צו ההרחבה בענף הדפוס פחות מ-20 עובדים

צו ההרחבה בענף הדפוס פחות מ-20 עובדים

1. מדובר בתביעה לתשלום זכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתו של התובע במפעל דפוס "אחים רווח" שבבעלות הנתבעים. תביעת התובע נגד הנתבע מס' 2 נמחקה (החלטת כב' הרשמת מיום 22.12.98), ולפיכך נותרה תביעתו נגד הנתבע מס' 1 (להלן "הנתבע").

2. העובדות וטענות התובע, כפי שעולה מהראיות שבתיק:


א. התובע הועסק כפועל דפוס אצל הנתבעים מיום 1.7.92 ועד ליום 31.12.96.נ

ב. במסגרת עבודתו היה מבוטח על ידי הנתבעים בביטוח מנהלים בחברת "הפניקס הישראלי" - חברה לביטוח בע"מ, במסגרת שלוש פוליסות שונות. הפוליסות הינן בבעלות הנתבעים.ב

ג. ביוני 96 ובספטמבר 96 קיבל התובע העתק משלוש הודעות שנשלחו לנתבעים מאת חברת הביטוח, כי הנתבעים אינם מעבירים לחברת הביטוח את מלוא ההפרשות לפוליסות השונות, לרבות הפרשות העובד, וכי לא נענו לתביעות חברת הביטוח לשלם מלוא ההפרשות. החוב ליום 30.9.96 עמד על שיעור 11,312 ₪, וחברת הביטוח במכתבה מיום 30.9.96 הודיעה לתובע, כי הנתבעים אינם משלמים החוב הנ"ל, למרות פניות רבות לתשלום ובשל קשיים כלכליים, ומתרה, כי אם לא ישולם החוב, יבוטל הכיסוי הביטוחי של הפוליסה. ואמנם, ביום 16.4.97 נשלח לנתבעים מכתב מאת חברת הביטוח על כך, כי עפ"י סעיף 19א' לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, בוטל הכיסוי הביטוחי של הפוליסות בגין אי תשלום פרמיות במועד, כאשר חברת הביטוח שומרת לעצמה את זכות התביעה ו/או הקיזוז לגבי כל הכספים המגיעים לה בדין בגין הכיסוי הביטוחי בעבר. העתק המכתב נשלח לתובע (נספח ו' לכתב התביעה).ו
ד. הנתבעים אינם מכחישים את העובדה, כי לא העבירו מלוא ההפרשות לחברת הביטוח בגין הפוליסות הנ"ל בשנת 1996, ומחמת קשיים כלכליים.נ

ה. בסמוך לתחילת אוקטובר 96, הודיע התובע על הפסקת עבודתו בנתבע לאלתר, בין היתר בשל אי תשלום החוב הנ"ל, ותבע פיצויי פיטורים. צעד זה נעשה לאחר שהתובע התריע בפני הנתבעים, כי עליהם להעביר לחברת הביטוח את מלוא תשלומי ההפרשות, לרבות הניכויים שנוכו משכרו. משנוכח, כי אין בכוונת הנתבעים לעשות כן, הודיע על התפטרותו.ב

ו. ביום 1.10.96 נחתם הסכם בין הצדדים במעמד נציג מועצת הפועלים בקרית מלאכי, מר אזולאי, ובו סוכם, כי הנתבעים ישלמו לתובע פיצויי פיטורים כחוק מהפוליסה בתנאי שהתובע ימשיך ויעבוד עד ליום 31.12.96 (להלן "ההסכם") (נספח ה' לכתב התביעה). הרקע לחתימת הסכם זה, הינה העובדה שהתובע ביקש להפסיק עבודתו לאלתר, ואילו הנתבעים, בשל תקופת החגים, טענו, כי נגרם להם נזק בגין הפסקת עבודתו לאלתר. כן נטען, כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, שכן התפטר מעבודתו.ו

ז. התובע המשיך בעבודתו עד למועד שפורט בהסכם, אולם הנתבעים סירבו לשלם לו פיצויי הפיטורים ולא שיחררו את הכספים שנצברו בפוליסות.נ

ח. בגין הפרת ה"הסכם" על ידי הנתבע ואי תשלום זכויות סוציאליות נוספות במהלך עבודת התובע, הוגשה התביעה לבית הדין.ב

3. תביעת התובע
א. על הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור 14,755 ₪ בגין תקופת עבודתו, לרבות פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.ו

ב. לשלם לתובע את כל ההפרשות שלא שולמו לחברת הביטוח כמתחייב מפוליסות ביטוח המנהלים הנ"ל, הן חלקו של הנתבע - המעביד והן את חלקו של העובד, אשר נוכה משכרו ולא שולם, בצירוף פיצויי הלנת שכר. סך התביעה הינו בשיעור 11,403 ₪ נכון ליום 25.3.97 (נספח ז' לכתב התביעה).נ
לחילופין נטען, כי על הנתבע להעביר לחברת הביטוח כל ההפרשות שלא שולמו על ידו, לרבות חלק העובד ששולם בחסר, ולרבות כל תשואה ורווח שידרשו על ידי חברת הביטוח, עד ליום התשלום בפועל.ב

ג. להעביר לבעלותו את פוליסות ביטוח המנהלים.ו

ד. לתשלום פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין אי הפרשות הנתבע לקופת גמל "מבטחים" לקרן פנסיה מקיפה ובניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי לתעשיית הדפוס על ענפיו, הכריכה, תעשיית לוחות האופסט והצינוגרפיה, מלאכה ותעשיה זעירה שמספרו 7031/77 (להלן "ההסכם הקיבוצי") ו/או צווי הרחבה, החלים על יחסי העבודה שבין הצדדים (נספח א' לתיק המוצגים).נ

ה. פדיון 41 ימי חופשה בלתי מנוצלים ובסך כולל של 7,822.8 ₪.ב

ו. יתרת פדיון דמי הבראה בשיעור 886 ₪.ו

ז. פיצוי בשיעור 0.4% משכר התובע בגין אי העברת הפרשות לקרן השתלמות עפ"י הוראות ה"הסכם הקיבוצי". הסך הנ"ל לא שולם ל"מבטחים", כפי שהיתה חובה על הנתבע לעשות כן.נ

ח. פיצויי הלנת שכר על שכר התובע ששולם לו במשך כל תקופת עבודתו באיחור. מדובר בתביעה לפיצויי הלנה בגין משכורות חודש 7/94-12/96 ובסך כולל של 17,321 ₪ (סעיף 17 לכתב התביעה).ב

ט. גמול עבודה בגין 3 שעות נוספות אשר התובע זכאי לקבל בגין כל שבוע במהלך תקופת עבודתו, עפ"י הוראות ה"הסכם הקיבוצי". לטענתו, זכאי עפ"י הוראות ה"הסכם הקיבוצי" לתשלום שכר בגין 48 ש"ש בעבור שבוע עבודה של 45 ש"ש, אולם הנתבע לא שילם לו הגמול המסתכם בסך כולל של 14,235 ₪ ועפ"י הפירוט בסעיף 18 לכתב התביעה.ו

י. הפרשי שכר ופיצויי הלנה בשיעור של 7,706 ₪ נומינלי (21,941 ₪ ליום הגשת התביעה), בגין תקופת עבודתו מ-9/93 עד 9/96 (סעיף 19 לכתב התביעה).נ

4. טענות הנתבע
א. הנתבע מכחיש חלות הוראות ה"הסכם הקיבוצי" על יחסי העבודה שבין הצדדים.ב

ב. הנתבע מודה בעובדה, כי לתובע הופרשו כספים לביטוח מנהלים במסגרת שלוש הפוליסות, וכי לא העביר מלוא ההפרשות לפוליסות במהלך שנת 1996, וכן כי קיבל מכתבי התראה מאת חברת הביטוח על חובו זה.ו

ג. לטענת הנתבע, מעולם לא קיבל את מכתבו של התובע מיום 1.10.96 (נספח ד' לתביעה), בו פרט את הנימוקים להתפטרותו, וטוען, כי התובע ביקש לעזוב העבודה, שכן מצא מקום עבודה אחר. לטענתו, כל שרצה התובע הוא להבטיח קבלת כספי הפיצויים הכלולים בפוליסה, שכן היה זקוק לכספים הנ"ל מחמת סיבות אישיות, ותבע קבלת הפיצויים בין שיתפטר ובין שיפוטר.נ

ד. לעניין ה"הסכם" נטען, כי הרקע לחתימתו הינו דרישת התובע ב-9/96, לאחר שהתובע הודיע לנתבע, כי אם לא יובטחו לו תשלום פיצויי פיטורים ללא כל תנאי, יעזוב את מקום העבודה ללא הודעה מוקדמת, ולאור העובדה, כי מהלך זה היה גורם לנתבע נזק רב, לפיכך, לאחר שהבטיח התובע, כי ימשיך בעבודתו עד 31.12.96, הוסכם על דעת הצדדים, כי הנתבע יעביר לתובע את פיצויי הפיטורים שנצברו בפוליסות הביטוח עד לאותה עת, ובתמורה הנתבע לא יהיה חייב בהשלמת ההפרשות לפוליסות בגין שנת 1996.ב

ה. הנתבע מכחיש חובתו לשלם ההפרשות לביטוח המנהלים בגין שנת 1996, שכן הצדדים הגיעו להסדר שגובש ב"הסכם" הכולל גם ויתור התובע על תשלום ההפרשות לפוליסות הנ"ל.ו



ו. הנתבע לא היה חייב לבטח התובע ב"מבטחים", ומכחיש התביעה בשיעור 50,000 ₪. לחילופין נטען, כי מילא אחר חובתו באמצעות ביטוח מנהלים וטען, כי במידה ויחוייב הנתבע בסכום כלשהו בגין אי הפרשות ל"מבטחים", יש לקזז ההפרש לביטוח מנהלים.נ

ז. הנתבע טוען טענת התיישנות בגין הגשת התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות ל"מבטחים".ב

ח. התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, אלא ה"הסכם" קובע שחרור כספי הפיצויים הנמצאים בפוליסות ביטוח המנהלים, אולם מאחר והתובע לא מילא אחר חלקו ב"הסכם" ותבע גם תשלום ההפרשות לשנת 1996 - אין הוא זכאי לקבלת פיצויי פיטורים. לחילופין, אין התובע זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מחמת טעות כנה.ו

ט. התובע אינו זכאי לפדיון חופשה, ולחילופין תביעתו, ולו בחלקה, התיישנה.נ

י. התובע קיבל מלוא דמי ההבראה.ב

יא. התובע אינו זכאי להפרשות שכר (סעיף 19 לכתב התביעה), לרבות פיצויי הלנת שכר (סעיף 17 לכתב התביעה), שכן מלוא משכורתו שולמו במועד, לרבות באמצעות מקדמות, וכן נטען, כי תביעתו בעילה זו התיישנה בשים לב למועדים שפורטו בסעיף 17 לכתב התביעה ולמועד הגשת התביעה לבית הדין.ו

יב. התובע אינו זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, שכן זוכה במלוא השכר עבור 9 שעות יומות שעבד עפ"י כרטיסי העבודה, כאשר זמן ההפסקה אינו מקוזז מהשכר. כן נטענה טענת התיישנות.נ

יג. הנתבע מכחיש זכאות התובע לתשלום בשיעור 0.4% משכרו לקרן השתלמות. התובע מעולם לא דרש לבטחו בקרן השתלמות ובתחילת תקופת עבודתו סירב לנכות משכרו כל תשלום עבור הקרן, כפי שמתחייב.ב

5. הצדדים הגישו לבית הדין רשימת מוסכמות ופלוגתאות, וכן תצהירי עדות ראשית מטעמם.

מטעם התובע העיד אברהם אזולאי, מזכיר מועצת הפועלים.ו

הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב.נ

6. האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים
א. ביום 1.10.96 נחתם ה"הסכם" שנוסח כדלקמן:
"בס"ד
סיכום:
המעביד דפוס רווח מתחייב לשלם לעובד אבישי גולן
את פיצויי הפיטורים שלו מהפוליסה כחוק.ב
התנאי לתשלום הפיצויים שהעובד אבישי גולן מתחייב
לעבוד בדפוס רווח עד 31.12.96
(עד סוף חודש ינואר 1997 - נמחק. י.ה).ו
במידה והעובד והמעביד לא יעמדו ב-2 התנאים במסמך
ההכרעה תהיה אצל מ"מ מזכיר מועצת הפועלים והוא יחליט
על הסכם זה שלא יהיה ערעור לפני הצדדים.נ



העובד נציג מועצת הפועלים


המעביד

לידי מזכיר מ. הפועלים מר בבר אזולאי".ב




ב. התובע מבסס תביעתו לפיצויי פיטורים על הוראות ה"הסכם", שכן לטענתו מילא אחר חלקו ב"הסכם", וזאת כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורים. ה"הסכם" נחתם לאחר שהתובע ביקש להתפטר ב-10/96-9 בשל אי תשלום זכויותיו ל"ביטוח מנהלים" בשנת 1996, לרבות ההפרשות שנוכו משכרו, כאשר הנתבע אינו מכחיש זאת, ולאחר שהתריע על כך בפני הנתבע, אולם לטענתו ועפ"י בקשת הנתבע, הסכים לעבוד עד ל-31.12.96 בכפוף לקבלת הפיצויים.ו

ג. המחלוקת בין הצדדים הינה האם על הנתבע היה, למרות האמור ב"הסכם" ובכפוף לו, להשלים את כל ההפרשות לביטוח המנהלים לשנת 96, או שמא התובע, במסגרת הפשרה עם הנתבע, שקיבלו ביטוי ב"הסכם", ויתר על זכאות זו, שכן לגירסת הנתבע לא היה זכאי כלל לפיצויי פיטורים, אולם הנתבע הסכים לשלם לו הפיצויים שהצטברו בביטוח המנהלים עד למועד חתימת ה"הסכם" ובתנאי, כי יעבוד עד לסוף השנה, שכן הודעת התובע בסמוך לחודש 9/96, היינו תקופת החגים, כי מבקש להתפטר ללא הודעה מוקדמת, הסבה לו נזק רב.נ

ד. התובע בתצהירו במקום עדות ראשית מוסיף, כי מעולם לא ויתר על מלוא ההפרשות שהודה הנתבע, כי לא העביר לפוליסות ביטוח המנהלים במהלך 1996, לרבות חלקו של התובע שנוכה משכרו. לטענתו, מילא אחר הוראות ה"הסכם", עבד עד 12/96, ולפיכך זכאי לקבלת פיצויי הפיטורים. עוד מדגיש בתצהירו, כי ב-2/97, לאחר סיום עבודתו, בא לביתו אחיו של הנתבע (הנתבע מס' 2 שנמחק מכתב התביעה) בנסיון לשכנע אותו לותר על השלמת הסכומים שהיה עליו להעביר לחברת הביטוח, ובכפוף לכך הבטיח לתובע, כי יעביר לבעלותו את הפוליסות. לחילופין הציע לתובע לשוב לעבודה ולקבל את השלמת הסכומים כעבור חצי שנה, אך התובע סירב, שכן מילא את חלקו ב"הסכם", וההצעה נגדה את הדין.ב

לטענתו, הנתבעים הם שחזרו בהם מן ה"הסכם", ויתרה מזו, מדגיש, כי האח לא הכחיש, כי חובתו היתה להשלים ההפרשות, כי כך גם סוכם, אך הדגיש, כי אינו יכול לעמוד ב"הסכם" בשל קשיים כלכליים, ו"איים" על התובע, כי אם יגיש תביעה, יכחיש הן את חובתו להשלים שיעור ההפרשות, לרבות זכאות התובע לקבלת הסכומים שכבר הופרשו (סעיף 8 לתצהיר).ו

כשבועיים-שלושה לאחר הפגישה האמורה, נפגש התובע עם הנתבע מס' 2 במקום העבודה, וזה האחרון ביקש ממנו לחתום על הסכם לפיו מוותר על מלוא תביעתו ובתמורה ישחרר הפוליסות לבעלותו, לרבות הסכומים שנצברו עד אותה עת, אולם התובע כאמור הצהיר, כי סירב להצעה (סעיף 9 לתצהיר).

התובע מדגיש, כי בשל אי העברת ההפרשות (למעט 3 סכומים שפורטו בסעיף 9 לתצהירו), בוטל הכיסוי הביטוחי של הפוליסה במכתבה של חברת הביטוח מיום 16.4.97 (מוצג ו' בתיק המוצגים).

ה. הנתבע מודה בעדותו, כי אחיו (הנתבע מס' 2 שנמחק מכתב התביעה - י.ה.), ניהל את המו"מ עם התובע, אך לא היה נוכח בעת חתימת ה"הסכם". הנתבע הוא שרשם את ה"הסכם" עפ"י הוראות נציג מועצת הפועלים אברהם אזולאי (עמוד 7 לפרוטוקול). כן מעיד הנתבע, כי ה"הסכם" נחתם לאחר שהתקיים מו"מ במשך כ-5 חודשים קודם לכן, כאשר התובע הודיע לו שהוא עוזב העבודה, אך הנתבע סירב לשלם לתובע פיצויי פיטורים, שכן לטענתו התובע לא היה זכאי לפיצויי פיטורים, שכן ביקש להתפטר מאחר ומצא מקום עבודה אחר. בתשובה לשאלת ב"כ התובע: "אתה אומר שההסכמה של התובע לוותר על החובות שלך לתגמולים היתה ארבעה חודשים לפני הפגישה עם אזולאי או לפני שהוא סיים לעבוד", השיב: "לפני שסיים לעבוד פחות או יותר חמישה חדשים או משהו כזה... אמרתי לו שישאר עד סוף השנה ואני אשלם לו את כל התגמולים והפיצויים שיש בפוליסה, אני אומר כל מה שמגיע לו", ובהמשך מסביר "אמרתי לו שאני אשלם לו את כל מה שמגיע לו חוץ מאשר השנה האחרונה, אמרתי לו שלא מגיע לו שום דבר" (עמוד 7 לפרוטוקול).
כשנשאל היכן ב"הסכם" כתוב שהתובע מוותר על התגמולים של השנה האחרונה, השיב הנתבע: "בלחץ של אזולאי כתבתי מה שאמרו לי, אני לא מבין בניסוחים... אני לא פקיד" (עמוד 7, 1-8 לפרוטוקול).

הנתבע מאשר בעדותו, כי הקשיים שבין הצדדים החלו מספר חודשים טרם חתימת ה"הסכם" (עמוד 6 לפרוטוקול), כאשר התובע פנה אליו בדרישה לשלם לו המגיע לו לאחר שקיבל מכתב מחברת הביטוח ב-9/96, בו נאמר שההפרשות לא שולמו.

לטענתו, התובע הבין כי מצבו הככלי של הנתבע קשה, ואמר, כי אינו רוצה להמשיך לעבוד אלא לעבור למקום אחר וביקש הפיצויים. הנתבע סרב, שכן טען, כי אם עובד עוזב אינו זכאי. כן מאשר הנתבע, כי באותה עת גם הבראה לא שולמו וגם על כך הלין התובע (עמוד 8-9 לפרוטוקול).

נראה לטעמנו, כי עדות זו תומכת למעשה בגירסת התובע, כי עוד טרם מתן ההודעה על הפסקת עבודתו ב-1.10.96 או בסמוך לכך, התריע התובע על כך, כי מבקש לעזוב בשל אי תשלום ההפרשות, ולכן דרש פיצויים.

הנתבע מאשר שעד כה לא שחרר הפוליסות על שם התובע, שכן התובע סרב לחתום על כתב ויתור ודרש את כל ההפרשות לפוליסות שסוכם, כי לא ישולמו לתובע (עמוד 9 לפרוטוקול).

נראה לטעמנו, כי עדות זו תומכת בגירסת התובע בתצהירו ובעדותו, כי אחיו של הנתבע פנה אליו לאחר חתימת ה"הסכם" בדרישה לחתום על כתב ויתור לתשלום ההפרשות לשנת 96 וכתנאי להעביר פוליסות ביטוח המנהלים על שמו של התובע (סעיף 8 לתצהיר ועדותו בעמוד 3 לפרוטוקול).

ו. ואמנם התובע העיד, כי אולץ להתפטר בשל אי תשלום ההפרשות, כי פנה להסתדרות ואברהם אזולאי אמר לו, כי זכאי להתפטר אם לא משלמים לו את כל התנאים (עמוד 1 לפרוטוקול). לטענתו, על הנתבע לכסות את כל ההפרשות לפוליסות עד ליום עבודתו האחרון, ולאחר מכן לבדוק האם זכאי לשחרור הפוליסות אם לאו (עמוד 2 לפרוטוקול). כן העיד התובע, כי לא התעקש שב"הסכם" יפורט, כי על הנתבע להשלים את התגמולים לשנת 96, כי הבין שצריך לעשות כך עפ"י החוק, והוסיף, כי אינו משפטן (עמוד 3 לפרוטוקול).

בתגובה לטענת הנתבע, כי באותה עת כל שביקש התובע הוא לקבל את כספי הפוליסות בשל מצבו הכלכלי הקשה, הכחיש התובע הטענה והוסיף, כי אברהם אזולאי עזר לו באופן אישי לשלם את מזונות ילדיו וחובות לביטוח לאומי (עמוד 3 לפרוטוקול). כן עולה מעדותו, כי למחרת היום בו עזב עבודתו בנתבע, החל לעבוד במקום עבודה חדש.
ז. לבקשת התובע, העיד אברהם אזולאי על נסיבות חתימת ה"הסכם". בתחילה העיד, כי התובע, שאינו חבר הסתדרות, פנה אליו, שכן רצה לעזוב העבודה לפני החגים, בטענה, כי יש לו מקום עבודה אחר יותר טוב, וכי "נמאס לו". העד הביא הצדדים לכדי פשרה לפיה אם ישאר התובע לעבוד עד סוף השנה, הרי הנתבע ישלם לו את כל הכספים שהצטברו בפוליסות הביטוח. הפשרה, העיד אזולאי, היא בכך שהעיר לתובע, כי לא מקובל לעזוב מקום עבודה לפני החגים, והתובע עזב ללא סיבה, ולפיכך אינו זכאי לפיצויי פיטורים, אך הנתבע ביקש שהתובע ימשיך לעבוד גם לאחר מכן שכן הוא חולה והיה לחוץ. כן הוסיף, כי במידה ולא יכבדו הצדדים את ה"הסכם", הוא יהיה זה שיכריע (עמוד 1 לפרוטוקול).

לגירסת מר אזולאי בעדותו, התובע החליט לעזוב העבודה בגלל שלא שולמו לו דמי הבראה בזמן (עמוד 3 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית, אישר, כי התובע, כשבא אליו, לא התלונן על אי תשלום ההפרשות או הלנת שכר, אלא רק על דמי הבראה (עמוד 4 לפרוטוקול). לאחר מכן העיד, כי הנתבע עיכב לתובע את דמי ההבראה, אך הבטיח לשלם לו הסכום לפני החגים, אם ימשיך לעבוד, ואמנם שילם לו (עמוד 2 לפרוטוקול).

ובאשר לתוכנו של ה"הסכם", העיד אזולאי, כי ב"הסכם" נאמר, כי התובע יקבל את כל מה שנצבר בפוליסה (עמוד 1 לפרוטוקול מיום 20.11.00). כשנשאל מה פירוש המילה "כחוק" ב"הסכם", הסביר, כי התובע זכאי עפ"י החוק ל-100% פיצויי פיטורים, וזה מה שיקבל (עמוד 2 לפרוטוקול).

העד מאשר, כי היה מודע לכך שהנתבע, בשל קשיים כלכליים, לא שילם לתובע מלוא ההפרשות לפוליסות וכן לא שילם דמי הבראה, והוסיף "החלטתי שכל מה שיש בפוליסה בסוף החגים, התובע יקבל, וזו הפשרה. הטענה של המעסיק היתה שהתובע עוזב ולא מגיע לו פיצויים, ואז הצעתי פשרה, שהתובע ימשיך בעבודה ויקבל את כל מה שיש בפוליסה".

מר אזולאי העיד, כי לא עקב אחר הסכומים שהופרשו והעיד, כי "לא התכוותי שהמעביד ישלים את ההפרשות לפוליסה, אלא מה שהצטבר בפוליסה עד ליום הסכסוך" (עמוד 2). התובע הסכים, כי כל מה שהצטבר בפוליסה הוא יקבל.
לגירסתו, התובע לא רצה להמשיך עד דצמבר, כי היה לו מקום עבודה (עמוד 3 לפרוטוקול).

מר אזולאי בעדותו לא יכול היה לאשר, כי היה סכסוך על מספר החודשים שהתובע התבקש להמשיך לעבוד, אך בסופו של דבר העיד, כי "התובע לא רצה להמשיך עד סוף דצמבר, כי היה לו מקום עבודה אחר. הנתבע רצה עד סוף השנה, אך הבאתי את הפשרה. הם יחד התווכחו על כל משפט בנושא של התאריך" (עמוד 3 לפרוטוקול).

בתשובה לשאלת בית הדין, האם כל מה שסוכם בין הצדדים נרשם ב"הסכם", השיב מר אזולאי תשובה חיובית (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 20.11.00).

ח. מעדות הנתבע עולה, כי ה"הסכם" נכתב בכתב ידו אולם עפ"י מה שנאמר לו ע"י מר אזולאי, ולפיכך לא ידע להעיד מדוע נרשמה המילה "פיצויים כחוק".

ט. ההכרעה
(1). מר אזולאי העיד, כי כל מה שסוכם בין הצדדים פורט ב"הסכם".

(2). אין מחלוקת, כי ב"הסכם" לא פורט, כי התובע מוותר על השלמת ההפרשו ת לפוליסות ביטוח המנהלים, ולו באשר לחלק התגמולים (5%-5%). כך גם באשר לחלק הפיצויים -8.3% (שיעור האחוזים עולה מנספח ז' בתיק המוצגים). גירסת התובע בתצהירו על תוכן שיחותיו ודרישותיו של הנתבע מס' 2, לאחר שסיים עבודתו, לא הוכחשה ע"י הנתבע מס' 2, שכן כלל לא העיד. יתרה מזו, הנתבע מס' 1 העיד שאחיו הוא זה שניהל את המו"מ. כאשר נמנע הנתבע מלהביא עדות מכלי ראשון לסתירת גירסת התובע, אין לו להלין אלא על עצמו.

(3). מר אזולאי העיד, כי הביא הצדדים לידי פשרה, כי אם התובע ישאר עד סוף דצמבר 96 בעבודתו, הנתבע ישלם לו את כל מה שנצבר בפוליסות הביטוח, והכוונה, לטענתו, כל מה שנצבר בפוליסות בסוף החגים, שכן לטענת המעביד, בגין התפטרותו, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
(4). מלשון ה"הסכם" ומהעדויות שלפנינו בדבר הרקע לחתימתו, לרבות עדותו של אזולאי שהיה נוכח בעת המו"מ, ניתן להסיק, כי נשואו של ה"הסכם", כפי שמעידה לשון ה"הסכם", היינו זכאות התובע לקבלת פיצויי פיטורים בלבד, וכי הנתבע התחייב לשלם לתובע את פיצויי הפיטורים מהפוליסה כחוק, אם יעבוד עד 31.12.96. מדובר למעשה בשני תנאים, כפי שפורט ב"הסכם" - ותו לא.

אין להסיק מנוסח ה"הסכם", כי היתה גמירות דעת שהתובע יקבל את כל הכספים שנצברו בפוליסות עד סוף תקופת החגים או עד ליום הסכסוך, מבלי לפרט כלל מהו יום הסכסוך, ומבלי ליתן משקל לסכום שהצטבר עד אותה עת, וכפי שהעיד מר אזולאי שלא ידע כלל שיעורי הסכומים שבמחלוקת. כל שניתן להסיק מלשון ה"הסכם", כי התובע זכאי לקבל את פיצויי הפיטורים בשיעור הקבוע בחוק מכספי הפוליסה, כפי שהסביר מר אזולאי בחקירתו הנגדית (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 20.11.00), שאם לא כן, מדוע לפרט המילה "כחוק" ב"הסכם".

(5). יכול ומו"מ שקדם לכריתת ה"הסכם" רלוונטי וישמש מקור פרשנות המסייע לחשיפת אומד דעת הצדדים, אולם זאת רק כל אימת שאין אומד דעתם האובייקטיבי של הצדדים עולה מדלת אמות ה"הסכם" (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), צוטט בדיון נד/101-3 יעקב עמנואל נ' שופרסל בע"מ ואח', שפורסם בפד"ע כח', 241).

עיקר העיקרים בפרוש חוזה הוא הנסיון לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים. כוונה זו היא כמובן כוונתם המשותפת של הצדדים, כפי שבוטאה בחוזה. בפרוש חוזה אנו מתחקים אחר כוונתם המשותפת של הצדדים שהיא מטרת החוזה ותכליתו, ולא אחר מטרותיהם האינדבידואליות של הצדדים, אשר יכולות להיות מנוגדות. ההנחה היא, כי החוזה הכתוב משקף את כוונת הצדדים. כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על דעתם של הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לזה, וההפניה אל מה שמשתמע מתוך הוראות החוזה, תעשה איפוא רק כאשר לשון החוזה אינה מפורשת וברורה דיה. הסקת דעתם של הצדדים מתוך החוזה, היא שאלה משפטית מובהקת, שבה בית המשפט יכול להכריע בלא צורך להסתייע בטענותיהם של הצדדים.

כאשר "החוזה מדבר בעד עצמו", מסתיים תהליך הפרוש במילות החוזה הכתובות (ספרה של של גבריאלה שלו/דיני חוזים/מהדורה שניה, עמוד 298 ואילך).

(6). במקרה שלפנינו, ה"הסכם" ברור ומפורש על פניו, כי עוסק בזכות התובע לקבלת פיצויי פיטורים בלבד, ואין מקום להסתייע לצורך פרשנותו ונפקנותו בכל מו"מ קודם, ועמדות הצדדים בטרם נכרת, חלפו ועברו מן העולם. כל שניתן להסיק, כי התובע זכאי, לאור הוראות ה"הסכם", אם יעבוד עד ליום 31.12.96, לקבלת פיצויי פיטורים בשיעור הקבוע בחוק, היינו, בשיעור 100% לשנה, מהכספים שנצברו בפוליסה. ניתן להסיק, כי אם נצברו בחלק הפיצויים של הפוליסות כספים מעבר לסכום הנ"ל, התובע אינו זכאי לקבלתם, אך לא נאמר ב"הסכם", ואין גם להסיק ממילות ה"הסכם", כי התנאי לקבלת פיצויי הפיטורים, לרבות העברת הפוליסות על שם התובע ושיחרורן לטובתו, מותנה בתנאי נוסף של ויתור התובע על תשלום כל שיעורי ההפרשות שלא שולמו על ידי הנתבעים במהלך שנת 1996, היינו גם באשר לתגמולים.

לא פורט ב"הסכם", כי התובע זכאי לשיעור ההפרשות שנצברו בפוליסות רק עד ליום הסכסוך, גם לעניין התגמולים.

אנו דוחים את טענות הנתבע בסיכום טענותיו, ועמדת הנתבע בנקודה זו שטען, כי "מותר וגם ראוי לתת לכתב פרוש ליברלי אפילו הוא עומד לכאורה בניגוד למילים המפורשות". אמנם הנתבע מפנה את בית הדין לפסה"ד הידוע של בית המשפט העליון, אולם אין העניין רלוונטי למקרה שלפנינו ולפרשנותו של ה"הסכם".



(7). לפיכך, התובע השכיל להוכיח, כי זכאי לקבלת פיצויי פיטורים עפ"י ה"הסכם", ומסקנה זו מייתרת את הדיון במחלוקות הנוספות שפורטו, היינו, האם זכאי לפיצויי פיטורים גם בשל העובדה, כי התפטר בשל אי תשלום זכויות סוציאליות ע"י הנתבע.

(8). הנתבע לא הכחיש את שיעור הפיצויים שתבע התובע בתביעתו, ולפיכך הננו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור 19,755 ₪, בין ע"י הכספים שנצברו לזכות התובע בפוליסות הנ"ל בגין הפקדה לתשלום פיצויי פיטורים, או שירות על ידי הנתבע.

7. האם זכאי התובע לקבלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים
א. לטענת התובע בכתבי טענותיו ובסיכום טענותיו, זכאי לקבלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שכן לטענתו, לא הוכחה טעות כנה של הנתבע לגבי העובדות, ואף לא לגבי פירוש ה"הסכם" בכל הנוגע לחבותו לשלם לתובע פיצויי פיטורים, ואף אם היתה טעות משפטית של הנתבע לגבי פירוש העובדות, הלכה היא, כי מרגע הגשת כתב ההגנה, לאחר קבלת יעוץ משפטי, באה הטעות המשפטית לידי סיומה.

אובייקטיבית, טוען התובע, פיצויי הפיטורים לא שולמו לתובע לא בשל טעות כנה או מחלוקת אמיתית, שכן עובדת פיטוריו היתה בידיעתו המלאה של הנתבע והסכום לא שולם אלא בשל נסיונו להתחמק מתשלום. מדובר בהתנהגות שבחוסר תום לב.

ב. הנתבע בסיכום טענותיו שולל הטענה, וטוען, כי הוכחה מחלוקת של ממש באשר לזכאות לקבלת פיצויי פיטורים, והא-ראיה שגם מר אזולאי, שהעיד מטעם התובע, קבע, כי לא היתה זכאות לקבלת פיצויי פיטורים, ולפיכך הצדדים הגיעו לידי פשרה, שכן, שואל הנתבע, אם הזכאות לפיצויים כה ברורה מדוע היה נדרש ההסכם בין הצדדים. כן נטען, כי התובע כלל לא פוטר (עמוד 9 לסיכום הטענות).

ג. עפ"י סעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, בית הדין רשאי להפחית פיצויי הלנת שכר או לבטלם...ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו.

עפ"י סעיף 20(ה) לחוק הגנת השכר, נקבע, כי:
(ה) "מי זכאי לקבל מקופת גמל את פיצויי הפיטורים או חלק מהם, מכח תשלומים ששילם המעביד, לא יהיה זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הסכום המגיע לו מקופת הגמל, עפ"י זכותה האמורה, אם המעביד הודיע לקופת הגמל בכתב, תוך 15 ימים מהמועד לתשלום פיצויי הפיטורים, כי הוא מסכים לתשלומם...".

במקרה שלפנינו, עפ"י הוראות ה"הסכם", על הנתבע היה לדאוג לשחרור כספי הפיצויים שהצטברו בפוליסה עם מילוי ה"הסכם" על ידי התובע, היינו סיום עבודתו ב-31.12.96.

בית הדין ער לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, כי אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה בעילות מהעילות שפורטו בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, לרבות סעיף 20 לחוק הנ"ל, כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה, ועפ"י הפסיקה אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. נפסק, כי על בית הדין ליתן משקל לתום ליבו של העובד, היינו, אם השעה את תביעתו זמן רב עד קרוב לתקופת ההתיישנות. כמו כן, על בית הדין לשקול את התנהגות המעביד האם נקט בכל הצעדים על מנת לברר אם הוא חייב בשכר או פיצויי פיטורים, וכן האם שילם את אשר חייב בהזדמנות הראשונה. הפסיקה קבעה, כי מצב כלכלי קשה אינו נימוק להפחתת פיצויי הלנה.

כן נפסק, כי אין בית הדין חותמת גומי עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה, לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת הינו שרירותי (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, לא פורסם).

אמנם לא הוכחה בפנינו טענת התובע, כי פוטר מעבודתו, כפי שטען בסיכום טענותיו, ובאשר לטענות טעות הכנה, שנטענה על ידי הנתבע, טעות זו הוכחה עד למועד חתימת ה"הסכם" על ידי הצדדים, אולם לא הוכחה כל טעות כנה או טעות משפטית לאי תשלום פיצויי פיטורים לאחר מילוי התנאי על ידי התובע עפ"י ה"הסכם", היינו ביום סיום עבודתו, ולכל המאוחר לא הוכחה הטעות לאחר המועד בו לווה הנתבע ביעוץ משפטי. לא הוכחה בפנינו, כל עילה או ראיה ממנה ניתן להסיק שתנאי לשחרור הכספים שנצברו בפוליסות, לרבות כספי פיצויי הפיטורים, לטובת התובע, לאחר שמילא התנאי עפ"י ה"הסכם" היו מותנים גם בתנאי שהתובע יוותר על תשלום כל שיעורי ההפרשות לשנת 1996.

ד. לפיכך, יש לחייב הנתבע בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד הגשת כתב ההגנה, היינו מיום 27.11.97 עד לפרעונם המלא בפועל.

8. התביעה לתשלום מלוא ההפרשות לפוליסות ביטוח מנהלים
א. התובע טוען, כי עקב מחדליו של הנתבע לשלם את התשלומים המתחייבים לחברת הביטוח "הפניקס" בגין פוליסות ביטוח המנהלים, נשללו ביום 13.4.97 זכויותיו הביטוחיות של התובע, כפי שאכן התריעה חב' הביטוח במכתביה לנתבעים (סעיף 9 לתצהיר ונספח ו' לתצהיר). לפיכך תובע בגין עילה זו, כי על הנתבע לשלם לו בגין אי הפרשות לחב' הביטוח, על חשבון ביטוח המנהלים, את סך כל הסכומים אותם היה על הנתבעים להפריש עפ"י דין בחשבון שתמציא חברת הביטוח, בצירוף פיצויי הלנה או הפרשי הצמדה וריבית מיום בו היה על הנתבע לשלם כל סכום בהתאם להתחייבות כלפי חברת הביטוח ועד ליום התשלום בפועל. כן טוען, כי יש לחייב הנתבעים לשלם לו את כל הסכומים אותם ניכו משכרו של התובע כתשלום לחברת הביטוח מבלי שהועברו ליעודם, ובצירוף פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית מיום כל ניכוי ועד ליום התשלום בפועל, ולחילופין, כי על הנתבעים לשלם לחשבון פוליסות ביטוח המנהלים של התובע בחברת הביטוח, כל חוב אשר נוצר בגין אי הפרשת דמי גמולים ו/או אי העברת סכומים, אשר נוכו משכרו עפ"י דין וחשבון שתמציא חברת הביטוח, ולרבות כל תשואה ורווח, אשר היו נהוגים בביטוח המנהלים מהיום בו היה על הנתבעים לשלם כל סכום בהתאם להתחייבותם כלפי חברת הביטוח ועפ"י כל דין ועד ליום התשלום בפועל.

התובע מציין, כי בהתאם לדף ריכוז מידע למבוטח מאת חברת הביטוח מיום 25.3.97, עומד חובם של הנתבעים בהתייחס לשלוש פוליסות ביטוח המנהלים הקיימות על שמו, על סך 11,403 ₪ (נספח ז' בתיק המוצגים).

ב. התובע בסיכום טענותיו טוען, כי הסכומים לא הוכחשו על ידי הנתבע בתצהיר ובעדויות (סעיף 29 לסיכומים).

ג. הנתבע בסיכום טענותיו טוען, כי מעיון בנספח ז' אין כל ראיה לשיעור החוב הנטען, לרבות אופן החישוב. כמו כן נטען, כי אין התובע זכאי, כי הסכומים ישולמו לו, ומאידך אינו מבקש, כי הסכומים יופרשו לקופת הגמל, ולפיכך אינו זכאי גם מטעם זה לתשלום.

ד. מעיון בנספח ז' עולה, כי שיעור החוב אשר פרט התובע כחוב הנתבעים לחברת הביטוח בשיעור 11,403 ₪, נובע מהפחתת יתרת חוב בגין הלוואה בשיעור 5,896.65 ₪ מסך החוב נכון לסוף מרץ 97 (כולל הלוואות) ובסך של 17,299.06 ₪.

ה. כן עולה מתיק המוצגים של התובע, כי עפ"י הפוליסה הופרשו ע"י המעביד 5% לגמל, לרבות סכומים נוספים בגין "פיצוי חודשי", וכן 8.3% בגין הפרשות לפיצויי פיטורים. חלקו של העובד הינו 5% בגין תגמולים. כן עולה מנספח ז', כי שיעור השכר לצורך חישוב אחוזי הפרמיה הינו 5,054.80 ₪.
ו. ממוצג ב' בתיק המוצגים עולה, כי בשנת המס 1996 הועבר חלק העובד בשיעור 437.90 ₪ בלבד, וחלק המעביד בשיעור 1,404.07 ₪ בלבד.

ז. בבוא בית הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל (דב"ע נב/40-3 רחל פדידה נ' סטיב וייז, פד"ע כה', 87).
רק אם יתברר, כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני בית הדין ההוכחות הנדרשות על נזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים. לא הובאו הוכחות כאמור, לא יהיה העובד זכאי לפיצוי (דב"ע נא/3-2 שפרה צח נ' דחף בע"מ, פד"ע כב', 462).

ח. במקרה הנדון, מן הראוי ללכת בדרך המלך, שכן התובע לא השכיל להוכיח ואף לא טען, כי חברת הביטוח מסרבת לקבל השלמת ההפרשות, וניתן להסיק ממכתבה של חב' הביטוח מיום 16.4.97 (נספח ו' לתיק המוצגים), כי שומרת לעצמה את זכות התביעה לתבוע כל הכספים המגיעים לה מאת הנתבעים, ולפיכך כאשר הנתבע אינו חולק על העובדה, כי לא הפריש לפוליסות ביטוח המנהלים בשנת 96 מלוא ההפרשות, ולא הוכח, כי התובע ויתר על זכות זו, ניתן בזה פס"ד הצהרתי, כי על הנתבע לשלם לחשבון פוליסות ביטוח המנהלים של התובע בחברת הביטוח, כל חוב אשר נוצר בגין אי הפרשת דמי גמולים, הן מטעם הנתבע, לרבות אי העברת סכומים אשר נוכו משכר התובע, עפ"י דין וחשבון שתמציא חברת הביטוח, לרבות כל תשואה ורווח אשר היו נהוגים בביטוח המנהלים, מהיום בו היה על הנתבעים לשלם כל סכום בהתאם להתחייבותם כלפי חברת הביטוח ועפ"י כל דין, ועד ליום התשלום בפועל.

ט. במידה ולא ניתן יהיה להשלים ההפרשות הנ"ל, זכאי התובע לפיצוי בגין אי תשלום ההפרשות הנ"ל, הן בשיעור ההפרשות של הנתבע כמעביד שלא שולם (ראה ע"ע 30001/98 וע"ע 300445/97 בוריס שוסטר נ' רמי חרושת מרצפות בע"מ - לא פורסם), והן בשיעור הניכויים שנוכו משכרו של התובע במהלך שנת 96 ולא הועברו במועדם. אולם במקרה זה מדובר בתביעה כספית, ובאשר לשיעור הפיצוי, וכל שהוכיח התובע בעילה זו הינו חוב בשיעור 11,403 ₪, עפ"י נספח ז' בתיק המוצגים.

התובע לא ערך חישוב של שיעור הפיצוי, הן באשר לשיעור הפרשות המעביד ושיעור ניכוי ההפרשות ששולמו משכרו, ואין על בית הדין לערוך החישוב הנ"ל, ולפיכך ככל שהוכח בפנינו, ולחילופין, על הנתבע לפצות התובע בסך 11,403 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 25.3.97 עד לפרעון המלא בפועל.

התובע לא השכיל להוכיח, כי זכאי לקבלת פיצויי הלנה בגין חוב זה, ולא הפנה את בית הדין לפסיקה כלשהי ממנה ניתן להסיק זכאותו גם לקבלת פיצויי הלנת שכר בגין שיעור החוב הנ"ל.

9. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל של "מבטחים"
א. התובע סומך תביעתו על הוראות ה"הסכם הקיבוצי" ולחילופין על צו ההרחבה, בדבר הנהגת פנסיית יסוד ופנסיה מקיפה בתעשיה. על פי תקנון קרן פנסיה מקיפה ב"מבטחים" טוען התובע, על הנתבע היה להפריש לקרן ישירות ועל חשבונו סך השווה ל-12% משכר התובע (הפרשות המעביד), וכן לנכות סך של 5.5% משכר התובע (ניכוי העובד).

הנתבע לא מילא חובתו על פי ה"הסכם הקיבוצי" ו/או צו ההרחבה החל ממועד תחילת עבודת התובע. כיום מנועה קופת הגמל לקבל דמי התגמולים, עפ"י תקנון הקרן, ולכן על הנתבע לפצות התובע ישירות בשיעור 50,000 ₪ על פי חישוב שצירף לתביעתו (נספח ט').

ב. הנתבע מכחיש חלות ה"הסכם הקיבוצי". כן נטען, לא היתה כל חובה על הנתבע לבטח התובע ב"מבטחים" ולחילופין מילא הנתבע חובתו בשל כך שצירף התובע לפוליסת ביטוח מנהלים ולכן נטענה אף טענת קיזוז. לטענת הנתבע יש לדחות התביעה על הסף אף מהטעם, כי התובע לא השכיל להוכיח שיעור הפיצוי שתבע. התובע לא הגיש חוות דעת אקטוארית אם כי העיד ששוקל לעשות כן, וללא חוות דעת שכזו לא ניתן להוכיח ראש נזק זה. בכל מקרה נטען, כי הנתבע בכתב הגנתו הכחיש הסכום שנתבע על ידי התובע.

ג. הנתבע לא חזר על טענת הקיזוז בסיכום טענותיו.

ד. נטל הראיה חל על התובע להוכיח, כי הוראות ה"הסכם הקיבוצי" חלות על הצדדים. התובע אמנם טען הטענה בכתב התביעה, לרבות הטענה בדבר היות הנתבע חבר בהתאחדות התעשיה והמלאכה הזעירה, אולם לא הביא כל אישור לכך ולא הוכחה טענתו. חובה זו היתה מוטלת עליו מכח הכחשת הטענה בכתב ההגנה ובפלוגתאות שפורטו בין הצדדים. טענת התובע בסיכום טענותיו (סעיף 2), כי אלה לא הוכחשו או נסתרו על ידי הנתבע, אינה נכונה ואין בה כדי לקבוע, כי התובע עמד בנטל הנ"ל. לפיכך, אנו קובעים, כי התובע לא השכיל להוכיח, כי הוראות ה"הסכם הקיבוצי" חלות על יחסי העבודה שבין הצדדים.

ה. נשאלת השאלה, האם זכאי התובע להפרשות לקופת גמל "מבטחים" עפ"י צו ההרחבה (מוצג א'(1) בתיק המוצגים).

התובע לא פירט הסעיף הספציפי לטענתו, והאם מדובר במפעל המעסיק יותר מ-20 עובדים או פחות מ-20 עובדים, אולם גם בהנחה שעפ"י הוראות צו ההרחבה חלה על הנתבע החובה להפריש עבור התובע לקופת גמל "מבטחים" כספים לקרן פנסיה, הרי אין מחלוקת, כי הפרשות אלה לא בוצעו במהלך תקופת עבודתו של התובע, ולאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד לא ניתן לאכוף העברת התשלומים ל"מבטחים", ולפיכך מדובר בפיצוי בשיעור שהיה על המעביד לשלם לקופת הגמל (ע"ע 30001/98 שצוטט לעיל, לרבות הפסיקה שצוטטה בסעיף 4 לפסה"ד).

נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח שיעור הפיצוי, אולם התובע לא הוכיח מהו שיעור הפיצוי הנתבע על ידו. נספח ט' לכתב תביעתו אינו מהווה ראיה. עפ"י הפסיקה, משהפר המעביד את חוזה העבודה לא העביר את הניכויים הנדרשים לקופת הגמל, עומדת בפני העובד האפשרות לתבוע ביצוע בעין על ידי אכיפת התשלומים לקופת הגמל או לתבוע פיצויים על הפרת החוזה. עם זאת, לא נפסק, כי יש לשלם גמלה מהוונת אלא את הסכום המוכח שהיה על המעביד לשלם לקופת הגמל (דב"ע תש"ן/66-3 שקריאת נאצר - צבי רחמים, פד"ע כב', 13 בעמוד 15).

התובע לא ערך כל חישוב חילופי, ולפיכך, כאשר מדובר בפיצוי כספי ואין ראיה
בפני בית הדין באשר לשיעור הפיצוי, מן הדין לדחות התביעה בעילה זו.

10. התביעה לפדיון חופשה
א. התובע תובע פדיון חופשה בשיעור 8,362 ₪ בגין 41 ימי חופשה שלא ניצל עפ"י הוראות ה"הסכם הקיבוצי". לטענתו, וכך עולה מתצהירו, לא ניצל ימי חופשה במשך כל תקופת עבודתו, שכן תובע כל ימי החופשה בגין כל תקופת עבודתו, למעט הימים שאינם ניתנים לצבירה (סעיף 14 לכתב התביעה ולתצהיר).

ב. לטענת הנתבע, התובע זוכה בדמי חופשה במהלך תקופת עבודתו אף ביתר, עפ"י רישומים בכרטיסי העובד שצירף לתצהיר. התובע ניצל בתשלום 46 ימי חופשה, ולפיכך דין תביעתו להדחות.

ג. נטל הראיה מוטל על הנתבע להוכיח טענתו, והנתבע עמד בנטל הנ"ל. התובע, בניגוד לעדותו בתצהירו, הודה בעדותו, כי ניצל ימי חופשה בתשלום, לרבות תשלום בגין 46 ימים בהם נעדר מעבודתו עפ"י דרישת הנתבע, שכן לא היתה עבודה באותם ימים, אך קיבל שכר עבור אותם ימים על חשבון חופשה (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 6.1.00). התובע אינו מכחיש, כי בכרטיסי העבודה כלולים 46 ימי חופשה, אך טוען, כי חלקם בגין חופשה כפויה (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 20.11.00).

ד. כאשר התובע נעדר מעבודתו בשל מחסור בעבודה, וקיבל שכר עבור ימים אלה כימי חופשה, אין לשלול קיזוז הימים הנ"ל מימי חופשתו הצבורה, אשר זכאי היה לקבלם. חופשה ניתנת הן עפ"י הימים הנוחים לעובד, אך לפי צרכי העבודה ודרישת המעביד. התובע לא הלין על כך אז - ולפיכך אין כיום לבוא ולטעון, כי זכאי גם לימי פדיון חופשה בגין הימים ששולם לו שכרו במהלך עבודתו, ובגין תקופה בה לא עבד בפועל.

ה. די בכך כדי לדחות התביעה לפדיון חופשה.

11. התביעה לפדיון דמי הבראה
א. התובע תובע פדיון דמי הבראה בסך 886 ₪ לתקופת עבודתו מ-1.7.96 עד 31.12.96 (סעיף 15 לתצהיר וסעיף 29.5 לסיכום טענותיו).

ב. הנתבע טוען, כי ביום 18.9.96 שילם לתובע דמי הבראה בשיעור 1,575 ₪ ובנוסף 900 ₪ נטו (נספח ב' לתצהיר הנתבע), ועל כך התובע אינו חולק (עמוד 2 לפרוטוקול).

ג. מעיון בתלושי השכר שצירף התובע עולה, כי ב-8/95 שולמו לתובע דמי הבראה. במהלך שנת 96 אין כל ראיה בתלושים על תשלום דמי הבראה, למעט תשלום בסך 900 ₪ נטו ביום 18.9.96 בהמחאה שלא קיבלה ביטוי בתלוש שכר כלשהו. מגירסת הנתבע עולה, כי התשלום ששולם לתובע ב-9/96 הינו למעשה תשלום דמי הבראה לשנת 96 (1575=7X225), ולפיכך התובע השכיל להוכיח טענתו, כי עבור יתרת תקופת עבודתו מ-7/96 עד 12/96 לא קיבל דמי פדיון הבראה ולפיכך זכאי לקבלת סך 886 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.1.97 עד לתשלום המלא בפועל.



12. התביעה לקרן השתלמות
א. לטענת התובע, על הנתבע היה לשלם סך 0.4% משכרו לקרן השתלמות בענף הדפוס, הכריכה והצינקוגרפיה באמצעות "מבטחים", אולם לא עשה כן, ולפיכך תובע קבלת הסכומים שלא הופרשו עפ"י דין וחשבון שתמציא קרן ההשתלמות, בצירוף פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית מיום בו היה על הנתבעים לשלם כל סכום בהתאם להתחייבותם זו עפ"י ה"הסכם הקיבוצי".

ב. הנתבע חולק על התביעה, וטוען, כי מדובר בתביעה לסעד כספי ולא לצו עשה או לסעד הצהרתי, כי התובע לא כימת תביעתו ולא פירט במהות תביעתו, כי בסעד הצהרתי מדובר, לפיכך יש לדחות התביעה על הסף.

ג. התובע לא השכיל להוכיח, כי הוראות ה"הסכם הקיבוצי" חלות על יחסי העבודה שבין הצדדים, אך מעיון בצו ההרחבה עולה, כי זכאי היה התובע להפרשות בגין קרן השתלמות.

ד. מדובר למעשה בתביעה כספית של התובע, אשר לא כומתה, ומטעם זה יש לדחותה.

13. התביעה לפצויי הלנת שכר
א. לטענת התובע, במשך כל תקופת עבודתו שולם שכרו באיחור, כפי שעולה מתדפיס הבנק שצירף לתצהירו, ולפיכך תובע סך 17,321 ₪ כפיצויי הלנת שכר לתקופה מ-7/94 עד 12/96, עפ"י חישוב שפרט בסעיף 17 לכתב התביעה ובתצהירו במקום עדות ראשית.

ב. תביעת התובע לפיצויי הלנה הינה בגין משכורת שקיבל אך באיחור.

ג. הנתבע טוען, ובצדק, כי תביעת התובע התיישנה. כן טוען, כי התובע מעולם לא הלין על כי שכרו שולם באיחור. משכורתו שולמו לו מידי חודש בהוראה בנקאית על פי בקשתו כאשר חלקה שולם באמצעות מקדמה. הנתבע טוען, כי חישוב השכר, בשל ריבוי המקדמות, ארך זמן רב יותר ומדובר באיחור קטן ביותר של תשלום יתרת השכר. כמו כן צירף הנתבע העתק המחאות בגין מקדמות ששילם לתובע במהלך עבודתו (נספח ג' לתצהירו).

ד. דין התביעה להדחות בשל התיישנות (ראה סעיף 17א'(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958). כמו כן התובע אינו חולק על העובדה שקיבל מקדמות במהלך עבודתו, ולפיכך על פניו חישוב ההלנה שגוי מלכתחילה.

14. התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות
א. התובע בתביעתו ובתצהירו טוען, כי זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות עפ"י הוראות ה"הסכם הקיבוצי", שכן עפ"י הוראות ה"הסכם הקיבוצי", אם עבד שבוע עבודה של 45 שעות זכאי לתשלום בגין 48 שעות. לטענתו, שכרו שולם לו על בסיס 45 שעות שבועיות בלבד, ולפיכך זכאי לתשלום נוסף מאת הנתבעים בגין 3 שעות נוספות בכל שבוע, ובסך כולל של 14,235 ₪ (אופן החישוב צויין בסעיף 18 לכתב התביעה ולתצהירו במקום עדות ראשית).

ב. בסיכום טענותיו טוען, כי זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, שכן הועסק בפועל במשך 48 שעות (סעיף 29.8 לסיכום הטענות).

ג. הנתבע חולק על תביעת התובע וטוען, כי הוראות ה"הסכם הקיבוצי" אינן חלות על יחסי העבודה שבין הצדדים, וכך הוכחש על ידו. כן נטען, כי התובע עבד כל יום 9 שעות במקום 9.5 וקיבל שכר עבור 9 שעות מלאות. התובע עבד בכל יום חצי שעה פחות ובכל מקרה בכך קוזזה זכותו "המוכחשת" לקבל שכר בגין שבוע עבודה של 48 שעות, ומפנה לסעיף 12 לתצהיר מטעם הנתבע, תוך ציון העובדה, כי הנתבע לא נחקר על האמור בתצהירו בנקודה עובדתית זו. כמו כן מפנה הנתבע בסיכום טענותיו לכרטיסי העבודה שצירף לתצהירו במקום עדות ראשית.

ד. אין מחלוקת, כי הוראות ה"הסכם הקיבוצי" אינן חלות על יחסי העבודה שבין הצדדים, שכן התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח טענה זו.



ובאשר להוראות צו ההרחבה. עפ"י נוסח צו ההרחבה שצורף לתיק המוצגים מטעם התובע, יש לשער, כי התובע סומך על סעיף 1 לפרק השלישי לצו ההרחבה, אולם לא השכיל להוכיח, כי זכאי לתשלום הנתבע על ידו עפ"י חישוב של גמול עבודה בשעות נוספות, כפי שפרט בסעיף 18 לכתב התביעה. אין מדובר בגמול עבודה בשעות נוספות. יתרה מזו, התובע לא השכיל להוכיח אופן החישוב שפרט בסעיף 18 לכתב התביעה ולתצהירו במקום עדות ראשית, ולא הוכיח את מספר השעות אשר תבע. נטל הראיה מוטל על התובע, והתובע לא עמד בנטל זה.

ה. לפיכך דין התביעה בעילה זו להדחות.

15. התובע זנח בסיכום טענותיו את תביעתו לקבלת הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר בסך 21,941 ₪, כפי שפרט בסעיף 23.3(ו) לכתב תביעתו.

16. לסיכום:
א. הננו מחייבים את הנתבע מס' 1 לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור 19,755 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 27.11.97 עד לפרעונם המלא בפועל.
הנתבע זכאי לשלם הסכום הנ"ל בין ע"י שחרור הכספים שנצברו לזכות התובע בפוליסות ביטוח המנהלים בגין הפקדה לתשלום פיצויי פיטורים, או ישירות לתובע.

ב. ניתן בזה פס"ד הצהרתי, כי על הנתבע לשלם לחשבון פוליסות ביטוח המנהלים של התובע בחברת הביטוח, כל חוב אשר נוצר בגין אי הפרשת דמי גמולים, הן מטעם הנתבע, לרבות אי העברת סכומים אשר נוכו משכר התובע, עפ"י דין וחשבון שתמציא חברת הביטוח, לרבות כל תשואה ורווח אשר היו נהוגים בביטוח המנהלים, מהיום בו היה על הנתבעים לשלם כל סכום בהתאם להתחייבותם כלפי חברת הביטוח ועפ"י כל דין, ועד ליום התשלום בפועל.

לחילופין, במידה ולא ניתן יהיה להשלים ההפרשות הנ"ל לחברת הביטוח "הפניקס", זכאי התובע לפיצוי בגין אי תשלום ההפרשות בשיעור 11,403 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 25.3.97 עד לפרעון המלא בפועל.

ג. פדיון דמי הבראה בשיעור 886 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.1.97 עד לתשלום המלא בפועל.

ד. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל "מבטחים"; התביעה לפדיון חופשה; התביעה לפיצוי בגין אי העברת כספים לקרן השתלמות; התביעה לפיצויי הלנת שכר והתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות - נדחות.

ה. הנתבע ישלם לתובע הוצאות בשיעור 10% בצירוף מע"מ, משיעור החוב עפ"י פסק דין זה, תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק דין זה, ועד התשלום המלא בפועל.

17. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.


ניתן היום ל' באב, תשס"א (19 באוגוסט 2001) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.





י. גלטנר-הופמן - שופטת נציג ציבור נציג ציבור



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תחולת צו הרחבה

  2. צו הרחבה מכוח נוהג

  3. צו הרחבה בענף הגינון

  4. צו ההרחבה בענף המתכת

  5. צו הרחבה בענף ההובלה

  6. צו הרחבה הודעה מוקדמת

  7. על מי חל צו ההרחבה הענף היבוא ?

  8. חישוב תוספות יוקר לפי צו הרחבה

  9. תביעה לתשלום זכויות לפי צו הרחבה

  10. זכויות מכוח צו ההרחבה בענף הבניין

  11. שעות נוספות לפי צו הרחבה בענף השמירה

  12. פיצויי פיטורים - צו הרחבה בענף ההובלה

  13. צו ההרחבה בענף הדפוס פחות מ-20 עובדים

  14. זכויות פרישה לפי צו ההרחבה בענף החקלאות

  15. לפי מה קובעים אם "צו הרחבה" חל על עסק ?

  16. אישור תביעה ייצוגית צו ההרחבה בענף השמירה

  17. צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף החקלאות

  18. תביעה לפיצויים על זכויות פנסיה לפי צו ההרחבה 2008 בענף החקלאות

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון