19 לא רואים את הסוללה שמע"צ שפכה, אלא בשאריות בטון שמישהו שפך שם. בכל הכבוד אני חושב שהמהנדס הנכבד נתפס לכלל טעות, כי רואים ברור בתמונה סוללת עפר ולא בטון, והתמונה מדברת בעד עצמה, בלי פרשנות הנדסית. עם זה - אפילו צדק המהנדס, ואין זה כך, אין הדבר משנה את המצב משפטית, מאחר ועל מע"צ האחריות לאחזקת כבישים בין - עירוניים, לרבות סילוק מכשולים מהם ואין ראיה, או שמץ ראיה, שמדובר אכן בבטון או שמישהו שפך את הבטון זה מקרוב, כך שלא היה בידי מע"צ לדעת על המכשול כמכשול חדש ומפתיע.
גם המהנדס ציין שהוא מוכן לחזור בו מקביעתו הקודמת ( שם, שם).

ז) לגבי התמרורים של "אין מעבר כללי" שנראים בתמונה ת2/ ג' העיד המהנדס (ע' 12 ) שהתמרורים מוצבים במקום הנכון ולדעתו ניתן לראות אותם ממרחק של מאות מטרים.
הוא לא העיד שהדבר נבדק.
שני התמרורים מוצבים משני עברי הכביש הישן, ומחסום ביניהם. לכאורה נראה שהדרך יורדת לקראת התמרורים. בענין זה - העדות היחידה של מי שהיה במקום ובדק זאת - היא של התובע, ועדותו מקובלת עלי.

8. התובע העיד עוד כי בכביש נותרו גם התמרורים הקודמים, ששימשו את הכביש כשהיה שמיש. בהתייחסו, בעמ' 14, לתצלום ת1/ - 3 העיד כי התמרור הזה היה קיים, וזהו תמרור שסמוך למחסום ומצביע דווקא על שמישות הכביש.

ה. שאלת האחריות:
9א. לצערי עלי לשוב ולהזכיר את כל הניסיונות שעשיתי להביא את הצדדים לכלל פשרה וחבל שהמדינה גילתה פה נוקשות שכזו, ללא כל הסבר לעקשנות זו.
בסוף הדיון, בעמ' 15-16, שבתי והזמנתי את המדינה להתפשר. כתבתי: "דווקא מהמנדס מטעם המדינה שמענו שהיה במקום עימות חזיתי בין המדינה לרשות המקומית ולבעלי המלונות בסביבה שרצו למנוע קפנדריא של 10 ק"מ נוספים. העבודות במקום הסתיימו כשבועים-שלושה לפני התאונה. הביקורת היתה פעם או פעמיים בשבוע, כאשר ידוע על עימות והתנכלות למחסומים. עובדה היא שלא היה די בכך בנסיבות הענין. גם אין חשש לתביעות עתידיות בעקבות פשרה שאין לה הד. מאז הכביש שוב פתוח משני הכיוונים, ומי שלא תבע עד היום כבר לא יתבע ... ".

ב. לאמור לעיל יש להוסיף שהמהנדס העיד כי לא ידוע לו על תאונות נוספות.
נכון שלאמירה זו יש שתי פנים: מצד אחד זו סיבה לפשרה, שכן אין חשש שיפתח פתח לתביעות נוספות. מצד שני - העובדה היא שמאות אנשים משתמשים בכביש ומשום מה רק התובע היה מעורב בתאונה כזו.
לחלופה השניה יש להוסיף כי מדובר ממש בשולי המדינה. ציבור עובדי ים-המלח ותושבי המקום מכירים את הכביש הזה על כל השינויים שבו. תיירים בדרך כלל אינם נוהגים שם בלילה. נהגים מזדמנים, כמו אנשי צבא או קייטנים, שאינם מטיבים להכיר את הכביש מסתמא נוהגים באיטיות יתר.
התובע הוא מיוחד בענין זה: לדבריו עבד שנים במלונות ים-המלח, סיים את עבודתו ממש לפני חסימת הכביש והיה בטוח שהוא מכיר את האיזור על בוריו. דווקא בארבעת חודשי העדרו מהאיזור נעשו השינויים, ואני מאמין לו שהוא לא ידע עליהם. על כן, כנראה, נהג כבקיא ורגיל, ודווקא הוא הסתבך בתאונה.
לא הובאו ראיות שהתובע נהג במהירות מופרזת, המהנדס העיד, כאמור, שבכביש הזה המהירות המותרת היא 80 קמ"ש (עמ' 12). יתכן שגם כאן טמונה איזו רשלנות של המדינה, שלא הגבילה את המהירות בתמרור כחוק, אף שידעה על השינויים שהיא עצמה בצעה, וגם ידעה על ההתנכלויות לפעילות מע"צ לביטול הכביש.
לתושבי המקום, כמסתבר, וכפי שהיה ידוע יפה לאנשי מע"צ, היה אינטרס להשתמש בכביש הישן, למרות הסיכונים שאולי לא היו בידיעת כל המשתמשים לגבי אותם "בלעונים", מאחר וסדרי התנועה שבקשה מע"צ לאכוף חייבו אותם, על מנת להגיע לנווה-זוהר, שהוא אחד הישובים הבודדים שבו גרים אזרחים באיזור, או להמשיך משם לערד, לנסוע 12 ק"מ במקום 1.5 ק"מ.
מע"צ לא מצאה את התקציב לסלילת הכביש המתחייב באורך 5 ק"מ, שיחבר את איזור המלונות הדרומים לנווה-זוהר ולכביש העוקף ויתכן שהדבר גם לא נסתייע בשל עמדת הרשות המקומית.
המהנדס דיבר על תושבי המקום ועובדי המלונות שהיו המעונינים שלא לפגוע בקיצור הדרך, ועל הרשות המקומית, מועצה איזורית תמר, שתמכה בהם. אולם פרט להם דומני שיש רשימה ארוכה מאד של אנשים אשר היו מעוניינים בשימור המצב הקודם בכבישים. מהעדויות עולה כי דרומה ממלון נירוונה יש הצטלבות לאתר הבניה של מלון נירוונה החדש (ע' 10 למעלה). שם עובדים קבלנים רבים וקבלני-משנה, שאמורים היו לבצע את העבודה, לרבות קבלני עפר בעלי ציוד מכני הנדסי כבד; קבלני-בנין וכו'. האספקה לאיזור ים-המלח מגיעה בדרך כלל מהערים העורפיות לאיזור - דהיינו: דימונה, ערד ובאר-שבע.
יש להניח שגם עובדי השירותים והפועלים גרים בערים אלו, דהיינו מנווה-זוהר ומערבה.
כל אלו חיפשו קיצורי דרך. בית המשפט ער שבנקודה זו, של בנית מלון נירוונה החדש, לא הובאו ראיות, פרט לעצם ההקמה.

ג) המדינה לא ציינה בכתב הגנתה את כל הנושא של הארכת הדרך, אשר נגרמה לבאי איזור המלונות, והדבר עלה רק בחקירתו של המהנדס. היא גם לא ציינה את היריבות עם הרשות המקומית (גם תיק בית המשפט המחוזי שהתנהל בין הצדדים לא הוצג, ואפילו לא פסק-הדין בו).
בכל הכבוד, כאשר מדובר במדינה, דומני שהיה מקום להביא עובדות אלו לידיעת בית-המשפט בכתבי הטענות ולפחות בתצהיר העדות הראשית.

10.א) האחריות לסלילת כבישים בין-עירוניים ואחזקתם היא על המדינה.
האחזקה הזו כוללת סילוק מכשולים, וסילוק סיכונים לעוברי-דרך.
לא הרי אחריות לפגיעה מקרית ומזדמנת, בדרך ציבורית, שאז אולי לא ניתן לתבוע את המדינה בטענה שהמשטרה לא לוכדת זורקי אבנים בכביש (כפי שנפוץ בנגב ליד הישובים חורה ולקייה, וכפי שקרה בגשר שליד ג'אסר א-זרקה שבצפון). כאן מדובר בפעולה לביטול כביש קיים כשיש ידיעה על התנגדות מאורגנת במקום, שאפילו רשות מקומית נותנת לה יד. המדינה אינה יכולה לחסום כביש קיים ולהתעלם מכך שהוא נפרץ שוב ושוב, לא בפעילות מקרית אלא בציוד מכני-הנדסי כבד, והתמרורים שהיא מציבה מסולקים. גם ראינו שכאשר המדינה חפצה לבטל כביש היא לעיתים עושה זאת פיזית - כמו שנעשה בפינוי סיני - כאשר כבישים נחרשו והאספלט נערם בערימות בצידי התוואי. גם ראינו חפירות לרוחב כבישים, פרט לסוללות, כאשר נסלל כביש חדש במקום קטע ישן.
לביטול כביש אין די בהנחת סוללות עפר כשידוע למדינה שהן נפרצות שוב ושוב.

ב) המדינה לא הוכיחה משפטית שהכביש הבין-עירוני הזה בוטל. אלו הם "מקרקעי יעוד". אמנם נראה שהיו דיונים לגבי מרחב התכנון המקומי תמר - רמת-נגב - ערבה, אך כל אשר הובא הוא המסמך נ3/ א' שהוא פרסום של יושב ראש הוועדה המחוזית במחוז הדרום, בפרסום בעיתונות (כאמור, לא ברור באיזה עיתון), מיום 5.12.97, ואין בית המשפט יודע מה הוחלט שם ספציפית לגבי הכביש המסוים הזה, אם בכלל. שינוי יעוד של כביש, ובלשון אחרת - ביטול כביש, הוא נושא שבידיעת הנתבעת והיא לא הוכיחה אותו. אינני חושב שבענין זה ניתן ללמוד משהו מההוראה הכללית שבהגדרת "דין" בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] ו/או מהגדרת "תקנה" שם. לבית המשפט לא הוכח לא רק עצם ההחלטה כאמור, אלא גם לא שננקטו כל הליכי הפרסום הראויים.
פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובעת בסעיפים 34 א ו34 ב' כי דבר שפורסם ב"רשומות" חזקה שנעשה כראוי וכי הוא הדין בכל דבר שפירסם המדפיס הממשלתי.
המסמך נ3/ א' איננו "רשומות" וגם איננו פרסום של המדפיס הממשלתי. אפילו ההודעה עצמה בחתימת מר שלום דנינו, הממונה על המחוז, לא הוצגה.

ג) לכאורה המחסומים הללו שהניחה מע"צ הם בגדר "מפגע סביבתי" כהגדרתו ב"חוק למניעת מפגעים סביבתיים" (תביעות אזרחיות), תשנ"ו - 1992. אינני בטוח שחסימת המעבר החופשי בדרך ציבורית אינה גובלת בסעיף 490 (1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. אותו סעיף 490 מחייב, לאחר חפירות או הנחת כל דבר בדרך ציבורית כדין, להציג "מנורה או מאור על גל עפר או אבנים או חומר אחר או על ... חפירה, או אינו עושה באופן אחר להגן על עוברים ושבים או להזהירם". ס"ק (4) מדבר על השארת "כל דבר פוגעני אחר".
לא הוכח שהיתה תאורה במקום ביום התאונה. המהנדס העיד שבזמנו היו אמצעי החזרת אור, אך לא דיבר על תאורה . התובע העיד שלא היתה כל תאורה במקום ועדותו נאמנה עלי.

ד) על פני הדברים הכביש הוא בגדר "מקרקעין" לפי חוק יסוד: מקרקעי ישראל, וכמשמעותם בחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. והמדינה היא המחזיקה בהם לענין סעיף 15 לאותו חוק.
קרקע המשמשת לכביש, היא "מקרקעי יעוד" כמשמעם בסעיף 107 (3) לאותו חוק, וסעיף 110 דן בהפיכת "מקרקעי יעוד" ל"מקרקעי ציבור". אותו סעיף מחייב פרסום ברשומות ובאישור סופי לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, על כן לכאורה היה צורך להציג גם אישור על ביטול הכביש מטעם הוועדה הארצית לתכנון ובניה - דבר שלא נעשה.
ראה גם סעיפים 154, 155 ו156- לאותו חוק.
ספק רב בעיני אם שינוי היעוד של הכביש הושלם לפני התאונה.
הוועדה הארצית פועלת מאד לאט.

11. שוב - כאשר המדינה יודעת שהרשות המקומית, ואזרחים אחרים, אינם משלימים עם סגירת הכביש ומחבלים בחסימה, היה עליה או לסגת מהענין כולו (ואוי לנו כאשר המדינה מבטלת דעתה וריבונותה בפני אחרים), או להפקיד שמירה על המקום, או לפחות תאורה כחוק . טוב מזה היה אילו טרחה המדינה לאכוף את ההחלטות שקיבלה כדין, ואני מבין מהטיעון פה שבית המשפט המחוזי כאן אישר את פעולתה (וכאמור פסק-הדין לא הוצג כאן), והיה עליה לאכוף את החוק ואת החלטותיה, ולהעביר את הנושא של הפריצות החוזרות ונשנות של הדרך לחקירת המשטרה, ולהעמיד לדין פורצי-דרך העושים דין לעצמם.
אם היתה למדינה טענה שנהגים נסעו בניגוד לתמרורים (בזמן שאלו היו קיימים) - הרי לשם כך קיימת משטרת התנועה.
בוודאי אסור היה למדינה לחסום את הכביש ללא מילוי דווקני של הוראות החוק, "ולהרים ידים" אל מול העבריינים.

12. אין שום טענה, שלא לדבר על ראיה, שהתובע נהג במהירות מופרזת. אולם אעיר עוד כי התופעה של נהיגה במהירות מופרזת, ובעיקר בשעות לילה ובכביש פנוי, מוכרת וידועה. אין להשלים עם הנחת מכשול בפני עוברי דרך, ואפילו עבריינים. נהג שנסע במהירות מופרזת אין דינו תאונה ופציעה או מוות. מע"צ צופה נהיגת עברייני-תנועה. אילו כולם נהגו כחוק לא היה צריך בפיתולי כביש "מתונים", בהפיכת העקוב למישור, בשוליים רחבים ובגדרות בטחון.
אולם - לא מצאנו שכאן עבר התובע איזו עבירה.

13. אני מאמין לתובע בעדותו. לא הוכח שמדובר בעבריין תנועה או בשקרן, ועדותו פשוטה וסבירה. נכון, כאמור, שאחרים לא הסתבכו בתאונה אך הדבר לא מגיע לכדי "הדבר מדבר בעד עצמו" ואין צורך לפרט.
אעיר מעבר לכך, שגם מהתיקים הנידונים בבתי-המשפט ראינו כי אין זה נכון שלא היו במקום עוד תאונות, אך אני נמנע מלערב ידיעתי הכללית לתיק זה.
נהג איננו צריך לזכור מה כתוב בשלט המוצב 7 ק"מ לפני המכשול, ובעיקר כאשר התמרורים הקודמים המסדירים את התנועה עדיין קיימים ועומדים, כמו אותו תמרור א7- (כסימונו בתקנות התעבורה, הודעה בדבר קביעת סוגי תמרורים, צורתם, משמעותם ואופן הצבתם) המופיע בתמונה ת3/ - 3.

14. התובע העיד כי הבחין במחסום ובתמרורים שלידו ממרחק של 30 מ'. במהירות של 80 קמ"ש עובר הרכב 22.2 מ' בשניה. זמן הבלימה במהירות כזאת מגיע ל5.70- שניות. אם התובע נסע במהירות 80 קמ"ש, כמותר לו בחוק בכביש זה, הרי שכבר לא היה יכול להספיק לבלום.
הנתונים לקוחים מטבלה שהכין המומחה לשחזור תאונות דרכים יעקב נצר אשר מקובלת מזה שנים בבתי-המשפט לתעבורה.
השווה גם לחלק ד', נספח א' מדידת מהירות כלי רכב ובלימתם, שמביא כב' השופט יעקב בשן, שופט תעבורה לשעבר וותיק מאד, בספרו דיני תעבורה חוק ופסיקה (בידי הספר המעודכן ליום 1.9.99). לפי המפורט שם, בעמ' 638, הרי ששיפוט הנהג לגבי גילוי הסכנה נמשך מ0.3- עד 2.5 שניות לזה יש להוסיף את תגובת הנהג שאמורה לקחת בין שליש למחצית השניה. בלילה יש להוסיף עוד שליש שניה וזמן "פיגור הבלם" נמשך גם הוא מ0.3 עד 0.6 שניות.
גם לפי הטבלה שהשופט בשן מביא בעמ' 643, הרי שבמהירות 80 קמ"ש הרכב עובר 22.22 מ' בשניה, כמוהו כנצר הנ"ל. תקופת הבלימה לפי הטבלה בעמ' 655 במקדם חיכוך של 70%, שזהו כביש טוב, הוא: 3.25 שניות, שאז עובר הרכב כ70- מ'.

ו. הפסיקה בשאלת האחריות:
15. נתחיל בדברי הנתבעת בסעיף ד' 2 לסיכומיה שם כתבה: "המחוז הדרומי של הנתבעת אחראי לתקינות ואחזקת הכבישים בין-עירוניים בכל איזור הדרום. המדובר באלפי ק"מ של כבישים".
הדברים נכונים וחבל שלא הוסקו מהם המסקנות הנכונות לגבי סיום התיק הזה.

