תביעת פיצויים בגין שלילת חברות בקיבוץ

א. כתב התביעה 1. התובעת (להלן - התובעת), הגישה נגד קיבוץ קלי"ה (להלן - הקיבוץ), תביעה כספית על סך 2,812,500 ש"ח בעילה שהקיבוץ החליט לשלול מהתובעת את חברותה בקיבוץ, והשליכה מביתה בחוסר כל ביחד עם שלושת ילדיה, תוך שלילת כל זכויותיה ונישולה מכל נכסיה (להלן - ההחלטה). 2. הקיבוץ קיבל את החלטתו לאחר שחבריו ניסו בחוסר תום לב מובהק, וללא כל צידוק, לגרום לתובעת להיפרד מבעלה, כאשר הציבו בפניה לבחור בין פרידה מבעלה וחזרה לקיבוץ, לבין עזיבת הקיבוץ תוך נישולה מכל זכויותיה ונכסיה. 3. התובעת זכאית לפיצויים בגין נזקיה הקשים שנגרמו לה עקב ההחלטה. 4. א. הרקע לתביעה הוא היות התובעת חברה בקיבוץ מ1991-, עם בעלה וילדיה. ב. לימים נפרדה התובעת מבעלה ולאחר מספר שנות פירוד - הם התגרשו. ג. לאחר פירודה מבעלה החלטה התובעת לקיים קשר זוגי עם חבר אחר בקיבוץ - עומר מואב (להלן - מואב) שנפרד שנתיים קודם לכן מאשתו שנשארה לחיות בקיבוץ. ד. מערכת היחסים בין התובעת למואב לא נשאה חן בעיני מספר חברי קיבוץ שניסו לחבל בה. בשל כך בחר מואב לצאת לשנת חופשה תוך שהתובעת ומואב המשיכו בקשר הזוגי ביניהם. ה. באפריל 1997, במהלך שנת החופשה השנייה של מואב, שאושרה לו על-ידי הקיבוץ - עבר מואב להתגורר עם התובעת בדירתה בקיבוץ, מהלך שנתקל בהתנגדות מצד חברי הקיבוץ שטענו כי חבר קיבוץ בשנת חופשה - לא יכול להתגורר בקיבוץ. ו. מואב החליט לוותר על חברותו בקיבוץ ולהמשיך להתגורר עם התובעת כבן זוגה וכתושב הקיבוץ. באותה עת היו עוד מספר תושבים שגרו בקיבוץ כבני זוג של חברים, מבלי שהיו בעצמם חברים בקיבוץ. ז. מספר חודשים לאחר מכן יזמה מזכירות הקיבוץ תיקון לתקנון הקיבוץ, לפיו חבר קיבוץ שויתר על חברותו או שזו הופסקה - אינו רשאי להיות תושב הקיבוץ אלא באישור מוסדותיו. לטענת התובעת, יוזמת שינוי זו הייתה במטרה להרחיק את מואב מהקיבוץ למרות ששינה מצבו לרעה בהסתמך על תקנון הקיבוץ כפי שהיה קיים בעת הפסקת חברותו. ח. בחודשים אוקטובר-דצמבר 1997 התקבלו החלטות שונות במזכירות הקיבוץ, שבסיכומו הוחלט לא לקבל את מואב כתושב בקיבוץ, והמשמעות מהחלטות אלו הייתה הרחקתו מהקיבוץ, וזאת בעת שהתובעת ועומר כבר גרו יחד וניהלו מערכת זוגית מלאה ביניהם. ט. במהלך התרחשויות אלו ביקשה התובעת לצאת ללימודים - ובקשתה נדחתה בנימוק שהיא חיה עם בן זוג שלא בטוח כי יישאר בקיבוץ י. התובעת ביקשה לצאת לשנת חופשה וזו אושרה לה מינואר 1998. י"א. במהלך שנת החופשה השלימה התובעת את הליכי הגירושין מבעלה. י"ב. לקראת תום שנת החופשה ביקשה התובעת לאשר לה שנת חופשה שנייה מאחר שבאותה עת טרם נמצא הסדר בעניינו של מואב, אולם בקשתה נדחתה ללא נימוק. התובעת ביקשה נימוקים להחלטה זו - אולם לא קיבלה אותם. התובעת טוענת כי בקשה מעין זו לא נדחתה מעולם בעבר. י"ג. התובעת ערערה בפני האסיפה הכללית על ההחלטה לא לאשר לה שנת חופשה שנייה - אולם ערעורה נדחה גם על-ידי האסיפה הכללית. י"ד. בעקבות דחיית ערעורה הודיעה התובעת כי בדעתה לשוב לקיבוץ במהירות האפשרית ביחד עם בן זוגה מואב. ט"ו. תשובת הקיבוץ מיום 30.12.98 הייתה כי הקיבוץ לא יאפשר למואב לגור בקיבוץ. התובעת ניסתה להגיע עם הקיבוץ לפשרה - אולם מאמציה לא צלחו. ט"ז. ביום 26.1.99 הודיע הקיבוץ לתובעת בכתב כי היא עליה לשוב לקיבוץ עד יום 14.2.99, ללא בן זוגה מואב. התובעת דחתה דרישה זו והודיעה ביום 12.2.99 כי היא עומדת על זכותה לחזור לגור בקיבוץ עם בן זוגה. י"ז. נוכח הודעת התובעת החליטה מזכירות הקיבוץ להביא הצעת החלטה בפני האסיפה הכללית של הקיבוץ לפיה על התובעת לחזור לקיבוץ תוך 14 יום ללא בן זוגה, שאם לא כן - תורחק מהקיבוץ וחברותה בו תישלל. י"ח. ביום 10.3.99 התקיימה אסיפה כללית של הקיבוץ והתקבלה החלטה כאמור, וביום 16.3.99 מסר מנכ"ל הקיבוץ לתובעת את דבר ההחלטה. י"ט. התובעת המשיכה להתגורר בירושלים משום שלא רצתה להיפרד מבן זוגה מואב, תוך ניסיון לשכנע את הקיבוץ לשנות החלטתו. כ. ביום 9.5.99 התקיימה אסיפה כללית של הקיבוץ, בה הוחלט על הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ, בשל אי-קיום החלטת האסיפה הכללית (שהורתה לה לחזור לקיבוץ), ולפי סעיף 36(ג) לתקנון הקיבוץ. (היא ההחלטה המשמשת בסיס לתביעה זו). כ"א. לאחר שלילת חברותה בקיבוץ נמסרה לה הודעה כי מגיע לה סכום של 8,300 ש"ח כדמי עזיבה ונשלח לה שיק על סכום זה. התובעת החזירה את השיק בטענה שהחלטת הקיבוץ להרחיקה - הייתה בלתי חוקית. כ"ב. התובעת ציינה בתביעתה כי מואב היה בשעתו חבר הקיבוץ ואף שימש כמזכיר הקיבוץ בשתי תקופות כהונה. 5. טענותיה המשפטיות של התובעת הן כי תקנון הקיבוץ הוא חוזה בינה לבין חברי הקיבוץ וככזה - חלים עליו הכללים של דיני החוזים הכלליים. החלטת הקיבוץ סותרת את תקנת הציבור; נגועה בחוסר תום לב קיצוני וסותרת את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי); סותרת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בכך שההחלטה פוגעת בחירות התובעת, בכבודה ובקניינה. 6. לתובעת, כחברת קיבוץ, זכות להתגורר בקיבוץ כמו כל חבר קיבוץ אחר, ובחירת בן זוגה נתונה לה בלבד, מבלי שלקיבוץ זכות להתערב בכך. 7. התובעת ובעלה מוכנים לשאת בעלות מגורי מואב בקיבוץ, כמקובל לגבי תושבים אחרים הגרים בקיבוץ ואינם חברים בו. 8. הקיבוץ מעוניין שלא לקבל חברים חדשים כדי לא להתחלק עמס בנכסי הקיבוץ, על רקע הכוונה לשייך את נכסי הקיבוץ לחברים. 9. החלטת האסיפה הכללית להפסיק חברותה בקיבוץ - חורגת באופן קיצוני ובלתי סביר ממתחם הסבירות. 10. לחברי הקיבוץ היה אינטרס אישי להרחיקה מהקיבוץ בשל ההחלטה הצפויה לשייך את נכסי הקיבוץ לחבריו. 11. הברירה שהעמיד הקיבוץ בפני התובעת - לוותר על בן זוגה או לוותר על ביתה ונכסיה בקיבוץ - היא ברירה בלתי חוקית. 12. הקיבוץ הפר את הוראות התקנון בכך שקיים אותם באופן דווקני, חסר תום לב, נוגד את תקנת הציבור, ותוך התעלמות מזכויות היסוד של התובעת. בכך הפר הקיבוץ את החוזה שבינו לבין התובעת. 13. חברי הקיבוץ יצרו מצב בלתי הפיך לפיו גם אם תבוטל החלטת הקיבוץ - אין לתובעת אפשרות ממשית לחזור לחיות בקיבוץ, שכן תהיה מנודה מהחברים שרצו בסילוקה, וכך יקרה גם לשלושת ילדיה. 14. נזקה של התובעת הוא בירידת רמת חייה שהייתה לה בקיבוץ וחלקה בנכסים הצרכניים של הקיבוץ; לחלופין באובדן חלקה בנכסיו היצרניים של הקיבוץ שעתידים להיות משוייכים ספציפית לחבריו וחלקה של התובעת בנכסים הצרכניים (פירות הנכסים כיום ובעתיד); וכן עגמת נפש ונזקים לא-ממוניים. 15. התובעת כללה בתביעתה גם את מטעי התמרים, הרפת, כפר הנופש, חנות המזכרות ומסעדה, גידולי שדה, כרם ענבי מאכל, שליש מפארק המים אטרקציה, 7% ממניות מפעל אהבה לייצור מוצרי קוסמטיקה, קרקעות בצפון ים המלח המיועדים לפיתוח תיירותי, שותפות במיזם בית מלון הנבנה בצפון ים המלח, חלק מקרקעות שכונה קהילתית המוקמת במקום, מוסך, מסגריה, כ15- כלי רכב, עשרות בתים המושכרים לתושבים בשכר חודשי, ושותפות במפעלים לטיהור מי שופכין בנחל קדרון ובנחל אוג. 16. התובעת מעריכה את נזקיה הכוללים בשל הפסקת חברותה בקיבוץ - בסכום של 2,812,500 ש"ח. ב. כתב ההגנה 1. הקיבוץ טוען כי מערכת היחסים בין התובעת למואב, שהחלה טרם גירושיה מבעלה - אינה, ולא הייתה, מעניין חברי הקיבוץ האחרים, למעט משפחותיהם. 2. בין בעלה של התובעת לבין מואב התפתח עימות אלים במיוחד בו כיוון מואב אקדח לראשו של בעל התובעת, ומואב נאלץ להתגורר זמן מה מחוץ לקיבוץ בשל כך. 3. אחר כך ביקש מואב וקיבל חופשה מיוחדת מחוץ לקיבוץ - ממניעים כלכליים אישיים שלו. 4. מואב עבר להתגורר עם התובעת בסוף שנת חופשתו השנייה. 5. הנוהג לפיו חברי קיבוץ בחופשה - אינם מתגוררים בקיבוץ, מבוסס על החלטות הקיבוץ, ועניינו של מואב בנדון לא היה יוצא דופן. 6. לא היה מקרה בקיבוץ בו אישרו לחבר לשעבר של הקיבוץ - להתגורר בקיבוץ כתושב לא-חבר. 7. התובעת ביקשה לשנות את ההחלטות הפנימיות של הקיבוץ באופן שיתאפשר למואב לגור עמה - והאסיפה הכללית לא אישרה בקשה זו. 8. מואב שינה מצבו מחבר קיבוץ ללא חבר קיבוץ - מרצונו החופשי, ועל כן לא היה זכאי לדמי עזיבה. 9. האסיפה הכללית של הקיבוץ אכן קיבלה החלטה לא להרשות למואב להתגורר בקיבוץ, והסכסוך בין בעלה לשעבר של התובעת למואב - לא תרם לקבלת החלטה אחרת שממילא הייתה חריג ושינוי של החלטות קודמות של הקיבוץ. 10. בקשת התובעת לצאת ללימודים נדחתה ללא קשר למצבה המשפחתי. 11. בקשה להאריך חופשה לשנה נוספת - נדחתה על-ידי הקיבוץ גם במקרים של חברים אחרים, והתובעת לא הייתה הראשונה בעניין זה. 12. התובעת הוזמנה לישיבת וועדת משאבי אנוש להציג את נימוקיה, אך בחרה שלא להופיע ועל כן היא מנועה מלטעון כלפי החלטת הוועדה או כלפי העדר נימוקיה. 13. התובעת ידעה כי הקיבוץ אינו מתיר את מגורי מואב עמה בקיבוץ. הצעות הפשרה שלה לקבל פיצוי כספי גבוה - לא היו מקובלות על הקיבוץ. 14. בפגישה עם נציגי הקיבוץ טענה התובעת כי שנת החופשה הנוספת דרושה לה כדי לבדוק את מערכת יחסיה עם מואב. באותו מעמד הבהיר לה נציג הקיבוץ כי אם תחליט לחזור לקיבוץ במקרה שמערכת יחסיה עם מואב לא תעלה יפה - ייעשה הכל כדי לקבלה בחזרה. התובעת ביקשה בטחונות כספיים כבדים - שהקיבוץ לא הסכים להם. 15. ההחלטה להפסיק את חברותה של התובעת התבססה על אי-שובה מחופשתה לאחר שהקיבוץ לא הסכים להארכת החופשה, ואין להחלטה זו קשר כלשהו למואב. 16. התובעת הוזמנה לכל הדיונים בקיבוץ שהתקיימו בעניינה - זמן רב מראש, אך בחרה שלא להופיע לדיונים ולא לשלוח נציג מטעמה, ועל כן התקבלו החלטות בהעדרה, והיא מנועה מלטעון נגדן. 17. התובעת יכלה לקיים את החלטת הקיבוץ ולחזור לגור בו, אך בחרה במודע שלא לעשות כן, למרות החשש שאי-היענותה תגרום להפסקת חברותה בקיבוץ. 18. ההחלטה בדבר הפסקת חברות התובעת בקיבוץ - נעשתה לפי הכללים הקבועים בתקנון הקיבוץ ועל פי עילת ההוצאה הקבועה בסעיף 36(ג) לתקנון. 19. התובעת השתהתה שנה ולא תקפה את החלטת הקיבוץ. 20. סכום דמי העזיבה שאושר לתובעת - לא נקבע על-ידי הקיבוץ, אלא על פי כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, תשנ"ג1993-. 21. התובעת הביאה על עצמה מרצונה ובמודע את הפסקת חברותה בקיבוץ, ועל כן אינה זכאית לפיצוי נוסף כלשהו. סכום הפיצוי שניתן לה לפי הכללים - נמוך משום שהיא זכאית לקיצבה פנסיונית ממשרד החינוך. 22. מואב משלם לקיבוץ מזונות בעבור ילדיו שנשארו בקיבוץ - בסכומים נמוכים ביותר, במיוחד בהשוואה לסכום המזונות שמשלם הקיבוץ בעבור ילדי התובעת. 23. מקרקעי הקיבוץ ונכסיו - שייכים לקיבוץ, ולחברי הקיבוץ אין בעלות בהם. על כן לא ויתרה התובעת על ביתה ונכסיה בקיבוץ - כי אלה מעולם לא היו בבעלותה. במיוחד נכון הדבר לגבי מי שהיה חבר הקיבוץ 8 שנים בלבד, ולא העביר מעולם מנכסיו לקיבוץ. 24. ההחלטה בעניינה של התובעת התקבלה כדין, ואינה סותרת חוק, דין, תקנון, או את תקנת הציבור. 25. התובעת לא תקפה את ההחלטה בעת הדיונים או לאחר מכן, אלא נזכרה בכך לצורך תביעתה הכספית בלבד. 26. לקיבוץ, כבעל הזכות במקרקעין והמחזיק בהם - זכות מלאה שלא להרשות לאדם מסוים (במקרה הזה - מואב) להתגורר בו, כמו שהקיבוץ זכאי לא לקבל בן זוג של חבר - כחבר הקיבוץ. 27. אם חברותה של התובעת בקיבוץ הייתה חשובה לה - יכלה לחזור בתום חופשתה לקיבוץ, ולנהל מלחמתה מבפנים, אך היא בחרה שלא לעשות כן. 28. אין לאיש בקיבוץ טענה אישית נגד התובעת, ואיש לא רצה ביציאתה מהקיבוץ. התובעת היא זו שבחרה לגור עם מואב מחוץ לקיבוץ. ולראייה - התובעת אינה מבקשת מבית המשפט לבטל את החלטת הקיבוץ, אלא תובעת פיצוי כספי בלבד. 29. "שיוך הנכסים" טרם החל, ומדובר בדיון תיאורטי בלבד. 30. בחירתה של התובעת לא לחזור לקיבוץ נבעה מכך שהקיבוץ אינו מרשה את מגורי מואב בתחומו. 31. זכות הקיבוץ במקרקעין, וזכותו לפעול לפי החלטותיו כל עוד אינן נוגדות כל דין - גוברות על זכויות היסוד של התובעת בהקשר זה. 32. התובעת הפרה את החלטות הקיבוץ, ומכאן שהפרה גם את הוראות התקנון. 33. ילדיה של התובעת מקובלים בקיבוץ ואין כל חשש לנידוים. 34. התביעה, שהוגשה שנה לאחר קבלת ההחלטה על הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ, הוגשה שלא בתום לב אלא מתוך רצון להתעשר על חשבון הקיבוץ, משום שלתובעת לא היה בעת קבלת ההחלטה רצון אמיתי להישאר בקיבוץ. 35. לתובעת לא נגרם כל נזק; ואם נגרם לה נזק - הרי הוא נובע ממעשיה ומחדליה. 36. הערכת התובעת את שווי חלקה בנכסי הקיבוץ - משוללת יסוד לחלוטין, ואף אין לה אחיזה במציאות המשפטית לפיה אין לחברי הקיבוץ כל חלק בנכסי הקיבוץ השייכים לאגודה ולא לחבריה כפרטים. 37. 8 שנות חברותה של התובעת בקיבוץ לא מקנים לה חלק יחסי בנכסי הקיבוץ, גם לפי שיטתה, שהרי ראוי להתייחס לתרומת כל חבר בקיבוץ לפי שנות חברותו, דבר שהיה מקטין מאד את חלק התובעת; אולם גם אם נצא מהנחה זו - מדובר בנושא תיאורטי לחלוטין שכן טרם נתקבלו החלטות וטרם נעשו צעדים משפטיים בקשר לכך. 38. סעיף 77 לתקנון קובע כי חבר שחברותו נפסקה מסיבה כלשהי - זכאי לדמי עזיבה בלבד. 39. סעיף 42 לתקנון קובע כי לחבר קיבוץ אין זכויות הון כלשהן בקיבוץ, וסעיף 44 לתקנון קובע כי רכוש הקיבוץ אינו ניתן לחלוקה בין החברים. 40. מן התקנון נובע כי לתובעת לא היה מעולם כל חלק בנכסי הקיבוץ בעת חברותה בו, ומקל וחומר - אין לה חלק בהם לאחר הפסקת חברותה. 41. התובעת מנועה מלטעון לבטלות ההחלטה על הפסקת חברותה מאחר שלא מיצתה את ההליכים הפנימיים שעמדו לרשותה בהקשה זה: לא ביקשה דיון נוסף באסיפה הכללית לפי סעיף 111 לתקנון, ולא פנתה בערר למוסדות התנועה הקיבוצית המאוחדת לפי סעיף 79 לתקנון. ג. דיון 1. א. יוזכר כי התובעת בתביעה זו היא התובעת אסתר שיק, ולא בעלה עומר מואב. מכאן שכל טענות בני הזוג הקשורות למואב ולרקע עזיבתו את הקיבוץ - אינן רלבנטיות ישירות לענייננו. ב. עם זאת אתייחס גם להפסקת חברותו של מואב בקיבוץ, שהרי עצם הפסקת חברותו בקיבוץ שעה שקיים כבר קשר זוגי עם התובעת - הינה בבסיס הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ, בשל רצונה להמשיך ולהתגורר ביחד עם מואב לאחר שחברותו בקיבוץ הופסקה מיזמתו, והקיבוץ אסר על מגוריו בקיבוץ. 2. א. כאמור בכתבי הטענות של הצדדים - התובעת ובעלה דאז הצטרפו כחברים לקיבוץ ב1991- ביחד עם ילדיהם. ב. לימים נפרדה התובעת מבעלה ויצרה קשר זוגי עם מואב שאף הוא היה חבר הקיבוץ, ובשתי תקופות אף כיהן כמזכיר הקיבוץ, (עמ' 28), ואף הוא נפרד מאשתו. 3. א. ב1995- ביקש מואב לצאת לחופשה - שאושרה לו, וב1997- הודיע כי אין בדעתו לשוב לקיבוץ, אשר ממילא לא קסם לו לפי עדותו. (עמ' 30). ב. לא מיותר לציין כי מואב הצליח בחייו מחוץ לקיבוץ, מרצה בחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, משתכר יפה למחייתו, ולא היה לו רצון להעביר את משכורתו לקיבוץ. ג. מואב בחר, איפוא, מרצונו החופשי ומיזמתו - להפסיק את חברותו בקיבוץ ולעשות לביתו, שעה שהיה כבר בקשר זוגי עם התובעת שהייתה חברת אותו קיבוץ. 4. א. תקנון הקיבוץ (להלן - התקנון), שאושר לרישום ב17.8.73- (המצורף לכתב ההגנה) נחזה להיות תקנון סטנדרטי של קיבוצים (שם הקיבוץ הוסף בו בכתב יד). ב. אין מחלוקת בין הצדדים כי דין התקנון כדין חוזה בין הצדדים, ומי שמצטרף לקיבוץ - דינו כמי שהסכים כי הוראות התקנון יחולו עליו ביחסיו עם חברי קיבוץ אחרים וביחסיו עם האגודה (הקיבוץ) עצמה (ראה פסקי הדין המצורפים כנספח לפסק דין זה). ג. אין מחלוקת שדיני החוזים הכלליים - חלים גם על הקיבוץ וחבריו, ככל שהדבר קשור לתקנון. 5. א. יצוין כבר בשלב זה כי מחד גיסא אין קיבוץ גוף ציבורי אשר חלים עליו כללי המינהל הציבורי; ומאידך גיסא - קיבוץ הוא יציר מיוחד מאד במינו, שכן חבריו מעמידים לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתם, ומוסרים לו את הכנסותיהם, ואילו הקיבוץ קובע את עבודתו של כל חבר, מספק כל צרכיו וצרכי התלויים בו, וקיים בו שיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך. ב. באופן ספציפי, על פי התקנון - אין לחבר זכויות בנכסי הקיבוץ, בין באמצעי הייצור למיניהם, בין בדירות שהועמדו על-ידי הקיבוץ לשימוש החברים - בהן הם בני-רשות בלבד. 6. א. בתקנון נאמר ב"יסודות הקיבוץ" כי על החבר למסור לקיבוץ לא רק את מלוא כוח עבודתו והכנסותיו, אלא גם את הנכסים הנמצאים ברשותו או מגיעים לידיו מכל מקור שהוא. ב. נראה כי עם הזמן ויתרו חלק מהקיבוצים על הדרישה שחבר ימסור לקבוץ את נכסיו שהיו ברשותו עם הצטרפותו לקיבוץ, או נכסים שהגיעו אליו מבחוץ לאחר הצטרפותו לקיבוץ, וכך נוצר לחברים בקיבוץ רכוש פרטי שלא היה קיים בו קודם לכן, דבר שהפך למנהג לפחות בחלק מהקיבוצים. ג. עם זאת אין בעובדת קיומו של רכוש פרטי כאמור, כדי לשנות את העיקרון הבסיסי שכל נכסי הקיבוץ - הם נכסי הקיבוץ ולא נכסיהם הפרטיים של חבריו. 7. א. אמנם בשנים האחרונות מדברים בקיבוצים (לא הובהר בכמה קיבוצים) על "הפרטה" או על "שיוך נכסים" לחברים, דבר שגורם מאליו לאי-רצון של אותם קיבוצים לצרף חברים חדשים אליהם עד להחלטה הסופית. אלא שבשלב זה עדיין מדובר על דיבורים ותוכניות, ולא על החלטות שהתקבלו בפועל בקיבוצים (ובוודאי לא בקיבוץ קלי"ה). ב. גם אם תתקבלנה החלטות כאלו - לא ידוע עדיין מה יהיה תוכנן; כיצד תבוצע ה"הפרטה" או "השיוך"; אם בכלל המוסדות המיישבים שמימנו את הקיבוץ, ובעלי הקרקעות - עליהם נמצא הקיבוץ ונמצאים נכסיו - יסכימו לכך, ובאיזה תנאים - שהרי אין קיבוץ יכול להחליט בינו לבין עצמו על מתן זכויות לחבריו במקרקעי הקרן הקיימת לישראל או מינהל מקרקעי ישראל - ללא אישורם והסכמתם של אלה. 8. א. לאור האמור, במצב העובדתי והמשפטי הקיים כיום (ובוודאי זה שהיה קיים בעת שהתקבלה ההחלטה על הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ) אין לאף חבר קיבוץ קלי"ה זכויות רכושיות פרטיות בנכס כלשהו מנכסי קיבוץ קלי"ה. ב. מצב עובדתי ומשפטי זה היה ידוע, או היה צריך להיות ידוע, הן למואב בעזבו את הקיבוץ, והן לתובעת כשבחרה שלא למלא אחר הוראת הקיבוץ לשוב אליו; בעת קבלת ההחלטה על הפסקת חברותה; ובעת הגשת התביעה לבית המשפט. ג. די בכך כדי לדחות את עיקר תביעתה של התובעת, אפילו קבעתי כי ההחלטה בדבר הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ - היא בלתי חוקית, או בלתי ראויה, או נידונה להיפסל ולהתבטל. ד. למרות האמור, הבה נבחן אם ההחלטה בדבר הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ - נתקבלה כדין, על-ידי בחינת התנהגות כל אחד מהצדדים המעורבים: התובעת, מואב והקיבוץ. 9. א. סעיף 64 לתקנון הקיבוץ קובע לאמור: "נפסקה חברותו של חבר בקיבוץ, מסיבה כלשהי, חייב אותו חבר לשעבר לפנות מקרקעין המוחזקים על ידיו או על-ידי התלויים בו בקיבוץ, לרבות צריף, אוהל, וכל מתקן אחר המשמש למגורים גם אם אינו מחובר לקרקע, ולעזוב את תחום היישוב הקיבוצי עם התלויים בו, תוך 60 יום מקבלת הודעה בכתב מהקיבוץ הדורשת ממנו לפנות את המקרקעין האמורים, מבלי שיהיה זכאי לקבל או לתבוע פיצויים או תשלום או תמורה אחרת כלשהי בכסף או בעין, פרט לאמור בסעיף 77". (סעיף 77 לתקנון עוסק בלבוש אישי של החבר ובני משפחתו, ריהוט וציוד מטלטל שנמסרו לשימושו הבלעדי, דמי עזיבה בסכום שנקבע על-ידי החלטות התנועה הקיבוצית, ונכסים וכספים שמסר החבר לקיבוץ עם הצטרפותו או בזמן חברותו בו - אם קיים הסכם בכתב בין החבר לקיבוץ בדבר החזרתם). ב. מואב אישר בעדותו כי סעיף 64 לתקנון מוכר לו. (עמ' 30). ג. אי לזאת, היה צריך להיות ברור למואב עצמו, כמו גם לתובעת, כי כאשר מואב יודיע לקיבוץ על הפסקת חברותו בקיבוץ - יידרש מכוח סעיף 64 לתקנון לא רק לפנות את הדירה בה גר, אלא לעזוב בפועל את תחום הקיבוץ. ד. אם מואב והתובעת סברו כי עזיבת מואב את הקיבוץ בדלת הראשית - תאפשר לו לחזור לגור בקיבוץ בדלת האחורית, לאמור - באמצעות מגוריו בבית שהקיבוץ העמיד לשימוש התובעת כבת-רשות, היה עליהם לברר זאת קודם עזיבת מואב את הקיבוץ, ולקבל על כך אישור בכתב מן הקיבוץ, שהרי ללא אישור כזה - חל על מואב סעיף 64 לתקנון שאינו מאפשר לו לשהות בתחום הקיבוץ ולהתגורר במקרקעיו לאחר הפסקת חברותו בקיבוץ. 10. א. יתר על כן, סעיף 68 לתקנון קובע כדלקמן: "נכסים שנמסרו על ידי הקיבוץ לשימושו של החבר, ממשיך הקיבוץ להיות בעליהם מבחינת זכות הקניין בהם, ולחבר נתונה רק זכות השימוש בהם, בהתאם למטרות שנקבעו על ידי הקיבוץ. לחבר אין זכות העברה או זכות העברת השימוש בנכסים אלה שלא בהסכמת הקיבוץ; ובכל עת שנפסק השימוש בנכסים אלה על ידי החבר מסיבה כלשהי חוזרת החזקה בהם מאליה לקיבוץ..." ב. סעיף זה לא רק מבהיר ב"רחל בתך הקטנה" את העובדה כי נכסי הקיבוץ, גם אלה שהועמדו לרשות החברים - ממשיכים להיות בבעלות הקיבוץ, והחברים הם בני-רשות בהם בלבד, אלא מוסיף ומבהיר כי לחבר אין זכות להעביר את השימוש בנכסים הללו - ללא הסכמת הקיבוץ. ג. כך שגם מכוח סעיף זה צריך היה להיות ברור למואב ולתובעת כי התובעת איננה רשאית לתת למואב זכות שימוש בדירה שהועמדה לרשותה על-ידי הקיבוץ - אלא בהסכמת הקיבוץ, הסכמה שלא נתבקשה ולא נתקבלה קודם שמואב החליט על הפסקת חברותו בקיבוץ. ד. נראה, איפוא, כי מואב והתובעת החליטו לעשות דין לעצמם ולעקוף את תקנון הקיבוץ בדרך של הזמנת התובעת את מואב לגור עמה בקיבוץ, ללא קבלת הסכמת הקיבוץ. 11. מעשיו של מואב בהפסיקו את חברותו בקיבוץ מיזמתו - הם הם אלה שגרמו לכך שנוצר נתק פיסי בין מואב והתובעת לגבי מגוריהם יחדיו בקיבוץ, ואין למואב ולתובעת הצדקה להטיל את אשמת הנתק הזה על הקיבוץ. 12. אם לא די במעשיו של מואב, באה התובעת ובמעשיה ובמחדליה תרמה להפסקת חברותה בקיבוץ. 13. א. משהובהר למואב ולתובעת כי הקיבוץ לא יסכים שמואב יגור בקיבוץ, בין כאורח ומבקר, בין כתושב - משום עזיבתו את הקיבוץ מרצונו, ביקשה התובעת לעבור לגור עם מואב בירושלים, ולעניין זה ביקשה כי יאשרו לה לימודים מחוץ לקיבוץ. הקיבוץ לא אישר לתובעת לימודים מחוץ לקיבוץ, ולא הייתה עליו כל חובה לאשר זאת. ב. משהוברר לתובעת כי לא יאושרו לה לימודים מחוץ לקיבוץ - ביקשה שנת חופשה מחוץ לקיבוץ - ובקשתה אושרה. ג. משהוברר לתובעים כי הקיבוץ איתן בדעתו שלא לאפשר למואב לחזור ולגור בקיבוץ כתושב, ביקשה התובעת מהקיבוץ אישור לשנת חופשה שניה, בטענה כי עליה לבדוק כיצד יתקדמו יחסיה עם מואב. ד. הקיבוץ לא ראה לאשר לה שנת חופשה שניה, מה גם שיחסיה עם מואב נמשכו עד אז עת ארוכה, והיה עליהם כבר לדעת לאן מובילים יחסיהם. ה. החלטה זו של הקיבוץ נעשתה במסגרת סמכותו ולא הייתה נגועה בחוסר תום לב. על הקיבוץ לא חלה כל חובה לאשר לתובעת שנת חופשה שניה, שהרי הרעיון המונח ביסודו של הקיבוץ הוא שחבריו גרים בקיבוץ ותורמים לו מכוחם - ואין לקיבוץ עניין בחברים שאינם מתגוררים בו תקופה ממושכת ואינם תורמים לקיבוץ מאומה כל אותה תקופה. 14. א. למרות שלא אושרה לה שנה נוספת כחופשה מחוץ לקיבוץ - לא ראתה התובעת לחזור לקיבוץ. ב. בנסיבות אלו לא נותר לקיבוץ אלא להודיע לתובעת ביום 26.1.99 וביום 16.3.99 כי עליה לחזור לקיבוץ תוך זמן קצוב, שאם לא כן ידונו בהפסקת חברותה. ג. משלא חזרה התובעת לקיבוץ תוך הזמן שהוקצב לה - קיבל הקיבוץ ברוב דיעות גדול (57 חברים כנגד 9 מתוך מספר כולל של 80 חברים) החלטה ביום 9.5.99 על הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ. ד. ההחלטה התקבלה על-ידי הצבת קלפי, כמקובל בקיבוץ, ועל כן גם לא מסר כל חבר שהצביע - את הנימוקים להצבעתו. מכאן מובן כי הקיבוץ גם לא יכול היה לנמק לתובעת את נימוקי החברים להצביע כפי שהצביעו, פרט לעניין הבסיסי של הפסקת חברותה משום שלא חזרה להתגורר בקיבוץ בניגוד להחלטת הקיבוץ שעליה לעשות כן, ולמרות שהוזהרה מפני תוצאה זו אם לא תחזור לגור בקיבוץ. ה. התובעת לא ניצלה את כל ההליכים הפנימיים כדי לבטל החלטה זו, וגם לא דאגה לבוא ולשכנע אחד אחד את החברים, שכולם מוכרים לה - שלא להצביע על הפסקת חברותה בקיבוץ. התובעת שלחה לחברים דף הסבר למעשיה (עמ' 22) - אך נראה כי לא היה בתוכנו כדי לשכנע את רוב חברי הקיבוץ. כל שעשתה התובעת לאחר קבלת ההחלטה - היא הגשת תביעה זו 11 חודש לאחר קבלת ההחלטה על הפסקת חברותה בקיבוץ. ו. למעשה, די בכך שהתובעת לא ניצלה את כל ההליכים הפנימיים לשינוי ההחלטה - כדי לדחות תביעה זו. 15. א. אין זה כלל מתפקיד הקיבוץ או מחובתו לשמור על הקשרים הזוגיים בין התובעת למואב, ודרך התבטאותם בחיי היום-יום. ב. גם אם היה זה מתפקיד הקיבוץ או מחובתו להיות מעורב ביחסים הזוגיים של חבריו - ברור ומובן, כי קודם כל זה מתפקידם ומחובתם של בני הזוג עצמם לעסוק בנושא זה, ולהביא בחשבון את התוצאות האפשריות הנובעות מהחלטותיהם, מעשיהם, ומחדליהם, מבלי לסמוך על הקיבוץ שיקבל את החלטותיהם ומעשיהם ללא עוררין. ג. דבר זה נכון שבעתיים מקום שבני הזוג מבקשים או מצפים מהקיבוץ שינהג בניגוד לתקנונו ולאינטרסים שלו. ד. אין מקום שקיבוץ יעדיף אינטרסים של בני זוג לחיות ולגור בצוותא, כאשר אחד מהם החליט ביזמתו להפסיק את חברותו בקיבוץ, על פני האינטרס הלגיטימי של הקיבוץ למנוע מחבר לשעבר כזה - מלחזור ולהתגורר בקיבוץ. ה. אין ספק שהיתר לחבר קיבוץ, שעזב ביזמתו את הקיבוץ, עובד ולא מכניס את כל משכורתו לקיבוץ - לחזור ולגור בקיבוץ כתושב, עלולה לגרום לדמורליזציה של חברי הקיבוץ אשר נדרשים לתת מכוחם ועבודתם לקיבוץ - מבלי להותיר בכיסם את הכנסותיהם מעבודתם. ו. יתר על כן, אילו איפשר הקיבוץ לחבריו לעשות כמעשה מואב - ולהמשיך לגור בפועל בקיבוץ כתושב (ולו גם תמורת תשלום כלשהו), היה הקיבוץ עלול להגיע למצב בו חברים המסוגלים להשתכר מחוץ לקיבוץ סכומים גבוהים - היו מפסיקים חברותם בקיבוץ אך ממשיכים לגור בו תמורת תשלום הנופל משכרם, (ולעתים - נופל בהרבה משכרם), ואילו החברים שאינם מסוגלים להשתכר מחוץ לקיבוץ סכומים גבוהים כאמור - היו נאלצים להישאר חברי הקיבוץ, ולספק לחברים לשעבר - מקום מגורים נוח ואטרקטיבי. ז. אין צורך להרבות במלים כדי להבהיר שבכך היו נפגעים ערכי הקיבוץ באופן דרסטי, והקיבוץ היה מאבד לחלוטין את הצביון המיוחד שעדיין יש לו גם היום. 16. א. אין לראות, איפוא, בהתנגדות הקיבוץ למגוריו של מואב בקיבוץ לאחר הפסקת חברותו בקיבוץ מיזמתו של מואב - משום התנגדות חסרת תום לב או בלתי מתחשבת. ב. ניתן לומר היפוכו של דבר, התנהגותו של מואב בנושא זה, ולאחר מכן התנהגות התובעת - הם הם התנהגות חסרת תום לב ובלתי מתחשבת בערכי הקיבוץ, כפי שאף באו לידי ביטוי בתקנון הקיבוץ המחייב את חבריו, כולל את מואב ואת התובעת כל עוד היו חברים בקיבוץ. 17. התנהגותה של התובעת, שהחליטה על דעת עצמה לא לחזור לקיבוץ בתום שנת חופשתה אם לא יורשה למואב לגור עמה בקיבוץ, הסותרת את תקנון הקיבוץ - הצדיקה את הפסקת חברותה בקיבוץ. 18. מאחר שמואב בחר מיזמתו ומרצונו לעזוב את הקיבוץ, היה צריך להיות ברור לתובעת כי הידוק קשריה עמו לא יכול להיעשות בתוך הקיבוץ, שהרי מואב בחר לעזוב את הקיבוץ. היה, איפוא, על התובעת לבחור בין קשריה עם מואב - מחוץ לקיבוץ אם רצתה לחיות עמו בצוותא, לבין המשך חברותה ומגוריה בקיבוץ - בלעדי מואב. 19. מובן כי התובעת הייתה גם זכאית לשמור על יחסיה עם מואב ולהישאר חברת קיבוץ, אלא שבחירה זו שלה הייתה חייבת להביא בחשבון ניתוק פיסי בינה לבין מואב, שכן הקיבוץ לא הסכים, ובצדק - כי מואב יגור בקיבוץ לאחר שבחר לעזבו מרצונו הטוב והחופשי. ניתוק פיסי כזה היה, איפוא, תוצאה של בחירתה של התובעת לבחור הן במואב כבן זוגה והן בחברותה בקיבוץ, ואין לה לבוא בטרוניה על נתק זה - אלא אל עצמה בלבד. 20. האפשרות הסבירה ביותר, מבחינת התובעת כשהיא רוצה להתגורר ביחד עם מואב - הייתה, איפוא, לעזוב גם היא את הקיבוץ תוך הודעה מצידה על הפסקת חברותה, אלא שהתובעת נמנעה מלעשות כן. 21. במקום לבחור באחת האפשרויות הנזכרות לעיל, המסתברות בנסיבות העניין, בחרה התובעת להעמיד את הקיבוץ בפני עובדה מוגמרת העומדת בניגוד לתקנון הקיבוץ ולאינטרסים שלו, לא לחזור לקיבוץ כשנדרשה לכך - בניגוד לתקנון, ולאלץ את הקיבוץ להסכים למגוריו של מואב בקיבוץ, על אפו וחמתו של הקיבוץ; ואם הקיבוץ לא יסכים לכך - לטעון כי הקיבוץ הוא זה הפוגע בשלמות משפחתה. בכך פעלה התובעת בחוסר תום לב, ואינה ראויה לסעד מבית המשפט בגין מעשיה ומחדליה. 22. א. בית המשפט איננו אמור להתערב בהחלטות הפנימיות של הקיבוץ ולקבל החלטות במקומו. ב. גם אם בית המשפט אמור להתערב בהחלטות הקיבוץ בנסיבות מוצדקות - אין המקרה הנדון נסיבה מוצדקת להתערבות בית המשפט. ג. הקיבוץ פעל על פי התקנון שהיה ידוע הן לתובעת והן למואב, או לפחות היה חייב להיות ידוע להם משבחר מואב להפסיק חברותו בקיבוץ, ומשהחליטה התובעת להפר את הוראת הקיבוץ תוך אזהרתה מראש שהמשך ההפרה יגרור את הפסקת חברותה בקיבוץ. ד. הבחירה - הן של מואב והן של התובעת - הייתה שלהם בלבד, ולא של הקיבוץ, ואין להאשים את הקיבוץ שלא פעל על פי רצונם של מואב והתובעת או על פי ציפיותיהם. מי שמעמידים עצמם במצב בלתי אפשרי מבחינתם - בל יבואו בטרוניה לצד שלישי על שאיננו מוכן לתקן מה שעוללו בני הזוג לעצמם בבחירתם. 23. אילו היה מדובר במצב שחברת קיבוץ מתחתנת עם מישהו מחוץ לקיבוץ, המבקש להתקבל כחבר קיבוץ והקיבוץ אינו מוכן לקבלו כחבר - היה אולי מקום שהקיבוץ יאפשר לאותו בן זוג להתגורר בקיבוץ כתושב עם רעייתו חברת הקיבוץ. לא זו בלבד שזה לא המצב בענייננו, אלא המצב בענייננו בדיוק הפוך. הקיבוץ היה מעונין בהמשך חברותו של מואב בקיבוץ ובהמשך חברותה של התובעת בקיבוץ, אלא שמואב החליט על דעת עצמו להפסיק את חברותו בקיבוץ, והתובעת החליטה על דעת עצמה שלא לשוב ולהתגורר בקיבוץ בלי מואב - שכניסתו לקיבוץ נאסרה על פי תקנון הקיבוץ. בנסיבות אלו - מה להם כי ילינו על הקיבוץ? 24. אין כל חובה חלה על מואב או על התובעת לקיים את זוגיותם בקיבוץ דווקא. הם יכולים לקיים את זוגיותם בכל מקום אחר בארץ. על כן אין בהחלטת הקיבוץ כדי לפגוע בזוגיותם של מואב והתובעת, ואין התובעת זכאית להאשים את הקיבוץ בפגיעה בזוגיותה עם מואב. 25. א. סוף דבר - אני קובעת כי החלטת הקיבוץ להפסיק את חברותה של התובעת בקיבוץ לאחר שלא חזרה לקיבוץ בתום שנת החופשה שניתנה לה, וגם לא לאחר שהוזהרה במפורש כי אם לא תחזור תוך זמן קצוב, תופסק חברותה בקיבוץ - הייתה החלטה חוקית, תמת לב, ונאותה בנסיבות העניין. ב. גם אפלייה לא הייתה כאן, שהרי לא היה מקרה דומה אחר בקיבוץ. 26. א. שני הצדדים המציאו לבית המשפט מספר רב של פסקי דין, במצורף לסיכומיהם, שריכוזם מצוי בנספח לפסק דין זה, תוך התייחסותי לכל פסק דין בנפרד, ומידת הרלבנטיות וההתאמה, או חוסר ההתאמה שלו לענייננו. ב. מרבית פסקי הדין שהגישה התובעת - אינם רלבנטיים ואינם דומים לענייננו, ואין להקיש מהם מאומה לענייננו. ג. גם אותם פסקי דין מועטים שניתן להקיש מהם לענייננו - אינם תומכים בקבלת תביעת התובעת, וראו התייחסותי אליהם בנספח. ד. רוב פסקי הדין שהוגשו על-ידי הקיבוץ - דומים יותר לענייננו, ונראה מהם כי תביעות התובעים בהם - נדחו, למרות שנסיבותיהם של אותם תובעים הצדיקו את הגשת תביעותיהם (אם לא את קבלתן) הרבה יותר מאשר התביעה שהוגשה על-ידי התובעת שבפנינו. 27. מכתב התביעה שלפנינו עולה כי כל שביקשה התובעת בהגשת תביעתה לביטול החלטת הקיבוץ בדבר הפסקת חברותה - לא היה רצונה לחזור ולהיות חברת קיבוץ, שהרי העידה על כך במפורש, אלא לקבל מהקיבוץ כספים שאינם מגיעים לה כלל ועיקר. 28. יצוין כי באותם פסקי דין בהם הוגשו תביעות דומות על-ידי חברי קיבוץ או יורשיהם - ביקשו אלה לכל היותר את ערך הדירות בהם גרו - ולמרות זאת תביעותיהם נדחו. 29. התובעת הרחיקה לכת ותבעה מהקיבוץ לא רק את ערך הדירה שהועמדה לרשותה כבת-רשות בקיבוץ, אלא חלק יחסי מכל נכסי הקיבוץ כמפורט בסעיף 15 לפסק דין זה, וזאת בגין 8 שנות חברותה בקיבוץ, בלי שהיא עצמה הכניסה כסף או רכוש כלשהו לקיבוץ עם קבלתה כחברה בו, ומבלי שהביאה בחשבון כי נכסי הקיבוץ נרכשו מכספם של אחרים, על מקרקעין של אחרים, ומעבודת חברי קיבוץ אחרים שהקימוהו וחיו בו שנים רבות קודם הצטרפותה לקיבוץ. ניתן לומר, איפוא, כי מדובר בתביעה שהוגשה מתוך עזות מצח ורצון להתעשר על חשבון הזולת - ללא הצדקה. 30. לאור כל האמור - תביעת התובעת נדחית. 31. התובעת תבעה מהקיבוץ סכום של 2,812,500 ש"ח, ויש לפסוק את הוצאות הקיבוץ ושכר טרחת עורך דינו כפונקציה מתביעה זו. ראוי היה להטיל על התובעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום השווה ל10%- לפחות מסכום התביעה. עם זאת, חסד אני עושה עמה ולא אטיל עליה את ההוצאות שאני סבורה כי ראוי שתשלם לקיבוץ. אני קובעת, איפוא, כי התובעת תשלם לקיבוץ הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 175,000 ש"ח + מע"מ. (סכום שהוא כ6.2%- מסכום התביעה). סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. פיצוייםקיבוץחברות בקיבוץ