שבר בקרקפת

שבר בקרקפת
זוהי תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: החוק). הנתבעת אינה כופרת באחריותה לפיצוי התובעת, וגדר המחלוקת בענייננו מצומצם לשתי שאלות: גובה הנזקים ושיעורם וכן לשאלה האם מסכום הפיצוי יש לקזז גמלה המשתלמת לנתבעת על ידי קרן ביטוח ופנסיה.
1. רקע עובדתי
התובעת, ילידת 1963, גרושה ואם לילד בן 12, נפגעה ביום 19.6.1998 בתאונת דרכים בעת שנהגה ברכבה (להלן: התאונה). בתאונה זו נפצעה התובעת באורח קשה. היא נמצאה מחוסרת הכרה, עברה אינטובציה עוד בשטח ופונתה ליחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם (להלן: בית החולים) כשהיא מחוסרת הכרה ומונשמת.
התובעת סבלה משבר דחוס בקרקפת הפרונטלית, שבר דו צדי בלסת, שברים מרובים בצלעות (שגרמו ל- flail chest) ומפגיעת חזה מסוג המוטורקס שהצריכה ניקוז דו צדי בבית החזה. עוד נגרמו לתובעת שברים באגן, שברי ריסוק בקרסוליים, תשע משניה נשברו, ואחת מהן אף נשאפה פנימה לתוך הריאה השמאלית, מה שגרם לנזק נוסף בריאה זו.


2. התובעת היתה מאושפזת מיום התאונה, 19.6.1998 ועד ליום 21.10.1998. חודשיים לאחר מכן היא עוד המשיכה בטיפול בדרך של אשפוז יום, ובהמשך התובעת עברה הליך ארוך של שיקום. עיקר תביעתה מבוססת, מלבד אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לה, על מצבה דהיום. התובעת טוענת, כי בעקבות השברים באגן ובקרסוליים שנגרמו לה, היא אינה מסוגלת לעמוד או לשבת למשך פרק זמן של יותר ממספר דקות:
"אני לא מבשלת משום שצריך לעמוד על הרגליים הרבה. צריך סבלנות לכל דבר. צריך להתרכז במשהו מסוים. אני לא מבשלת משום שאני לא יכולה מאלף ואחת סיבות" (פרוטוקול דיון מיום 24.9.2001, עמוד 17 שורות 31-32)
היא אינה מסוגלת למלא טפסים לבקשת גמלה מיוחדת של ביטוח לאומי:
"לא. זה דורש המון סבלנות. המון ניירת, המון פגישות, המון מבדקים. אין לי כוח. לא רוצה את הכסף. אין לי הכוחות להתמודד עם אף אחד, למרות שעומד המון כסף על הכף" (שם עמוד 23 שורות 2-3).נ
היא לא חזרה לעבודה:
"לא חזרתי למ.ג.ע.ר משום שאני לא יכולה לעבוד לא רק שם. אם הייתי מחליטה לעבוד, הייתי לוקחת חצי משרה בשביל לעבוד, אבל אני לא מסוגלת. זה דורש ישיבה, זה דורש ריכוז, זה דורש ניתוח, הייתי מוציאה דוחות, לא בכדי קידמו אותי. גיליתי כישורים שהיום אין לי אותם בכלל. אני לא מרוכזת" (שם, עמוד 18, שורות 10-13).ב
והיא אינה מסוגלת לנסוע בתחבורה ציבורית:
"זה קשה יותר. המונית באה אלי עד לבית...ללכת לחכות בתחנה, לחכות לאוטובוס, הוא מתעכב. זה סיפור. יש בעיה בלעלות לאוטובוס, זה מצריך להרים את הרגלים יותר גבוה, זה מצריך לעשות פעולות שבימים יותר טובים אני כן מסוגלת, אבל אחר כך זה מתנקם בי. אם אני עושה משהו, יש לי ימי חסד כמו לכל נכה, אני מסוגלת לעשות יותר. אך יש ימים שהם לא ימי חסד ואני לא מסוגלת לעשות כלום" (שם, עמוד 19 שורות 20-26).ו
וכן: "אם מישהו מדבר איתי יותר משתי מילים, זה דוקר לי בראש" (שם, עמוד 18 שורה 20).נ
3. מדבריה עולה כי היא אינה מסוגלת לנהל שגרת חיים רגילה כפי שהיתה מסוגלת לנהל לפני התאונה. היא נזקקת לשירותיה של עוזרת (הגב' ליאת בוני אשר העידה בבית המשפט) (להלן: ליאת). לפי עדותה, היא מעסיקה את העוזרת כשלוש פעמים בשבוע, ולו היתה יכולה להרשות לעצמה מבחינה כלכלית היתה מעסיקה אותה על בסיס יומיומי, משום שיש לה צורך בעזרה שכזו כל יום.ב
4. לעומתה, טוענת הנתבעת כי התובעת העידה שהיא החלה ללמוד תואר ראשון כללי באוניברסיטה העברית בהר הצופים, וכי על מנת להגיע לשם היא נזקקת לתחבורה ציבורית. מכאן מסיקה הנתבעת, כי הירידה ברמת החיים של התובעת לא היתה קשה כנטען, ונכותה התפקודית אינה חמורה כנטען על ידה. לשיטתה, העובדה שהתובעת מסוגלת ללמוד, גם אם בצורה "מרוככת" יותר של כתיבת עבודות במקום מבחנים, ובמידת הצורך הארכות זמן במבחנים, ופרישת התואר על פני ארבע שנים במקום שלוש שנים, מעידה על כך שנותרו לתובעת יכולות וכישורים כלשהם, אותם היא יכולה לנצל ולשוב, גם אם באופן חלקי, לשוק העבודה.ו
5. כן, טוענת הנתבעת, כי עיקר טענותיה של התובעת כי היא סובלת מבעיות ריכוז, חוסר סבלנות, מצב רוח עצבני, קשיים במפגש עם אנשים וקושי להגיע ממקום למקום וגם מוגבלת מבחינת יכולתה לנסוע באוטובוס, אינם עולים בקנה אחד עם היותה סטודנטית מן המניין. היא לומדת כבר שלוש שנים, ולפחות שלושה ימים בשבוע. לימודיה מוכיחים כי היא מסוגלת לנסוע באוטובוס, שכן היא מגיעה במונית שירות מבית שמש לתחנה המרכזית ומשם באוטובוס קו מספר 28 להר הצופים. דבר זה כרוך במאמץ רב: ישיבה ממושכת במונית השירות ובאוטובוס, המתנה לאוטובוס בתחנה המרכזית ועליה לאוטובוס על אף הכאבים ברגל. התובעת עושה כל אלה על אף שאמרה שהיא אינה מסוגלת לצעוד מתחנת האוטובוס לכיתות הלימוד, שכידוע אינם מצויים בסמיכות לתחנת האוטובוס בהר הצופים. מאמץ זה נדרש מהתובעת גם בדרכה חזרה לביתה כאשר עליה לבצע נסיעות אלו שלוש פעמים בשבוע, לכל הפחות, והיא עושה זאת בהתמדה ובחריצות.נ
מגיליון הציונים עולה, כי התובעת לא נכשלה בשום קורס, ואין אף קורס בו חסר ציון סופי משום שלא ניגשה למבחן או לא הגישה בו עבודה. התובעת עצמה העידה, כי יש לה חברות שמצלמות עבורה את החומר וכי בשיעורים מהם היא נעדרת היא מדברת עם המורה.
עדות זו, לדידה של הנתבעת, אינה מתיישבת עם הטענה כי היא אינה מסוגלת לקיים קשרים חברתיים, וכי אחרי שתי דקות של דיבורים כואב לה הראש ("דקירות בראש"). הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אם התובעת מסוגלת להשתתף בכיתה בה יש עשרות תלמידים ולכתוב עבודות בהיקף של 15 עמודים, מדוע אין היא מסוגלת לפנות לביטוח הלאומי ולבקש גמלה מיוחדת, אם במילוי טופס אחד ואם בישיבה מול פקיד ביטוח?
הנתבעת דוחה את טענת התובעת באשר לעניין אובדן יכולת ההשתכרות. טענות אלה אינן נכונות. בהיותה בוגרת תואר ראשון שנרכש לאחר התאונה, הרי שהדבר מלמד שהיא מסוגלת לבצע עבודות פקידות, הוראה, עוזרת מחקר וכיוצ"ב.ב
6. כנגד טענה זו טוענת התובעת, כי אין לראות בעובדה שהיא מסוגלת ללמוד משום שיפור במצבה אלא יותר סוג של ת'ראפיה המיועדת להעסיק אותה ולהשכיח ממנה את צרותיה. העובדה שהיא לומדת באוניברסיטה אינה יכולה, להוות אינדיקציה ליכולותיה התפקודיות. היא אינה תלמידה כיתר התלמידים, היא נזקקת להארכת זמן במבחנים, זאת כמובן כאשר היא ניגשת למבחנים, משום שברוב המקרים מאשרים לה להגיש עבודות במקום מבחנים (ולהוכחה צרפה אישור מאת ראש החוג לפילוסופיה פרופ' יהואש הירשברג בו הוא מסביר כי ישנם שלושה קורסים שבהם היא אינה מסוגלת לגשת לבחינה, ולכן יומרו המבחנים בעבודות בית).
7. הנכות הרפואית.ו
מונו לתובעת מספר מומחים, להלן נסקור את חוות הדעת שלהם:
א. נכות אורתופדית: ד"ר אורי פרנקל העריך את נכותה הרפואית האורתופדית של התובעת בשיעור של 60.8% בחלוקה של: 30% בגין פגיעה ברגל ימין לפי סעיף 47(ד) ד', מותאם. 30% בגים פגיעה ברגל שמאל, לפי סעיף 47(4)ד' מותאם, ועוד 20% בגין הפגיעה באגן, לפי סעיף 46(3) באופן חלקי, מותאם.נ
ב. נכות נוירולוגית: ד"ר ורדי קבע לתובעת נכות נוירולוגית בגין פגיעת הראש בשיעור של 20% בהן חופפות הנכות הנוירולוגית והנכות הפסיכיאטרית. ד"ר ורדי חווה דעתו כי: "מתוארת תמונה התנהגותית בחר (צ"ל בתר) תכליתית עם סממני דיכאון, דיסאנהבציה תגובתית ויתכן גם רכיבים של P.T.S.D" (עמוד 4 לחוות דעתו), וכן קבע כי התובעת סובלת מ"האטה בתכנון ובביצוע וכן האטה פסיכומוטורית ובעיות ריכוז וקשב, בעיה התנהגותית עם סממני דיכאון" (שם, שם). עוד קבע ד"ר ורדי, כי לתובעת 5% נכות בגין אובדן חוש טעם בחלק מן הלשון, וכן 5% עבור הפרעה תחושתית בפנים.
ג. נכות בגין פגיעות בלסת: פרופ' דורית ניצן קבעה לתובעת 10% נכות בגין צלקות בלחי שמאל, לאורך הסנטר, השפה השמאלית ובלשון, לפי סעיף 75(2) (ב), וכן 2.25% נכות בגין אבדן 9 שיניים.ב
אם כן, נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת מגיעה ל- 75.95%, לפי הפירוט הבא: 30% נכות בגין פגיעה ברגל ימין; 30% נכות בגין פגיעה ברגל שמאל; 20% נכות בגין פגיעה באגן; 20% בגין נכות נוירולוגית ופסיכיאטרית, 5% אובדן חוש טעם; 5% הפרעה תחושתית בפנים; 10% צלקות בלחי שמאל; 2.25% אובדן 9 שיניים.ו
8. ד"ר כאהן קלמנט, המומחה לתפקודי ריאה, קבע כי "להערכתי החלמתה של גב' אלול - חמרני, כעת כשנתיים לאחר תאונת דרכים ופגיעה חמורה בראיות הינה מלאה". תחילה נקבע כי התובעת תשא בשכרו של ד"ר קלמנט, ואולם, ביום 20.3.2000 קבעתי, בהסכמת הצדדים, כי הנתבעת תישא בשכרו של המומחה, ואם ייקבע שאין נכות שכרו ינוכה מסכום הפיצויים. אי לכך, נוכח התוצאה אליה הגיע המומחה אני קובע כי התשלום אשר שולם על ידי הנתבעת ינוכה מפיצויי התובעת, כמוסכם.נ
9. הנכות התפקודית.ב
כלל ידוע הוא, כי לא חייבת להיות זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, וכי קיימים גורמים שונים המשפעים על קביעת גובה הנכות התפקודית. כך למשל יש להתחשב בגילו של הנפגע, במקצועו, באישיותו וכלל נסיבותיו האישיות, בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792, 801 נקבע:
"נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו...".ו
בע"א 849/80 בוקרה נ' בוקרה, פ"ד לז(3), 739, 747 נקבע:
"... הכל תלוי באישיותו של הנפגע, בגילו, במקצועו, בטיב הפגיעה ובמהותה ובגורמים דומים, אשר כולם ביחד או חלקם יש להם השפעה, כיצד יוכל הנפגע לתפקד במומו בעבודתו הקודמת או להכשיר עצמו למקצוע או לעיסוק אחר".
בענייננו, התובעת מנסה לשקם את עצמה, היא נרשמה ללימודים באוניברסיטה, ועומדת לסיים (אם טרם סיימה) תואר ראשון. אין חולק כי לימוד באוניברסיטה דורש מידה לא מבוטלת של ריכוז והתמדה. מכאן למדים, כי יש לתובעת היכולת לעבוד, ולו בהיקף של משרה חלקית. עם זאת, נוכח המצב בשוק העבודה בישראל כיום, ונוכח טענותיה של התובעת בגין ימים טובים וימים רעים, נראה כי ניתן לקבוע את נכותה התפקודית בשיעור של 45%.
קביעתי זו מתחזקת נוכח חוות דעתו של הנוירופסיכולוג ד"ר זולוטוגורסקי אשר בדק את התובעת לפי הפנייתו של ד"ר ורדי המומחה לנוירולוגיה, וסיכם את חוות דעתו בכך שהתובעת הינה אישה פרפקציוניסטית, ללא הפרעות בחשיבה שבחרה שלא לפנות לעזרה. ד"ר זולוטוגורסקי סיכם כי תפקודה כיום הוא בטווח הממוצע עד הממוצע נמוך, וכי מצב זה מהווה ירידה קלה עד בינונית מתפקודה המשוער לפני התאונה. לכן, נראה כי אין כל מניעה שהתובעת תשתלב ולו באופן חלקי בשוק העבודה.
10. ראשי הנזק להם טוענת התובעת.נ
א. עזרת צד ג'
לעניין זה מחלקת התובעת את התקופה לשתים:
1. במהלך השנתיים הראשונות לאחר התאונה.ב
התובעת טוענת, כי במהלך השנתיים הראשונות שאחרי התאונה, היא נזקקה לעזרת הסביבה בשיעור של 8 שעות ביום מידי יום. עזרה זו ניתנה לה על ידי בני משפחתה ועל ידי מטפלות בשכר. לפיכך, היא מעריכה את הפיצויים המגיעים לה בסך 120,000 ₪.ו
במהלך התקופה בה היתה מחוסרת הכרה, וגם לאחר מכן, במהלך האשפוז והשיקום היה צורך בטיפול צמוד גם לה וגם לבנה שנותר לבדו, בהיותה ההורה המשמורן. בני משפחתה העידו כי הטיפול היה בלתי פוסק והיה צורך להחליף לה, להזיז אותה ולסייע לה בפעולות רבות כמו: להתלבש, להתקלח ולאכול לשים טיפות עיניים וכמובן לטפל בבנה הקטן. אמה נשאלה מה הצרכים להם נזקקת התובעת והיא השיבה:
"להכל. להביא לה סיר. רצו לשים לה טיטולים והתנגדתי... הייתי צריכה להחליף לה, להזיז אותה, לנקות אותה..." (פרוטוקול דיון מיום 24.9.2001 עמוד 3 שורות 1-7).נ
לפי עדות התובעת, היתה תקופה בה קיבלה סיוע ממט"בית, וכן שהעסיקה מטפלות שונות בעלות של 30 ₪ לשעה לא כולל נסיעות (עמ' 17 לעדותה, ש' 16-22). היא לא הציגה קבלות המאשרות הוצאות אלה משום שלטענתה היא לא שמרה אותן או משום שמדובר במטפלות שלא נותנות קבלות.
הנתבעת מתנגדת לפסיקת פיצויים בראש נזק זה בתקופה בה היתה התובעת מאושפזת בבית החולים. זאת מן הטעם שכל הסיעוד והעזרה שהזדקקה להם ניתנו לה על ידי הצוות הרפואי במקום, ואם בני משפחתה העדיפו לטפל בה בעצמם, אין הנתבעת צריכה לשאת בהוצאותיהם. באשר לטיפול שניתן לה על ידי מט"ביות מן המוסד לביטוח לאומי, אין התובעת זכאית לפיצוי, שכן היא לא נשאה בשכרן.ב
2. מהשנה השלישית ולעתיד.ו
התובעת טוענת, שבחלוף השנתיים הראשונות מצבה הפך לסטטי כאשר השיפור שחל היה קל ביותר. לטענתה, היא תמשיך ותזדקק לעזרה בעתיד בהיקף הזהה כמעט לסיוע לו היתה זקוקה בשנתיים הראשונות. כיום היא זקוקה לעזרה בבישול, ניקיון, טיפול בבנה, קניות וסידורים שונים. העוזרת המטפלת בתובעת, הגב' ליאת העידה, כי היא מבצעת גם כיום עבור התובעת את כל הפעולות הללו וכי התובעת לא תוכל להסתדר בלי עזרה. כאמור, התובעת העידה כי מפאת חסרון כיס אין ביכולתה לממן את עזרת ליאת על בסיס יומיומי בהיקף של 6 ימים בשבוע, אולם היא מגיעה אליה לפחות שלוש פעמים בשבוע, וכך גם העידו אימה של התובעת ואחותה הלני מלכה.
התובעת הפנתה את בית המשפט לספרו של קציר שם הוא עומד על חשיבות הפיצוי גם לקרוב משפחה שסייע לנפגע היות שעזרתו אינה צריכה להיות עזרת חינם, מה גם, שיתכן כי בעתיד יחדל הקרוב מלסייע מסיבות שונות, ואז יאלץ הנפגע לשלם עבור עזרה שניתנה לו עד כה חינם. סוגייה זו אף נדונה ונקבע כהלכה בבית המשפט העליון בע"א 64/89 גבאי נגד לוזון, פ"ד מח (4) 673. על כן מבקשת התובעת, כי בית המשפט יקבע כי היא זכאית לעוזרת למשך 6-7 שעות ביממה על בסיס יומיומי, למעט סופי שבוע, בעלות של 30 ₪ לשעה. בסך הכל, מבקשת התובעת פיצוי של 5,000 ₪ לחודש מחודש יוני של שנת 2000 ועד הגיעה לגיל 75 ובסך הכל: 1,410,000 ₪.נ
לעומתה, טוענת הנתבעת, כי מצבה של התובעת אינו חמור כפי שהיא מציגה אותו. התובעת העידה כי היא מקבלת עזרה מכל בני המשפחה, וכי כל אחד מן האחים והעוזרת מופקד על קניות אחרות ("תמיד יש מי שיעזור לי" עמוד 18 שורה 2 לפרוטוקול). עם זאת, התובעת העידה גם, כי קניות קטנות במכולת היא עושה בעצמה, אולם אלו גורמות לה לכאבים חזקים. לדידה, אדם סביר שיש לו עזרה כה רבה מכל בני המשפחה, לא היה מתעקש לצאת לערוך קניות, שגורמות לו לסבל כה קשה. התעקשותה של התובעת להסב לעצמה כאבים כאלה מלמדת על כך שאין מדובר בכאבים קשים, ושהתובעת הגזימה בתארה את קשיי תפקודה. אשר לחלקה של ליאת, הנתבעת טוענת, כי קשה לקבוע מהו הצורך האמיתי של התובעת בעזרתה, ובאיזה תדירות ליאת עובדת אצלה, שכן ליאת אינה מספקת לתובעת קבלות, ומעדויות בני המשפחה עולה, כי כמות הפעמים נעה בין פעם אחת לשלוש פעמים בשבוע. הנתבעת טוענת כי חלק מהעבודות שהתובעת מטילה על ליאת ישנן עבודות שהיא מסוגלת לבצע בעצמה כמו בישול ועוד. שכן, בהיותה סטודנטית שמסוגלת לכתוב עבודות בהיקף של 15 עמודים, וודאי שהיא יכולה להתרכז בהכנת אוכל. על כן, מבקשת הנתבעת לפצות את התובעת בשיעור של 10,000 ₪ עזרה וסיוע בעבר ו- 10,000 ₪ עזרה וסיוע בעתיד.ב
מצד אחד, אין חולק כי לפחות בשנתיים הראשונות, שלאחר התאונה, נזקקה התובעת לכל עזרה אפשרית, וכי לאחר מכן, ממדי העזרה הלכו ופחתו במידה מסוימת. מצד שני, אין בפנינו קבלות כלשהן, לא לעבר ולא להווה. ההגיון מחייב כי אם היו הוצאות מסיביות, התובעת היתה שומרת את כל הקבלות, או דואגת לקבל קבלות מכל עוזרת בית. אי לכך, נצטרך לאמוד את הפיצוי בראש נזק זה לאור הנתונים שיש לפנינו. לאור זאת, יש להעריך את הפיצויים המגיעים לתובעת לעזרה וסיעוד למשך התקופה הראשונה, בעיקר לאחר שיצאה מבית החולים, בה נזקקה לעזרה מסיבית בסך 25,000 ₪ עבור עזרה וסיוע בשנים אלו, כולל עזרת המשפחה, קרי, עד חודש יוני 2000.
באשר לתקופה השניה, מתום השנתיים ועד ליום מתן פסק הדין, ולאור הנכויות מהן סובלת התובעת, נראה לי כי התובעת אכן זקוקה לעזרה בסחיבת משאות כבדים באופן מיוחד ובניקיון הבית, ולכן יש לקבוע את הפיצוי המגיע לה בסך 30,000 ₪.ו
התקופה השלישית משתרעת מיום מתן פסק הדין ועד הגיעה לגיל 75 שנה, כלומר 35 שנה, ובהנחה שגם באופן טבעי היא נזקקת לעזרה בהגיעה לגיל מבוגר, יש להעמיד את הפיצויים בגין ראש נזק זה על סך של 100,000 ₪. סך כל הפיצויים ברש נזק זה הוא 155,000 ₪, הכל בערכו ביום מתן פסק הדין.נ
11. ב. הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות.ב
1. הפסד שכר לעבר.
עובר לתאונה עבדה התובעת בחברת מ.ג.ע.ר, ומשכורתה החודשית הממוצעת הייתה לטענתה, 4,650 ₪, ואילו לטענת הנתבעת 4,100 ₪. מתלושי המשכורת שצורפו לתיק המוצגים (ת/1) עולה כי משכורתה הממוצעת של התובעת עמדה על סך 4,355 ₪ נכון למועד התאונה. התובעת היתה מאושפזת במשך ארבעה חודשים ולאחר מכן המשיכה לקבל טיפול במסגרת אשפוז יום. התובעת הוכיחה כי היתה בחופשת מחלה עד ליום 30.4.2000. עבור תקופה זו זכאית התובעת לפיצוי מלא בגין אובדן השתכרות. סך הכל בגין נזק זה זכאית התובעת לסך של 4,355 ₪ לחודש למשך 22 חודשים, ובסך הכל 95,810 ₪.ו
באשר לתקופה שלאחר מכן, קרי מיום 1.5.2000, אנו יודעים כי התובעת השתלבה במסגרת לימודים אקדמית. למעשה, נראה כי היא יכלה לשוב ולהשתלב במעגל העבודה, אולם התובעת בחרה שלא לנסות לחזור למעגל העבודה. לדבריה, "אין טעם" בכלל לנסות, שכן אין היא מסוגלת לעשות דבר. אין בידי לקבל טענה זו. מי שמסוגל ליטול על עצמו לימודי תואר ראשון באוניברסיטה, יכול גם יכול, אף שיש לו מגבלות, גם להשתלב בשוק העבודה, ולו בהיקף משרה חלקי במגוון רחב של עבודות, אף אם הן פחות טובות מזו שעסקה בה עובר לתאונה. ואולם, התובעת לא טרחה כלל לנסות ולהקטין את נזקה. אי לכך, יש לחשב את אובדן השתכרות מיום 1.5.2000 ועד ליום מתן פסק הדין על בסיס שכר של 4,355 ₪, צמוד למדד מאמצע התקופה.
2. הפסדי שכר לעתיד.נ
כאמור, התובעת טוענת כי עובר לתאונה היתה עבודתה עבודה משרדית שכללה עבודה מול קהל, מחשב וכן יציאה לשטח. עבודתה הצריכה דייקנות, ריכוז ותקשורת בין אישית טובה המחויבת בעבודה מול קהל. עוד טענה התובעת, כי החישוב צריך להיעשות בהתאם לאפשרויות הקידום שבפניהם עמדה. לטענתה, התאונה קטעה את אפשרויות הקידום שאלמלא קרתה היו עומדות בפניה. להוכחת טענתה זו היא העידה את מי שהיה מנהלה בתקופת עבודתה, מר יורם מרום. מר מרום העיד כי התובעת היתה חלק מן העתודה הניהולית של העסק. לדבריו, משכורתו של מנהל עשויה להגיע לסך של 6,000 - 7,500 ₪ לחודש בתוספת רכב צמוד ומכשיר טלפון נייד, וכי אלמלא היתה התובעת נפגעת בתאונה, זהו השכר שהיתה עתידה להרוויח. לדבריו, היא זומנה לקורס צוערים המיועד להכשרת עתודה ניהולית של עובדים. עדות זו, טוענת התובעת, לא נסתרה על ידי הנתבעת ולכן, יש לראות בה משום ראיה טובה להוכחת יכולת השתכרותה אלמלא התאונה. היות והעד מרום העיד כי בדרגי הביניים נהוג כי בין העובד לבין החברה שיש חוזה אישי, הרי שמול נתוניה הטובים של התובעת והמלצתו שלו, רוב הסיכויים שהיא היתה מצליחה להשתכר לפחות 7,500 ₪, עם הטבות. לעניין זה מפנה התובעת לספרו של קציר "פיצוי בשל נזקי גוף" (מהדורה רביעית) בעמוד 72 שם נאמר:
"גם עליית שכר אינדיבידואלית ככל שהיא נוגעת לנפגע ספציפי תובא בכלל חשבון בקביעת בסיס השכר לעניין חישוב הפסדי ההשתכרות. שאלת עליית השכר שהיתה צפויה לו, לנפגע האינדיבידואלי, מן הדין שתידון על יסוד העובדות שהוכחו ביחס לאותו נפגע, העומד לפני בית המשפט".
כאמור, טענת התובעת היא שאין היא מסוגלת היום לעבוד בכל עבודה שהיא. היות ופגיעתה לצמיתות, אין ביכולתה לחזור עוד לשוק העבודה בכל צורה שהיא. משאיבדה לחלוטין את כשרה לעבוד בעבודה כלשהי, מבקשת התובעת כי ייפסק לה פיצוי מלא בגין הפסדי שכר מיום הפגיעה ועד גיל 65. היא מוסיפה, כי גם הביטוח הלאומי קבע לה נכות בשיעור של 100%, וכי היא מקבלת עקב כך קצבת נכות מלאה. לדבריה לימודיה באוניברסיטה אינם יכולים לשמש הוכחה ליכולתה לעבוד, שכן היא פטורה ממבחנים, חברותיה מצלמות עבורה חומר ויש לה אישורים מיוחדים לכל דבר. אי לכך, מבקשת התובעת לפצותה על בסיס שכר של 7,500 ש"ח לחודש.ב
לעומתה, טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שהתובעת היתה מתקדמת למשרה ניהולית. אין בתיקה האישי של התובעת דבר המלמד כי היתה כוונה להוציאה להשתלמות כלשהי, ובוודאי שלא למנות אותה למשרה ניהולית. אי לכך, לא הוכח שהיא היתה משתכרת כנטען על ידה. העד מרום אינו הגורם המוסמך בחברת מ.ג.ע.ר. על ביצוע הקידום. הנהלת החברה היא זו האחראית (לדברי מרום) על כ- 200 עובדים. נוסף לכך, אין בתיקה האישי כל המלצה הנוגעת להצטיינות התובעת על מנת שיתרום לקידומה. תיק אישי ריק מהמלצות אינו יכול להראות על אופציה לקידום בחברה שבה עובדים מספר כה רב של אנשים. בחברה כזו, חובה לרשום המלצות וציונים לשבח על מנת שבעת דיונים על מועמדים לקידום יהיה מה לציין. מכאן שאין לראות בתובעת כמי שהיתה על סף קידום. להלן קטע מעדותו של מרום:
"ש.בזמן שנורית עבדה היו לכם הערכות שנתיות?
ת.לא זוכר בצורה מסודרת שכתבתי תעודת הערכה...ו
ש. לגבי נורית, עם מי דיברת?
ת.עם מנכ"ל החברה, אלי חורי.נ
ש. כמה עובדים יש למ.ג.ע.ר.?
ת.היום כשלוש מאות. אז היה 150-200.ב
ש. אני מניח שהוא לא יכול לזכור את שמות כל העובדים?
ת. לא.ו
ש. מן הסתם דברים כאלה רשומים?
ת.תשאל אותו אם הוא זוכר או לא. לא יכול לענות במקומו". (עמוד 9 שורות 18-28 לפרוטוקול).נ
כאמור טוענת הנתבעת, כי הגם שהתובעת נפצעה קשה ונותרה עם נכות תפקודית, היא למדה להעסיק את עצמה, וכיום היא סטודנטית מן המניין. אין זה מתקבל על הדעת שניתן להיות סטודנטית ולטעון שלא ניתן לעבוד בשום עבודה. על כן טוענת הנתבעת, כי התובעת יכולה לעבוד, בייחוד בהיותה בעלת תואר ראשון, בכל עבודה פקידותית, ואף במשרות אקדמיות כגון עוזרת הוראה או עוזרת מחקר, ולכן היא מעריכה את פיצויי התובעת בסך של 150,000 ₪ בגין אובדן השתכרות עתידית.ב
12. הסתמכות על מרום בעניין אפשרויות קידומה של התובעת ורמת השכר אליה היתה מגיעה צריכה להיות מוגבלת מאוד. העד לא ידע לענות מתי פוטרה התובעת מעבודתה, מי פיטר אותה, ומתי התחילה לעבוד במקום. מרום אינו חבר בהנהלה ותמיכתו הסתכמה, כך עולה מעדותו שלו, באמירת "מילה טובה" לחברי ההנהלה. אולם, לא הוכח כי התובעת אכן היתה בשורה ראשונה לקידום לדרגה ניהולית, ולכן נראה כי יש לקבוע לה פיצויים בגין אובדן השתכרות עתידית בשיעור של 5,000 ₪ ברוטו. על פי עדות מרום, זהו שכרו של מי שלא יוצא לעתודה ניהולית אך צובר ותק.
אי לכך יש לקבוע את השכר הקובע לעתיד בסך 5,000 ש"ח, והפיצוי יחושב לפי סך מיום מתן פסק הדין ועד הגיעה לגיל 65 שנה על בסיס השכר האמור, ולפי אחוזי הנכות התפקודית שנקבעו לה, בכפוף להיוון. מסכום זה יש לנכות מס הכנסה לפי טבלת המס.ו
13. ג. ניידות.נ
קשיי הניידות של התובעת הוזכרו לעיל. לדבריה, במשך תקופה ארוכה לא יכלה ללכת כלל ונזקקה לקביים. כיום טוענת התובעת, כי היא אינה מסוגלת ללכת אלא למרחק קצר ביותר. לדבריה, היא נזקקת לשירותי מוניות באופן קבוע. לאחר התאונה, היא אינה מסוגלת ללכת כלל, ולכל מקום ולו הקרוב ביותר היא נזקקת להסעה. היא אינה יכולה להשתמש בתחבורה ציבורית כי קשה לה להרים את הרגל ולעלות לאוטובוס. התובעת מבקשת פיצויים עבור ראש נזק זה סך 1,500 ₪ לחודש לעבר, ו- 1,000 ₪ לעתיד (ראה תחשיב הנזק מטעם התובעת), שכן היא יוצאת בממוצע שש פעמים בשבוע, ללימודים באוניברסיטה, לבית אמה בערב שבת, לקבלת טיפולים רפואיים ולהסעת בנה לחוגים, ועיקר נסיעותיה הן בינעירוניות בהיותה תושבת בית שמש.
התובעת לא שמרה קבלות מן העבר להוכחת כמויות הנסיעה להן היא טוענת, ולא הגישה קבלות כלשהן. לטענתה, פעולה כזו מצריכה יכולת ריכוז אותה איבדה בתאונה. סך הכל מבקשת התובעת כי יקבע לה פיצוי בסך 63,000 ₪ עבור ניידות ב-42 החודשים הראשונים (עבר) ו- 396,000 ₪ עבור הוצאות ניידות עתידיים.
לעומתה, טוענת הנתבעת כי התובעת הגזימה בחישוביה. התובעת לומדת היום באוניברסיטה העברית בירושלים, כאשר על מנת להגיע לאוניברסיטה עליה לנסוע במונית שירות מבית שמש לתחנה המרכזית בירושלים, שם עליה להמתין לקו 28 ולנסוע בו לאוניברסיטה העברית בהר הצופים. התובעת גם חידשה את רשיון הנהיגה שלה, וכי היתה זכאית לחמישים אחוז קצבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי, אך החליטה שלא לממש זכות זו בגלל שהדבר היה כרוך לטענתה בניירת. מכאן, טוענת הנתבעת, כי יש לנכות מכל פיצוי שיקבע לתובעת את קצבת הביטוח הלאומי שהיתה זכאית לה ויכלה לקבל לו היתה מואילה למלא את הטפסים. חזקה שאדם הזקוק לעזרה יעשה כל שביכולתו לקבלה, ומשוויתרה התובעת מראש על קצבת הניידות, מבלי לנסות אפילו להגיש בקשה אין לה להלין אלא על עצמה. על כן מבקשת הנתבעת כי ייקבע לתובעת פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪.
14. בהעדר קבלות כלשהן יש לחלק את התקופה לתקופות משנה, לפי הצרכים של התובעת. אין חולק כי במהלך החודשיים הראשונים לאחר תום האשפוז, נזקקה התובעת לנסוע לבית החולים על בסיס כמעט יומיומי לקבלת טיפול במסגרת "אשפוז יום". עבור תקופה זו, מיום 21.10.1998 ועד ליום 24.12.1998 זכאית התובעת, בהעדר קבלות, לשיפוי עבור הוצאות הנסיעה לבית החולים.
במהלך התקופה הסמוכה לפגיעה, סביר להניח, כי היו לתובעת נסיעות לפיזיותרפיה ונזקקה למוניות. ואולם, אין בידינו נתונים על כמות ומשך טיפולי הפיזיותרפיה שעברה התובעת, אף שניתן היה לספק אינפורמציה זו. במקום זאת, צירף בא כוח התובעת קבלות בסך 8,000 ₪ עבור נסיעות התובעת באמבולנס פרטי לבית החולים. יש להניח כי אם היתה נזקקת להסעה באמבולנס בתקופה הראשונה, היתה מציגה קבלות על כך.ב
כיום, ברור לנו כי התובעת נוסעת לאוניברסיטה בתחבורה ציבורית, דבר המעיד כי התובעת יכולה להסתדר, במרבית הזמן, בנסיעה באוטובוסים. עם זאת, נראה לי שיש לקבל את טענתה כי יש "ימים טובים" ו"ימים רעים" בהם יכולותיה נמוכות יותר, ואז היא נזקקת להסעה במוניות. יש להניח כי מצב זה ימשיך להתקיים בדרגה נמוכה יותר גם בעתיד. אי לכך, ועל בסיס אומדנה, ולאור העובדה שהתובעת לא מיצתה את זכויתיה לניידות במוסד לביטוח לאומי במועד, נראה לי כי יש לפסוק לתובעת עבור הוצאות נידות בעבר ולעתיד סך כולל של 25,000 ש"ח לפי ערכם ביום מתן פסק הדין.
15. ד. הוצאות רפואיות
התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות רפואיות שונות כגון: רכישת נעליים אורתופדיות שעלותן היתה 2,000 ₪; ניתוחים פלסטיים לתיקון מראה פניה על פי המלצת פרופ' ניצן וכן שיקום לסת; רכישת כדורים נגד דיכאון שעלותן החודשית היא 36.4 ₪, נכון להיום ועבור משככי כאבים. עבור הוצאות רפואיות כלליות בעתיד מבקשת התובעת 350 ₪ לחודש מהיום ועד הגיעה לגיל 75, ובסך הכל 14,700 ₪ וכן -92,400 ₪ עבור הוצאות רפואיות שאינן בסל הבריאות בעתיד.ו
הנתבעת מציינת, כי לפי עדות התובעת, חברת הביטוח "אבנר" שילמה עבור הנעליים האורתופדיות המיוחדות הללו בפעם השנייה, כשבפעם הראשונה הנעליים מומנו על ידי הנתבעת. כיום, אין לה עוד צורך בנעליים מיוחדות אלו. אשר ליתר ההוצאות, טוענת הנתבעת, כי הן מכוסות לפי חוק על ידי קופת החולים, ועל כן אין לקבוע לה פיצוי בגין ראש נזק זה.
לאחר עיון בטענות הצדדים, ולאור העובדה שאין הוכחה כי התובעת זקוקה לתרופות מעבר למצויים בסל הבריאות, נראה לי כי מתאים לקבוע לתובעת פיצויים, הן לעבר והן לעתיד, עבור ראש נזק זה בסך גלובאלי של 15,000 ₪ בערכם ביום מתן פסק הדין.נ
16. ה. טיפולי שיניים
כאמור התובעת איבדה תשע משיניה, נגרמה לה סטייה של הלסת, ועל כן היא משתמשת כיום בשיניים תותבות. התובעת צרפה הוכחות לכך כי עד כה היא נאלצה להוציא מכיסה 11,000 ₪ (ת/6).ב
מחוות דעתה של פרופ' ניצן עולה, כי ישנן שתי תכניות שיקום אפשריות, תוכנית א' מבוססת על שיקום השיניים באמצעות גשר, בעוד שתכנית ב' מבוססת על השתלת 9 שיניים במקום אלו שנפלו. התוכנית הראשונה עלותה 9,600$ והשניה עלותה 16,800$. התובעת מבקשת לחבר את שני הסכומים ולהכפילם בשער הדולר היציג ועוד 64,680$ עבור טיפול אחזקה ושימור הכתרים, ובסך הכל 271,656 ₪ בערכם ביום מתן פסק הדין.ו
הנתבעת מציעה פיצוי גלובאלי בגין נזק זה בסך של 80,000 ₪, שהם כעלות השיקום היקרה יותר. הצעתה של הנתבעת נראית לי כהצעה הוגנת. אי לכך, יש להעמיד את הפיצוי לתובעת בגין נזק זה בסך של 80,000 ₪, לפי ערכם ביום מתן פסק הדין.
17. ו. כאב וסבל.
התובעת מבקשת כי בית המשפט יקבע לה את סך הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק לפיצוי בגין כאב וסבל, דהיינו 156,220 ₪. הנתבעת מבקשת לפסוק לתובעת בגין 54 ימי אשפוז מבלי לכלול את ימי ה"אשפוז יום", ולהעמיד את הפיצוי על סך 138,223 ₪. לאור הנכות הרפואית, שהיא גבוהה לכל הדעות, נראה לי כי יש לקבוע לתובעת פיצוי מלא בסך 156,220 ₪, כשסכום זה צמוד למדד מיום התאונה.
18. ניכויים ושכ"ט עו"ד.
אין חולק כי מהסכומים הנקובים לעיל יש לנכות תשלומים ששולמו לתובעת על ידי המל"ל. בכך לא הסתיימה המחלוקת בין הצדדים. נותר לנו להכריע בסוגיית התשלומים המועברים לתובעת על ידי "תשורה".
התובעת טוענת כי הקצבה המשולמת לה היא קצבת נכות זמנית ואינה מהווה תשלום על ידי המעביד. לטענתה, מדובר בחוזה ביטוח לכל דבר ועניין שאין לקזזו מסכום הפיצוי לפי הוראות סעיפים 81 ו- 86 לפקודת הנזיקין, שכן "ועוד נקבע כי חוזה ביטוח שכזה אין משמעו דווקא ביטוח שנעשה בחברה העוסקת בענייני ביטוח, אלא אף ביטוח שנעשה במוסד לביטחון סוציאלי" (קציר, מהדורה רביעית, עמוד 1038). טיבו של המבטח או זהותו של עורך הביטוח לא היה בהם איפוא כדי לשנות לעניין זה, אם אכן היה התשלום בגדר תשלום של ביטוח על פי מהותו. למעשה, טוענת התובעת כי אין מדובר בתשלום מכוח חוק, אלא בתשלום שהוא באופיו ביטוחי. זהו ביטוח שרכשה מכספה ומכספי מעבידה לא מתוך חובה כלשהי. עובדה שהיא התחילה לעבוד במג.ע.ר. בתאריך 3.10.1994 אך בוטחה ב"תשורה" רק ביום 30.3.1995. מכאן, היא טוענת, כי אין מדובר בתשלום שחובה על המעביד להפרישו, אלא מדובר בביטוח שהתובעת רכשה יחד עם מעבידה. ברור לדידה, שכדי לצבור זכויות לפנסיה היה עליה לצבור ותק רב יותר לפני שתוכל ליהנות מאחוזים גבוהים בפנסיה, מכאן ברור שאין מדובר בפנסיה אלא בביטוח.
לעומתה, טוענת הנתבעת, כי מדובר בפנסיה ובתשלום מכוח חוק לכל דבר. אין חשיבות לשאלה מיהו הגורם המממן את הקרן, והאם הוא מתקרא ביטוח או פנסיה. המדובר הוא בפנסיה מן הסוג שנפוץ היום בשוק.
ההלכה בכל הקשור לניכוי פנסיה לנפגע החי ברורה מזה שנים: "דמי פנסיה ששולמו עקב הפגיעה, לנפגע או לתלויים בו, יש לנכותם מן הפיצויים הנפסקים להם" (קציר, מהדורה רביעית, עמוד 1024). ובענייננו ברור כי מדובר בקרן פנסיה ולא בתשלום ביטוח. בנ/3, מכתב ששלחה "תשורה" לתובעת, נאמר:
"אנו מברכים אותך להצטרפותך כעמית בקרן הפנסיה שבניהול קרן ביטוח לעובדים קופת תגמולים וקרן פנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית בע"מ. הצטרפותך הינה לפנסיה מקיפה.
זכויותיך בקרן הפנסיה יחושבו על פי התשלומים שישולמו בגינך ובהתאם לתקנות קרן הפנסיה" (ההדגשות לא במקור).
התובעת מילאה טופס "בקשה לאישור תשלום פנסיה מקרן פנסיה". לשון הכתוב מוכיחה כאלף עדים כי המדובר הוא בקרן פנסיה, ואין לעובדה שהיא הצטרפה לקרן חמישה חודשים לאחר שהתחילה לעבוד כדי ללמדנו אחרת. ראשית, המכתב מיום 30.3.95 אינו מלמד על כך שהפניה נעשתה באותו היום אלא להפך, ברור שעיבוד הנתונים ואישור הצטרפותה ארכו זמן כלשהו, ולכן ברור שמועד הגשת טפסי הצטרפותה היה קודם לתאריך זה. שנית, גם בהודעה על הפסקת עבודה עליה חתומה מ.ג.ע.ר מוצהר כי: "הננו משחררים את חלקנו בתשלומים לקרן הפנסיה לזכות העובד/ת".
טענת הנתבעת כי העובדה שמדובר בפנסיית נכות זמנית אינה יכולה להועיל לה, מקובלת עלי; שכן, עיקר טענותיה מבוססות על כך שאין מדובר במצב זמני אלא במצב קבוע, ולכן אין בכותרת כדי ללמדנו על כך דבר.
למעלה מן הצורך אוסיף, כי התובעת לא העידה איש מקרן "תשורה" שיאשר כי התשלום שהועבר לידיה היה תשלום לפי חוזה ביטוח ולא תשלום פנסיה. נוסף לכך, לא הביאה התובעת ראיה אחרת שיש בה כדי להצביע על קיומה של קרן פנסיה חלופית, שהיה בה כדי להוכיח כי תשלום הפנסיה של התובעת לא היה אמור להשתלם מקרן זו. כן לא העידה התובעת איש ממקום עבודתה הקודם, ממ.ג.ע.ר שיעיד על קיומה של קרן פנסיה חלופית, או על כך שההסכם בין מ.ג.ע.ר "לתשורה" לא היה הסכם לתשלום קצבת פנסיה אלא תשלום ביטוח.
מכאן, יש לקבוע כי מדובר בקרן פנסיה, בדומה לכל קרן פנסיה אחרת, אשר גם בה נדרש העובד (במקרה זה התובעת) לשלם חלק מן הכסף מכספו הוא, והיתר ניתן על ידי מעבידו. אי לכך, אני קובע כי גם הסכומים ששולמו לתובעת על ידי קרן "תשורה" ינוכו מסכום הפיצויים.
19. פסיקתא
לעניין נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת והשכר הקובע: נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא 75.95%, ואילו נכותה התפקודית היא 45%. שכרה הקובע לעבר של התובעת יעמוד על סך 4,355 ש"ח.


לעניין הפיצויים שעל הנתבעת לשלם לתובעת הם לפי הפירוט הבא:

- עבור עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, אלה יעמדו על סך 155,000 ש"ח, לפי ערכם ביום מתן פסק הדין.
ג. עבור הפסדי שכר ואבדן כושר השתכרות:
לעבר: א. מיום התואנה ועד יום 30.4.00, זכאית התובעת למלוא השכר.
ב. מיום 1.5.00 ועד יום מתן פסק הדין לפי שכר של 4,355 ש"ח, לפי אחוזי נכותה התפקודית, צמוד למדד מאמצע התקופה.
לעתיד: מיום מתן פסק הדין ועד הגיעה לגיל 65, יחושב הפסד השכר לפי שכר של 5,000 ש"ח, לפי אחוזי נכותה התפקודית, ובכפוף להיוון.
ד. ניידות: לעבר ולעתיד סך 25,000 ש"ח, לפי ערכו ביום מתן פסק הדין.
ה. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד סך 15,000 ש"ח בערכו ביום מתן פסק הדין.
ו. טיפולי שיניים סך 80,000 ש"ח לפי ערכו ביום מתן פסק הדין.
ז. כאב וסבל, סך 156,000 ש"ח צמוד למדד מיום התאונה.
ח. ניכויים: מסך כל הפיצויים יש לנכות את תשלומי המל"ל, כאשר הם צמודים למדד, וכן הסכומים אשר קיבלה התובעת מקרן "תשורה", כשהם צמודים למדד.
ט. הנתבעת תשא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק.
ניתן היום ג' בתשרי, תשס"ד (29 בספטמבר 2003) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.


עוני חבש, שופט      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שבר בשכמה

  2. שבר בפוביס

  3. שבר בקרקפת

  4. תאונת דרכים שבר בכתף

  5. שבר בסקפולה

  6. שבר אולקרנון

  7. שבר פתוח בכתף

  8. תאונת דרכים פריקת ברך

  9. שבר בגולגולת

  10. שבר בעצם העקב

  11. שבר בעצם השכם

  12. שבר ללא תזוזה

  13. שבר באצבע - תאונת דרכים

  14. שבר בזיז חוליה

  15. שבר תלישה באצבע

  16. שבר בבסיס האגודל

  17. שבירת פיקה בברך

  18. שבר בעצם הטיביה

  19. שברים בעצם העקב

  20. שבר בראש הפיבולה

  21. שבר תלישה באגודל

  22. שבר ברדיוס כף יד

  23. שבר בעצם הנביקולר

  24. שבר מרוסק בכף היד

  25. פיצוי בגין שבר באף

  26. חשד לשבר בעצם הזנב

  27. שברים באצבעות היד

  28. שבר ביד במהלך הלידה

  29. תאונת דרכים שבר של עצם הבריח

  30. שבר מרוסק בעצם העקב

  31. שבר ביד - פיצויים בתאונות דרכים

  32. שבר ללא תזוזה בחוליה

  33. שבר מרוסק בחוליה בגב

  34. שבר ברצפת ארובת העין

  35. שבר קילה - תאונת עבודה

  36. שבר בסטרנום (עצם החזה)

  37. תאונת עבודה שבר במרפק

  38. שבר עצם נביקולרי קרפלי

  39. שבר ביד לילד בבית הספר

  40. תאונת עבודה פגיעה בברך

  41. תאונת דרכים שברים בצלעות

  42. שבר ביד שמאל תאונת עבודה

  43. שבר בראש הרדיוס ללא תזוזה

  44. שבר בחוליה D11 בתאונת דרכים

  45. שבר פיצוץ ושבר דחיסה בחוליות

  46. שבר בזיז רוחבי בחוליה צווארית

  47. שבר בחוליה d12 - תאונת דרכים

  48. שברים בשוקיים עקב תאונת דרכים

  49. שבר במרפק עם שינוי זווית נישאה

  50. שבר בחוליה במסגרת אימונים בצבא

  51. פיצויים על שבר ביד במשחק כדורסל

  52. שבר בעצם הסירה ביד - תאונות דרכים

  53. שבר בחוליה בגב בגלל הרמת משקל כבד

  54. שברים מרוסקים בשוק עקב תאונת עבודה

  55. ? כמה אפשר להוציא מהביטוח על שבר בתאונת דרכים

  56. שבר כתוצאה מהידוק פתאומי של חגורת הבטיחות

  57. תאונת דרכים ללא שברים - 6 טיפולי פיזיותרפיה

  58. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון