"האותיות הקטנות" בתנאי פוליסת ביטוח

.1המערערים, יגאל ומאירה גרין, הגישו תביעה בסדר-דין מקוצר כנגד המשיבים, דולב חברה לביטוח בע"מ, ויובל, סוכנות לביטוח בע"מ, לתשלום שוויה של מכוניתם אשר נגנבה ואשר היתה מבוטחת אצל המשיבה 1באמצעות המשיבה .2 בית המשפט קמא קבע, כממצא עובדתי, ממצא המעוגן היטב בחומר הראיות, לפיו ידעה המערערת היטב את התנאי אשר הותנה על ידי המשיבה 1בפוליסה. .2ב-נ/ 1- היא "הרשימה" המוצמדת לגוף הפוליסה - נאמר: "מוסכם בזה כי הביטוח מותנה בקיום מערכת ביטוחנית / כספומית / מנעולית תקינה שתופעל בכל עת שהרכב חונה. זמן התקנה עד 26.11.90". נקבע על ידי בית המשפט קמא, כממצא עובדתי, כי המערער אף הודיע לעובדי המשיבה 2, כי נושא התקנת הבטחונית - הוסדר על ידיו. התוצאה היתה כי בית המשפט קמא דחה את תביעתם של המערערים, בקובעו כי דרישתו של המבטח (המשיב 1) היתה תנאי סביר והגיוני וכי המערערים, אשר היו ערים לתנאי הזה, התעלמו ממנו, ולפיכך נדחתה התביעה. על כך הוגש הערעור שלפנינו. .3באי-כוח הצדדים הצהירו לפנינו כי הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא מקובלות עליהם, ואין על כך ערעור (ראה גם סעיף 1סיפא לעיקרי הטיעון של המערערים). .4באי-כוח המערערים תומכים יתידותיהם בסעיף 3לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981(להלן: "החוק"), האומר: "חובה להבליט הגבלות: תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יציינו בה בהבלטה מיוחדת: תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". בענייננו נמצאת ההגבלה לא בגוף הפוליסה, כשהיא מוחבאת בין הסעיפים השונים של הפוליסה, אלא הוצבה ברשימה המיוחדת, הספציפית לביטוח זה, מקום שם פורטו גבול האחריות של המבטח, נושא ההשתתפות העצמית ויתר התניות בנושא חפצים אישיים, הגנה משפטית, השתתפות עצמית, היעדר תביעות וכו'. טוען בא-כוח המערערים, כי אם לא פירט המבטח את ההגבלה בסמוך ל"נושא" שהוא נוגע לו, ומשנמנע המבטח לציין את ההגבלה "בהבלטה מיוחדת", הרי אין הוא זכאי להסתמך עליה. .5חוק חוזה הביטוח בא לתקן, ולו במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה ביטוח. מגמה נוספת וספציפית יותר בחוק היא "שהמבטח לא יוכל להתחמק מאחריותו או להגבילה מכח 'האותיות הקטנות' שהחכים להביא בין תנאי הפוליסה" (א' ידין, "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981", פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים), עמ' 18). מגמה זו משתקפת בסעיף 3אשר נתן בידי המבטח את הברירה לפרט את ההגבלה בפוליסה "בסמוך לנושא" - הנוגע לה - או לציין את ההגבלה ב"הבלטה מיוחדת". "הסיפא של הסעיף קובע מה התוצאה אם המבטח לא קיים את החיוב המוטל עליו לפי הרישא. לא צפוי לו עיצום פלילי, גם לא נקבע שתנאי או סייג שלא הובלטו יהיו בטלים מעצמם, או ניתנים לביטול. התרופה המוקנית למבוטח היא סתימת הטענה של המבטח החפץ להסתמך על תנאי או סייג שלא הבליט באחת הדרכים האמורות. נמצא שיש כאן חיוב על פי דין, "שעיצומו בשטח הדיוני בלבד" (הדגשה שלי - א' א' א') (א' ידין, שם, בעמ' 40). ברע"א 3577/93 [1] קבע כבוד הנשיא שמגר: "הסעיף (סעיף 3- א' א' א') אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח ידע את הסייגים לחבות" (ההדגשה שלי - א' א' א') (רע"א 3577/93 [1]). .6לאור האמור לעיל נראה, כי כוונת המחוקק היתה שהסעד הדיוני המצוי בסעיף 3לחוק יחול רק מקום בו המבוטח לא ידע על הסייגים לחבות, אשר הוגנבו אל הפוליסה באמצעות אותיות קטנות. במקרה שלפנינו, אין בהוראת סעיף 3לחוק כדי להושיע את המערערים, שכן נקבע כממצא עובדתי על ידי בית-משפט קמא כי התובעים ידעו בכל עת על קיום ההתנאה בפוליסה בעניין הבטחונית ובחרו להתעלם ממנה. וכאמור, באי-כוח הצדדים הצהירו, כי הקביעות העובדתיות של בית-משפט קמא מקובלות עליהם, ואין על כך ערעור. .7בא-כוח המערערים נשאל איה, לגירסתו, המקום הראוי בפוליסה לציין את ההגבלה, דהיינו: היכן ניתן למצוא בפוליסה את "הנושא" שאליו יש להצמיד את ההגבלה. אולם, כמובן, לא היתה בפיו כל תשובה. כאמור לעיל, לא הוטמנה ההגבלה בין הסעיפים השונים של הפוליסה, אלא פורטה ב"רשימה" המיוחדת שהוצמדה לפוליסה, רשימה המפרטת אחת לאחת את התניות המיוחדות של ביטוח ספציפי זה. אשר על כן, נראה לנו כי בזאת מילא המבטח אחרי הוראות סעיף 3לחוק. .8המערערים מנסים להסתתר אף מאחורי סעיף 4לחוק. סעיף 4לחוק קובע: "מצורפות לפוליסה - נזכרה בחוזה תשובה שהשיב המבוטח בכתב לשאלה שהציג לו המבטח, יצורף לפוליסה העתק מהתשובה; תשובה שהעתקה לא צורף לפוליסה אין המבטח זכאי להסתמך עליה". לגירסת בא-כוח המערערים, קיימת אי-התאמה בין הצעת הביטוח לבין הפוליסה אשר הוצאה; על כן חייב היה המבטח להודיע על כך למערערים בכתב, ומשלא צורפה הצעת הביטוח לגוף הפוליסה, הרי מנוע המבטח מלהסתמך עליה, וזאת, מכוח סעיף 4לחוק. .9בגוף הצעת הביטוח (נ/2) נרשם במפורש: "כפוף לבטחונית תוך 7ימים". נראה לנו, כי כאשר שוב אין מחלוקת בדבר ידיעתם של המערערים על-אודות הגבלה ספציפית זו, הרי לא יוכלו המערערים להסתמך על סעיף 4לחוק. בענייננו נראה, כי גם אם הצעת הביטוח נ/ 2היתה מצורפת לגוף הפוליסה, לא היה בכך כדי לשנות את מצבם של המערערים. עובדה היא - שאין עליה מחלוקת - כי הם לא רק ידעו בפועל על-אודות הגבלה זו, אלא אף הצהירו לפני עובדיה של המשיבה 2, כי הם אכן מילאו אחרי הגבלה זו והתקינו בטחונית במכוניתם. בנסיבות אלה, צירוף הצעת הביטוח לפוליסה לא היתה משנה דבר. .10המלומד פרופ' אורי ידין סובר, כי יש לצמצם את פרשנותו של סעיף 4הנ"ל רק "למקרים שמבטחים הסתמכו על תשובות של מבוטחים שלא היה ברור די הצורך אם באמת ניתנו על ידם ואם בצורה ובפרטים שנטען ע"י המבטח" (א' ידין שם, בעמ' 1). .11בית המשפט העליון אימץ פרשנות מצמצמת זו בקובעו כי כל קביעה אחרת עלולה להוליד תוצאות בלתי-נסבלות (ראה ע"א 2230/92 [2]). .12נראה, כי לאור הממצאים העובדתיים, המוסכמים כיום על באי-כוח הצדדים, אין בהוראות סעיף 4לחוק כדי להושיע את המערערים. בית המשפט קמא הגיע למסקנה המשפטית הנכונה, ואין לגלות כל פגם בפסק הדין נושא הערעור. .13לפיכך, אני מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולהשאיר בעינו את פסק הדין של בית-משפט קמא. השופט ד' בר אופיר: אני מצטרף לחוות-דעתו של חברי הנכבד, השופט א' אבן ארי. בענייננו עמד המבטח במילוים של התנאים שבסעיף 3לחוק חוזה הביטוח, על פי שניים אלה: א. הרשימה המצורפת לגוף הפוליסה מכילה באורח ברור ומפורש את התנאי המחייב התקנת מנעול ביטחון במכונית, כתנאי לתחולתו של הביטוח; ב. הדרישה המתייחסת להתקנת מנעול ביטחון נכללה במפורש גם בהצעת הביטוח שקדמה לפוליסה. בית-משפט קמא קבע בפסק-דינו, כי המערער ידע על דרישתה של המשיבה להתקין מנעול ביטחון במכונית המבוטחת, אך לא עמד בדרישה זו. לנוכח ידיעתו הסובייקטיבית של המבוטח בדבר דרישה מיוחדת זו של חברת הביטוח, אין עוד חשיבות למיקומו המוטמן או המובלט של תנאי מגביל בפוליסה. ההוראה שבסעיף 3לחוק חוזה הביטוח באה לגונן על מבוטחים על מנת שלא יילכדו בהוראותיה של פוליסת ביטוח, בלי שיידעו מהם התנאים המגבילים את חבותה של חברת הביטוח. אולם, משידע המבוטח בפועל על דרישה מסוימת של חברת הביטוח שמילויה מצידו הוא תנאי להתקשרות הביטוחית, הרי, כפי שאמרתי, אין חשיבות למיקומו של התנאי המגביל באותה פוליסה. השופטת ר' שטרנברג-אליעז: בעידן הביטוח, הרווח בכל תחום מתחומי הפעילות הכלכלית, מקובל לרכוש הגנה מפני סיכונים תמורת תשלום. חוזה הביטוח, המנוסח על ידי המבטח, זכה להתייחסות נפרדת מדיני החוזים הכלליים, בחוק חוזה הביטוח. אחת ממטרות החוק, שעליה ניתן ללמוד מהמבוא (הצעות חוק 1209, י"א בחשוון תשל"ו, 16.10.75) היא חיזוק מעמדו של המבוטח באמצעות כמה הוראות כופות, והטלת חובות פורמאליות על המבטח, כתנאי לשמירת זכויותיו (סעיפים 2(ב) סיפא 3, 4, 16(א) לחוק). פרק א' לחוק חוזה הביטוח, מוקדש ל"הוראות לכל סוגי הביטוח". סימן א' בפרק זה עוסק ב"חוזה הביטוח", שהוא חוזה בין המבטח לבין המבוטח, המחייב את המבטח לשלם תגמולים תמורת דמי ביטוח, בקרות מקרה הביטוח. המחוקק מצא לראוי להגן על המבוטח, המקבל על עצמו תניות שניסח המבטח, באמצעות הוראות צורניות חד-משמעיות, לגבי מיקומן של תניות פטור או הבלטתן בחוזה הביטוח, על פי בחירתו של המבטח (ראה אורי ידין "חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981", פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר) בעמ' 39). סעיף 3לחוק, נושא כותרת המעידה על תכלית ההוראה: "חובה להבליט הגבלות". במבוא להצעת החוק נאמר, כי מדובר באמצעים לחיזוק מעמדו של המבוטח, המתקשר בחוזה ביטוח שנוסח במלואו על ידי המבטח: "שעל המבטח לקיים כדי לשמור על זכויותיו... ומניעת המבטח מהסתמך על 'ליקויים' שאינם מכריעים לגבי חבותו". בא-כוח המערערים הפנה אותנו אל דברי הכנסת מיום 2.2.81, שמהם עולה תכלית החקיקה: "נקודה שניה מתייחסת לסעיף .3המבטח חייב להבליט בפוליסה, הגבלות וסייגים לחבות: לא הובלטו - אין המבטח יכול להסתמך עליהם... שאם חברת הביטוח רוצה להטיל הגבלות על המבוטח ולסייג את התחייבותה כלפיו, היא חייבת להבליט את זה באותיות מאירות עיניים, במקומות ברורים, ולא יהיה אפשר להגניב את זה ואח"כ להגיד: חתמת וזה כתוב בהסכם הביטוח". סעיף 3משתלב בתכלית הערכית של החוק, ומהווה נדבך להגנה על אינטרס המבוטח (רע"א 3577/93 [1]). בסעיף 39(א) לחוק חוזה הביטוח נקבע, כי אין להתנות על סעיף 3, שהוא סעיף כופה ("יוס קוגנס"). התכלית החקיקתית היא לאזן, באמצעות ההוראות הצורניות, בין עניינה של חברת הביטוח להתנות על חבותה, לבין עניינו של המבוטח, לשקול אם הוא מוכן לקבל עליו את התנאים שהציבה חברת הביטוח לקיום חיוביה על פי הפוליסה, וכן להבהיר לו, כי אם לא יקיים את התנאי המגביל שהציב המבטח, לא יהיה זכאי לדמי הביטוח, בקרות האירוע הביטוחי. המחוקק מצא לראוי לנקוט סנקציה חמורה בגין הפרת הוראות הניסוח: "תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". החוק מתנה אכיפת סייגים לחבות המבטח בקיום ההוראות הצורניות בקפידה. המדיניות השיפוטית העולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה מחייבת הקפדה על ההוראות הצורניות, שכן הצדדים להתקשרות בחוזה הביטוח אינם שווים, והמחוקק חפץ להעניק הגנה מיוחדת למבוטח. "מבין המשמעויות (הלשוניות) השונות שהטקסט החקיקתי סובל (כיצירה בלשנית) יש לבחור באותה משמעות (משפטית) המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטקסט החקיקתי... זוהי אמת המידה העיקרית על פיה ניתן מובן לטקסט משפטי" (אהרן ברק, פרשנות במשפט (כרך שני) עמ' 85וכן ע"א 1/73 48[3]). המבחן מוצב בסעיף 3סיפא, הוא מבחן אובייקטיבי. ידיעתו הסובייקטיבית של המבוטח בדבר קיום הסייג או התנאי אינה רלוואנטית לצורך הפעלתו. לאור מבחן זה, מזמין אותנו המערער לבדוק את מיקומו של הסייג בפוליסה שלפנינו (נ/1), המורכבת מטקסט באותיות קטנות (שני עמודים), הנושא כותרת "הפוליסה" ו"הרשימה" (עמ' 1). בפוליסה מחולק הטקסט לפי נושאים, והסייג אינו מופיע ביניהם. הנה כי כן, לא עמדה המשיבה בתנאי הראשון של סעיף 3"בסמוך לנושא". אם כך, יהיה עלינו לבדוק, אם הובלט התנאי "הבלטה מיוחדת". לטענת המשיבה, ממוקם התנאי במסמך המודפס באותיות גדולות, כאשר הכוונה ל"רשימה" המצורפת לפוליסה והמודפסת באותיות גדולות יותר מאלה שבפוליסה. עיון ברשימה מלמד, כי מיקומו של התנאי נקבע בסיפא למסמך ואינו מופיע בהבלטה כלשהי בטקסט. דא עקא, שהתנאי מודפס בסוף הרשימה, כשלצד כל הפרטים המופיעים בצד ימין, מלבד התנאי, מצויים מספרים בטור שבצד שמאל. סיכום הפרמיה-נטו השנתית מופיע מצד שמאל, בסוף הטור המספרי. במצב כזה, נתונה תשומת הלב בראש ובראשונה למידע המספרי ולא לתנאי, המובלע מצד ימין של הרשימה, כשלצידו אין שום מספר. למעשה, אין הוא שייך כלל, מבחינת התוכן, לטקסט המופיע ברשימה, ואינו בולט במיוחד ("הבלטה מיוחדת"). העברת הפוליסה והרשימה במבחן האובייקטיבי מביאה לידי מסקנה, כי המשיבה לא עמדה בתנאי הסעיף 3לחוק, ומשום כך לא היתה רשאית להסתמך על הדרישה להרכבת הביטחונית, כתנאי לקיום הפוליסה. אמנם, המשיבה הוכיחה כי המערערים ידעו על הדרישה, אך אין להסיק מכך כי הבינו שאי-התקנת הביטחונית, אשר אינה אלא תוספת למערכת האזעקה שהותקנה כנדרש, תשלול מהם את זכויותיהם על פי הפוליסה. לדעתי, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין הדוחה את התובענה ולהחזיר את העניין לבית-משפט קמא לשם קביעת גובה הסכום שעל המשיבה לשלם למערערים, עקב גניבת המכונית המבוטחת. סיכומו של דבר: הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור ולהשאיר בעינו את פסק הדין של בית-משפט השלום. באי-כוח הצדדים הסכימו לפנינו, כי בית המשפט קמא הכפיל את סכום ההוצאות אשר הוטלו על המערערים, וזאת במעמד צד אחד, ועל כן מוסכם עליהם כי המשיבים, במאוחד ובנפרד, לא יגבו יותר מהסכום המקורי - 000, 5ש"ח בצירוף מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. המערערים, במאוחד ובנפרד, ישלמו למשיבים במאוחד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 000, 5ש"ח בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית צמודה ומצטברת של % 5לשנה, מהיום ועד לפירעון. הערבות הבנקאית אשר הופקדה על ידי המערערים תועבר לידי בא-כוח המשיבים. ניתן והודע היום, 14.2.95, בהעדר באי-כוח הצדדים.פוליסה