16. שני הצדדים לא טרחו להביא פסיקה ראויה בפני בית המשפט בסיכומיהם.
התביעה איזכרה אך ורק את ע.א. 176/59 + 188/59 עת"א נ. ישראל ראש חודש, פ"ד טז 301, כאילו מאז, במשך 40 שנה, לא באה פסיקה נוספת. ניחא.
עו"ד פרימו הנכבד לא ראה לנכון לבדוק את ע.א. 144/60 מ"י נ. שואעי חואטי ו"אגד" (א.ש.ד.) שפורסם באותו כרך בעמ' 209, ואשר פסק-הדין בענין ראש חודש עוכב עד להכרעה באותו תיק.
נתחיל בתיק האחרון.
בתיק חואטי נקבע, באופו ברור תקדימית, כי רשות ציבורית, האחראית להחזקת דרך, אינה נושאת באחריות מוחלטת למעשה עליה או בה, ואינה ערבה לבטיחות הדרך ולשלמותה, אבל היא אחראית לרשלנות מצידה, או מצד שליחיה, באי-שימוש בזהירות סבירה בהחזקת הדרך ובתיקונה.
נקבע עוד כי עצם אי-הידיעה על קיומה של סכנה בדרך, כאשר השימוש בזהירות סבירה עשוי היה לגלותה, עלולה להיות גם היא רשלנות.
בתיקנו התרשלה המדינה בסימון המחסום בתאורה כחוק בלילה, באי-הגבלת המהירות במרחק ראוי לפני המחסום (לדעתנו - מהצטלבות הכניסה למלון נירוונה, כ - 300 מ' לפני המחסום); ובאי-נקיטת הליכים כנגד "פורצי-דרך" ו- "פורצי המחסומים". אפילו לא נטען כי המשטרה הובאה בסוד העבריינות המתמשכת, או שנתבקשה לנקוט אפילו בהליכי חקירה כלשהם).
נפסק שם עוד כי חוסר ידיעה על קיומו של בור, או שקע עמוק בכביש, במשך שבועות רבים, והשארתו ללא תיקון, מהווים רשלנות. אין אבחנה בין רשלנות שבמעשה לרשלנות שבמחדל.
המדינה אחראית בשל רשלנות בטיפול בדרכים הציבוריות המוחזקות על-ידיה, אם "הטיפול" נושא אופי של פעולה גרועה או של אפס מעשה רשלני.
עוד נפסק שם שאין הנהג בישראל רשאי לצפות לכבישים ישרים וחלקים הקיימים ברוב ארצות מערב אירופה ואמריקה; עליו להתאים את מהירותו למצבו של הכביש ולמידת יציבותו של רכבו בכביש שבו הוא נוסע. הסכנה צריכה להיות בלתי-צפויה לנהג, אף כשהוא יודע, או צריך לדעת, שהוא נוסע בכביש לא-טוב.
לגבי ההלכה האחרונה דומני שאינה יפה עוד לימינו. אינני רואה היום, כשהפכנו למדינה מערבית מתוקנת ורמת-המינוע בישראל הפכה ל"מערבית" כמקובל ברבות ממדינות מערב-אירופה, שניתן עוד להשלים עם כבישים בינ-עירוניים החסומים לפתע. נהג מצפה כיום לכבישים תקינים גם בישראל.
שם יוחסה ל"אגד" אחריות מוסרית בשל אי-ההודעה לרשויות על השקע בכביש, והאחריות לנוסע חולקה כך שחלה 75% על המדינה ו25%- על "אגד". מה שחשוב לענייננו הוא שהאחריות כלפי הנוסע היתה של 100%.
התובע בפנינו איננו נוסע ברכב ציבורי, אלא נהג בעצמו ברכבו, אולם כזכור המדינה לא הגבילה את המהירות לנוסעי הכביש דרומה ממלון נירוונה, ולפי חומר הראיות בתיק קשה לקבוע רשלנות תורמת לנהג התובע, אך לכך עוד נחזור.
חשוב לציין פה שלא מדובר בנזק "עצמאי" לכביש, דהיינו שהכביש שקע או נוצרה בו מהמורה כמו בתיק, אלא כאן מדובר בחסימה מתוכננת שבוצעה ע"י המדינה במודע ובמכוון, וכאשר היא ידעה גם ידעה כי מתנכלים לחסימה הזו ומסלקים אותה השכם והערב.
בפסק-הדין שעו"ד פרימו הזכיר, פסק-דין ראש חודש, נידון ענינו של רוכב אופנוע שנתקל בבור שהיה שבכביש במסלול נסיעתו. בבית המשפט המחוזי נקבע שהבור היה במקום כבר 6 שבועות.
נקבע שם שהעיריה היא הרשות הציבורית האחראית להחזקת הדרכים הציבוריות שבתחום שיפוטה. נקבע כי התפקיד איננו רשות אלא חובה, ומתפקידיה העיקריים וההכרחיים של העיריה שהיא מחוייבת למלאם, "שאם לא כן לא יהיו חיים תקינים ליושבי המקום".
נקבע שם (עמ' 307) שהפירצה הנדונה הוותה סכנה אשר המשיב לא יכול היה לצפות לה מראש, והעיריה לא עשתה דבר לתקנו במשך 6 שבועות לפחות, ועל כן נקבע שאחריות העיריה אינה מוטלת בספק.
יש להעיר כי כיום דרכים בין עירוניות העוברות בתחומי מועצה איזורית הן באחריות המדינה ע"י מע"צ, ואין טעם להרחיב, למרות שמשום מה הגב' בוקובזה סברה שפסק-דין זה הוא אסמכתא לחיוב הרשות המקומית בלבד, אך לא ראתה לנכון לשגר אליה הודעת צד ג'. אינני רואה טעם לפרט עוד.
כיום כמעט ואין שטחים במדינה, אם בכלל, שאינם משתייכים לתחומי רשות מקומית מסויימת, אך החוק מבדיל, לענין אחזקתן, בין דרכים עירוניות לדרכים בין-עירוניות והדברים ידועים. בדיוק לשם כך קיימת מע"צ.

17. ההגנה איזכרה רק את ע.א. 227/67 אמסלם נ. כץ, פ"ד כב (1) 313.
זהו פסק-דין מלפני 33 שנה ומאז כנראה אין פסיקה חדשה בידי הגב' מיכל בוקובזה שטענה, וגם סיכמה, מטעם הפרקליטות.
זהו פסק-דין שעוסק בכלל בחובת הגידור של מכונות מסוכנות. נקבע שם שמאחר ו"אשמתו המוסרית" של העובד גדולה היתה יותר מזו של המעביד באותה תאונה - יש לחלק את האחריות ביניהם ביחס מתאים למידת האשמה. כב' הנשיא אגרנט הוסיף שגם אם הרשלנות התורמת של התובע לא ניתקה את הקשר הסיבתי בין המשגה של הנתבע להתהוות התוצאה המזיקה - עדיין רשאי בית המשפט, כשהוא דן בחלוקת הנזק, לפטור את הנתבע מכל וכל. ראוי לציין כי כב' הנשיא הוסיף שמאחורי חובת הגידור עומדת מטרת המחוקק להגן גם על עובד מרושל או פוחז. הדברים אמורים גם לגבי נהג, אפילו ימצא שהוא נהג באופן מרושל או פוחז, דבר שלא הוכח בעניננו.
אולם, הוסיף שם כב' הנשיא, כי חובת ההוכחה של טענת רשלנות תורמת, על כל השלכותיה, מוטלת על הצד המסתמך עליה, הוא הנתבע, והוא הדין כאשר הטענה הינה שהתנהגות התובע מלאה תפקיד חלקי בגרימת הנזק.

18. בע.א. 862/80 עירית חדרה נ. זוהר, מ"י , אבילביץ ואח', פ"ד לז (3) 757, תבע זוהר את העיריה לאחר שהתמוטטה סככה של העיריה בחוף-הים, וגרמה נזק לו ולמכוניתו. שם נאמר כי אפילו אין מוטלת על רשות שלטונית כל חובה, וסמכותה היא רשות בלבד, עשויה אותה רשות מקומית לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה רשלנית של סמכותה, או בשל הפעלתה הרשלנית. כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) קבע כי חובת הזהירות מבוססת על החובה לצפות את הנזק , דהיינו חובתו של המזיק לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית יגרום נזק לניזוק.
לחובת הזהירות משמעות מושגית ומשמעות מוחשית.
כב' השופט מסביר שם את המושגים ופוסק כי הבעלות והחזקה במקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרת חובת זהירות מושגית ומוחשית כלפי מבקר.
שם נתבעה העיריה בשל סמכותה להרוס מבנים מסוכנים ובכך הוענק לה כח שלטוני באשר לשמירת בטיחותם של מבנים.
כב' השופט לא התעלם מסדרי העדיפויות שקבעה לעצמה הרשות, וכן מצא שאין להתעלם מהנזק הכספי הנובע מתשלום פיצויים. הערעור שם על פסיקתו של כב' השופט תיאודור אור, שכיהן אז בבית המשפט המחוזי, ופסק לטובת התובע (המשיב 1 בערעור) - נדחה.
שם דובר באחריות כללית מכח החוק המסדיר פיקוח על מבנים מסוכנים.
על כן, לענייננו - אפילו חדל המקום הנידון לשמש כביש - והוא לא חדל, כבר התייחסנו להיבט המשפטי של שינוי יעוד - מאחר שהמדינה ידעה שממשיכים להשתמש בכביש הזה, הנה המדינה אחראית למקרקעין הללו, שהם שלה, ושהם ממשיכים לשמש ככביש.

פסק-דין נוסף שדן בחבות הרשות, אם גם עיריה, הוא ע.א. 73/86 לוי שטרנברג נ. עירית בני-ברק, פ"ד מג (3) 343.
המערער, תלמיד כולל, נשא טלית ו"ארבעה מינים" בדרכו לתפילה. מאחר ושני צידי הכביש היו מוצפים במי-ביוב הוא דילג מעל השלולית, מעד ונפצע.
נקבע כי התופעה של הצפת אותו רחוב במי-ביוב שכיחה וחמורה, ובעיקר בחורף.
התביעה נדחתה והערעור על פסק-הדין התקבל.
נקבע, מפי כב' הנשיא שמגר, כי מחובתה של העיריה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינות מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לענין זה נמדדת גם במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי-הסרת התקלות, חומרתן והסתברותן, ומשך הזמן בו לא טופלו.
נקבע כי עובדת ההצפות החוזרות ונשנות (כמו אצלנו - פריצות המחסום החוזרות ונשנות) אינה עומדת לכאורה במבחנים דלעיל. העיריה היתה צריכה לצפות כי העדר טיפול יסודי בקו הביוב יגרום להצפת הדירות ברחוב ולהפרעת מהלך החיים התקין של דייריו.
נטל הבאת הראיות להוכיח שלא היתה רשלנות היא על הנתבעת, על פי מאזן ההסתברויות.
נקבע שבאותו מקרה הנסיבות מצביעות לכאורה על רשלנות העיריה, וזה מעצם ההצפות החוזרות ונשנות. העיריה היתה צריכה לצפות שאנשים ינזקו.
נקבע כי אין ממש בטענה שיד התושבים בגרימת הנזק ... אולם גם אם היה ממש בטענה זו - שומה היה על המשיבה לדאוג להפסקת מעשים אלה, ואם הדבר אינו בר-ביצוע - לתיקון מתאים של מערכת הביוב, באופן שתתפקד כיאות גם בתנאים כאלה (עמ' 349).
ההשלכות מאותו פסק-דין לענייננו ברורות וחד-משמעיות.

ז. הוכחת הנזק:
19. דומני שלגבי הנזק לא היתה מחלוקת. בהסכמה הוגשה חוות-דעתו של השמאי שאול עטיה ת5/, כולל ההודעה על אובדן כללי ת7/.

הוצגו הקבלות על עלות השמאות (ת4/ א' - ג' ) ולמעשה התובע לא נחקר על גובה הנזק.
יש לציין שהתביעה הוגשה בסכומים ריאליים והתובע לא תבע כלל את אובדן זמנו בשל התיקונים; את הפסדו מאי- שימוש ברכבו בגין השבתתו ועל עלות פניותיו למדינה לסלק את נזקו.

ח. רשלנות תורמת:
20. מאחר ועדותו של התובע לא נסתרה, לא לגבי כך שנהג במהירות מותרת ובדרך מקובלת; לא לכך שלא היו תאורה ותימרור מספיקים; ולא לכך שהבחין בתמרורים ב1- שהיו מוצבים זוג על הסוללה עצמה, וזוג 30 מ' לפני הסוללה - שאז כבר היה מאוחר מדי למנוע את התאונה - לא מצאתי רשלנות תורמת.

אדם שיודע שהוא נוסע בכביש פתוח, במהירות ראויה כמותר לו, וכאשר הכביש עדיין מתומרר בתמרורים הרגילים לכביש - אינו מתרשל. אין להתעלם מכך שמדובר היה בחצות לילה, בכביש חשוך וכאשר אדם רגיל שאיננו עובד בלילה דווקא כבר עייף מעט. נכון שאדם עייף צריך להאיט אך אינו צריך לצפות להפתעות בכביש, דהיינו שפתאום "הכביש יחסם לו", בחינת "ירטה הדרך כנגדו". מכל מקום - המדינה לא היתה צריכה ליצור את הסיכון.
גם אילו הייתי פוסק כנגד התובע רשלנות תורמת - רשלנות זו היתה זעירה מאד ולא עולה על 10%, וזה אולי מחמת אותו שלט שמרוחק 7 ק"מ ממקום המחסום. אני מקבל לענין זה את דברי התובע שהוא לא חייב היה לזכור תוכן של תמרור שניצב 7 ק"מ לפני מלון נירוונה. משיצא התובע מן המלון, כעבור מספר שעות, לא חלה עליו חובה לזכור "הסטורית" איזה שלט שראה בדרך, מה גם שאותו שלט איננו מודיע על הסכנה המוחשית.
כפי שראינו המהנדס הנכבד לא ערך בדיקות בשטח, לא בחן מאיזה מרחק נראים התמרורים שכן נותרו על כנם. אותו מהנדס ציין בסוף ינואר שקדם לתאונה הסתיימו העבודות בכביש ובכך גם נסתיים הפיקוח על תקינות התמרורים, התאורה ויתר הסימונים.
אשר על כן, אינני מייחס לתובע כל רשלנות תורמת.

ט. פסיקתא:
21. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את סכום התביעה בסך 9,612 ש"ח בתוספת 215 ש"ח מחצית אגרה, כשהסכומים נושאים ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה 24.3.98 ועד לתשלום בפועל.

בנוסף תשלם המדינה לתובע עוד 129.16 ש"ח מחצית אגרה שניה בתוספת ריבית והצמדה כחוק יום 27.6.99 ועד לתשלום בפועל.

ועוד תשלם הנתבעת לתובע סך 5,000 ש"ח שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק, כערכם היום.
מלכתחילה לא היה מקום לנהל את התיק הזה להוכחות והנתבעת נהגה בתובע בשרירות שלא במקומה, ולא שעתה לכל פניות בית המשפט להגיע עימו לפשרה.

השאלה, כפי שיוצגה על ידי המדינה היתה כאילו "עקרונית" (לא משלמים!). ענין גובה הנזק הוא מקרי ושולי. התובע לא היה משקיע יותר בניהול המשפט אילו נזקו היה כפול או משולש. בשל צורת הטיעון של המדינה נאלץ התובע לשכור עו"ד ועל כן יש לחייב את המדינה בהוצאות ריאליות או קרובות לריאליות.

אילו הנתבעת לא היתה המדינה הייתי מחייב אותה לשלם הוצאות גם לאוצר המדינה.

י. הוראות טכניות:
22. המזכירות תעביר העתק מאושר מפסק-הדין לעו"ד דורון עמיר ולפרקליטות מחוז הדרום, עם אישורי מסירה.

23. המועד לבקשת תיקון פליטת קולמוס או טעות סופר, וכן להגשת ערעור הוא מיום קבלת פסק-הדין אצל כל אחד מבאי כח בעלי-הדין, כל צד לפי מועדו.

ניתן היום, שושן פורים, ט"ז ב אדר ב תש"ס, 22 במרץ 2000 בהעדר הצדדים.

מותר לפרסום מיום 22/03/2000.

יוסף אליעז ,שופט      





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תמרור מוסתר

  2. אי ציות לתמרור עצור

  3. קנס בגלל תמרור לא תקין

  4. אי ציות לתמרור זכות קדימה

  5. חניה ליד תמרור פריקה וטעינה

  6. תמרור "מחסום לפניך" - תאונה

  7. משפט על אי ציות לתמרור עצור

  8. אי ציות לתמרור תן זכות קדימה

  9. משפט על אי עצירה בתמרור עצור

  10. זיכוי על אי עצירה בתמרור עצור

  11. תאונה בפניה ימינה בתמרור עצור

  12. אי ציות לתמרור עצור - תאונת דרכים קטלנית

  13. תאונה בצומת עם תמרור האט ותן זכות קדימה

  14. תאונת דרכים בגלל אי ציות לתמרור כיכר לפניך

  15. תאונת דרכים בפניה שמאלה בתמרור זכות קדימה

  16. כניסה לצומת תוך התעלמות מתמרור תן זכות קדימה

  17. התפרצות רכב לצומת לא פנוי, כשאיננו מציית לתמרור "עצור" בכיוון נסיעתו

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון