1. בפני ערעור שהגיש איאד חרב (להלן - המערער) לפי סעיף 12 א' (א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט1959- [נוסח משולב] (להלן - חוק התגמולים), על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 7.4.98 (להלן - הועדה העליונה) שדחתה את ערעורו על החלטת הועדה הרפואית מיום 19.11.97 (להלן - הועדה המחוזית). 2. וזה הרקע העובדתי הנדרש לענייננו: א. ביום 20.10.93 קבעה הועדה המחוזית כי למערער נכות זמנית בשיעור של 20% בגין מחלת פסוריאזיס, לפי סעיף 10 לחוק התגמולים ובהתאם לסעיף 80 (3) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), תש"ל1969- (להלן - התקנות). ביום 28.4.94 החליטה הועדה העליונה כי למערער נכות זמנית בשיעור של 30% לאחר שקבעה כי מדובר בפסוריאזיס של העור בצורה מפושטת הגורמת דחייה ומופיעה באזורים חשופים כולל פנים, מצח, אוזניים ומפרקים וכן באזור איבר המין. ב. המערער הגיש בקשה לדיון חוזר בטענה כי מצבו הוחמר וכי מחלתו גורמת לו בעיה נפשית חמורה. ביום 25.5.95 החליטה הועדה העליונה כי לא הוכחה החמרה במצבו הרפואי של המערער, מאז הבדיקה האחרונה. הועדה קבעה את נכותו הצמיתה של המערער כך: 30% על פסוריאזיס בצורה קשה לפי סעיף 80 (4) לתקנות ו20%- על ארטריטיס סכיאטית עם השפעה בינונית על כושר הפעולה, לפי סעיף 35 (1) ג' לתקנות. בסיכום החלטתה קובעת הועדה: "מדובר בחולה עם פסוריאזיס קשה הפוגעת גם בפרקים ומשפיעה באופן בינוני על כושר הפעולה. הועדה מכירה לכן בנכותו כצמיתה". הנכות המשוקללת שנקבעה למערער היא בשיעור של 44%. ג. ביום 14.7.97 פנה המערער לועדה המחוזית להכיר בנכות נפשית הנובעת, לטענתו, מהפסוריאזיס. הועדה המחוזית דנה ובחנה את מצבו ובהחלטה מיום 19.11.97 קבעה כי אינה מוצאת כל עדות לפסיכופתולוגיה, מעבר לביטויי המצוקה הנפשית הנובעים ישירות ממחלת העור, אשר בגינה קיבל המערער את מירב האחוזים. לפיכך, החליטה הועדה המחוזית שלא להעניק למערער נכות נפשית נפרדת ונוספת על הנכות הרפואית שקיבל. ד. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לועדה העליונה אשר שמעה את המערער ובחנה את המימצאים הרפואיים ובהחלטה מיום 7.4.98 דחתה את הערעור. הועדה העליונה לא קיבלה את חוות דעתו של ד"ר מסאלחה, המומחה הרפואי מטעם המערער וקבעה כי אין לתובע נכות נפשית מעבר לנכות שנקבעה לו בגין הפסוריאזיס והארטריטיס. לפיכך, נותרה בעינה הקביעה כי למערער נכות משוקללת בשיעור של 44% לצמיתות. על החלטה זו הגיש המערער את הערעור בפני. 3. טיעוני המערער המערער טוען כי התקיימו בו נסיבות מיוחדות כנדרש בסעיף 34 לתקנות וכי הוא סובל מתגובה נפשית חמורה מזו ההולמת את הפגימה שהוכרה בו. לטענתו, היה על הועדה העליונה לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמו, ד"ר מסאלחה, שקבע כי יש לו סימפטומים ברורים של דיכאון, חוסר ריכוז וחרדות. לטענת המערער, שגתה הועדה כאשר לא קיבלה את חוות דעתו של ד"ר מסאלחה מהנימוק שחוות הדעת מבוססת אך ורק על תלונותיו הסובייקטיביות. לטענתו, סעיף 34 אינו דורש קיומם של מימצאים אובייקטיביים ולפיכך, די היה בתלונותיו הסובייקטיביות. כן טוען המערער כי שגתה הועדה העליונה כאשר קבעה כי שיעור הנכות בגין הפסוריאזיס כולל גם את הנכות הנפשית ולטענתו, ספק אם הרישא של סעיף 34 חוקק בסמכות שכן שר הביטחון הוסמך לקבוע רק את שיעורי הנכות, אך, לא היה מוסמך לקבוע כי פגימה מסויימת אינה מקנה נכות בכלל. מוסיף המערער וטוען כי קיימים בחוק שני מסלולים מקבילים: האחד - לפי סעיף 9 - המצוי בסמכות הועדה הרפואית והשני - לפי סעיף 34 לתוספת - המצוי בסמכות קצין התגמולים. לטענת המערער, משבחר במסלול על פי סעיף 9 אין המבחן הקבוע בסעיף 34 רלבנטי. לפיכך - כך טוען המערער - החלטת הועדה העליונה שגויה ויש לקבל את ערעורו. 4. טיעוני המשיב המשיב טוען כי בהתאם לסעיף 12 א' (א) לחוק התגמולים, בית המשפט אינו מוסמך לדון בערעור שכן לא מדובר בשאלה משפטית אלא בשאלה עובדתית רפואית בלבד. לטענתו, החלטת הועדה המחוזית לפיה המערער אינו סובל מפסיכופתולוגיה מעבר לביטויי המצוקה הנפשית הנובעים ממחלת הפסוריאזיס, הינה קביעה עובדתית רפואית ובית המשפט אינו מוסמך להתערב בה. לטענת המשיב, המועקה הנפשית אשר אינה עולה לכדי פסיכופתולוגיה ונובעת מהדחייה שגורמת המחלה, הובאה בחשבון במסגרת סעיף 80 (4) לתקנות והיא מקנה לנכה 30 אחוזי נכות. לטענת המשיב, החלטת הועדה העליונה שלא לקבל את מימצאיו של ד"ר מסאלחה, המומחה מטעמו של המערער, הינה החלטה שברפואה. לטענת המשיב, החלטה זו בדין יסודה שכן חוות דעתו של ד"ר מסאלחה התבססה אך ורק על תלונות סובייקטיביות של המערער, בלא שהיו עדויות אובייקטיביות העולות מן הבדיקות הרפואיות. לעניין הרישא של סעיף 34 לתקנות, טוען המשיב כי התקנה קובעת כי בקביעת הנכויות ואחוזי הנכות הניתנים בגין כל נכות, נלקחת בחשבון גם התגובה הנפשית הרגילה המלווה לאותה נכות. לטענת המשיב, אין כל סתירה בין סעיפים 9 ו34- לתוספת לתקנות ודווקא המערער סותר את עצמו כאשר מחד גיסא הוא מבקש לבטל את סעיף 34 ומאידך גיסא הוא מבקש להחיל עליו את אותו סעיף עצמו ומכוחו לפסוק לו אחוזי נכות נוספים. 5. סעיף 12 א' (א) לחוק התגמולים קובע: "חייל משוחרר או חייל בשירות קבע וכן קצין תגמולים רשאים לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד". בענייננו נסוב הערעור, רובו ככולו, על עניינים עובדתיים שברפואה ובכגון אלה בית המשפט אינו מוסמך לדון. הועדה הרפואית המקצועית דנה בעניינו של המערער, בדקה את המימצאים הרפואיים והחלטתה כי המערער אינו סובל מפסיכופתולוגיה הינה קביעה רפואית מובהקת שבית המשפט אינו מתערב בה. טענתו של המערער כי מתקיימות אצלו נסיבות מיוחדות הגורמות לכך שיש לו תגובה נפשית חמורה יותר, הינה עניין עובדתי רפואי אשר הועדה הרפואית המקצועית אמורה לבחון ולהחליט בו. העובדה כי בידי המערער חוות דעתו של מומחה מטעמו, אשר קבע כי לתובע סימפטומים של דיכאון, חוסר ריכוז וחרדות אינה מספקת. מחלוקות בין מומחים רפואיים הינן עניין של יום ביומו והעובדה כי מומחה רפואי אחד מחזיק בדעה שונה ממומחה רפואי אחר אין בה כדי להעיד על טעות בהחלטה המקצועית של הועדה הרפואית. כפי שעולה מהתיק הרפואי של המערער, החלטת הועדה המחוזית התקבלה לאחר שבדקה את המערער ובסיכום המימצאים נקבע: "... בבדיקתו של הנ"ל היום ועל פי תלונותיו לא נמצאה כל עדות לפסיכופתולוגיה מעבר לביטויי המצוקה הנפשית הנובעים ישירות ממחלת העור, אשר בגינה קיבל את מירב האחוזים ...". גם החלטת הועדה העליונה התבססה על בדיקת המערער תוך קביעת מימצאים רפואיים ודחיית חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם המערער. יש לדחות את טענת המערער כי הועדה טעתה בכך שלא סמכה את ידיה על חוות דעתו של המומחה מטעמו וכי נימוקיה שגויים. הועדה העליונה בדקה את התובע וקבעה את מימצאיה על בסיס התרשמותה ממצבו. מדובר בועדה רפואית מקצועית ובמימצאים עובדתיים שברפואה. החלטת הועדה העליונה שלא להסתמך על חוות הדעת של ד"ר מסאלחה שהוגשה מטעם המערער מהנימוק שאינה מבוססת על מימצאים אובייקטיביים אלא רק על תלונות סובייקטיביות של המערער, הינה, אף היא, קביעה עובדתית רפואית ולא מצאתי בה כל פגם. 6. יש לדחות את טענתו של המערער כי יש לבטל את סעיף 34 רישא לתוספת לתקנות מחוסר סמכות. סעיף 34 הנ"ל קובע: "תגובה נפשית שנובעת מנכות גופנית. דרגת הנכות הקבועה לצד פגימה גופנית כוללת גם את הנכות הנפשית הנובעת ממנה; אולם אם מצאה הועדה הרפואית כי התגובה הנפשית חורגת בעוצמתה מזו ההולמת את אותה פגימה, רשאית היא לקבוע דרגת נכות נוספת עבור התגובה הנפשית, כמפורט להלן: ...". סעיף 34 אינו קובע כי לא יינתנו אחוזי נכות בגין נכות נפשית. כל שנקבע בסעיף הוא כי בקביעת אחוזי הנכות נלקחים בחשבון התגובות הנפשיות הרגילות המלוות את אותה נכות, אלא אם כן מדובר במחלת נפש או בתגובה נפשית חורגת המזכה את הנכה באחוזי נכות נוספים על פי המפורט בסעיפים 34 א'-ה' לתקנות. כך גם בענייננו. סעיף 80 (4) לתקנות קובע כי בגין eczema כרונית "בצורה קשה, ההפרעות כלליות, ניכרות ומעוררות דחייה" יוענקו לחולה 30% נכות. מכאן, שעל עצם העובדה שהמחלה גורמת למצוקה נפשית, קיבל המערער את אחוזי הנכות בהתאם לאותו סעיף וכדי לקבל אחוזי נכות נוספים בגין מחלה נפשית אין די במצוקה הטבעית המלווה את הפגימה שבגינה ניתנה הנכות, אלא יש להוכיח קיומה של מחלה נפשית או תגובה נפשית החורגת בעוצמתה מזו ההולמת את הפגימה וכזו לא נמצאה אצל המערער. 7. אשר לסעיף 9, לא מצאתי סתירה, כטענת המערער, בין סעיפים 9 ו34- לתוספת לתקנות. סעיף 9 קובע: "היתה פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי-אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי-אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות". —— סעיף זה קובע כי יש להכיר בנכות מוסבת, כלומר - נכות הנובעת באופן ישיר מפגימה מוכרת אף אם אינה נובעת באופן ישיר מחבלה או מחלה שאירעו בזמן או עקב השירות. לעומת זאת, סעיף 34 הנמצא בחלק הדן ב"תגובה נפשית שנובעת מנכות גופנית" דן במקרים אשר בהם הנכות הנפשית חורגת מן התגובה הנפשית הרגילה בגין אותה פגימה, הבאה במניין אחוזי הנכות הניתנים בגין הפגימה, ומפרט את אחוזי הנכות הנוספים שיש להעניק לנכה בהתאם לעוצמה ולסוג הפגיעה. לסיכום - ערעורו של המערער נסב על טענות עובדתיות שברפואה. המערער מבקש לקבוע כי חלות עליו הוראות סעיף 34 לתוספת לתקנות מאחר שהתקיימו בו נסיבות מיוחדות הגורמות לתגובה נפשית חמורה מזו ההולמת את הפגימה שהוכרה בו. הועדה העליונה בדקה את מצבו של המערער וקבעה שמצבו הנפשי אינו בדרגת חומרה המצדיקה הכרה בנכות נפשית בנפרד ובנוסף לאחוזי הנכות הרפואית המכסימליים שנקבעו לו בגין מחלתו. החלטה זו הינה מקצועית-רפואית בה בית המשפט אינו מוסמך להתערב ועל כל פנים לא מצאתי כל פגם בקביעת הועדה. לאור כל האמור, החלטתי לדחות את הערעור. המערער ישא בהוצאות ובשכר טרחת המשיב בסכום כולל של 2,500 ש"ח. ניתן היום, כ' בכסלו תשנ"ט, (9 בדצמבר 1998). המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. יהודית צור, שופטת צבאשירות צבאי