##מהו סעד "שלילי" ?## בדונו בבקשה למתן פסק הצהרתי, נתון לבית המשפט שיקול-דעת אם להעתר לבקשה אם לאו. כאשר תובע מבקש סעד על דרך של הצהרה שלילית, כגון הצהרה שאינו חייב לנתבע סכום פלוני, מטרתו של המבקש היא, למעשה, להשיג את אותו יתרון שהיה לו אילו תבע אותו הנתבע לדין לתשלום חוב והתביעה נדחתה. כוונתו של תובע כזה תהיה לחסום את תביעתו של הנתבע העתידה לבוא. ככלל, בית המשפט לא יזקק לתביעה הצהרתית שהוגשה במטרה זו ועל המבקש סעד הצהרתי להמתין עד שהצד שכנגד "יתקוף" ואז יוכל הוא להתגונן נגד התביעה. עם זאת, בנסיבות יוצאות מן הכלל, יתן בית משפט, אם הוכח הצידוק לכך, גם הצהרה שלילית למניעת תביעה עתידית שעומד להגיש נתבע. ##להלן החלטה בנושא סעד שלילי:## המדינה טענת בבקשת החברה יש משום היפוך היוצרות שכן מדובר בבקשה ל"סעד שלילי" שמטרתו לנסות ולחסום את תביעת המדינה. 1. בפני המרצת פתיחה שהגישה (ביום 2.2.98) בן-אבו - חברה לבנין ולפיתוח בע"מ (להלן - החברה) נגד מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, מחוז ירושלים (להלן - המדינה). בבקשה טוענת החברה כי במסגרת משא ומתן שהתנהל בינה לבין משרד הבינוי והשיכון הוסכם כי החברה תקבל על עצמה ניהול והקמת פרוייקט עבור עמותת "חלמית" וכי משרד הבינוי לא יגבה כספים עבור החזר פיתוח כללי בפרוייקט הנ"ל. לטענת החברה, משרד הבינוי הסכים לסבסד את עלויות הבניה על-ידי הקצאת קרקע נוספת (ללא מכרז) ומתן פטור מהוצאות הפיתוח הכללי לכלל הפרוייקט. החברה טוענת כי בניגוד לסיכום, משרד הבינוי והשיכון דרש ממנה תשלום על הוצאות פיתוח בפרוייקט בטענה שהפטור מהוצאות הפיתוח ניתן ליחידות העמותה בלבד. החברה מבקשת מבית המשפט להצהיר כי התחייבות משרד הבינוי והשיכון היא הבסיס להתקשרות בין הצדדים וכי משרד הבינוי והשיכון אינו זכאי להחזר הוצאות פיתוח בגין השטח הכללי. 2. ביום 22.3.98 הגישה המדינה בקשה לסילוק התובענה על הסף (המר' 3090/98). בבקשתה טוענת המדינה כי אין כל צידוק ותועלת במתן הסעד המבוקש. לטענת המדינה, בבקשת החברה יש משום היפוך היוצרות שכן מדובר בבקשה ל"סעד שלילי" שמטרתו לנסות ולחסום את תביעת המדינה. לטענת המדינה, אין בעתירה כל טעם ענייני זולת הידיעה של החברה שבדעת המדינה לתבוע את תשלום החזרי הפיתוח והרצון להקדים את המדינה בהגשת תביעה מטעמה. לטענת המדינה, כלל הוא שבית משפט אינו דן בתביעה להצהרה על העדר חוב אם הדבר יביא לכפל התדיינויות. עוד טוענת המדינה כי הכרעה בתובענה שהגישה החברה לא תסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא תביא לידי בירור ממצה וסופי של העניין. 3. בתגובה לבקשת המדינה טענה החברה כי אין בתביעתה עתירה לסעד שלילי אלא לסעד של קיום ואכיפת התחייבותה של המדינה כלפי המשיבה. עוד טוענת החברה כי סעד של סילוק על הסף ניתן רק מקום שגם במידה ותוכחנה העובדות הנטענות בכתב התביעה, לא תעמוד עילת תביעה לחברה מה שאין כן במקרה זה. עוד טוענת החברה להעדר תום לב מצד המדינה וכן לפגמים פורמליים בבקשה בכך שהוגשה בלא תצהיר ובלא פירוט עובדתי. כן טוענת החברה כי המדינה אינה יכולה לטעון "כפל תביעות" כשהיא מסתמכת על תביעה עתידית, שטרם הוגשה. 4. ביום 7.4.98 הודיעה המדינה כי - "בהתאם לאמור בסעיף 10 לבקשת המבקשת [המדינה] לסילוק התובענה על הסף, מתכבדת המדינה להודיע כי הגישה כנגד המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר בשל נשוא תובענה זו. התביעה הינה ת.א. 1169/98 בבית משפט זה, אשר הוגשה ביום 25.3.98". בישיבת קדם משפט מיום 13.5.98 הוריתי, בהסכמת הצדדים, על הגשת סיכומים בכתב. 5. המדינה טוענת כי הגישה נגד החברה תביעה לתשלום חוב בסכום של 1,530,631.97 ש"ח בגין חוב של החברה על הוצאות פיתוח (ת.א. 1165/98). החברה הגישה בקשה לרשות להגן ובהסכמת המדינה ניתנה רשות להגן וביום 2.6.98 הגישה החברה כתב הגנה. המדינה טוענת כי עיון בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו מעלה כי מדובר בתביעה העוסקת בדיוק באותן עובדות המשמשות בסיס לתובענה שהגישה החברה ובשאלה זהה - על מי מוטל החיוב לשלם עבור הוצאות הפיתוח שבוצע בפרוייקט. לטענת המדינה, מהמסמכים עולה בבירור כי שני ההליכים מתייחסים לאותו פרוייקט, לאותם צדדים ולאותו פיתוח. המדינה טוענת כי ההליך הראוי לבחינת הסכסוך הינו תביעה כספית "רגילה" וההכרעה באותו הליך תמנע ניהול שני משפטים באותו עניין ותסיים סופית את הסכסוך כולו. 6. החברה חוזרת על טענותיה בתשובה לבקשה למחיקה על הסף. בנוסף טוענת החברה כי המדינה מעלה עתה טענה חדשה של "זהות עילות" שלא נטענה בבקשתה המקורית. לטענתה טיעון זה מתאים לסעד של "התליית הליכים" על פי העיקרון של "ההליך התלוי ועומד". לטענת החברה המדינה לא ביקשה סעד זה, הוא נטען לראשונה בסיכומים ולכן אין מקום להתייחס אליו. עוד טוענת החברה כי המדינה לא הגישה תצהיר לתמיכה בבקשתה וגם כך אין מדובר בעילות זהות שכן התובענה שהחברה הגישה אינה סומכת עילתה על הסכם ההתקשרות אלא על שני מסמכים חיצוניים בהם - כך לטענת החברה - התחייבה המדינה לפטור את החברה מהחזר הוצאות פיתוח בפרוייקט. עוד טוענת החברה כי התנהגות המדינה לוקה בחוסר תום לב בכך שהמתינה למעלה משבע שנים עד שהגישה את התביעה. 7. המסגרת המשפטית בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך ליתן פסק דין המצהיר על זכויות (סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- ותקנה 14(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). השאלה היא באילו נסיבות יעניק בית משפט את הסעד ההצהרתי ובאילו נסיבות יסרב לתיתו. הנוסחה המקובלת לבחינה והכרעה בשאלה זו היא: "אימתי יתן בית משפט סעד על דרך של הצהרה? כל אימת שהתובע הוכיח שתיים אלה: ראשית, כי בידו הזכות או כי קיים המצב עליו מבקש הוא להצהיר; שנית, כי מן הראוי ל"שריין" אותה זכות - או אותו מצב - על ידי מתן פסק-דין שישתיק כפירה והכחשה בעתיד, עקב מעשה בית דין שיווצר על ידי פסק הדין, ובלבד שאינן קיימות נסיבות המניעות את בית המשפט שלא להעתר לו" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 7, עמ' 556). בדונו בבקשה למתן פסק הצהרתי, נתון לבית המשפט שיקול-דעת אם להעתר לבקשה אם לאו. כאשר תובע מבקש סעד על דרך של הצהרה שלילית, כגון הצהרה שאינו חייב לנתבע סכום פלוני, מטרתו של המבקש היא, למעשה, להשיג את אותו יתרון שהיה לו אילו תבע אותו הנתבע לדין לתשלום חוב והתביעה נדחתה. כוונתו של תובע כזה תהיה לחסום את תביעתו של הנתבע העתידה לבוא. ככלל, בית המשפט לא יזקק לתביעה הצהרתית שהוגשה במטרה זו ועל המבקש סעד הצהרתי להמתין עד שהצד שכנגד "יתקוף" ואז יוכל הוא להתגונן נגד התביעה. עם זאת, בנסיבות יוצאות מן הכלל, יתן בית משפט, אם הוכח הצידוק לכך, גם הצהרה שלילית למניעת תביעה עתידית שעומד להגיש נתבע (זוסמן הנ"ל, עמ' 558 וכן ראה ע"א 460/63 אהרון שדדי ו- 6 אח' נ' יכיני מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, ו- 8 אח', פס"ד י"ח(1) 427, 429). שיקול דעתו של בית המשפט במתן סעד הצהרתי רחב ובית המשפט מוסמך לסרב לבקשה על יסוד טעמים שונים. כך, נקבע כי אפילו אם תובע מראה כי יש לו "עניין משפטי" בסעד, בית המשפט רשאי לסרב ליתן לו סעד הצהרתי כאשר אין תועלת בצידו: "תובע היכול לבצע את זכותו בדרך אחרת, לא יזכה על נקלה בסעד הצהרתי" (זוסמן הנ"ל, עמ' 562, 563). על התובע, המבקש סעד הצהרתי, להראות כי תצמח לו תועלת מקבלת הסעד ולהראות כי על פי מאזן הנוחות מוטב כי בית משפט יעניק לו את הסעד מאשר יסרב לתיתו. עיקרון נוסף קובע כי בדרך-כלל אין להעתר לתובענה לסעד הצהרתי בלבד כאשר ניתן להשיג את מלוא המבוקש בתובענה רגילה בה ניתן לתבוע בהליך אחר את מלוא הסעד הממשי. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ברע"א 1810/90, הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' קנדי חברה להשקות ולבנין בע"מ ואח', מפי כב' השופט שלמה לוין: "מתן סעד הצהרתי לבעל דין ענין שבשיקול דעת הוא ובית המשפט ימנע מלתיתו כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לענין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה האם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות. כך, למשל, אין בית המשפט נוטה להעניק סעד הצהרתי מקום שיכול המבקש לתבוע סעד ממשי: ע"א 227/77 פד"י לב(2) 85 או כאשר מבקש פלוני להצהיר שאינו חייב לאלמוני, אלא אם כן קיימות נסיבות המצדיקות את הדבר" (פס"ד מד(2) 737, 738). בבוא בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו עליו לבחון את כל הנסיבות ובין יתר השיקולים יבחן את התועלת והאפקטיביות של ההתדיינות במסגרת הבקשה למתן סעד הצהרתי ומניעת התדיינות כפולה. השאלה העומדת, אם כן, להכרעה בפני היא האם ראוי, במסגרת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט, ליתן את הסעד ההצהרתי, או לסרב לתיתו. זוהי מסגרת הדיון בפני ולפיכך טענותיה של החברה כי מדובר בעילה של "LIS ALIBI PENDENS" או כי על בית המשפט לבחון את הבקשה אך ורק על פי הכלל - אם התביעה, על פניה, אינה מגלה עילה כלשהי - אינם לעניין ולא זוהי מסגרת הבדיקה הנדרשת במקרה בפני. 8. החברה טוענת כי יש למחוק את בקשת המדינה על הסף מאחר ולא צורף לבקשה תצהיר. טיעון זה דינו להידחות. העובדות הנדרשות להכרעה בבקשה בפני עולות מכתבי הטענות עצמם ולפיכך אין בהעדרו של תצהיר כדי למנוע הכרעה בבקשה לגופה. 9. בענייננו החברה מבקשת מבית המשפט פסק המצהיר כי על פי התחייבות שנתן לה משרד הבינוי והשיכון היא אינה חייבת בהחזר של הוצאות פיתוח עבור הפרוייקט כולו. בהיות המבוקש סעד הצהרתי, על החברה להראות כי היא ראויה למתן סעד מסוג זה, ועליה להראות מדוע יש צורך ל"שריין" עבורה את הזכות שהיא מבקשת את הצהרתה וכן - האם קיים טעם ותועלת במתן סעד הצהרתי במקרה זה. 10. עיון בתובענה לסעד הצהרתי שהגישה החברה מזה והתביעה הכספית שהגישה המדינה מזה, מלמד בבירור כי מדובר בהליכים בין אותם צדדים, העוסקים באותו פרוייקט, באותה מערכת יחסים ואין ספק שמדובר באותו עניין עצמו ובאותה עילה. החברה טענה בסיכומים כי לא כך הוא שכן בתביעתה היא מסתמכת על שני מסמכים החיצוניים להסכם עליו מבססת המדינה את התביעה הכספית שהגישה נגד החברה. בעניין זה ראוי להפנות את החברה למה שהיא עצמה אומרת בבקשה שהגישה לרשות להגן בתביעת המדינה ולכתב ההגנה שהגישה: "רק נוכח העובדה, לפיה המדינה במשך כ- 7 שנים לא הגישה תביעה לענין "החוב" לו היא טוענת, ותביעתה הוגשה כחודש לאחר הגשת תביעת הנתבעת כנגד המדינה, והואיל ומדובר באותה עילה - דהיינו - זהות עילות מוחלט, מבוקש להורות על עיכוב הליכי תובענה זו, עד התברר התובענה בהמרצת פתיחה אשר הוגשה ע"י הנתבעת כנגד המדינה, עפ"י עקרון 'ההליך התלוי ועומד'" (סעיף 1.9 לבקשה לרשות להגן וסעיף 11 לכתב ההגנה). החברה אינה יכולה לאחוז בחבל בשני קצותיו: בהליך האחד (תביעת המדינה) לטעון כי מדובר ב"זהות עילות מוחלט" ובהליך השני (זה שבפני) לטעון כי לא כך הוא. בענייננו אמנם מדובר באותה מסכת עובדתית והשאלה שעל בית המשפט להכריע היא האם קיים חוב כספי (בדמות החזר הוצאות פיתוח) של החברה למדינה או - כטענת החברה - שאין היא חבה למדינה דבר. לצורך הכרעה בשאלה זו, על בית המשפט לבחון את כלל נסיבות העניין, את כל המסמכים שנחתמו והוחלפו בין הצדדים הנוגעים לאותו פרוייקט לרבות ההסכם, נספחיו והמסמכים החיצוניים לו. רק לאחר בחינה כוללת של מכלול הנסיבות והמסמכים יקבע בית המשפט אם החברה חייבת החזר כספי כלשהו למדינה, אם לאו. בירור עניין מסוג זה מן הראוי שיעשה בדרך של תביעה "רגילה" בה ניתן, בסופו של הליך, להורות על תשלום החוב, לאחר הוכחת העילה. בענייננו תלויה כיום ועומדת תביעה כספית שהגישה המדינה נגד החברה בבית משפט זה (ת.א. 1165/98). אך ברור הוא שאין כל מקום, טעם או הגיון בקיום שני הליכים מקבילים כשמדובר באותו עניין עצמו ובשאלה זהה העומדת להכרעה. קיום שני הליכים יביא לבזבוז זמנו היקר של בית המשפט ושל הצדדים. יתרונה של התביעה הכספית על הסעד ההצהרתי בולט על פניו, שכן רק בדרך זו יתמצה ויסתיים הסכסוך כולו שהרי אם המדינה תזכה בתביעה היא תוכל לקבל גם את הסעד הכספי ואילו אם החברה תזכה תחסם כמובן כל אפשרות לתביעה נוספת והצורך בסעד ההצהרתי יתייתר. מה שאין כן אם תישאר התובענה לסעד הצהרתי על כנה שאז, אם המדינה תזכה, היא תאלץ להמשיך בתביעה לסעד כספי ואם החברה תפסיד היא תוכל להמשיך ולהתגונן נגד התביעה הכספית שהוגשה נגדה. על המבקש סעד הצהרתי להראות כי תצמח לו תועלת ממתן הסעד ובמקרה זה התועלת שתצמח לחברה מהסעד ההצהרתי היא למעשה אותה תועלת שתצמח לה אם וכאשר תדחה תביעתה של המדינה נגדה. כל הטענות שטענה החברה בהמרצת הפתיחה, יכולה היא, כפי שעשתה בפועל (ראה כתב ההגנה בת.א. 1165/98), לעשות במסגרת הגנתה בתביעה שהוגשה נגדה. אכן, החברה לא הצליחה להראות כי יש לה אינטרס ממשי במתן הסעד ההצהרתי במסגרת התובענה שבפני. 11. מוסיפה החברה וטוענת כי המדינה נהגה בחוסר תום לב בכך שהשתהתה משך 7 שנים ו"נזכרה" בטענותיה כלפי החברה רק לאחר שזו הגישה תביעה נגד המדינה. טענה זו יש לדחות. מההתכתבות הענפה בין הצדדים עולה לכאורה כי המדינה חזרה ודרשה מהחברה את החוב הנטען ובין הצדדים היו מגעים בעניין זה שלא הבשילו לידי הסכמה. מכל מקום, בכתב ההגנה טוענת החברה לשיהוי ולהתיישנות התביעה נגדה וטיעונים אלה יתבררו ויוכרעו על ידי בית המשפט, כך שגם בעניין זה יהיה לחברה "יומה" בבית המשפט. לסיכום - הכרעה בתביעה לסעד הצהרתי לא תביא לבירור מלא ולסיום הסכסוך בין הצדדים בעוד שבירור התביעה הכספית העומדת ותלויה בפני בית משפט זה תביא לבירור ומיצוי מלא ולסיום הסכסוך עד תום בלא שצפוי כפל תביעות וביזבוז זמנם היקר של הצדדים ושל בית המשפט. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי אין כל צידוק ענייני בהמשך הדיון בתובענה לסעד הצהרתי שהגישה החברה ודינה להמחק. כך אני מורה. החברה תישא בהוצאות ושכ"ט המדינה בתובענה זו בסכום של 7,500 ש"ח בערכם היום. ניתן היום 3.9.98. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. יהודית צור, שופטת סעד שלילי / חיובי