פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית

פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית

1. עניינה של התביעה שבפני הינה כספים המגיעים מהנתבעים לתובעת שהינה אלמנת מר מוניס רויטמן ז"ל (להלן: "התובע"). בית המשפט התבקש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת דמי שכירות בסך 30,155 ₪ בגין שכר דירה לחודשים 11/98-2/99 וכן סך 100$ פיצוי דמי שימוש ראויים בגין כל יום מיום הגשת התביעה, 1.3.99, ועד לפינוי הדירה בפועל על ידי הנתבעים, ובנוסף סך 3,000 דולר פיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה השכירות
בנוסף, התבקש בית המשפט להורות על פינוי הנתבעים מהמושכר שהינו דירה מספר 17 ברחוב טאגור 44 בתל אביב, הידועה כגוש 6627 חלקה 147 תת חלקה 19 (להלן: "הדירה") ואילו הבנין בו נמצאת הדירה יקרא להלן: "הבניין".

2. עובדות המקרה

2.1 התובע שניהל את ההליך בתחילתו היה הבעלים החוקי והרשום של הדירה.
לאחר פטירת התובע ביום 6.5.00, הונחל לפי צוואתו כל רכושו לתובעת, אלמנתו, אשר המשיכה בניהול ההליך.



2.2 הנתבעים שכרו את הדירה מאת התובע בהסכם שכירות שאין חוקי הגנת הדייר
חלים עליו, ולאחר מותו המשיכו לשכרה מאת התובעת. סה"כ שכרו הנתבעים את הדירה למעלה מעשר שנים שלמות ורצופות וזאת בהתאם לשלושה חוזי שכירות כדלקמן:

2.2.1 ביום 18.7.88 נחתם בין הצדדים חוזה שכירות שתוקפו היה עד יום 31.8.89 והוא כלל שתי אופציות, שכל אחת מהן בת שנה, ובסה"כ שלוש שנים עד ליום 31.8.91 (להלן: "החוזה הראשון").
2.2.2 במועד כלשהו בשנת 1990 נחתם בין הצדדים חוזה שכירות נוסף,
המאמץ את החוזה הראשון ומוסיף לשוכרים שש תקופות אופציה נוספות, שכל אחת מהן בת שנה, ובסה"כ 6 שנים עד ליום 31.8.95.
2.2.3 ביום 4.10.92 נחתם מסמך נוסף בו נקבע כי האופציה להארכת תקופת
השכירות היא עד שנת 1997 (להלן: "החוזה השלישי").

2.3 התובע טען כי הנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות ודמי ועד הבית ושלח להם מכתבים בענין, נספח ו' לכתב התביעה. מנגד, טענו הנתבעים כי התובע חייב להם תשלומים שונים מהם מקזזים הנתבעים את דמי השכירות ודמי ועד הבית שעליהם לשלם.

3. ההליכים

למרות שמדובר לכאורה בסכסוך שגרתי, אזי בין הצדדים התנהלו הליכים לרוב בבתי משפט שונים ובפני מספר שופטים, כאשר הסיבה העיקרית לכך היא העדר ייצוג משפטי לנתבעים אשר הרבו בהליכים שרובם מיותרים.
עיקר ההליכים הרלוונטיים לעניין הם כדלקמן:

3.1 תחילת ההליכים הינה בתביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעים בבית משפט השלום
בתל אביב - יפו (ת.א. 41342/97). ביום 17.11.97 נתן כב' השופט שחר תוקף של פסק דין להסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים, לפיו השכירות על פי החוזה השלישי תמשך עד ליום 31.8.99 בו, לכל המאוחר, יפנו הנתבעים את הדירה. כן נקבע תשלום שכר דירה חודשי שעל הנתבעים לשלם לתובע בסך 1,100 $ (להלן: "פסק הדין בפשרה").

3.2 ביום 15.11.98 הגיש הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") תביעה כנגד התובע בבית
המשפט לתביעות קטנות בת"א (ת.ק. 12950/98), בטענה כי חויב שלא כדין בהוצאות דמי ועד הבית לשיפורים ושיפוצים. ביום 17.11.98 קבע בית המשפט כי מקום התביעה הינו בבית משפט השלום, בכפוף לחובת הנתבע להשלים את תשלום האגרה.

3.3 התובעת טענה כי הנתבעים הפסיקו לשלם לה את דמי השכירות ולפיכך הגישה ביום 1.3.99 את התביעה נשוא פסק הדין דנן בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בבת ים (ת.א. 669/99), לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שכירות ובפינוי. עם מעבר בית משפט השלום מבת ים למשכנו החדש בראשון לציון, עברה התביעה להידון בבית משפט השלום בראשון לציון.

3.4 ביום 23.3.99 הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה בת.א. 669/99 בטענת היעדר סמכות מקומית. ביום 28.3.99 דחתה כב' הרשמת ערקובי את הבקשה בקבעה כי ישנה סמכות מקבילה לבית המשפט.

3.5 ת.ק. 12950/98 האמור הועבר לדיון לבית משפט השלום בתל אביב – יפו (ת.א.
33065/99) שנדון בפני כב' השופטת גרוסמן. בדיון מיום 15.9.99 נקבע כי הנתבעים ימסרו את מסירת מפתחות הדירה לידי התובע, למרות שלטענת הנתבעים, הם פינו את הדירה עוד קודם לכן, כבר ביום 1.9.99 בהתאם להסדר הפשרה בתיק 41342/97.

3.6 ביום 16.9.99 מסרו הנתבעים את מפתחות הדירה לתובע. הנתבעים הודו כי לא
שילמו דמי שכירות מחודש 11/98 ועד פינוי הדירה, סה"כ 14 חודשים וכאמור בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 22.9.99.

3.7 ביום 9.12.99 קבעה כב' השופטת גרוסמן כי התביעה כנגד התובע ב - ת.א. 33065/99 תמחק וכי ההליכים כולם יתקיימו בבית משפט השלום בבת ים, ב - ת.א. 669/99, שהינו התיק שבפני.

3.8 ביום 24.10.99 נתנה כב' הרשמת וקסמן לנתבעים רשות להתגונן כנגד התביעה
(בש"א 2245/99), תוך שדחתה את בקשת הנתבעים למחיקה או לדחיה ולחלופין, למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר".

3.9 ביום 3.11.99 הגיש התובע ערעור על החלטת כב' הרשמת וקסמן למתן רשות
להתגונן (בש"א 3226/99). ביום 11.10.00 קיבלה כב' השופטת אגי את הערעור באופן חלקי בקבעה כי תנתן לנתבעים רשות להתגונן, אך רק בטענת הקיזוז המפורטת בסעיפים 67יב-יג לתצהיר הנתבעים מיום 27.7.99 שניתן בתמיכה לבקשת הנתבעים לרשות להתגונן (להלן: "תצהיר הנתבעים"), רק סעיפים אלה ישמשו כתב הגנה וכי יתר סעיפי התצהיר יימחקו.



ביום 31.5.01 הגישו הנתבעים בקשה לדחיית התביעה ולחלופין, למחיקתה

(בש"א 2153/01). ביום 7.6.01 קבע כב' השופט יצחק כי היות והבקשה כוללת טענות שאינן ממין העניין, יגישו הנתבעים בקשה מנומקת שלא תעלה על שלושה עמודים.

3.11 ביום 17.6.01 הגישו הנתבעים בקשה נוספת למחיקת התביעה ולחלופין לדחיתה
(בש"א 2265/01). ביום 27.6.01 דחה כב' סגן הנשיא שילה את הבקשה.

3.12 ביום 30.9.01 הגישו הנתבעים תביעה לבית משפט השלום בבת ים כנגד התובעים
(ת.א. 4438/01) שעניינה חיובם שלא כדין בדמי ועד בית לשיפורים ושיפוצים על סך 84,249 ₪. כמו כן, הגישו הנתבעים בקשה לאיחוד הדיון של התביעה האמורה עם התביעה בת.א. 669/99.



3.13 בהתאם להחלטת כב' סגן הנשיא, השופטת גנות, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. ביום 7.11.01 נעתרה כב' סגן הנשיא גנות לבקשת התובעת למחוק מתצהיר העדות הראשית של הנתבעים את כל הסעיפים הכוללים אמירות מעליבות או חסרות בסיס וכן כל האמירות המתייחסות למצבה המנטלי של התובעת. בנוסף, ניתנה לנתבעים אפשרות להגיב לטענות התובעת למחיקת התביעה שהגישו, ת.א. 4438/00, מחמת התיישנות, העדר יריבות וחוסר עילה, תוך שנקבע באותה החלטה כי אם לא תמסר תגובה תוך 7 ימים, תמחק התביעה בהתאם לבקשה שתוגש.

3.14 הנתבעים לא הגישו תגובה לטענות התובעת כקבוע בהחלטת כב' סגן הנשיא, וב"כ התובעת עתר לבית המשפט ביום 15.11.01 למחיקת התביעה. ביום 20.11.01 מחקה כב' סגן הנשיא גנות את תביעת הנתבעים, ת.א 4438/01, מהטעם שהנתבעים לא קיימו את ההחלטה מיום 7.11.01.
עוד יצויין כי ביום 22.11.01 דחתה כב' סגן הנשיא גנות את בקשת הנתבעים לפסלה.



ביום 27.11.01 הגישו הנתבעים בקשה לביטול החלטת כב' סגן הנשיא גנות

למחיקת התביעה (בש"א 3617/01). הבקשה נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 9.12.01 תוך שנקבע כי הנתבעים אף עושים שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, כאשר כל מטרתם היא לדחות את בירור התובענה.

3.16 ביום 13.2.02 הגישו הנתבעים בקשה נוספת, בין היתר, למחיקת התביעה ולחלופין לרשות ערעור על ההחלטה שלא לדחות את ההליכים (בש"א 785/02). ביום 27.2.02 דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור בטעם שהוא איננו ערכאת הערעור על החלטת סגן הנשיא, וכן דחה את בקשת הנתבעים לדחיית ההליך עד למתן פסק דין בערעור.

3.17 ביום 10.2.02 נשמעו ראיות בתיק והצדדים נחקרו על תצהיריהם. לבקשת
הצדדים, הוגשו סיכומי טענות בכתב.


4. טענות התובעת

4.1 אי תשלום דמי השכירות

מעדויות התובעת (סעיף 7 לתצהירה ועדותה בפני בעמ' 2 שורה 15) וכן מעדות הנתבע עולה כי הנתבעים לא שילמו לתובעת דמי שכירות מחודש 11/98 ועד ליום הפינוי בפועל 16/9/99. הנתבעים לא מכחישים איפוא כי התובעת זכאית לדמי השכירות. דמי השכירות והשימוש המגיעים לתובעת, לטענתה, מחושבים כדלקמן:

4.1.1 לתקופה מחודש 11/98 ועד הגשת התביעה 2/99 בסך 1,100 דולר לחודש, לפי קביעת בית המשפט כאמור בסעיף 3.1 לעיל, ובסה"כ 4,400 דולר.
4.1.2 לתקופה מיום הגשת התביעה 1.3.99 ועד הפינוי בפועל ביום 16.9.99 לפי 100 דולר ליום וכקבוע בסעיפים 15-16 לחוזה הראשון, שהינו שיעור דמי שימוש מוסכמים בגין המשך החזקה במושכר על ידי הנתבעים מעבר לתקופת השכירות המוסכמת. לטענת התובעת, עבור התקופה האמורה, 200 יום, היא זכאית לפיצוי בסך 20,000 דולר.

4.2 פיצוי מוסכם

בנוסף, נטען כי על הנתבעים לשלם לתובעת סך 3,000$ פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית של החוזה כקבוע בסעיפים 6ד ו - 18ב לחוזה הראשון, לפי שהם הפרו את החוזה הפרה יסודית באי תשלום דמי השכירות.







5. טענות הנתבעים

הנתבעים העלו טענות שונות ומגוונות, אך לאור החלטות קודמות לפיהן נמחק חלקן הארי של הטענות, הותרו רק טענות שהינן טענות קיזוז בפני התביעה.
הנתבעים לא הכחישו כי לא שילמו את דמי ועד הבית עבור החודשים 11/98-12/98, והנתבע העיד כי "התשלום נעשה באמצעות קיזוז מהחובות כפי שהם מוצבים בטבלה", עמ' 3 לפרוטוקול מיום 10.2.02 שורה 7, וכן העיד "המשיב (התובע – א' א') לא היה זכאי לדמי שכירות מכוח כשלון תמורה, ומכאן שאין לו זכויות. שילמתי באמצעות קיזוז מחובותיו ומכתבים בהתאם נשלחו למשיב", עמ' 6 לפרוטוקול מיום 22.9.99 שורה 6.
לטענת הנתבעים, כאמור בסעיף 67ד' לתצהיר הנתבעים הם שילמו לחברת האחזקה של הבניין בו נמצאת הדירה (להלן: "חברת מאיה") תשלומים עודפים בגין דמי ועד הבית ביחס לדירה, שאין הם מחוייבים בהם לפי חוזי השכירות ויש להפחיתם מדמי השכירות המגיעים לתובעת. לטענת הנתבעים, עודף דמי ועד הבית שחויבו בו הינו 24,000 ₪.

5.1 הנתבעים טוענים כי סה"כ ריכוז הוצאותיה של חברת מאיה לשנת 1998 היה כדלקמן:

5.1.1 סה"כ הוצאות שוטפות לכלל הבניין: חשמל ציבורי בסך 22,863 ₪,
נקיון וטיפולים בסך 53,108 ₪, סולר בסך 53,074 ₪, גינון בסך 16,129 ₪, שירות מעליות בסך 18,200 ₪ ובסה"כ 169,350 ₪.
יצויין כי בדיקה אריתמטית של חיבור הסכומים מעלה כי הסכום הנכון הוא 167,347 ₪.
5.1.2 סה"כ הוצאות קבועות לכלל הבניין: חשמל וחלפים בסך 14,346 ₪,
אינסטלציה וביוב בסך 5,477 ₪, הסקה משאבות 7,478 ₪, גינון מתקנים בסך 4,574 ₪, ניהול ואחזקה בסך 31,616 ₪, מעליות וחלפים בסך 9,947 ₪, ביטוח בסך 11,241 ₪, שונות בסך 13,689 ₪ ובסה"כ 98,368 ₪.

5.2 לטענת הנתבעים, הם חבים רק בהוצאות השוטפות ואילו בהוצאות הקבועות
חבה התובעת.

5.3 הנתבעים שילמו, לטענתם, דמי ועד הבית ביתר, שכן על פי סעיף 67ג' לתצהיר הנתבעים, ההוצאות על פי חוזי השכירות צריכות להיות לגבי חלקה היחסי של הדירה מכלל הדירות בבניין סך 252 ₪ לחודש בלבד. החישוב הינו לפי חילוק הסך 169,350 ₪ כלל ההוצאות השוטפות, ל- 12 חודשים ולחלק ל – 56 דירות. לטענתם, הם שילמו 450 ₪ לחודש, ומכאן עומד לזכותם סך של 200 ₪ לחודש למשך 10 שנות שכירות המהווים 120 חודשי שכירות ובסה"כ 24,000 ₪.

6. מענה התובעת

6.1 הנתבעים הפרו את חוזה השכירות הפרה יסודית, שכן לא שילמו הן את דמי השכירות בגין הדירה והן את דמי ועד הבית וכן איחרו בהחזרת הדירה לתובעת.

6.2 התובעת אינה מחוייבת בתשלום כלשהו לנתבעים, וטענות הנתבעים בדבר
חיובים בגין שיפורים ושיפוצים במושכר ובבית המשותף אינן עומדות בקנה אחד עם חוזה השכירות ועם הדין החל.

6.3 טענת הקיזוז נפרסת על פני כ – 10 שנים, ומכאן התיישנה התביעה באשר לשנים
1993, 1994.

6.4 לא ניתן להסיק מגובה ההוצאות וסוגיהן של חברת מאיה משנת 1998 גם על
יתר שנות השכירות. לפיכך, הנתבעים אינם יכולים לתמוך את טענותיהם בדבר זכותם לקיזוז על מסמכים שצירפו לתצהיריהם וסומנו נ/1-נ/14 שראשיתם בחודש 12/97 וסופם בחודש 1/99, גם לכל יתר תקופת השכירות.

6.5 הנתבעים מבססים הגנתם על עדות שמיעה, קרי, מסמכים אשר נערכו על ידי
חברת מאיה וועד הבית, אך הם לא הגישו תצהיר מטעם מי מעורכי המסמכים הללו ולא ניתן היה לחקרם.


6.6 הנתבעים מחשבים את הקיזוז על בסיס דמי ועד הבית בסך 450 ₪ לחודש במשך
10 שנים, למרות שבפועל שילמו סך זה רק מחודש 8/97 ובמרבית תקופת השכירות הנתבעת שילמו בפועל סכומים נמוכים שנעו בין 100 ₪ ל – 350 ₪ בלבד.
הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו את דמי ועד הבית ובשנים 1998-1999 הם לא שילמו כלל את דמי ועד הבית.

6.7 הנתבעים חייבים לשאת במשך כל תקופת השכירות בתשלום דמי ועד הבית,
למעט הוצאות לשיפוצים ושיפורים של הרכוש המשותף, כקבוע בסעיפים 7א, 7ג לחוזה הראשון. הנתבעים אינם מבחינים בין הוצאות שוטפות בהן כלולות גם הוצאות לאחזקת הרכוש המשותף לבין שיפורים ומנסים להתנער גם מתשלום ההוצאות השוטפות.

6.8 טענות הנתבעים בסיכומים באשר לקיזוז מהשיפוצים, ההטעיה בהתקשרות,
הבניה ברשלנות, האיומים ותביעת הסרק מהוות שינוי חזית בניגוד להחלטת כב' סגן הנשיא, השופטת גנות מיום 7.11.01.

6.9 טענות הנתבעים לסכום אותו הם, לטענתם, זכאים לקזז מדמי השכירות,
משתנות מעת לעת שכן בסעיף 17ב לתצהיר העדות הראשית קיזזו הנתבעים סך 66,827 ₪ ובסעיף 15ג לסיכומיהם קיזזו סכומים שונים. הנתבעים אף מודים בסעיף 16א לתחשיב כי כתבו בתחשיב סכומים שונים מאשר כתבו בתצהיר ואף צירפו לתחשיב מסמכים חדשים ללא היתר מבית המשפט.

7. הודאה והדחה

אין מחלוקת כי הנתבעים חייבים בתשלום שכר הדירה ודמי ועד הבית, וכי החל מחודש 11/98 ועד פינוי הדירה ביום 15.9.99 לא שילמו הנתבעים הן את דמי השכירות והן את דמי ועד הבית.
לטענת הנתבעים, עמדה להם זכות לקזז את דמי ועד הבית ששולמו על ידם בעודף לאורך השנים, מדמי השכירות.
בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהד' חמישית) בעמ' 70 כותב כב' השופט א' גורן כדלקמן:

"כאשר בעל - דין מודה בעובדות שטוען בעל הדין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדות נוספות, אין יריבו זכאי לסעד המבוקש – הוא טוען טענת "הודאה והדחה" – (A plea in confession and avoidance)".

ובהמשך:
"הטוען טענת 'הודאה והדחה' נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות על ידיו, נטל ההוכחה מוטל עליו; אם לא ירים נטל זה יינתן פסק דין נגדו. טענת 'פרעתי' היא טענת 'הודאה והדחה'".

בדומה כותב גם כב' השופט זוסמן בספרו "סדר הדין האזרחי הליכים והלכות", (מהדורה שישית) בעמ' 456:

"נתבע המתגונן בטענה של הודאה והדחה" הודה בטענות התובע ואילו העובדות המצדיקות את ההדחה עליו להוכיחן ולא יזכה התובע ".

מכאן עולה כי עסקינן בטענת "הודאה והדחה", שכן הנתבעים הודו בקיומו של החוב נשוא התביעה, אך, לטענתם, רק מחמת קיזוז אין התובעת זכאית לסעד המבוקש.

בנסיבות אלה, הנתבעים הודו בכל היסודות המקימים לתובעת עילת תביעה על פי הדין המהותי. הם הודו בקיום החיוב ובחובתם החוזית להשיב לתובעת סכומים אלו (ע"א 2703/98 אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' שפיגלר, תק-על 99(4) 190 ,198).

לפיכך, התובעת זכאית לדמי שכירות בגין התקופה בה הוחזק הנכס על ידי הנתבעים ויש לבדוק, איפוא, אם נכונה ומבוססת טענת הקיזוז של הנתבעים.
ראוי לציין כי גם אם טענת הקיזוז תוכח כנכונה וכמבוססת, סכום התביעה עולה על הסכום אותו הם מבקשים לקזז.

8. התיישנות

לטענת הנתבעים, הם זכאים לקזז סך 200 ₪ לחודש במשך 10 שנים, ובסה"כ 24,000 ₪. מנגד, טוענים התובעים כי גם אם טענת הקיזוז תוכח כדבעי, חלה התיישנות על שלוש השנים הראשונות.
אין בידי לקבל את עמדת התובעת באשר להתיישנות. אמנם לא ניתן להגיש תביעה לגבי עילה שהתיישנה, אך ניתן לקזז גם בגין תקופה שהתיישנה, וזאת למרות שהנתבעים לא העלו את הטענה האמורה.
די אם אפנה בהקשר זה להוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"( הדן בתביעה שכנגד וקיזוז הקובע כדלקמן:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

מכאן, אני דוחה את טענת ההתיישנות.

9. הקיזוז

הנתבעים לא הוכיחו את זכותם לקיזוז הן מבחינה ראייתית והן מבחינה מהותית:

9.1 תחשיבי הנתבעים

9.1.1 הנתבעים מבססים את הגנתם ותחשיביהם על מסמכים שנערכו על ידי חברת מאיה וועד הבית, אך לא מצאו לנכון להגיש תצהיר מטעם עורך המסמכים ו/או להביאו ליתן עדות בפני בית המשפט וכנדרש על פי דיני הראיות. הדבר מנע מהנתבעים את היכולת לחקור את עורך המסמכים, כזכותם על פי הדין, ולפיכך לא ניתן לקבל את האמור במסמכים אלה כנכונים לגופם.
יפים לעניינו דברי כב' השופט בך בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589, 594 כדלקמן:

"אין מחלוקת, שאיש המשטרה שחתם על האישור לא הוזמן ולא התייצב ... קבילותו של אותו אישור הותנתה לא בקבלת תיק החקירה כולו אלא בהופעת האדם שערך את המסמך ובמתן הזדמנות לחקירתו הנגדית. משלא הוזמן העד על-ידי בא-כוח המערער, ומשלא הומצא לכך הסבר סביר, הרי צדקה השופטת בפסקה נגד קבילותו של המסמך. יתרה מזו, עצם ההימנעות מלהזמין את אותו העד אומרת 'דרשני' ועלולה להצביע על כך, שבא-כוח המערער לא סבר, כי עדותו של איש המשטרה, אשר טיפל בחקירה הנדונה, עשויה לעזור למרשו".

הואיל וטענת הקיזוז נסמכת על מסמכים אלה, שלא הוכחו כנדרש, די בנימוק זה בכדי לדחות את ההגנה.
מעבר לדרוש אוסיף:



גם אם הייתי מקבל את המסמכים של חברת מאיה, חרף אי העמדת עורכם לחקירה, לא ניתן היה להסתמך על מסמכים אלה, אלא רק לתקופה עליה הם חלים. המסמכים עליהם מתבססים הנתבעים שסומנו נ/1 – נ/14, מתייחסים לתקופה 12/97 ועד 1/99 בלבד.

הנתבעים אף הגישו ביום 19.2.02 ביום 19.2.02 הנתבעים אף הגישו מסמכים נוספים של חברת מאיה אך אלה הוגשו ללא היתר ובניגוד להחלטה, ודי בכך לכדי לדחות את הגשתם. מכל מקום, אף מסמכים אלה של חברת מאיה מתייחסים לאותה תקופה, קרי, מסמכי חברת מאיה שהוגשו על ידי הנתבעים ועליהם מתבססת טענת הקיזוז מתייחסים לתקופת שכירות של שנה וחודשיים בלבד ולא ניתן להשליך מהם לכלל דמי האחזקה ל – 10 שנות השכירות.
אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי ההוצאות לא השתנו במהלך כל שנות השכירות האחרות, עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.02, שורה 23. יקשה להסיק מסקנות עובדתיות מטווח של שנה וחודשיים על תקופה ממושכת של 10 השנים להן טוענים הנתבעים, ואף לא לתקופות קצרות יותר. על הנתבעים היה להביא את החשבונות של כל שנה ושנה ולא להסתפק בשנה אחת.
9.1.3 בתחשיבים אף נתגלו אי התאמות בולטות ולפיכך בית המשפט הורה לנתבע להגיש את סיכום האסמכתאות עליהן הוא מבסס את טענת הקיזוז. הנתבע לא הגיש סיכום פשוט של הסכום כפי שהתבקש, אלא טבלאות ותרשימים שונים אשר לא התיישבו בחלק מהמקרים עם תצהיר הנתבע. כך לדוגמא, תחשיב חלפים והוצאות קבועות למעליות בבניין, כאשר בתצהיר צוין הסך 9,947 ₪ ואילו בתחשיב צוין הסך 18,200 ₪.
9.1.4 הנתבעים הרחיבו את טענותיהם בדבר דמי ועד הבית אשר הם רואים
עצמם כפטורים מהם בצורה פרטנית ובלתי סבירה אף בגוף התחשיבים, ובכך אדון גם בהמשך פסק דיני.


יתר על כן, הנתבעים צירפו לתחשיב מסמכים נוספים, וזאת לאחר ישיבת ההוכחות, בניגוד לסדרי הדין ואף בניגוד להחלטת כב' סגן הנשיא גנות מיום 3.7.01 כי מסמך אשר לא יצורף לתצהירי העדות הראשית לא יוגש בשלב מאוחר יותר. עם זאת על מנת שלא תפגענה מבחינה מהותית זכות הנתבעים שאינם מיוצגים, בחנתי גם מסמכים נוספים שצירפו הנתבעים למרות שהגשת אלה לא הותרה ואף בהם לא ראיתי תמיכה בטענתם.






9.2 תשלום דמי ועד הבית בפועל

כאמור, הנתבעים טוענים כי סכום הקיזוז החודשי בסך 200 ₪ מחושב לפי סך 450 ש"ח לחודש ששילמו הנתבעים לועד הבית במשך 10 שנים. מנספח נ"ד אותו ערכו הנתבעים וכן מנספחים נ"ד12-22 בהם הציגו הנתבעים קבלות על תשלומי דמי ועד בית, עולה כי הם שילמו דמי ועד בית בסך 450 ₪ לחודש רק מחודש 8/97 ואילך כאשר בחודשים שקדמו לכך שולם על ידם סך דומה רק בחודש 12/91.
היינו, להוציא 14 החודשים, 12/91, 8/97-10/97, 1/98-10/98, בהם שולמו על ידי הנתבעים דמי ועד בית בסך 450 ₪, אזי ביתר 108 חודשי השכירות שהם רוב ועיקר תקופת השכירות נעו דמי ועד הבית ששילמו הנתבעים בין 100 ₪ ל – 350 ₪ בלבד.

המסקנה הינה כי הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו דמי ועד בית בסכומים הנטענים על ידם. קל וחומר, מהמסמכים שצורפו על ידם עולה כי שילמו ברוב תקופת השכירות סכומים נמוכים מאלה שנטענו על ידם.

9.3 פיצול מלאכותי של הוצאות

מסעיפים 7א-7ג לחוזה השכירות הראשון עולה כי הנתבעים מחויבים בתשלום דמי ועד הבית וזאת "למעט הוצאות לשיפוצים ושיפורים של הרכוש המשותף של הבית", סעיף 7ג לחוזה השכירות.
הנתבעים מפצלים את תשלומי ועד הבית לשני סוגים: האחד, הוצאות שוטפות והשני, הוצאות קבועות, כאשר, לטענתם, עליהם כשוכרים לשאת רק בהוצאות השוטפות ואילו על התובעת לשאת בקבועות. עיון בהוצאות אותן מגדירים הנתבעים כ"קבועות" מעלה כי הן בפועל הוצאות שוטפות לכל דבר ועניין, ואין בידי לקבל את האבחנה הנעשית על ידי הנתבעים:

על פי הפרשנות המקובלת, במסגרת ה"הוצאות לשיפוצים ושיפורים של הרכוש המשותף של הבית", כקבוע בחוזה הראשון, עשויות היו להיכלל, לדוגמא, הוצאות שבגדר טיבן הן שיפוץ הבניין כגון התקנת אריחי שיש על חזית הבניין אשר היו מביאות להעלאת ערך הדירה בטווח הארוך, ולפיכך חלות על הבעלים. אך בהבדל, כספים המשולמים לצורך אחזקת הרכוש המשותף כדוגמת החלפת גופי תאורה או נורות תאורה אינם בגדר הוצאות קבועות, אלא הוצאות שוטפות החלות על השוכר.
הנתבעים אף הרחיבו את טענותיהם בדבר דמי ועד הבית אשר הם רואים עצמם כפטורים מהם בצורה פרטנית ובלתי סבירה, עד כדי אבסורד וקטנוניות.
כך לטענתם:
"החלפת גופי תאורה של מנורות בחדר מדרגות הם גם חובה של הבעלים", עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.02 שורות 24-25. וכן בתשובה לשאלה: "החלפת פלורסנט הינה הוצאה שחלה על בעל הבית?" משיב הנתבע: "כיוון שבעל הבית צריך לתת תאורה, בעל הבית צריך לתת גם את הנורה עצמה, גם אם היא נשרפת במהלך השימוש, על בעל הבית להחליף אותה על חשבונו", עמ' 5 לפרוטוקול מיום 10.2.02 שורות 10-11.

בדומה, בגוף התחשיבים טוענים הנתבעים, בין היתר, כי הם פטורים מתשלום עבור הדברת מזיקים, חומרי ניקוי ודמי ניהול לועד הבית, שאין ספק כי אלו הן בגדר הוצאות שוטפות ושעל הנתבעים לשאת בהן.






9.4 הסוואת הוצאות

הנתבעים טוענים כי התובעת מסווה הוצאות קבועות כהוצאות שוטפות: "אני
מדבר על נספח נ/1 עד נ/14, יש פירוט של הוצאות חשמל שהוסבו כתיקונים", עמ' 3 לפרוטוקול מיום 10.2.01 שורה 29. "אם נסתכל בשנת 94' נוסף להוצאות הרגילות, הועמסו על חשבון הוועד הוצאות של עובד של המשכיר שגר במרתף, וכן לבעלה של התובעת היה משרד בבניין שהוצאותיו הועמסו על הדיירים", שם, בעמ' 4 שורות 24-26. וכן "הוצאות גינון זו הסוואה להוצאות למחשב השקיה. לגבי הסולר, מה שאני טוען שעקב בידוד גרוע של הצינור, זה הוכח, הוצאות על החימום היו בלתי סבירות לחלוטין", שם, בעמ' 5 שורות 12-13.
לאור הפרשנות המקובלת שתוארה להלן באשר להבחנה בין הוצאות שוטפות לבין הוצאות לשיפוצים ולשיפורים של הרכוש המשותף, ואף לאור פרשנותם של הנתבעים עצמם, יקשה לראות בסולר כהוצאות לשיפוצים ושיפורים של הרכוש המשותף. אף לא הוכחה טענת הנתבעים כי עקב בידוד גרוע של הצינור, היו ההוצאות עבור החימום בלתי סבירות.

לא השתכנעתי כי יש ממש בטענת הנתבעים שהיתה מירמה או שהכספים הסוו פעילות אחרת של ועד הבית, לרבות העמסת הוצאות קבועות על הוצאות שוטפות. הנתבעים לא הציגו כל מסמך לביסוס טענתם בדבר מירמה, וכידוע, על הטוען טענות מרמה מוטל נטל כבד להוכחת הטענה. למותר לציין, כי אין אסמכתא המבססת את טענות הנתבעים בדבר המרמה.

לעניין זה קובעת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, הדנה בטענה המצריכה פרטים, כדלקמן:

"כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות".
יפים לעניינו דברי כב' השופט גולדברג בע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח (3) 455 , 458-459 כדלקמן:

"דבר זה עולה מלשונה של תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (ור' לעניין זה מ. קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (ת"א, 238 (1993 ושם בה"ש 16). וכדברי זוסמן בספרו הנ"ל (עמ' 128):

"ביחוד מוטלת על התובע החובה להקפיד בתיאור העילה, כאשר תביעתו מבוססת על תרמית, הטעיה, רשלנות וכיוצא באלה. בטענות-עובדה כאלה נודעת משנה חשיבות לכלל, כי העילה צריכה להיות מתוארת בצורה כזאת, שלא יהא לנתבע ספק, מפני מה עליו להתגונן; התובע חייב לציין בפירוש, כי הוא מסתמך על טענה כזו, ותקנה 78 מחייבת אותו להמציא, בתוך כתב תביעתו, את פרטי הטענה ביחד עם כל התאריכים הרלבנטיים. טענה של תרמית, של מצג-שווא, או של הטעיה, שלא נטענה במפורש, בית המשפט לא ישעה אליה ולא ידון בה".

וכן יפים דברי כב' השופט שמגר בע"א 89 ,84/80 קאסם נ' ד"ר קאסם, פ"ד לז (3) 60 , 93-94 כדלקמן:

" לגבי טענת מירמה יש להביא הוכחות על גירסה כאמור כאפשרות גבוהה (ע"א 263 ,256/57, בעמ' 1238; ע"א 359/79, 365 הנ"ל, בעמ' 711, המפנה לע"א 311/78)".




9.5 העדר יריבות

מקבל אני אף את טענת התובעת כי את טענות הקיזוז האמורות, אם בכלל, היה על הנתבעים להפנות כלפי ועד הבית, לו שילמו הנתבעים את הכספים בעודף כנטען על ידם, ולא כלפי התובעת.

לסיכום, העולה מההנמקות דלעיל הינו כי לא הוכחה גרסת הנתבעים והם אינם זכאים לכל קיזוז מדמי השכירות.

10. מהימנות הנתבעים

10.1 עדות הנתבע לא היתה מהימנה בעיני.
הנתבע טען לסכומים שונים בעדותו ולדרך חישוב שונה, בעוד בתצהירו הציג סכומים שונים ואף הציג בתחשיביו סכומים השונים משני הסכומים הראשונים.
הנתבע הצהיר בתצהירו ולאחר מכן אף העיד כי דו"חות חברת מאיה בוקרו על ידי רואה חשבון, "מצ"ב דו"ח הוצאות ל – 14 חודשים מ – 12.97 ועד כולל 1.99, של חברת מאיה, מבוקר רו"ח", עמ' 26 לתצהיר הנתבעים מיום 27.7.99 סעיף 67ג', וכן "אני מבהיר כי נ/1 עד נ/14 הם מסמכים שמבוקרים ע"י רו"ח", עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.01 שורה 13.
הנתבעים לא הביאו כל אישור לטענתם זו ובעדותו הנתבע אף נסוג מהטענה באומרו כי למיטב ידיעתו הדו"חות בוקרו על ידי רואה חשבון, אך הוא לא יודע זאת בפועל, "למיטב ידיעתי הדוחות האלה בוקרו ע"י רו"ח דני דורון. מה שכתבתי בתצהיר בסעיף 20ב' הוא על סמך מיטב ידיעתי ולא ידיעה בפועל. מנהל חברת מאיה נתן לי את המסמכים ואמר לי שהם בוקרו ע"י רו"ח", עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.01 שורות 16-18.
יתרה מזאת, הנתבע נמנע מלהביא את עורך הדו"חות למתן עדות להוכחת טענותיו ולמתן אפשרות לב"כ התובע לחוקרו.
10.2 בשולי הדברים אציין כי תמוהה התעקשות הנתבעים להישאר בדירה עד שנדרש הסדר לפינויים על אף טענותיהם כי נגבו מהם דמי ועד בית בעודף, כי התובעת ומשפחתה מיררו את חייהם בגביית כספים ובאיומים עליהם ועל ילדיהם, כי נגרמו להם נזקים בריאותיים, נפשיים וכלכליים, כי שמם וכבודם נפגע וכי נמצאו בבניין ליקויי בנייה חמורים המסכנים אותם ואת ילדיהם.

11. הפרה יסודית של חוזה השכירות והזכות לפיצוי מוסכם

11.1 בסעיף 6ד לחוזה הראשון נקבע כי אי תשלום דמי ועד הבית ודמי השכירות על ידי הנתבעים מהווה הפרה יסודית של החוזה. סעיף 16א לחוזה הראשון קובע סך 100$ ליום כדמי שימוש בדירה לאחר תום תקופת השכירות וסעיף 18ב קובע כי כל הפרה יסודית מצד השוכרים מזכה את המשכיר בסך 3,000$ פיצוי מוסכם.

11.2 מאחר ואין חולק כי הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות ומאחר וטענתם
לקיזוז נדחתה, אזי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה המזכה את התובעת בפיצוי המוסכם.

11.3 השאלה הנשאלת הינה האם יש מקום להפחית את הפיצוי המוסכם מכוח
סמכות בית המשפט לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 הקובע כדלקמן:

"(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים ( להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
(ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה.
(ג) לענין סימן זה, סכומים שהמפר שילם לנפגע לפני הפרת החוזה והצדדים הסכימו מראש על חילוטם לטובת הנפגע, דינם כדין פיצויים מוסכמים" (ההדגשה אינה במקור – א' א').

ההלכה הפסוקה מורה כי בתי המשפט מכבדים את רצון הצדדים ולפרש את סמכות בית המשפט להורות על הפחתת הפיצוי המוסכם בצמצום. הפחתת הפיצוי תיעשה לאור סבירות ההפרה, ויפים לעניינו דברי כב' השופט לוין בע"א 713 ,707/78 יוסף נ' קניאל, פ"ד לה (4) 796, 800:

"...כאשר באים לבחון את השאלה, אם יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים
המוסכמים לפי סעיף 15(א) סיפא לחוק הנ"ל, יש להעביר את ההפרה הקונקרטית, על תוצאותיה, בכור המבחן של הסעיף הנ"ל, דהיינו, לקבוע, אם
מלכתחילה בעת כריתת החוזה, עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק, העשוי להיגרם מאותה הפרה".

בדומה קבעה כב' השופטת נתניהו בע"א 126/84 יצחקי נ' מ' שור, פ"ד לח (3) 620, 627 כדלקמן:

"...המבחן להתערבותנו הוא... אם הפיצוי נקבע ללא יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה, והפרה אינה אלא אותה הפרה שבגינה נתבע הפיצוי".

כך קבע גם כב' השופט חשין בע"א 4481/90 אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד מז (3) 427, 436:

"בית המשפט קובע את טיבה של ההפרה, ולאחר קביעה זו מסיע הוא עצמו לאחור, אל עבר יום כריתת ההסכם. משמגיע הוא אל יום כריתת ההסכם, מעמיד בית המשפט את תניית הפיצויים ואת ההפרה הקונקרטית (אשר תיוולד רק לימים) זו אל מול זו, ואו אז שואל הוא את עצמו אם הפיצויים שבתניית הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה הקונקרטית. אם ישיב לשאלה בשלילה - יכבד בית המשפט את תניית הפיצויים ויאכפנה על הצד המפר; ואילו אם ישיב לשאלה בחיוב - כי אז ימשיך ויבדוק כמה ראוי שיפחת מן הפיצויים שנקבעו בתניית הפיצויים".

11.4 סבורני כי במקרה דנן הצדדים קבעו בחוזה הן כפל פיצוי מוסכם והן פיצוי בשיעור שאינו ביחס סביר להפרה:



פיצוי מוסכם בסך 3,000 דולר בגין הפרה יסודית של החוזה, קרי, גם בשל אי תשלום דמי השכירות ועיכוב פינוי הדירה.
פיצוי מוסכם שהינו דמי שימוש סך 100 דולר לכל יום מיום הגשת התביעה 1.3.99 ועד לפינוי הדירה בפועל על ידי הנתבעים ביום 16.9.99, ובסה"כ סך כ - 3,000 דולר לחודש, שעה שדמי השכירות המוסכמים הינם 1,100 דולר לחודש בלבד.


סה"כ עותרת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות לארבעה חודשים בסך 4,400 דולר וכן בתשלום דמי שימוש בסך 20,000 דולר לפי 200 ימים. בנוסף, מבקשת התובעת פיצוי בגין הפרת החוזה בסך 3,000 דולר, ובסה"כ 23,000 דולר.
סבורני כי סך הנזק שנגרם בפועל לתובעת לתקופה שמעבר לתקופת השכירות, אשר ניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה, הינו אבדן דמי שכירות בסך 1,100 דולר לחודש, ובסה"כ 7,150 דולר לפי שישה וחצי חודשי שכירות, 3/99 עד יום 15.9.99.
יקשה לראות בפיצוי בסך 19,500 דולר כיחס סביר לנזק בסך 6,050 דולר, שכן סכום הפיצוי עולה על הנזק אף יותר מפי שלושה.
עוד אוסיף, כי לא הוכח בפני שנגרם לתובעת נזק מיוחד אחר כתוצאה מההפרה.
יתרה מכך, גם ללא הפיצוי בסך 3,000 הדולר בשל הפרת החוזה, סך 100 דולר פיצוי ליום אינו סביר שכן הוא עולה כמעט פי שלושה על הנזק בסך 36 דולר ליום שנגרם לתובעת מההפרה, לפי 1,100 דולר שכר דירה לחודש לחלק ל – 30 ימי שכירות חודשית.
עם זאת, הפיצוי המוסכם בסך 3,000 דולר בגין הפרת החוזה נראה סביר בעיני.

11.4.3 לפיכך, הגם שהנתבעים לא טענו לעניין היחס הסביר בין הפיצוי לבין
הנזק, סבור בית המשפט כי, לאור ההלכה הפסוקה, לא מתקיים יחס סביר בין הפיצוי לו טוענת התובעת לבין הנזק שנגרם לה בפועל, ולפיכך במקרה שבפני התקיימו הנסיבות להפחתת הפיצוי המוסכם. לאור האמור אני קובע כי התובעת זכאית לדמי פיגור בשיעור דמי השכירות המוסכמים בסך 1,100 דולר לחודש לפי שישה חודשים וחלק יחסי בגין חלק מהחודש השביעי ובנוסף לפיצוי בסך 3,000 דולר בגין הפרה יסודית.

12. התנהגות הנתבעים

הנתבעים, אשר אינם מיוצגים, הגישו בקשות סרק רבות לאורך ההליך כולו ובהן טענות רבות שאינן רלוונטיות וטענות העולבות בתובעים, כאשר בחלק מהמקרים הנתבעים אף חויבו בהוצאות.
הנתבעים אינם מיוצגים מטעמיהם שלהם ואף אינם פונים ללשכה לסיוע משפטי על מנת לזכות בייצוג משפטי, זאת למרות שהן כב' השופטת גרוסמן והן כב' סגן הנשיא השופטת גנות ציינו את זכותם זו. לאורך ההליך כולו ניכר כי הנתבעים עושים כל שלאל ידם בכדי לעכב את הדיון המשפטי, לרבות הגשת בקשות אינספור, תוך הכבדה על הצד שכנגד ועל בית המשפט. לעניין זה אף קבעה כב' השופטת אגי ביום 11.10.00 כי "יתר סעיפי התצהיר, ימחקו, בהיותם מבישים, מכפישים ומפריעים לניהולו היעיל וההוגן של ההליך". כב' השופטת גנות אף קבעה ביום 9.12.01 כי הנתבע "עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט בהגשת בקשות סרק במסווה של אי היותם מיוצגים, וזאת מבחירתם הם".
כאשר דעת הנתבעים לא היתה נוחה מהחלטת בית המשפט, הם הגישו בקשות נוספות לאותה הערכאה ולרבות בקשתם מיום 28.10.01 לכב' סגן הנשיא שילה לשנות את החלטתו ובקשתם מיום 27.11.01 לביטול החלטת כב' סגן הנשיא גנות.
הנתבעים לא מילאו אחר חלק מההחלטות שניתנו בתיק, ולרבות צירוף מסמכים גם לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית (בניגוד להחלטת כב' סגן הנשיא גנות מיום 3.7.01) , אי הגשת תגובה בתיק 4438/01 שהביאה למחיקת תביעתם (בניגוד להחלטת כב' סגן הנשיא השופטת גנות מיום 7.11.01) והגשת סיכומים באורך של עד שישה עמודים (בניגוד להחלטת בית המשפט מיום 10.2.02).

בית המשפט לא חסך שבטו מהנתבעים המגישים בקשות שאינן ברורות ומכילות טענות שאינן רלוונטיות (כב' השופט יצחק יצחק ביום 7.6.01), קנטרניות, טורדניות ומכפישות (כב' השופטת אגי ביום 11.10.00), נוקטים לשון מעליבה ופסולה כלפי הצד שכנגד (כב' סגן הנשיא גנות ביום 7.11.01), טוענים טענות רצופות מילות גנאי והאשמות אישיות חמורות כלפי עורך דינו (כב' הרשמת וקסמן ביום 24.10.99) ומפגינים עמדה מיליטנטית (כב' סגן הנשיא גנות ביום 28.10.0).
התנהגות הנתבעים בהקשר זה גרמה לריבוי הליכים שלא לצורך לעינוי דין ובאופן שמזכה את התובעת בהוצאות מיוחדות.



13. סוף דבר

13.1 אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך 4,400 דולר בגין ארבעת חודשי השכירות שקדמו להגשת התביעה לפי 1,100 דולר לחודש, וכן את הסך 7,150 דולר בגין שישה וחצי חודשי השכירות מיום הגשת התביעה ועד פינוי הדירה בפועל וכן את הסך 3,000 דולר פיצוי מוסכם בגין ההפרה היסודית של החוזה. בסה"כ מחויבים הנתבעים בתשלום הסך 14,550 דולר כערכם ביום פינוי הדירה, 16.9.99, לפי שער יציג ליום 16.9.99 בסך 4.238 דולר לשקל שהינם סך 61,662.90 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה, 1.3.99, ועד יום התשלום בפועל.

13.2 בנוסף בהתחשב בהליכי הסרק המרובים כאמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעים בסכום אגרת בית משפט כערכה ליום מתן פסק הדין, ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
הוצאות אלו באות בנוסף לכל הוצאות שחויבו בהם הנתבעים ולכל הוצאות שנקבע כי יהיו לפי התוצאות לפי שאלו יתווספו לסכום ההוצאות שבהן מחויבים הנתבעים.




ניתנה היום י"ט בסיון, תשס"ב (30 במאי 2002) במעמד ב"כ התובעת והנתבע.






איתן אורנשטיין, שופט      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פיצויי התייקרות

  2. פיצוי מפוני סיני

  3. הפחתת פיצוי מוסכם

  4. פיצוי מוסכם מוסווה

  5. פרשת רמדיה פיצויים

  6. פיצוי כספי מהמשטרה

  7. תביעה לפיצוי מוסכם

  8. גובה הפיצויים לנפגעי פוליו

  9. פיצויים מחברת אזעקות

  10. התחשמלות תביעת פיצויים

  11. הפחתת פיצויים מוסכמים

  12. פיצויים לעובדת ניקיון

  13. בעיטה של סוס - פיצויים

  14. פיצוי נפגעי פוסט פוליו

  15. פיצוי פוליו מחוץ לישראל

  16. פיצויים לעובדת חצי משרה

  17. הפחתת גיל - פיצוי מופחת

  18. פיצויים בגין תרומת כליה

  19. פיצוי מוסכם הפרה יסודית

  20. פיצויים בגין השפלה בעבודה

  21. זכאות נערת ליווי לפיצויים

  22. תניית פיצויים מוסכמים מראש

  23. הפחתת פיצוי מוסכם לא סביר

  24. כוויה שמן רותח – תביעת פיצויים

  25. חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני

  26. פיצויים בגין תוכנית הרחבה

  27. שחרור כספים מקופת פיצויים

  28. השלמת פיצויים חוק ההתנתקות

  29. פיצויים להורים שילדיהם טבעו

  30. פיצויים בגין התנכלות שוטרים

  31. תביעת פיצוי עקב סיכול ממוקד

  32. תביעה לפיצוי נפגעי עירוי דם

  33. פיצוי בגין ההפרש בשטח הדירות

  34. פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית

  35. ניתוק דוד שמש -תביעת פיצויים

  36. פיצויים בגין אסון גשר שפירים

  37. פיצוי בגין איחור במסירת דירות

  38. פיצויים עקב דליפה מצנרת המים

  39. תביעת פיצויים בגין כליאת שווא

  40. מענק פיצויים מוגדלים לעובדים

  41. תביעה לפיצוי בגין עקירת עצי זית

  42. התנגשות בארון פתוח - תביעת פיצויים

  43. תביעה שכנגד לתשלום פיצוי מוסכם

  44. התפרעות אוהדים - פגיעה תביעת פיצויים

  45. פיצויים בגין מו''מ בעסקת רכישה

  46. פגיעה בעין של ילדה - תביעת הפיצויים

  47. אחריות עירייה למפגעי ריח וזיהום אויר

  48. פיצויים לילדה שנדרסה כשחצתה כביש

  49. פגיעה התפוצצות רימון – תביעת פיצויים

  50. פיצוי בגין אי מימוש תניות חוזיות

  51. החזר כספים למעביד מקופת פיצויים

  52. פיצויים עקב הפרת חוק עבודה בישיבה

  53. פיצויים בגין פגיעה בחופש ההתאגדות

  54. פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין

  55. ילד נרמס ע''י המון - תביעה פיצויים

  56. מפוני גוש קטיף - פיצויים לבעלי עסק

  57. התפוצצות פגז מרגמה - תביעת פיצויים

  58. פרסומות ב-אס.אם.אס - תביעת פיצויים

  59. פיצוי חד פעמי במקום זכויות פנסיוניות

  60. עבודה במכירות בארה''ב - תביעת פיצויים

  61. התפוצצות זכוכית פגיעה בעין – תביעת פיצויים

  62. עובד שעזב וחזר לעבודה ולא קיבל פיצויים

  63. תביעה להחזר כספים ופיצויים בגין גביית יתר

  64. תביעה לתשלום כספי פיצויים בגין העלמת מידע

  65. פגיעת מחפרון ברכב פרטי חונה -תביעת פיצויים

  66. איסור הכניסה להר הבית - פיצוי כספי מהמדינה

  67. האם אפשר לתבוע פיצויים בנוסף לפיצויים מוסכמים

  68. פתיחת דלת של רכב חונה שגרמה לשבירת מראה של רכב -תביעת פיצויים

  69. אין אפשרות טכנית להשתמש בשירות "ביפון" של בזק ללא WIFI -תביעת פיצויים

  70. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון