זכאות ל 25% כאשר התביעה לנכות כללית נבלעת

א. כללי זוהי תביעת נזיקין של התובע, יליד 26/7/48, מסגר במקצועו, כנגד מעבידתו, הנתבעת 1, חברה לשירותי כוח אדם וכנגד מעסיקתו בפועל, הנתבעת 2, חברה ליצור מיכלי פיברגלאס, שאליה הופנה התובע על ידי הנתבעת 1, וזאת בשל תאונת עבודה מיום 12/1/97, אשר במהלכה נפגע התובע בגופו. הנתבעת 3 היא חברת הביטוח, אשר במועד הרלוונטי ביטחה את הנתבעות בביטוח חבות מעבידים וכלפי צד שלישי. חזית המחלוקת בין הצדדים רחבה והיא משתרעת הן על חבות הנתבעות בנזיקין כלפי התובע, לרבות שאלת האשם התורם שלו עצמו, היקף הנזקים וההפסדים שנגרמו לתובע, אם תקבע החבות, וכן סוגיית זכאותו האפשרית של התובע ל- 25% משוריינים מנזקו, היה וזה "יבלע" בתגמולי המל"ל שקיבל ויקבל בשל התאונה. להלן אתייחס לפלוגתאות הללו כסדרן, ובסופו של יום, ומן הטעמים שיפורטו, מצאתי שחרף שיש חבות מצד הנתבעת 2 ומבטחה לפצות את התובע על נזקיו, וכי אשמו התורם אינו מאיין ומאפס את הפיצוי, הרי אין מנוס, אלא לדחות את התביעה, משום שסכום הנזק נבלע כולו בתקבולי המל"ל, והתובע אינו יכול להנות מהרבע המובטח לו לכאורה, על פי הוראת סעיף 330 של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, משום שלא עמד בדרישה המיקדמית לזכאותו זו - מתן הודעה כדין למל"ל על הגשת תביעתו. ב. חבות 1. התובע הופנה באמצעות הנתבעת 1, חברת כוח אדם, לעבודה בשירות הנתבעת, אשר חיפשה לדבריה מנהל עבודה מיומן ומנוסה למסגריה של החברה. נראה כי המודעה שהנתבעת 1 פרסמה, כדי לגייס עובד מתאים לנתבעת 2 התייחסה ל"מסגר - מבקר איכות", ומכל מקום התובע הציג עצמו בקורות חיים שהגיש בתור מועמד מתאים לתפקיד וציין שיש לו במשך 22 שנים ניסיון עשיר ומגוון במסגרות מכנית וכי עבד בתעשיה האווירית בבאר שבע והתקדם לתפקיד ראש צוות הייצור בתחום זה. בעדותו מאשר התובע (עמוד 20) שהיו עוזרים הכפופים לו, אם כי אינו מקבל הגישה שלפיה הוא היה עובד בכיר ומיועד להיות מנהל עבודה. אין התובע חולק על כך, שהוא מסגר ותיק מנוסה ומיומן. מנהל הייצור של הנתבעת 2 מעיד שהתובע היה מתוכנן לעבוד באופן קבוע בחברה, לאחר שתסתיים תקופת העסקתו דרך חברת כוח האדם. 2. לאחר כחודשיים ממועד תחילת עבודתו אצל "פיברטכניק", הנתבעת 2, אירעה התאונה נשוא התביעה וזאת כאשר התובע עסק במעיכת קצוות של צינורות תוך שימוש במכונת כיפוף צינורות, אשר לא נועדה במקור לשם כך, אלא לכיפוף בלבד, ואשר הוסבה לשמש גם כמכשיר מעיכה על ידי הוספת התקן מאולתר למכונה זו, אשר אין חולק כי יוצר אצל הנתבעת עצמה ולא נרכש או סופק על ידי יצרן המכונה. מדובר היה במספר רב של צינורות (כ- 50 במספר, המרכיבים תבנית שלמה), שאת קצותיהם יש למעוך ושיטת העבודה הרגילה לענין זה, שימוש בפטיש וסדן, נמצאה על ידי התובע עצמו איטית מדי והוא שאל את מנהל הייצור מר יוסף (ג'ו) דהן, אם יש שיטה אחרת. (עמוד 21 לפרוט'). לדבריו נענה, שהעובדים בעבר נעזרו במכונת הכיפוף, על ידי אילתור והוא הראה לתובע את אותו התקן מאולתר, ואכן התובע מספר שהספיק לבצע בין 20 ל- 30 מעיכות "מוצלחות" בשיטה זו עד אשר התרחשה התאונה. מומחי הבטיחות מטעם הצדדים התחבטו בשאלה, כיצד בדיוק אירעה התאונה, האם מדובר בהחלקת הצינור כתוצאה מלחץ הבוכנה והעפת הצינור אל עבר ראשו, או שאולי הסיבה לאירוע היתה בכך ששגה משום שהחזיק את הצינור במצב אנכי במקום אופקי בניגוד למנגנון הפעולה של המכונה, ולכן הצינור השתחרר ועף לעברו. לטעמי, ובעיקר אחרי שמיעת עדות מנהל הייצור של הנתבעת, אין חשיבות רבה למנגנון הגרימה הפיזיקלי של האירוע, משום שמלכתחילה מדובר היה בשיטת עבודה מאולתרת ומסוכנת אשר הנתבעת ידעה על קיומה, אישרה במפורש או בשתיקה את הפעלתה, בלי לתת לעובדיה כל תדריך והסבר כיצד יש לבצע את העבודה בשיטה זו, שמראש דומה שאסור היה לה להתירה. מר דהן העיד (עמ' 27 עד 30 לפרוט') שהוא עצמו ביצע פעולות מעיכה של צינורות בעזרת פטיש וסדן, אך הוא ידע שהעובדים עושים שימוש במכונת הכיפוף לצורך מעיכה "ויש אפשרות לבצע מעיכת קצוות במכונה הזו ואני עצמי עשיתי זאת עם אביזר בצורה אופקית". על אותו התקן המולבש על מכונת הכיפוף כדי להתאימה למעיכת צינורות הוא אומר כי "האביזר היה מונח מתחת למכשיר כל הזמן התובע ידע על קיום האביזר ואף השתמש בו, האביזר הוא כלי במסגריה, הוא השתמש בו כמו שמתואר בצילום בצורה לא נכונה ובאופן אנכי במקום אופקי". מר דהן אומר ביושר הראוי לציון ש- "אמרתי לתובע לבצע את העבודה לא הוריתי לו איך לעשות את המעיכות, סמכתי עליו שהוא יודע כי הוא אמר שהוא יודע ושאלך להמשיך את עבודתי". דהן אומר שקודם לביצוע התבנית הזו עסק התובע בהכנת תבנית קודמת והיה בקיא בביצוע המלאכה ואז נתן לו הנחיות, כיצד עושים זאת, אם כי אינו מציין דבר לגבי שיטת העבודה שהורה את התובע בהקשר למעיכות. כאשר התבקש התובע לבצע את התבנית הנוספת "אמרתי לו שאני רוצה תבנית כזו. לא נתתי לו הנחיות איך למעוך הצינורות ... זה לא נכון שהדגמתי לו איך לעשות זאת במכונה ... גם פועלים אחרים לא ראיתי אף פעם מועכים צינורות עם המכונה הזו הספציפית. אני עבדתי על המכונה הזו היא לכיפוף צינורות ולא למעיכה, מועכים איתה, אפשר למעוך איתה, אך לא ראיתי שעושים זאת. ידעתי שעובדים איתה ועושים איתה עבודות מעיכה והיא עושה את כל הפעולות האלה, היא לכיפוף צינורות זה יעודה". אף שבעדות מר דהן יש סתירה מסוימת בהקשר לשאלה אם הוא עצמו השתמש באילתור הנדון אם לאו, הרי אין ספק, שגם לגרסתו הנתבעת היתה מודעת לשימוש הזה שנעשה במכונה, השלימה עם כך, בוודאי לא מנעה מאיש לעבוד בשיטה זו, וכעולה מהעדות לא טרח העד להנחות ולהדריך את התובע בצורה כלשהי בסוברו שהוא יודע את מלאכתו. ניתן להאמין לתובע שלא ניחש יש מאין את קיום האביזר שהסב את יעוד המכונה לצורך מעיכה, ושמי מאנשי הנתבעת הוא שהראה לו את הדבר, כגרסתו, וכי בעבר במקומות עבודה קודמים שלו השתמש במכונת הכיפוף אך ורק ליעודה ולא הכירה כמכשיר אלטרנטיבי למעיכת צינורות. (עמ' 22). 3. יהא אשר יהא מנגנון התאונה לאשורו, אנו רואים שהנתבעת הנהיגה או השלימה עם קיום שיטת עבודה מאולתרת ולהסבת מכונה שלא ליעודה, תוך הימנעות מהדרכה מינימלית והסבר לעובד שעסק במלאכה זו והשתמש במכונה באופן זה, וסמכה, באמצעות הממונה הבכיר מר דהן, על כישוריו וניסיונו של העובד ועל זה בלבד. אם כטענת התובע היה על הנתבעת להימנע כליל מהפנייתו לעבוד בשיטה זו ולמנוע את קיומה, והדבר לא נעשה - בוודאי שהנתבעת, מעסיקתו בפועל של התובע חדלה ברשלנות כלפיו ובהפרת חובת הזהירות שהיא חבה. אם כטענת הנתבעת - התקלה אירעה לא בשל עצם קיום ההתקן המאולתר למכונה והשימוש בשיטה עצמה, אלא בכך שהתובע פעל לא נכון והחזיק את הצינור בצורה לא בטיחותית, גם אז אשם לפתחה והתרשלות בכך שלא הסבירה לתובע את שיטת העבודה הנכונה והבטוחה, לגרסתה, ולא היה מקום כי תסמוך על השערה בלתי בדוקה כאילו התובע מכיר מבין ובקיא באופן זה של ביצוע העבודה. בוודאי לא תוכל הנתבעת לטעון, בין במישור הנהגת שיטת עבודה זו, או השלמה עמה, ובין במישור מחדלה ליתן הדרכה והסבר לעובד, כי יצאה ידי החובה שהוכרה היטב בפסיקה שהיא "חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים" (ע"א 663/88 שירזיאן נגד לבדי אשקלון בע"מ, פד"י מז - (3) 225, 229). מכאן - שהנתבעת 2 התרשלה כלפי התובע ואילמלא רשלנותה זו סביר עד מאוד שהתאונה היתה נמנעת כליל ולפיכך היא חבה כלפי התובע בפיצוי על נזקיו תוצאת התאונה. 4. באשר לנתבעת 1 - חברת כוח האדם זו הפנתה את התובע למעסיקתו בפועל, כאשר מנהלה מר יצחק אבוהן העיד כי הכיר היטב את מפעל פיברוטכניק כמפעל רציני ואחראי המספק לעובדיו אמצעי מיגון, ומקפיד על בטיחות העבודה, וידע שכל עובד חדש, עובר סיור והדרכת בטיחות על ידי מנהל הייצור ג'ו דהן, ולא היה לו יסוד להניח כי מדובר חלילה, בחברה בלתי בטיחותית ושאינה מקפידה על שלום עובדיה. מר דהן העיד כי מדובר בחברה הקיימת מאז שנת 1981 ולה כ- 42 עובדים שמתוכם 30 עובדי ייצור. מדובר איפוא, בחברה לא קטנה ובמפעל ותיק ומבוסס בשטח. אינני רואה כיצד ניתן לייחס אשם כלשהו לחברת כוח האדם, אשר הפנתה עובד שעל פי כישוריו וניסיונו התאים לתפקיד המוצע על ידי המעסיק הפוטנציאלי, וכאשר החברה מכירה את המעסיק כמפעל ותיק ומבוסס, ולא הובאו בפני ראיות או סימוכין לגרוס כי לחברת כוח אדם כזו יש חובה הולכת ונמשכת לעקוב אחר העובד המופנה במהלך עבודתו ולוודא, מטעמה היא, בכל עת, כי אמצעי הבטיחות הנאותים לפרטיהם מוסיפים ומתקיימים בכל שלב ובכל זמן של ביצוע העבודה עצמה. לפיכך, לפתחה של נתבעת 1 אין אשם ואין חבות בהקשר להתרחשות התאונה ודין התביעה נגדה להידחות. 5. משנקבעה חבות הנתבעת 2 כלפי התובע, יש להיזקק לשאלה, האם קיימת אצלו תרומת אשם לקרות התאונה והאם היה בידו הוא למונעה לו נהג בצורה אחרת מכפי שנהג. אין חולק על כך שהתובע היה מיומן ומנוסה עד מאוד בתחום המסגרות וכי בעברו וגם אצל הנתבעת 2, היה ממונה על עובדים אחרים הכפופים לו. אין מדובר בעובד זוטר וחסר ותק, אשר מתמלא מורא מפני מנהליו וחושש ליזום ולבקש הסבר והדרכה מקום שאינו בקיא לחלוטין בנדרש ממנו, ואשר אין מצפים ממנו להעלות ביוזמתו תרעומת או אף סירוב מקום בו נדרש הוא לבצע עבודה בשיטה בלתי תקינה או לא בטיחותית. נכון הוא, שאין נוטים לייחס לעובד רשלנות תורמת גבוהה בתאונות עבודה והנטיה היא להקפיד עם המעביד דווקא (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו פד"י לו (2) 592). אולם, אצל עובדים בכירים וכאלה האחראים הם עצמם כלפי זוטרים יותר הכפופים להם, מצפים לזהירות יתר ולנקיטת יוזמה, תשומת לב ועירנות רבים יותר מאלה המצופים מעובד "פשוט" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פד"י לח (1), 72). התובע נמנה עם הסוג הראשון של עובדים, כאלה שאין מצפים מהם לגישה של "ראש קטן", ומקום שהתובע נתקל בשיטת עבודה מאולתרת, בלתי מוכרת לו, ואשר הוכנס אליה בלא הדרכה ולימוד מעמיקים, היה עליו לפעול כמתחייב מכך ועד כדי הימנעות מביצוע העבודה באותה שיטה, וחזרה לשיטה השמרנית והמוכרת לו של מעיכה על ידי פטיש וסדן. בנסיבות אלה יש לייחס לתובע תרומת אשם לקרות התאונה בשיעור של 15%. ג. הנכות הרפואית והתפקודית כזכור, הועף צינור מתכת שהתובע עסק במעיכת קצותיו ופגע בעוצמה בצד ימין של ראשו. התובע אושפז לאחר התאונה למשך 6 ימים ואובחן אצלו שבר דחוס מרוסק בגולגולת, שבר בארובת עין ימין, שבר בזיגומה, ואובחנו דימומים תוך מוחיים שהצריכו ניתוח לניקוז הדמם. התובע התלונן בתקופה שלאחר התאונה, ולמעשה עד היום, על כאבי ראש, סחרחורות, הפרעות בזיכרון ובהתנהגות, דיכאון והסתגרות, לעתים רעידות כלליות של הגוף, הרדמויות בידיים, ירידה בתפקוד המיני. הוא מיקד את כאבי הראש באזור הניתוח מצד ימין. התובע התלונן על התפרצויות ואובדן שליטה, תחושות פחד, מצב רוח ירוד ונטיה להתבודדות. בחוות דעת מטעם התובע של ד"ר זמיר שורר, נוירולוג הוענקו לו כ- 43% נכות בגין שיתוק פרונטלי של עצב הפנים, חוסר של עצם הגולגולת ברקה הימנית, נזק מוחי, ובגין תסמונת קרפלית. מומחה מטעם הנתבעות, הפרופ' מלמד קבע, כי לתובע נותרה נכות בשיעור 12.5% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות עם הגבלה בינונית להתאמה סוציאלית וכושר העבודה וכן בגין חסר בעצמות הגולגולת. התובע טען עוד לנכות בגין צלקת בעפעף וברקה מצד ימין, שלטענתו יש לה השפעה על מרכיב הנזק הלא ממוני, אולם חוות דעת התומכת בענין זה מטעם רופאת עיניים ד"ר מונוס לא הוגשה על פי הפרוצדורה שבדין, המומחית לא נחקרה בבית המשפט, ולנוכח התנגדות ב"כ הנתבעות להכנסת חוות דעת זו "בדלת האחורית" יש להתעלם ממנה. התובע נבדק על ידי מומחה נוירולוגי מטעם בית המשפט, הפרופ' אברמסקי, אשר נתן חוות דעת, השיב פעמיים על שאלות הבהרה, העיד במפורט בבית המשפט, ואת חוות דעתו המבוססת והמנומקת היטב מצאתי לאמץ. פרופ' אברמסקי קבע כי לתובע נכות צמיתה של 20% לפי סעיף 34 ג לתקנות המל"ל, מותאם, וזאת כאשר קבע, כי חבלת הראש שהביאה לפגיעה תוך מוחית הותירה אצל התובע סמפטומים נוירולוגיים וממצאים שהם תוצאה מהפגיעה המוחית. סעיף 34 ג מתייחס לסימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים "המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". המומחה סבר כי הפגיעה בשריר הפרונטלי במצח אין בה להעניק אחוזי נכות לצמיתות, ואילו החסר בעצמות הגולגולת אינו מצדיק קביעה נפרדת, כאשר ניתנה נכות בגלל פגיעה תוך מוחית. פרופ' אברמסקי העיד (עמ' 14), כי "פגיעה באונה טמפורלית לא מתבטאת בשיתוקים. אם הפגיעה היא גם באזורים סמוכים אז אפשר למצוא גם ביטויים מוטוריים קלים כפי שאני מצאתי. פגיעה באונה טמפורלית תתבטא בהפרעות התנהגות וזיכרון. בהפרעות קוגנטיביות שבהם שומעים את הסמפטומים מהחולה. במקרה שלנו הסמפטומים התאימו לפגיעה באזור הטמפורלי." המומחה סובר, כי מצבו של התובע קבוע ואינו צופה הטבה משמעותית, אם כי גם לא החמרה, וגם אין טיפולים שהתובע יכול או צריך לקבל. אף שהפרופ' אברמסקי אינו מומחה תעסוקתי הוא התבקש בעדותו להעריך את השפעת הנכות על כושר עבודתו של התובע, כאשר הנתון העובדתי המונח בפנינו הוא כי לאחר התאונה לא שב התובע לעבודתו כמסגר, אלא הסב את עיסוקו ויש לו קו חלוקה של עיתונים אצל מעסיק בשם יאן זילברמן, ועבודתו זו כוללת הפצת עיתונים בכלי רכבו, וטיפול בגביית כספים מאותם נקודות חלוקה, כ- 100 במספר. מומחה בית המשפט סבור, כי: "התובע כנראה לא יכול לעסוק בדברים שדורשים התמדה, ריכוז וזיכרון, באלה יש לו הגבלה. אני לא אומר שהתובע לא יכול לעבוד בכלל. דברים מהסוג הזה של חלוקת עיתונים הוא כן יכול לעשות. כזבן בחנות לסדר דברים במדפים הוא יכול, כמסגר אני לא יודע. אין לי כלים על כך." כאשר נשאל אם יכול התובע לעבוד במשרה ובהיקף מלאים כמחלק עיתונים, כפי שהוא עושה כיום השיב נחרצות בחיוב. מעדותו של התובע עצמו (עמ' 23) נמצאנו למדים, כי עיסוקו הנוכחי בחלוקת העיתונים הוא עיסוק אינטנסיבי, די מורכב וכולל העמסת העיתונים על רכבו, 1700 עיתונים כל פעם, חלוקתם לעשרות חנויות ותחנות חלוקה, וגביית כספים מנקודות המכירה, כאשר העבודה נעשית ברכב של החברה המעסיקה, והתובע עצמו נוהג ואין לו שום מגבלה פורמלית על נהיגתו. הנתבעת באמצעות חוקריה ניסתה לשכנעני, כי למעשה אין מגבלה על התובע לשוב לעבודתו הקודמת כמסגר מומחה וכי הוא אף מבצע בביתו או בחצרו עבודות ריתוך ומסגרות ללא קושי. בהינתן אופי פגיעתו של התובע, כפי שאושרה על ידי פרופ' אברמסקי ומעצם הגדרת פגימתו הכוללת הגבלה על כושר העבודה וההתאמה הסוציאלית, אין לי ספק, שלתובע נגרמה פגיעה בכושר ההשתכרות וביכולתו לחזור לעיסוקו הקודם בהיקף משמעותי, וכי תחומי עיסוק רבים שוב לא יהיו פתוחים בפניו בעתיד אם ירצה לחדול מהפצת עיתונים ולעבוד בתחום אחר. התובע נסמך על המלצת רופאיו שלא לחזור לעבודה במסגרות ובריתוך והוא מספר "שהריתוך עושה לי ברקים אני מקבל סחרחורת ...", ויש לקבל דבריו אלה. עם זאת, כמובן אינני מתעלם מכך, שהתובע הצליח בפועל לשוב לעבודה, אם כי בתחום שונה, וכי מדובר בעבודה שתיארתיה כמורכבת וכוללת מרכיב פיזי של העמסת ופריקת עיתונים. מדובר, אם כן, בנכות רפואית של 20%, אשר נגרמה לתובע בשל התאונה, ואולם כאשר באים לאמוד את נכותו התפקודית ואובדן כושר השתכרותו של התובע, יש לכמת זאת בשיעור של כשליש, לאמור 35% מכושר ההשתכרות, ועל בסיס זה יבוצעו חישובי הנזק וההפסד שלהלן. ד. ראשי הנזק וההפסד 1. כאב וסבל בהתחשב באופי הפגיעה המכאיבה, ימי האשפוז, והניתוח שעבר התובע, וכן תלונותיו על כאבי ראש וסחרחורות, ראוי להעמיד את נזקו הלא ממוני על סכום של 100,000 ₪. 2. הפסדי שכר - עבר שכרו המשוערך החודשי של התובע, עובר לתאונה, על פי הנתונים שהוצגו, ותלושי שכר הן אלה של הנתבעת 2, והן של מעבידו הקודם "גל תעשיות", היה כ- 7,000 ₪. ביחס לששת החודשים הסמוכים לאחר התאונה אין חולק, שנגרם לתובע הפסד השתכרות בהיקף מלא ולפיכך זכאי הוא לפיצוי של 42,000 ₪. בששת החודשים שלאחר מכן עדיין מצוי היה התובע בתוך תקופה של נכות זמנית שנקבעה לו על ידי מל"ל בשיעור 100%, ואמנם הנתבעות טוענות שבמהלך תקופה זו החל התובע לעבוד במסגרת שיקומית בחצי משרה, אולם אין נתונים כספיים על כך, וראוי להכיר גם במחצית שנה זו כהפסד מלא של שכר המזכה את התובע בפיצוי של 42,000 ₪. מתום תקופה זו ועד לקביעת נכותו הצמיתה של התובע, ב- 4/8/99, הועמדה נכותו הזמנית של התובע על ידי מל"ל על 45%, והתובע חזר לעבודה בפועל, כלומר, כמחלק עיתונים אצל יאן זילברמן עוד ביוני 1999. לצורך חישובינו ניתן להכיר לתובע באובדן כושר השתכרות של מחצית (50%) עד ליום 1/7/98, כלומר, תקופה נוספת של 6 חודשים מעבר לתקופות שנמנו לעיל, ומדובר בסכום של 21,000 ₪, ומכאן ועד שובו לעבודה בפועל נכיר לתובע באובדן השתכרות בשיעור הזהה לנכות התיפקודית שנקבעה, לאמור 35%, ומאחר שמדובר ב- 11 חודש הסכום שיפסק הינו 26,950 ₪. ממועד זה ועד ימינו (עד 8/04- מועד הגשת סיכומי התובע, משום שממועד זה חושב הפיצוי על הפסדי שכר עתידיים), חלפו 5 שנים נוספות ועל פי אותו מפתח של 35% הפסד- מדובר בפיצוי נוסף של 147,000 ₪. 3. הפסדי שכר - עתיד בעבודתו אצל יאן זילברמן מרוויח התובע בממוצע כ- 4,000 ₪ ברוטו, כלומר פער של כ- 3,000 ₪ ביחס לשכרו ערב התאונה, אולם אין הוא עובד בהיקף מלא אצל זילברמן, וראינו, כפי שקובע המומחה, שאין מניעה להגדלת היקף עבודתו שם, באופן שבוודאי יגדיל את שכרו במידת מה. לפיכך, אם נחשב את הפסדיו לעתיד לפי מפתח נכותו התפקודית של 35%, והדבר יתבטא בהפסד חודשי צפוי של 2,450 ₪, ביחס להשתכרות ערב התאונה, נמצא שהתוצאה סבירה והגיונית ותואמת במידה רבה את ההפסד הריאלי בפועל שאכן אנו עדים לו בהווה. נכמת, איפוא, את הפסדי השכר העתידיים של התובע למשך תקופת השתכרותו הצפויה על פי הפסד חודשי של 2,450 ₪ ולפי מקדם היוון של 112.3123, (תחזית של עבודה עד גיל 67) התוצאה היא פיצוי של 275,164 ₪. 4. עזרת זולת עבור התקופה היחסית ממושכת של החלמה והתאוששות מפגיעת הראש שספג התובע יש לפסוק לו שווי עזרת זולת שהרי יש לקבל טענתו שנזקק לליווי ותמיכה חיצוניים בשל מגבלותיו בתקופה זו, לרבות קשיי ריכוז וזיכרון ופגיעה ביכולות החשיבה וההתמצאות באותה תקופה. אמנם, מדובר בעזרה שניתנה לפי דבריו על ידי רעייתו ואימו, ולא בעזרה חיצונית בתשלום, אולם אקבל טענת ב"כ התובע, כי במקרה של נטל מוגבר ומעבר לרגיל בין בני משפחה בדרך כלל, קמה זכאות לפיצוי לתובע, ואין סיבה שהמזיק דווקא יהנה מכך שהעזרה ניתנה בפועל על ידי בני המשפחה (ע"א 370/79 פרפרלוצ'יק נ' מוטס פד"י לד(3) 551). לפיכך, אפסוק לתובע בגין כך סכום גלובלי של 20,000 ₪ נכון להיום. שונה הדבר ביחס לתקופה שמהתאוששותו של התובע, התייצבות מצבו, ואילך, ולגבי העתיד שכן לא שוכנעתי, שהתובע נזקק ויזקק לעזרת זולת במישור כלשהו, ומצינו שעבודתו הנוכחית אף היא דורשת פעולות פיזיות של פריקה והעמסת עיתונים במשקל ניכר ובאופן שיגרתי, ואם כך, אין סיבה, מדוע לא יוכל לבצע את עבודות הבית כמימים ימימה. התובע לא הביא שמץ ראיה או קבלה על כי נזקק לשירותי אנשי מקצוע חיצוניים בביצוע עבודות או עזרה בבית שהיה נוהג לבצעם בעצמו בעבר, ולפי עדות החוקרים מטעם הנתבעת, גם אם לא אקבל כמוכחת את הטענה שאכן ביצע עבודות ריתוך ומסגרות בחצר ביתו, הרי גם אם טיב העבודות אינו ברור אני מאמין ומקבל שהתובע נצפה מבצע מלאכות או שיפוצים בחצריו, ללא היזקקות נראית לעין לעזרה חיצונית. לכן, לא יפסק בפריט זה מאומה לגבי העתיד, ומעבר לסכום הגלובלי שצוין לעיל. ה. סיכום סכומי הנזק נזק לא ממוני - 100,000 ₪ הפסדי שכר עבר לתקופות השונות - 42,000 ₪ 42,000 ₪ 21,000 ₪ 26,950 ₪ 147,000 ₪ הפסדי שכר עתיד - 275,164 ₪ עזרת זולת - 20,000 ₪ סיכום 674,114 ₪ כפי שנקבע לעיל, שיעור אשמו התורם של התובע לקרות התאונה הינו 15% ולפיכך, יש להוריד סכום של 101,117 ₪ מהפיצוי האמור. יתרת הפיצוי המגיע לתובע הינה 572,997 ₪, כאשר בגין המרכיבים של הפסדי שכר עבר יש אמנם להוסיף ריבית מחושבת מאמצע התקופות הרלוונטיות, אלא שבשל המסקנות שיובאו להלן, ולנוכח העובדה שאין מדובר בסכומים משמעותיים של ריבית העשויים לשנות את התוצאה הסופית, אין משמעות פרקטית רבה בשלב זה לחישוב המדויק, מה גם שיש לזכור שבמקרה זה צריך יהיה לנכות את הריבית שנצמחה מכספי המל"ל שכבר שולמו לתובע בעבר ואשר לא חושבו בחוו"ד האקטוארית. ו. ניכויי מלל על פי חוות דעת אקטוארית של מר שי ספיר שווי תגמולי המל"ל ששולמו ואשר ישולמו לתובע מגיע כדי כ- 600,000 ₪, כאשר בין הצדדים בסיכומיהם קיימים פערים לא גדולים בחישוב הסכום המדויק הנגזר מחוות דעתו שמעודכנת ליולי 2002. ז. התוצאה - הבלעות התביעה בהינתן סכום הפיצוי שמגיע לתובע כמפורט להלן בפסק דין זה, ועל רקע היות ניכויי המל"ל גבוהים בשיעור משמעותי מהסכום שנפסק, ברור שהתביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל וגורלה יחרץ בהתאם להכרעה בדבר טענת התובע לזכאותו ל- 25% משוריינים מסכום הנזק בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995. ח. האם זכאי התובע לרבע משוריין? על פי הוראת סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי הרלוונטי למקרה שלפנינו: "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328 (א) והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה, זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה". אין חולק, שהוראה זו נועדה לאפשר למל"ל, במקרים המתאימים, לנהל את תביעת החזרה שלו ביחס לסכומים ששולמו לתובע, ככל שהם ברי תביעה מהצד השלישי הנתבע על ידי אותו נפגע, ביחד עם ההליך שהגיש התובע באופן שמייעל ומקל במידה רבה על המל"ל את ניהול תביעתו הוא. המחוקק התנה את זכאותו של התובע לאותו רבע המשוריין לו, אפילו אם תביעתו כלפי הצד השלישי נבלעת בתגמולים שקיבל, אך בכך שהודיע למל"ל על הגשת תביעתו, והחוק מטיל גם חובה מקבילה על מל"ל להודיע לאותו נפגע על הגשת תביעה של המל"ל כלפי הצד השלישי, אם הנפגע טרם הגיש אותה עת תביעה משלו. הוראת החוק בדבר הצורה הפורמלית למתן ההודעה ברורה וחד משמעית, לאמור (ס.ק ד' של סעיף 330): "הודעה כאמור בסעיפים קטנים ב' ו- ג' תשלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה". בענין שלפנינו טוענות הנתבעות כי הודעה כזו לא נמסרה על ידי התובע למל"ל, ולפיכך, אין הוא זכאי ל- 25% המשוריינים לו, אם היתה ניתנת הודעה כזו. בסיכומים המקוריים שמטעם התובע יש התייחסות לקונית ולקויה לענין זה, אשר הפך קריטי מבחינת התובע, עת נמצא שתביעתו נבלעת למעשה, אולם משסיכומי הנתבעות הרחיבו בסוגיה זו מצאתי לנכון ולו לפנים משורת הדין לאפשר השלמת טיעון של הצדדים לנדון, ואף אפשרתי, לאחר שב"כ התובע ביקש זאת להגיש מטעמו ראיות נוספות לענין אופי מתן ההודעה הנטענת לשיטתו, ואשר לטענת התובע יוצאת ידי חובת דרישת המחוקק. (במקביל נעשה נסיון על ידי ביהמ"ש להציע פשרה בין הצדדים אף בשלב דיוני מאוחר זה, אך הדבר לא צלח). אין חולק, שהתובע לא נתן אי פעם הודעה פורמלית ונקודתית למל"ל על הגשת תביעתו זו, שכזכור נתבעו בה הן המעביד הישיר, שכמובן אינו יכול להיתבע בתביעת החזר ושיפוי על ידי מל"ל, והן המעסיק בפועל, הנתבעת 2, שהיא ללא ספק "צד שלישי" שהמל"ל רשאי לחזור אליו. עוד ברור שטופס התביעה לדמי פגיעה שמילא התובע והגישו למל"ל ביום 15/1/97 ובו השיב בחיוב לשאלה, אם הוא "עומד להגיש תביעה לנזיקין או לפיצויים מצד ג' בקשר לפגיעה", לא יכול בשום אופן להוות תחליף למתן הודעה כזו משום שנאמר שם באופן סתמי שהוא עומד להגיש תביעה נגד "החברה" בלי לציין כלל במי מדובר ושאין מדובר במעביד המקורי, למשל, ומן הטעם הפשוט שטופס זה הוגש יותר משלוש שנים (!) טרם הגשת התביעה לבית המשפט ואין הוא, בשום צורה משום הודעה "על הגשת תביעתו ... תוך זמן סביר, שיאפשר דיון מאוחד ...". למותר לציין, שאין מדובר באותה הודעה בדואר רשום שהחוק דורש. התובע, בסיכומי השלמה שנתן, ובהסתמך על הראיות שהתרתי צירופם, טוען, כי הלכה למעשה, היה המל"ל מודע לקיום תביעה זו ויכול היה להצטרף אליה, לו רצה, מכוח זה שהוזמנו כעדים מטעם הנתבעות, ויש על כך אישורי מסירה, פקידי מל"ל, לאמור, פקידת השיקום באר שבע, פקיד מדור אבטלה באר שבע, פקיד מינהל הביטוח בירושלים, וכן כי התבקש על ידן ואף ניתן תע"צ של גב' דבורה יגב ממחלקת השיקום בסניף באר שבע. איש מעדים אלה, לא העיד בפועל, בסופו של יום, אולם תעודת עובד הציבור הוגשה לתיק ביום 19/5/03, כשלוש שנים אחרי הגשת התביעה, ואילו אישורי המסירה למל"ל של הזמנות העד שצוינו כולן ממרץ או אפריל 2003, אף זה כשלוש שנים לאחר הגשת ההליך. התובע טוען, בקליפת אגוז, כי על רקע פרשנות ליברלית שניתנה בבית המשפט העליון לחובת מתן ההודעה למל"ל, יש באמור, כדי לספק דרישת החוק וכי היתה מודעות של המוסד לקיום המשפט ולו רצה להצטרף כתובע ולאחד תביעתו כנגד הצד השלישי יחד עם ההליך שלפני יכול היה המל"ל לעשות כן. ההלכה המקורית של בית המשפט העליון כפי שנקבעה (בע"א 487/82 נדלר נ' שדה ואח', פד"י לח (4), עמ' 21) דברי כב' השופט בך, בעמוד 27 - 28 ( בהתייחס להוראת סעיף 152 ג' לחוק שלאחר מכן הוחלף בסעיף 330 ד' הנוכחי) היא כדלקמן: "חוק הביטוח הלאומי קובע, כאמור, כי על ההודעה הנדונה להישלח בדואר רשום ותוך זמן סביר, שיאפשר למוסד להביא לידי איחוד התביעות. החוק אינו דורש צורה פורמאלית מסוימת, אותה צריכה ההודעה ללבוש, אולם שליחת הודעה מפורשת על הגשת התביעה דרושה לדעתי. מטרת ההודעה היא ליתן למוסד אפשרות לכלכל את צעדיו ולאפשר לו להצטרף לתביעה או לאחד את תביעתו עם תביעת הניזוק. מטרה זו לא הושגה במקרה דנן על-ידי מילוי הטפסים האמורים, בהם הוזכרה הכוונה להגיש תביעה בלבד ... נלמד, כי על ההודעה להישלח לאחר הגשת התביעה (דגש במקור- א.ו.). מהטפסים שלפנינו עולה, כי תביעת דמי הפגיעה קדמה להגשת התביעה כנגד המזיק ... לדעתי, אין ככלל מקום להתעלם מהדרישות הפורמליות הכלולות בסעיף 152(ד) הנ"ל לחוק, הבאות להבטיח את זכויותיו של המוסד לביטוח לאומי. אין לשכוח, כי הסעיף 152 (ג) הנדון בא להיטיב עם הניזוק ולפצותו מעבר לנזקו הממשי, כפי שנפסק. מן הדין איפוא, שניזוק, הרוצה ליהנות מזכות זו, יטריח עצמו ויקיים את חובתו שלו כלפי המוסד כרוחן וכלשונן של הוראות החוק הנוגעות לעניין זה". לו זו היתה ההלכה הדווקנית גם כיום אין צל ספק שהתובע לא היה יכול היה לטעון כי ניתנה על ידו הודעה כדין למל"ל על הגשת תביעתו, באשר אין לפנינו הודעה מפורשת כלל, אין הודעה שנשלחה בסמוך לאחר הגשת התביעה, כי אם מסמכים ששוגרו למל"ל שנים אחרי ההגשה, והוראות החוק בוודאי לא קוימו "כרוחן וכלשונן". ב"כ התובע נסמך על גישה ליברלית ומקלה שמצאה ביטוי בענין קרנית נ' הורביץ (ע"א 502/84 קרנית הורביץ ואח' פד"י מא (1), 542) שם ניתן פסק הדין בהקשר זה על ידי כב' השופט (כתוארו דאז ברק), בהסכמת השופט וינוגרד ובניגוד לעמדת מיעוט של כב' השופט ד. לוין. השופט לוין שב ופירש את הוראת החוק למתן הודעה כדרישה להודעה ברורה, ישירה, ומפורשת והוא מסביר את הרציונל לכך, באלה הדברים: "התנאי, העובר כחוט השני לכל מרכיביו של סעיף זה, הוא, שהתביעות של הזכאי ושל המוסד תתבררנה יחדיו או שיוכלו להתברר ביחד, משום שאחד מהשניים, שכבר הגיש את תביעתו - הכול לפי המקרה - הודיע לאחר, תוך זמן סביר, על כך שתביעתו שלו כבר הוגשה. מטרת ההודעה היא, שתינתן לאחר שהות מספקת בעוד מועד, לשקול ולהחליט, אם להגיש תביעה, ואם כן - להצטרף לתביעתו של האחר, כדי שהתביעות תתבררנה ביחד. יודגש, כי גם בסעיף 152 (ב) וגם בסעיף 152 (ג) אין מדובר על מידע שהגיע לתובע האחר, ולו גם באקראי. נדרשת במפורש הודעה למוסד או לנפגע, לפי המקרה, והמחוקק טרח להדגיש בסעיף 152 (ד), כי ההודעה תישלח תוך זמן סביר. יתרה מזו, לפי סעיף 152 (ד) נדרש, כי שיגור ההודעה ייעשה בדואר רשום. הוראות אלו באות ללמדנו, לענייננו, כי חייבת לבוא הודעה ברורה, ישירה ומפורשת למוסד לביטוח לאומי ככזה, על דבר הגשת תביעת הנפגע, כדי שהאחראים במוסד לנושא האמור יוכלו לשקול צעדיהם מבעוד זמן". באותו ענין, לא ניתנה כל הודעה למל"ל אולם הוכח כי המל"ל היה מודע לתביעה ועובדי המוסד העידו לפני בית המשפט המחוזי בקשר לסכומי הגמלה המשולמים למשיב, ועל פי עדותם נעשו חישוביו של בית המשפט. לנוכח זה, ראו שופטי הרוב בענין "הורביץ" לראות בכך משום קיום דרישת החוק וכך נאמר (עמ' 546 - 547): "מטרתה של ההוראה היא לגרום לכך, שהמוסד לביטוח לאומי יהא מודע לכך שהתביעה הוגשה, כדי שיוכל למצות את זכויותיו על פי החוק (ראה ע"א 487/82 [2]). נראה לי, כי מטרה זו מושגת, אם, לאחר הגשת התביעה, מודע המוסד לביטוח לאומי, הלכה למעשה, לעובדה, כי הוגשה תביעה. לדעתי, אין לראות בדרך הקבועה בסעיף 152 (ד) לחוק הביטוח דרך יחידה לביצוע הנטל המוטל על הנפגע בסעיף 152 (ג) לחוק הביטוח, אם כי זו בוודאי הדרך הטובה ביותר. מטרתה של הוראת סעיף 152 (ד) לחוק הביטוח היא להבטיח את המידע הדרוש לביטוח הלאומי, ואם מידע זה מגיע, הלכה למעשה, בדרך אחרת, התמלאה דרישת החוק". עינינו הרואות כי ההלכה הבסיסית, כפי שנקבעה בענין "נדלר", וכפי שסבור גם שופט המיעוט בענין "הורביץ" הינה כי יש צורך בקיום דווקני של הוראת החוק ויש הכרח במשלוח הודעה ברורה ומפורשת למל"ל לאחר הגשת התביעה. המודיפיקציה וההקלה שנעשו על ידי שופטי הרוב בענין "הורביץ", וזאת ההלכה המחייבת כרגע, אף אם, בכל הכבוד והענווה האפשריים דומה שניתן לחלוק על נכונותה ביחס לדעה האחרת, הינה, כי מקום בו מטרת החוק הושגה הלכה למעשה, בדרך אחרת, ניתן להסתפק בכך תוך ויתור על דרישת ההודעה הפורמלית והספציפית. האם בענין שלפנינו עמד התובע באותו מינימום נדרש, לאמור, שהמוסד יכול היה להיות מודע לכך שהוגשה תביעה נגד צד שלישי, שהוא יכול להצטרף אליה, ולמצות את זכויותיו כלפי צד ג' על פי החוק? דומני, שקבלת עמדת התובע, כי אכן כך אירע במקרה שלפנינו, תהווה הרחבה נוספת, משמעותית, ובלתי סבירה, של ההלכה המקלה והליברלית כשלעצמה. אם נסקור, את הפסיקה של הערכאות הדיוניות אשר יישמו את הלכת "הורביץ" על מקרים דומים, נראה, כחוט השני, שבכולם דרשו בתי המשפט להיווכח שאכן היתה מודעות ברורה של המל"ל "בזמן אמת" אודות התביעה שהוגשה כנגד צד ג', ובאופן מפורט המאפשר לשקול הצטרפות המוסד להליך המתנהל בלוח זמנים ריאלי. בת.א. 483/97 גפני נ' פישביין ואח', תק-מח 2004 (1) 3625 ראה השופט המנוח ד"ר אזר במכתבים מסוימים שנשלחו על ידי ב"כ התובע למל"ל, כתחליף להודעה הנדרשת וזאת משום ש"במקרה דנן ההודעה נשלחה תוך זמן סביר (סמוך למועד הגשת התובענה), לאחר הגשת התובענה, ומבחינה מהותית ניתן לראות בכך הודעה מפורשת על הגשת תביעה. מטרת ההודעה, התקיימה, שכן ניתנה למוסד אפשרות לכלכל צעדיו ולשקול אם להצטרף לתביעה. אין גם ספק בדבר ידיעתו של המל"ל, שכן היועצת המשפטית שלו היתה אמורה להעיד במשפט זה". בת.א. 3437/96 (ירושלים) בענין גולוחבסט (תק-שלום 2004) (4), 2239 נאמר, כי: "ההלכה הנוהגת היא כי אם ההודעה עומדת בדרישות המהותיות ניתן להקל בדרישות הפורמאליות כדי להגיע לתוצאה צודקת. מעיון בראיות שהובאו בפני, הגם שלא הוכח משלוח הודעה בדואר רשום, לא נותר ספק בדבר ידיעות המל"ל. משכך הרי שנתקיימה מטרת המחוקק שכן ניתנה למל"ל אפשרות לכלכל את צעדיו ולשקול אם להצטרף לתביעה". בת.א. (אשדוד) 1575/00 וולך פסח נ' הדר בע"מ , תק-שלום 2004 (2), 829 ראה כב' השופט חדש משום הודעה מספקת למל"ל בכך: ש"התובע הודיע למל"ל, בטופס תביעתו לקבלת דרגת נכות, כי הוגשה תביעה לפיצוי נזיקין בגין התאונה וציין את שם חברת הביטוח ואף את שם בא-כוחו". בת.א. (ירושלים) 1050/94 חביד נ' אליהו תק-מחוזי 97 (1) 2292, קיבל בית המשפט כתחליף להודעה בדואר רשום פניה של התובעת למל"ל שם הודיעה למל"ל על הגשת התביעה לבית המשפט. בת.א. (חיפה) 794/93 זיאד עלי נ' קורלנד תק-מחוזי 97 (1) 731 מדגיש בית המשפט כי "המחוקק גם דאג שלגבי תביעות נזיקין יקבל המוסד הודעה על כך בצורה מהירה ויעילה (סעיף 330, סעיף 152 לשעבר)". מההזמנות לעדות שהוגשו למחלקות שונות במל"ל שלוש שנים אחרי הגשת התביעה, ומהמצאת תע"צ בדבר הליכי השיקום אין הביטוח הלאומי יכול ללמוד בזמן אמת על כי הוגשה תביעה נגד צד שלישי, ואין הוא יכול לשקול ולקבל החלטה נאותה אם רצונו להצטרף לתביעה, ולמצער, נדרשת מצד מל"ל פעולת התחקות ובילוש כדי להבין ולאתר באיזה הליך מדובר והאמנם, יש מקום למיצוי זכויות המל"ל על פי החוק. קבלת גישת התובע ושיטתו לנדון, פירושה, לטעמי, ריקון מתוכן של דרישת סעיף 330(ד), והשמתו לכלי ריק, כאשר כזכור הדרישה הראשונית, והברורה, אף שכורסמה מעט בפסיקה, היתה ללא פחות מהודעה פורמלית בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה. לכן מצאתי לקבוע שבנסיבות העניין שלפנינו, לא התקיימה הדרישה המהותית, ובודאי לא זו הפורמלית, למתן הודעה, מטעם התובע, למל"ל על הגשת תביעתו כנגד המזיק שהוא צד ג', ולכן אינו זכאי ל 25% מנזקו כפי שהיה זכאי לו מסר הודעה כזו. ט. התוצאה הסופית נקבע, שנזקי התובע והפסדיו תוצאת התאונה נשוא ההליך נופלים משיעור תגמולי המל"ל שהוא מקבל, ועל כן תביעתו נבלעת. מאחר שהתובע לא מסר במועד הודעה למל"ל על הגשת תביעתו לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, אין הוא יכול להנות מההוראה העשויה לזכותו ברבע מנזקו. לפיכך דין תביעתו כנגד הנתבעת 1 להדחות מטעמי העדר חבות, כמפורט בגוף פסק הדין, ודין תביעתו כנגד הנתבעות 2-3 להדחות בשל היבלעות הסכומים אל תוך תגמולי המל"ל. אני מורה על דחיית התביעה ומחייב את התובע בהוצאות הנתבעות כפי שהוצאו בפועל, ובשכר טרחת עו"ד שלהן יחד בסכום של 15,000 ₪ ומע"מ נכון להיום. נכות כלליתתביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל