1. התובע יליד 7/69, נפגע בשתי תאונות דרכים האחת ב-14.1.93 (להלן: "התאונה הראשונה") והשניה ב-10.7.93 (להלן: "התאונה השניה") . בעת ארוע התאונות היה איפוא התובע כבן 24 שנים ולפי דבריו בוגר 12 שנות לימוד (מכונאות), מכונאי טנקים בעת שרותו הצבאי ולאחריו: מנוחה, שהות בחו"ל ועיסוק בעבודות שונות כגון: מכונאי, אחזקה כללית, נגרות, שיפוץ רדיאטורים ופגושים, זמר ומרקיד. 2. אין מחלוקת כי על התאונות חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 והתקנות על פי החוק וכי על הנתבעות האחריות לפצות את התובע על נזקיו, באם וככל שהיו, יהיו והוכחו - בהתייחס ובהקשר לתאונה הרלוונטית לגביה. בתאונה הראשונה חבות נתבעות 2 ו-3 (מנורה ואבנר) (להלן: "נתבעת 2"). בתאונה השניה חבות נתבעות 1 ו-3 (אריה ואבנר) (להלן: "נתבעת 1). 3. המחלוקות הינן בשיעור נזקי התובע, חלות ותקפות חוו"ד המומחים האורטופדיים שמונו כמפורט להלן. לתאונה הראשונה - מונה מומחה בתחום האורטופדי והוא ד"ר א. שטרן (ע"י בימ"ש של ערעור). לתאונה השניה - מונה מומחה בתחום האורטופדי והוא ד"ר עמרמי (הודעה מוסכמת של הצדדים והחלטה מ28.3.95-) . 4. הראיות שהובאו היו חוו"ד המומחים אשר גם נחקרו על חוות דעתם, מטעם התביעה העיד התובע בלבד (בחינת עדותו תהיה כשלנגד עיני סעיף 54 לפקודת הראיות והכלל בדבר הסקנת המסקנה לחובת הנמנע מהבאת ראיות שיכולות לתמוך בטענותיו כגון מעביד) ומטעם הנתבעות לא הובאו עדים. הוגשו מסמכים מכל צד. 5. התובע והנתבעת 1 מבקשים להסתמך, זה לצורך האדרת נזקי התובע וזו לשלילתן, על שתי חוות הדעת. הנתבעת 2 סבורה כי גישתם מוטעית וכי כל אחת מחוות הדעת מתייחסת לאחת משתי התאונות ובלבד, ואין להקיש וללמד מהאחת לשניה ובפרט כך ביחס לתאונה הראשונה לה חבה מרשתו. טענות הנתבעת 2 הניחו דעתי ושכנעוני בצדקתה. א) עמדת הנתבעת 1 (ביחס לתאונה השניה) בסיכומיה עומדת בסתירה לעמדתה בהליכים המקדמיים, המבוטאת בהצהרת בא כחה בדיון מ11.7.96- לפיה חוות דעת המומחה לתאונה הראשונה אינה מחייבה כלל ("אני מסכימה כי ממילא זה (חוו"ד ד"ר א. שטרן לתאונה הראשונה - א.ק.) איננו מחייב את הנתבעת שלי"). אין כל הסבר והצדקה לסטות מהצהרתה המחייבת של נתבעת 1. ב) מינוי מומחה אורטופדי לתאונה הראשונה נעשה על ידי בימ"ש של ערעור במסגרת הליך שבין נתבעת 2 לתובע. עפ"י הסכמת הצדדים והחלטת בימ"ש של ערעור (מ2.4.96-) מונה מומחה בתחום האורטופדי ליתן חוות דעתו ביחס לתאונה הראשונה "בלבד", חוו"ד המומחה מהתאונה השניה לא תועבר אליו וזו "לא תחול בכל הנוגע לתאונה מינואר 93" (התאונה הראשונה). ג) מינוי מומחה אורטופדי לתאונה השניה נעשה על ידי הצדדים בהסכמה (הודעה מוסכמת מ28.3.95-). רק לאחר שניתנה חוות דעתו, ממנה התברר לב"כ התובע (?) דבר קיומה של התאונה הראשונה, תוקן כתב התביעה על דרך הוספת התאונה הראשונה וצורפה הנתבעת 2. ד) מינוי מומחה אחר לתאונה הראשונה נעשה, למעשה, אף הוא בהסכמת הצדדים, בפני ביהמ"ש של ערעור, תוך הסכמה לשלילת תוקפה וקיומה של חוו"ד המומחה שמונה לתאונה השניה ואשר התייחס בחוות דעתו לשתי התאונות. ה) המצב המשפטי והמסקנה המתבקשת מהסכמות הצדדים ודרכי המינוי כמו גם העקרונות הנורמטיביים המחייבים לענין זה מחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היא, שלכל הפחות ביחס לתאונה הראשונה אין תחולה ותוקף אלא לחוות הדעת של המומחה שמונה לצורך כך והיא של ד"ר שטרן. ו) ביחס לתאונה השניה דומה כי המסקנה תהיה שונה, קרי ניתן יהא ללמד על מצבו הרפואי של התובע והשפעתה על כשרו משתי חוות הדעת נוכח הסכמה (או אי התנגדות) העולה מסיכומי הצדדים הרלוונטיים, חרף הצהרת ב"כ נתבעת 1 בדיון מ11.7.96- לפיה חוות דעת המומחה בתאונה הראשונה לא תחייבה. אין ספק כי באופן ניהול המשפט ומסיכומי התובע ניתן להסיק בוודאות כי התובע אוחז בשתי חוות הדעת, לעשות בהן שימוש למטרותיו ביחס לשתי התאונות, תוך שהוא מבקש להעדיף האחת על פני רעותה לטובתה. כן אין ספק כי מסיכומי הנתבעת 1 ניתן להסיק בוודאות שהנתבעת אוחזת בשתי חוות הדעת, לעשות בהן שימוש למטרותיה, ביחס לתאונה השניה, תוך שהיא מבקשת לרוקן מתוכן את חוות דעת המומחה שמונה בענינה, על סמך חוות דעת ועדות המומחה שמונה לתאונה הראשונה. לפיכך אין מקום שלא להסיק ולקבוע כי ביחס לתאונה השניה יקבע מצבו הרפואי של התובע והשפעתה על כשרו, מכל חומר הראיות לרבות זה שקשור לתאונה הראשונה. ז. טענות הנתבעת 2 בסיכומיה לרבות האסמכתאות בהודעתה מ6.11.95- ובסיכומים, מקובלות עלי ומבססות מסקנתי כי ככל שהדבר נוגע לתאונה הראשונה, אין איפוא בפני אלא חוות דעת ועדות המומחה הרלבנטי - ד"ר א. שטרן. 6. התאונה הראשונה א) כאמור, לבדיקת מצבו הרפואי של התובע בגין התאונה הראשונה מיום 14.1.93, מונה מומחה בתחום האורטופדי, הוא ד"ר א. שטרן. המומחה בדק את התובע ועל פי חוות דעתו נפגע התובע בראשו, צווארו, עמוד שדרה מותני וברכיו ולא איבד הכרתו. בבדיקה ראשונית בחדר המיון נמצאה רגישות לאורך חוליות הצוואר התחתונות ומעל לחוליות המותן התחתונות ללא חסר עצבי ולא נמצאו סימני חבלה בצילום. טופל בפזיוטרפיה ואנלגטיקה. המומחה מצא כי לאחר התאונה, ביחס אליה נדרש ליתן חוות דעתו ולפני בדיקתו את התובע, היה זה מעורב בת.ד. נוספת (10.7.93) כאשר עפ"י הפגיעות והממצאים לא ניתן, באופן קליני ולעת הבדיקה, להפריד ביניהם ביחס לממצאים. עוד מצא המומחה, כי בחומר הרפואי שהומצא לו, התובע סבל עובר לתאונות מכאבי גב תחתון עם ממצאים של רגישות באזור הסקרום, אזור בו נמצאה רגישות גם בעת בדיקתו וכן מצא רישום המציין כאבי גב עם סימנים קליניים קלים, עוד קודם לתאונות. מכל מקום, בבדיקתו הקלינית על ידי המומחה, לא נמצאה הגבלה בתנועות צוואר וע"ש מותני ולא נמצאו סימני חסר מוטוריים. ביחס לתלונות התובע בדבר לקוי תחושה בירך שמאל מציין המומחה כי תלונות אלה לא קונסיסטנטיות, ללא דרמטום אנטומי מוגדר ולא נמצאה על ידו קורלציה קלינית אוביקטיבית בין הממצאים ההדמייתיים שתוארו בבדיקות C.T. של הצוואר והבדיקה הקלינית באשר לבלט הדיסקוסים. ועוד, לדברי המומחה ממצאים אלה (ב-C.T.) אינם בהכרח חבלתיים במקורם והם מופיעים באחוז גבוה ביותר של האוכלוסיה הבריאה, ללא תלונות על כאבים או הפרעה כל שהיא ולממצאים אלה, כשלעצמם, ללא תמיכה קלינית אוביקטיבית אין כל משמעות תפקודית. המומחה מוסיף כי ממצא של ספונדילוליזיס חד צדדית בחוליה L5 נראה גם בצילומים שקדמו לארוע התאונה, ממצא זה הינו מולד, אין בו ולו כל קשר לתאונה, ממצא זה יכול לעתים להסביר כאב בגב תחתון ותלונות לענין זה - כאבים ותלונות אשר כאמור היו עובר לתאונות. כן מציין המומחה כי בדק את ברכיו של התובע, לא מצא קיומה של כל הפרעה ולא שמע מהתובע כל תלונה על הפרעה באזור זה. התלונות שהביע התובע בפני המומחה היו לענין כאבי גב תחתון, לעתים רגל שמאל נרדמת, כאבי צוואר וכן כי ידו השמאלית לעיתים נרדמת בעיקר בקור. לאור כל האמור, מצא המומחה כי בהתייחס לתלונות התובע, נוכח עברו והעדר הממצאים בקשר עם התאונה, לא נותרה לתובע כל נכות. התובע חלק על חוות הדעת והמסקנה וביקש לחקור את המומחה וכך היה. המומחה העיד בפני ונחקר על ידי ב"כ הצדדים. בעיקרו של דבר תקף התובע את חוות דעת המומחה ודבריו בהתייחס ובהתבסס על חוו"ד ד"ר עמרמי שנדרש להתייחס לתאונה השניה ואשר עפ"י הסכמת הצדדים והחלטת בימ"ש המחוזי, אינה חלה על התאונה הראשונה - דנן. מסיכומי התובע עולה התיחסות בדבר חוסר מקצועיותו של המומחה בכלל ולאופן בדיקתו והתיחסותו לתובע בפרט ולא מצאתי בטענות אלה כל שמץ של ממש בעיקר מששאלת המקצועיות ואופן הבדיקה לא הועלו על ידו בחקירה ובפני המומחה. דוקא ב"כ הנתבעת הוא שביקש את המומחה להתיחס לנסיונו והתרשמותי מהמומחה - חוות הדעת ועדותו - היו כי הוא מומחה של ממש בתחומו ואף לעילא. נושא נוסף עליו מיקד התובע את חקירת המומחה היה בדיקת C.T. שעבר לאחר התאונה השניה ותשובות המומחה הניחו דעתי כי אין בהן לשנות מקביעתו בחוות הדעת שלפיה לא נותרה ואין לתובע כל נכות בתחום האורטופדי ובודאי שלא לאחר ובגין התאונה הראשונה (כזכור המומחה בדק את התובע לאחר התאונה השניה). ב"כ הנתבעת 1 ביקש ללמוד מהמומחה דנן אודות מצבו הרפואי של התובע בגין התאונה השניה נוכח האמור בחוות דעת מומחה זה, לפיו "באופן קליני לא ניתן כיום להפריד בין שתי תאונות אלה באשר לממצאי הבדיקה" ושתוצאתה - העדר נכות. ברם, ב"כ התובע התנגד לשאלה זו באשר סבר וביקש (פרוט' 19) כי חוות דעת ד"ר שטרן תחייב ביחסי הצדדים לתאונה הראשונה בלבד והנה, בסיכומיו סטה, חרג, הסכים וביקש למעשה התובע ללמד מחוות דעת אחת לרעותה - אם כי בכיוון ההפוך, קרי - מחוו"ד המומחה בתאונה השניה לחוו"ד המומחה בתאונה הראשונה. כפי שציינתי לעיל, אני נכון לכבד הסכמת הצדדים, נטיתם והרחבת טענותיהם ביחס לתאונה השניה. גם לעבר הממצאים וחוות הדעת מהמומחה בתאונה הראשונה. מכל מקום, המומחה, ד"ר שטרן, אשר בדק את התובע אחרון, ציין כאמור בחוות דעתו כי באופן קליני לא ניתן כיום להפריד בין שתי התאונות באשר לממצאים ושתוצאתם - העדר ממצאים של ממש בקשר עם התאונה ושלעת בדיקתו - אין לתובע נכות בתחום האורטופדי. בעדותו מוסיף המומחה ומבהיר כי (פרוט' 19) הממצאים בבדיקה הקלינית שלו אינם מתייחסים לפגיעה X או Y אלא מתייחסים לממצאים הקליניים האובייקטיביים שמצא בבדיקתו באותו יום, בלי להתייחס לארוע ספציפי ושתוצאתם: "לתובע אין נכות ולא משנה כתוצאה ממה". אשר לכשרו של התובע, מציין המומחה כי בבדיקתו מצא את התובע מתנועע בחופשיות לכל אורך שלבי הבדיקה כולל בעת הסרת הבגדים ולבישתם. על מיטת הבדיקה עבר התובע ממצב שכיבה לישיבה, ללא קושי עם כפיפה קדמית מלאה של עמוד השדרה לכל אורכו. בעמידה היו תנועות הכיפוף, היישור וההטיות מלאות, כך גם בתנועות ע"ש צווארי, תנועות הברכיים והיציבות התקינה. המומחה מתייחס גם לאפשרות של השפעת ממצאים שנמצאו בתובע ללא קשר לתאונה אלא בקשר עם עברו ושיכולים להסביר תלונות סובייקטיביות על כאבים, לדוגמא באזור גב תחתון, ואולם אין לאלה השפעה על כשרו עפ"י בדיקותיו ומצבו וממילא אלה אינם קשורים לתאונה. סופו של דבר, עפ"י הראיות שהובאו בפני ומששוכנעתי לקבל מסקנות המומחה בחוות דעתו ועפ"י עדותו אני קובע כי לתובע אין ולא נותרה נכות בקשר עם התאונה הראשונה ואין כל השפעה לפגיעותיו בתאונה זו - שלא הותירו נכות - על כשרו - מכל בחינה שהיא. יצויין כי התובע עצמו העיד כי התאונה הראשונה קלה היתה ולא סבל ממנה ולמעשה אין ולא היתה לה כל השפעה על כשרו (פרוט' 48, 49) והדבר מחזק מסקנתי האמורה. ב) כאמור, ראיות התובע היו עדותו ומסמכים שצרף לצורך תמיכה בטענותיו וללא שיהיה בתוכנם משום הוכחה עצמאית (פרוט' 37-38 הצהרת בא כח התובע והחלטה בענין זה). ראיות התובע כאמור לעיל נסמכת איפוא על עדותו היחידה שתבחן עפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות. מתוך עדות התובע עצמה יש לקבוע את מהימנות הפחותה . כך בסעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית הודה במסירת תלונות שוא בדבר כאבי גב לצורך השתמטות ממטלות בצבא, בתלונות וטענות שוא לצורך השתמטות ממילואים ומטלות צבאיות (פרוט' 39-40, 40-41, 47, 48). מהימנות התובע נפגמת גם באופן התיחסותו לעיסוקיו ו"השתדלויותיו" לעסוק בעיסוקים התואמים למצבו - במומיו הנטענים על ידו (מומים אשר סבורני אינם בנמצא כלל - כעולה מחוו"ד המומחה ועדותו) - בבחינת הקטנת הנזק. בתשובות לגבי עיסוקיו עובר לתאונות השיב "לעיתים תכופות לא עבדתי אפשר להגיד שאני זקוק למנוחות רבות" (פרוט' 39). "אולי טיפה כאב לי אבל תפסתי טרמפ על זה... אם הרגשתי טיפה כאבים בגב אז התפנקתי עליהם (פרוט' 41). ואחרי התאונות ממשיך בדפוס התנהגות זה, ללא קשר לתאונות: "...נגמרו החופשות והחלטתי לנוח" (פרוט' 40) "נסעתי לטייל והפסקתי עבודתי עקב כאבים ולא מצאתי לנכון לחפש לי עבודה.. כשחזרתי מחו"ל גם לא חיפשתי" (פרוט' 42). לא זו אף זו, בתצהירו ביקש להציג העדרויות מעבודה (זו או אחרת) כנובעת מהתאונה ובעדותו התברר כי אלה היו ללא כל קשר אליה, כך מציין הוא כי הביא אישורים רפואיים להעדרויות ואולם אלה היו בשל "... שפעת, לא זוכר עוד, טחורים". (פרוט' 44) וכאשר עיקר ההעדרויות היו בשל בילויו ועיסוקו כזמר בלילות (פרוט' 42, 43, 44). כאמור, נאלץ התובע להודות בעדותו כי בכל הקשור לתאונה הראשונה, זו היתה קלה, ממנה לא סבל, למעשה אין ולא היתה לה כל השפעה של ממש על כשרו (פרוט' 48, 49). ג. התובע עתר לפצותו בראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות בעבר, הפסדי השתכרות בעתיד, נסיעות, הוצאות נלוות ועזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונזק שאינן נזק ממון. לטענת התובע - אשר לא הפריד נזקיו בין התאונות השונות - מדובר בריבוי מזיקים שגרמו לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה ולכן יש לחייבם באופן מלא כששאלת חלוקת האחריות תוותר להתדיינות בינם לעצמם. נוכח קביעתי לעיל בדבר אופן ההתיחסות - עפ"י הסכמות הצדדים והחלטת בימ"ש של ערעור - לתאונה הראשונה , אין לקבל את טענת התובע לייחוס נזקים כלליים משתי תאונות לכ"א מהנתבעות באופן מלא ודאי שלא ביחס לנתבעת בתאונה הראשונה שהרי הנתבעת בתאונה השניה (היא המזיק השני) היא המוצאת את הניזוק כמות שהוא, לטוב ולרע. בנוסף לכך, ניתן וצריך לבחון חלק מראשי הנזק בהתיחס לכ"א מהתאונות כך הוא לענין הפסדי השתכרות בעבר, הוצאות, עזרת צד ג' ואפילו הנזק הלא ממוני. ד. לטענת התובע יש לבחון את נזקיו על בסיס שכר עובר לתאונה, מעבודתו בחברת ישרד כמשפץ רדיאטורים ופגושים, בסך 2,000 ש"ח לחודש (משוערך לטענתו - 4,000 ש"ח) ואי כושר מלא של חודשיים בסיומם שב לעבודתו. ה. מכלל הראיות שהובאו בפני ובחינת ראיות התובע אשר התבססו כאמור על עדותו בלבד ומסמכים כאשר מהימנותו רעועה למדי כמפורט לעיל, נראה לי כי התאונה הראשונה לא גרמה לתובע כל נזק של ממש. התובע עצמו, כאמור, ראה בתאונה זו כנעדרת השלכה כלשהיא על כשרו וכקלה ביותר. התובע מקבל משנה תוקף לדבריו אלה ומחזקם מחוות דעת המומחה הרפואי ועדותו. התובע חזר בו מטענת חדשיים אי כושר והודה בעדותו כי שב לעבודתו לאחר התאונה ובספק נעדר שבוע (פרוט' 48, 49 "אולי הייתי שבוע בבית וחזרתי לעצמי, אני לא זוכר..."). ארוע התאונה הראשונה היה ב14.1.93- ועפ"י תלוש שכרו לחדש זה (תלוש שלא צורף על ידו ולמעשה ניתן לומר הוסתר - כעולה מפרוט' 46 ו41-) שהוגש על ידי הנתבעת בחקירתו הנגדית (נ/ב 2), לא נגרמו לתובע הפסדי שכר כלשהם לאחר ובשל התאונה הראשונה. (לא נטען ולא הוכח ניצול ימי מחלה/חופשה). אין כל ערך לתעודות אי כשר עליהן ביקש התובע לסמוך, באשר בפועל אין בהם ללמד על העדרות והתובע אישר בעדותו כי לא נעדר כלל ובספק לשבוע, לא הובאה ראיה קבילה להעדרות (מעביד, אישור, תלוש וכיו"ב) ומהימנותו של התובע לוקה ביותר מחסר בכלל (כמפורט לעיל) ובפרט בענין זה באשר לדבריו הציג אישורים רפואיים לבסס העדרות מהעבודה בשל התאונה, בעוד תחלואיו היו שפעת וטחורים (פרוט' 43), תחלואים אשר אין צורך לומר, כי אין להם דבר לארוע תאונת הדרכים הנטענת. מעבר לכך טענות הנתבעת מקובלות עלי לפיהן: לא הוכח כי נגרמו לתובע הפסדי שכר, הוכח כי לא היתה כל מניעה לשובו של התובע לעבודתו וכך עשה גם לדבריו, לתאונה אין ולא היתה כל השפעה על כשרו מכל בחינה שהיא גם לדבריו וגם עפ"י המומחה ותלונותיו ככל שהיו, נמצאו רעועות, בלתי מהימנות וללא כל ביסוס. לא הובאה כל ראיה מהימנה להוצאה כספית, לקשר בין זו לתאונה ולצורך בהוצאה זו בקשר עם התאונה. לפיכך אין כל בסיס וראיה כדין לפסוק לתובע סכום כלשהו בראשי הנזק המבוקשים על ידו ובהקשר לתאונה הראשונה גם לא לענין נזק שאינו נזק ממון עפ"י תקנה 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו1976- וזאת כאמור בהתבסס על דברי התובע עצמו ועל תאור הפגיעה מחוות דעת המומחה ועדותו שתוצאתה העדר נכות ופגיעה מזערית ביותר ללא כל השלכות ולו זמניות, אשר שכנעו אותי שאין זה המקרה לפסוק לתובע סכום כלשהו לנזק הלא ממוני. ו. התובע וב"כ אישרו קבלת תשלום תכוף בסך 2,000 ש"ח שהינו נכון להיום בסך 3,940 ש"ח (מעוגל) ולכאורה התובע חייב להשיבו לנתבעת אלא שהיא נאותה, לפנים משורת הדין, להכיר בסכום כשלהוא עבור נזק שאינו נזק ממון - אף שאין ולא נגרם לתובע נזק בענין זה ואין מקום לפסוק סכום, גם לא לפי תקנה 2 (ב) לתקנות הרלבנטיות. לפיכך, לא יחויב התובע להשיבו, מכח ויתור הנתבעת. ז. אין ספק ולא צריך להיות כזה, בדבר זכותה של הנתבעת להחזר סכום שהוציאה עבור שכ"ט מומחה, כעולה מהסכמת הצדדים והחלטת בימ"ש מחוזי מיום 2.4.96 (בר"ע 13156/95). הסכום הינו 2,340 ש"ח (נב3/) ונכון להיום 2,960 (מעוגל) . ח. הנתבעת עותרת עוד לזכותה בהוצאות בגין ההליך שניהלה במחוזי אשר לגביו נקבע כי אלה "ילקחו בחשבון במסגרת התביעה עצמה ותוך התיחסות לתוצאות חוות הדעת של המומחה...". נוכח התוצאה העולה מחוות דעת המומחה ועדותו סבורני כי הנתבעת אכן זכאית להוצאות בקשר עם ההליך במחוזי ואני קובע את הסכום לענין זה בסך 3,500 ש"ח + מע"מ כחוק, נכון להיום. ט. עוד עותרת הנתבעת לזכותה בהוצאות בהליך שבפני עפ"י תקנה 512 (ב) לתקסד"א. לטענתה, אמנם נפתח נגדה ההליך כדין ואולם הוא התמשך ונגרר נגדה על פני דיונים רבים על לא עוול בכפה, אף שנכונה היתה לסלק את התביעה בסכום שוויו האמיתי זה מכבר והתובע אחז בה כבת ערובה לשוא. תוצאת פסה"ד ביחס לתאונה הראשונה מאמתת ומבססת טענת הנתבעת וצדקתה, כי ההליכים התארכו כלפיה בשל התובע מעבר לסביר ומשהתביעה נגדה נדחתה בעיקרה, זכאית היא להוצאות ושכ"ט עו"ד. עיינתי בתחשיב הנזק של הנתבעת שהוגש ב12/96- והוא תואם למעשה את עמדתה ותוצאות פסה"ד, גם לאחר הבאת הראיות. הנתבעת התריאה בפני התובע והצהירה בפני ביהמ"ש, מיד לאחר שהוגשו תחשיבי הנזק, כי תביעות וציפיות התובע ממנה מוגזמות ומופרזות וכי תעמוד על זכותה להוצאות בסיום ההליך בשל התמשכות ההליכים כלפיה. (פרוט' 13 מיום 9.1.97). לפיכך, הניחה הנתבעת דעתי כי זכאית היא להוצאות ושכ"ט עו"ד, ואני קובע סכום זה בסך 7,000 ש"ח + מע"מ כחוק, נכון להיום. י. סופו של דבר איפוא, לענין התאונה הראשונה, תביעת התובע נגד הנתבעת 2 נדחית למעשה והוא ישלם הוצאותיה ושכ"ט עו"ד, בהליך שבפני ובהליך שהתקיים במחוזי, בסך כולל של 10,500 ש"ח + מע"מ כחוק. הסכום צמוד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. הסכום ששולם כתשלום תכוף יהיה איפוא על חשבון הנזק הלא ממוני (סעיף ו' לעיל). התובע ישיב לנתבעת 2 הוצאותיה לענין המומחה בסך 2,960 ש"ח להיום (סעיף ז' לעיל) וסכום זה צמוד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 7. התאונה השניה א) לבדיקת מצבו הרפואי של התובע בגין התאונה השניה מיום 10.7.93 מונה מומחה בתחום האורטופדי, הוא ד"ר עמרמי. בניגוד לצדדים בתאונה הראשונה, כאן עולה הסכמה משני הצדדים ולו עפ"י סיכומיהם, לפיה מצבו הרפואי של התובע ילמד ויקבע מכל חומר הראיות ומבלי להתעלם מחוות דעת המומחה האורטופדי שנתמנה לתאונה הראשונה, אם כי התובע מבקש להעדיף חוו"ד ד"ר עמרמי ועדותו ביחס לשתי התאונות ואילו הנתבעת 1 מבקשת להעדיף חוו"ד ד"ר שטרן ועדותו ביחס לתאונה שבאחריותה. נדמה לי שמבחינת התוצאה העיקרית בנסיבות התובע דנן, אין השפעה רבה להעדפת חוו"ד זו או האחרת, באשר על מידת ההשפעה של הפגיעות בתאונה הראשונה ו/או השניה על תובע עמדתי כבר לעיל ולפיה אין כל ראיה בדבר השפעה על כשרו מכל בחינה שהיא. לפיכך הרלבנטיות הינה, בעיקרו של דבר, לענין הנזק הלא ממוני. יוזכר כי המזיק השני מקבל את התובע הנפגע כפי שהוא (בהתייחס לטענת התובע לענין מזיקים במשותף) . המומחה ד"ר עמרמי, שמונה לתאונה השניה בעת שהתביעה התייחסה רק לתאונה זו, מצא עפ"י המסמכים שהוגשו לו קיומן של שתי התאונות, לפיכך התיחס לשתיהן וקבע נכות כללית (19% משוקלל) ו9.5%- לתאונה השניה, בהתבסס על סעיף 37 (5) א' ו37- (7) א' לתקנות (הגבלת תנועות בע"ש צוארי בצורה קלה והגבלת תנועות בע"ש מותני בצורה קלה). לאחר מכן נתבקש המומחה להשלים חוות דעתו ועשה כן בענין התיחסות לצורך במינוי נוירולוגי ואבחון מצבו של התובע לאור עברו ומסמכים נוספים שהומצאו לו. המומחה הגיע למסקנה כי אין למנות מומחה נוירולוגי וכי נוכח עברו הרפואי של התובע בהתייחס לע"ש גבי ומותני יש להפחית בשיעור נכותו כדלקמן: עבור הגבלת תנועות בע"ש צוארי בצורה קלה נותרו 5% נכות לכ"א מהתאונות ועבור הגבלת תנועות בע"ש מותני בצורה קלה נותרו 2.5% לכ"א מהתאונות. המומחה ד"ר עמרמי זומן לחקירה ומסר עדותו. התובע עותר כאמור כי חוו"ד ד"ר עמרמי ועדותו תאומץ, בעוד הנתבעת עותרת כי חוו"ד ד"ר שטרן ועדותו תאומץ. ד"ר א. שטרן בדק את התובע אחרון (10/96 וד"ר עמרמי בדק ב4/95- כעולה מסעיף 3 לסיכומי התובע). עיינתי בחוות דעת המומחים, בעדותם בפני ובסיכומי הצדדים לענין זה ואני מעדיף להתבסס, לצורך מצבו הרפואי של התובע והשפעת הפגיעות על כשרו, על חוו"ד ד"ר שטרן ועדותו. השתלשלות הענינים בהתיחס לד"ר עמרמי, מעת בדיקת התובע והמסמכים שעמדו בפניו אותה עת ולאחר מכן השלמת מסמכים הנוגעים לעברו של התובע וכלה בדבריו בעדותו, מובילה למסקנה כי לעת בדיקתו של התובע על ידי ד"ר שטרן ב10/96, לא נותרה לתובע כל נכות צמיתה ולפגיעות מהתאונה השניה, כמו גם מהתאונה הראשונה, אין כל השפעה והשלכה על כשרו ותפקודו לעתיד. מחוות דעתו ומעדותו של ד"ר עמרמי עולה כי הוא מייחס למעשה לתאונה הראשונה יותר משקל מאשר לתאונה השניה וזו לא היתה בגדר החמרה לראשונה (פרוט' 33, 24, 25 - ואני ער לדבריו בפרוט' 31 למטה) וכן כי לאחר שהומצאו לו מסמכים הנוגעים לעברו של תובע (גם לפני התאונה הראשונה) אפשר, לדבריו, ואם התובע היה נבדק אז היו מוצאים ממצאים דומים לאלה שהוא מצא (פרוט' 27). עוד עולה מעדות המומחה כי אף שקביעת הנכות כקבועה עפ"י התקנות לענין הגבלת תנועות בע"ש צווארי, דורשות ממצאים קלינים, הרי בענינו של התובע הממצאים אינם קבועים אלא משתנים באופן שלעיתים ישנם ולעיתים לאו ובכ"ז מצא לנכון להמליץ על נכות קבועה לע"ש צווארי (פרוט' 27). עוד תמיהה עולה מעדות המומחה באשר לדבריו, לצורך ההמלצה לקביעת נכות עפ"י סעיף 37 (7), שענינו ע"ש מותני הוא כלל גם את הע"ש הצווארי שענינו בסעיף 37 (5) ושלגביו המליץ להעניק נכות נפרדת. (פרוט' 28 למטה). ד"ר שטרן בדק את התובע אחרון, כשלפניו עמדו כל המסמכים הרלבנטיים, לרבות בענין העבר (מה שלא היו בפני ד"ר עמרמי לעת הבדיקה אלא שהומצאו אח"כ) ובחוות דעתו התיחס לחוסר האפשרות להפריד בתאונות בין ממצאי הבדיקה מהבחינה הקלינית. המומחה ד"ר שטרן הניח דעתי בעדותו כי אף אם קיימים ממצאים קליניים לעיתים - אין בכך להצדיק נכות קבועה ומכל מקום אין לממצאים זמניים אלה השפעה על כשרו. כן הניח המומחה דעתי בענין הממצאים ההדמיתיים. סופו של דבר כאמור, מעדיף אני את חוות דעת ד"ר שטרן ועדותו. ראיות התובע היו עדותו היחידה ומסמכים אשר לא הוכיחו כדבעי כל פגיעה בכשרו של התובע ומחוות דעת המומחה ד"ר שטרן ועדותו באתי לכלל מסקנה כי אין לתאונה השניה כל השפעה על תפקודו ולגרוע ממנה ואין בה לפגום במצבו הרפואי כדי להצדיק קביעת נכות קבועה כלשהיא. חיזוק לכך נמצא גם בחוו"ד ד"ר עמרמי המתאר את הבדיקה כתקינה למעשה ומהיות ממצאיו בגדר הגבלה קלה ביותר בתנועות ע"ש צווארי ומותני (שבשלן המליץ על נכות עפ"י תקנות מתואמות), הגבלות המתאפסות נוכח עברו ותוצאות הבדיקה אצל ד"ר שטרן כשנה וחצי אח"כ. אין צורך לחזור ולומר כי מהימנות התובע לוקה בחסר וכי לא ניתן וראוי לסמוך על דבריו שמכוונים להשיג רווח כספי וטובת הנאה על בסיס טענות שווא. ב) התובע עותר לפצותו בראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות בעבר, הפסדי השתכרות בעתיד, נסיעות והוצאות נלוות, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונזק שאינו נזק ממון. ג) את נזקיו מבקש התובע לקבוע על בסיס שכרו בחברת ישרד עובר לתאונה בסך 2,000 ש"ח נטו (4,000 ש"ח משוערך לטענתו) אי כושר מלא של חדשיים ואילוצו להתפטר מעבודתו זו ואחרת בה החל אח"כ, עקב התאונה ואי יכולתו למצוא ולהתמיד בעסוק אחר במומיו הנטענים ואלמלא היה נפגע היה יכול לטענתו להשתכר לפחות את השכר הממוצע במשק. ד) התובע אישר בעדותו כי אחרי התאונה השניה כלל לא פוטר אלא עזב את העבודה, אף שעבד שם באוירה של משפחה והעזיבה היתה על רקע אי נוחות שחש בגין העדרויותיו לאו דוקא עקב התאונה ולאחר שנגמרה חופשה שניתנה לו, החליט להמשיך ולנוח. דבריו אלה על רקע התנהגותו והשתמטויותיו ממטלות בצבא ובמילואים בטענות שוא, בעית הסמים, עיסוקיו הבלתי קבועים וללא התמדה עובר לתאונות ומשהתברר כי העדרויתיו נבעו בשל בילויו הליליים כזמר, (פרוט' 42, 43 ובשל מחלות שאינן קשורות לתאונה (שפעת וטחורים - פרוט' 43), מחזקים התרשמותי כי אין לתאונות והתאונה השניה בכללה, כל קשר והשפעה על אי התיצבותו לעבודה, עזיבתו והעדר עיסוק קבוע לאחריהן. ה) למעשה, חזר התובע לעיסוקיו משכבר, סמוך מאוד לאחר התאונה השניה, כאשר אני מסופק ביותר אם להעדרותו, סמוך לאחריה, היה קשר של ממש לתאונה. מכל מקום אין ולא היתה כל מניעה בדין ושיש לה קשר לתאונה, שהתובע יחזור וימשיך בעיסוקיו ואף יתמיד בהם - אם אך היה חפץ בכך, ואם לא כך עשה אין זה אלא בשל הצורך שלו למנוחות רבות (פרוט' 39) והעדפתו לבילויים ליליים ועיסוקו כזמר - מרקיד (פרוט' 44). תהיינה פגיעותיו והשפעותיהם ככל שתהיינה גם לפי גירסתו - אין ולא יכולה להיות להן השפעה על תוכניותיו התעסוקתיות נוכח הצהרתו כי "אני רוצה להיות זמר מפורסם באיזה יום, אני מוכן לעשות הכל משום זה" (פרוט' 44), ובאמת עיקר מאמציו וזמנו מכוונים לכך. ו) לפיכך נראה לי לקבל טענות הנתבעת לענין ראשי הנזק של הפסד השתכרות עבר ועתיד ושלא לזכות את התובע בכל סכום שהוא. ז) הנתבעת הציעה, למרות האמור לעיל, לפצות את התובע עבור חדשיים לעבר, בסך 8,688 ש"ח להיום ואין אני רואה מניעה לקבל הצעה זו ולו לפנים משורת הדין וסכום זה פוסק אני לתובע כנזקי עבר. ח) עתירת התובע לזכותו בסכום עבור עזרת צד ג', נסיעות והוצאות נלוות בסכום גלובאלי של 20,000 ש"ח, נעדרת בסיס עובדתי וראייתי וטענות הנתבעת מקובלות עלי ומניחות דעתי כי יש לדחות עתירה זו. ט) אשר להוצאות העבר הכירה הנתבעת בסכום של 535 ש"ח להיום, על פי קבלות (נסיעות וצווארון רך) ובהעדר בסיס עובדתי וראייתי שיהיה בו לפסוק סכום נוסף ו/או אחר, בין לעבר ובין לעתיד, אני פוסק סכום זה בלבד. י) נראה לי כי התובע לא זכאי גם לכל סכום בגין נזק שאינו נזק ממון, באשר העדפתי את חוות דעת ד"ר שטרן לפיה אין לתובע כל נכות. טעמי לענין אי הפעלת שיקול הדעת עפ"י תקנה 2 (ב) לתקנת לענין התאונה הראשונה, תקפות גם כאן ובפרט באשר עפ"י עדות ד"ר עמרמי וחוות דעתו היתה התאונה השניה קלה יותר לעומת הראשונה . יא) הנתבעת עותרת לבטל הוצאות שנפסקו לחובתה ולטובת התובע בהחלטה מיום 21.5.98 ולענין זה הוריתי בהחלטתי מ11.6.98 כי על ב"כ הצדדים להתיחס לענין זה בסיכומיהם. הנתבעת עתרה לכך שוב בסיכומיה ונתנה טעמיה בעוד התובע התעלם מכך בסיכומיו ונראה כי זנח התנגדותו. שקלתי בענין, אני מקבל טעמי הנתבעת ומבטל החיוב בהוצאות. זאת ובנוסף משנראה לי כי אופן ניהול התביעה ותוצאתה, גם בהתייחס לנתבעת 1, מצדיקים חיוב התובע בהוצאות ובשכ"ט עו"ד לנתבעת, אלא שזו לא עתרה לכך. ככל שסכום ההוצאות שולם, ניתן לקזזו בשיערוך. יב) לסכום המצטבר מהאמור לעיל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ כחוק. יג) לסכומים המגיעים לתובע מהנתבעת 1 ובהתאם לאמור לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום 30 ימים מהיום ועד לתשלום בפועל. 8. המזכירות תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים במסירה כדין. ניתן היום כ"ד בכסלו תשנ"ט, 13 בדצמבר 1998 בהעדר הצדדים. מותר לפרסום מיום 13/12/1998 א.קסירר, שופט תאונת דרכים