בקשת אימוץ פתוח

בקשת אימוץ פתוח

1. בית המשפט לעניני משפחה החליט לדחות את בקשתו של המערער ואשתו שבתם תאומץ באימוץ פתוח. החלטה זו ניתנה במסגרת דיון בבקשה לפי סעיף 16 בחוק אימוץ ילדים התשמ"א - 1981, לאימוץ הילדה ע"י המבקשים לאמצה, והיא נשוא הערעור שהגיש המערער - אבי הילדה - לפנינו. האם לא הצטרפה לערעור.

ההליכים המשפטיים בנוגע לילדה
2. הילדה דנן נולדה ביום 19.12.91 לשני הוריה, אולם אלה לא היו מסוגלים לדאוג לה ולגדלה כראוי. לפיכך ננקטו הליכים ביום 27.12.95 ע"י היועץ המשפטי לממשלה להכריזה בת אימוץ בטענה שנתקיימו בהוריה תנאי סעיף 13 (7) בחוק האימוץ (העדר מסוגלות הורית).
ביום 25.6.96 הוכרזה הילדה בת אימוץ ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בתיק אימוץ 95/197 (להלן:ו "תיק בר-האימוץ" או:נ "פסק בר-האימוץ").
בסיום פסק הדין נכללו ההוראות שלהלן:ב

"ג. האימוץ חייב להיות סגור ללא כל קשר עם המשיבים (=ההורים) או מישהו מן המשפחה המורחבת.
ד. ניתן האישור לפי סעיף 12 (ג) להעברת הילדה למשפחה זרה עם כוונת אימוץ".

ההורים ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון בתיק ע"א 96/5660 וערעורם נדחה בפסק דין שניתן ביום 8.10.96.
בסיום פסה"ד נכתבו הדברים הבאים:ו

"הילדה נמצאת בתחילת דרך חדשה, אשר יש סיכוי שתצליח לגשר על חסכיה בעבר, תוצאה של אי מסוגלותם ההורית של הוריה. אימוץ פתוח יפגע בסיכוי זה. אימוץ על ידי שני זוגות הקרובים עלול לפגוע גם הוא בסיכוי זה. על סמך כל אלה, נראית לי המלצת בית המשפט המחוזי בדבר 'אימוץ סגור'".

בהתאם לאישור לפי סעיף 12 (ג) בחוק אימוץ ילדים הועברה הילדה עוד ביום 3.7.96 למשפחה אומנת עם כוונת אימוץ ושם היא מצויה עד עצם היום הזה.
ההורים האומנים פנו לביהמ"ש למתן צו אימוץ. במסגרת הדיון באותה בקשה, אולם בנפרד ובתיק נפרד, זומן המערער לבימ"ש קמא לדיון אודות היקף האימוץ, אם יהיה "סגור" או "פתוח".
משנקבע שהאימוץ יהיה סגור - הוגש הערעור הנוכחי.

3. הנקודות העיקריות הבאות שימשו נושא לדיון בערעור:נ

א. האם יש לפסול את אב בית הדין, החתום מטה, מן הדיון הנוכחי משום שהוא זה אשר שמע את תיק בר-האימוץ והמליץ בזמנו שהאימוץ יהיה סגור?
ב. מה טעם היה בזימונו של המערער לדיון שהתנהל בבימ"ש קמא בבקשת ההורים האומנים למתן צו אימוץ?
ג. משזומן המערער, האם נכונה היתה ההכרעה לפיה לא נענתה בקשתו להזמין חוו"ד מומחה על מנת לשכנע את ביהמ"ש קמא כי האימוץ ראוי להיות "פתוח", משמע ישאר קשר בין המערער לבין הילדה?
ד. האם ראוי היה להחליט שהאימוץ יהיה "סגור" ולא ישמר שום קשר בין הילדה למערער?

שאלת הפסילה
4. הטענה הועלתה בפתח הדיון בערעור ודחינו אותה על אתר תוך הסכמה שהנימוקים יינתנו בגוף פסק הדין.
להלן עיקרי הנימוקים:ב

א. לדעתי הנקודה העיקרית, אם לא המכרעת, בערעור זה היא בשאלה אם בכלל צריך היה לשתף את המערער בתהליך קבלת ההחלטה בתיק האימוץ, היינו סעיף משנה ב' בסעיף 3 לעיל. זוהי שאלה משפטית שבפתרונה אין כל חשיבות וכל משקל לעובדה שפסקתי בתיק "בר-האימוץ". פתרונה של סוגיה זו הוא בהסתמך על הפסיקה וההלכה בשאלה מה הדין כאשר בשלב בר האימוץ נתאפשרה להורים ההזדמנות המלאה לטעון ולדון בשאלת היקף האימוץ והם אכן ניצלו הזדמנות זו כהלכה.
ההתרשמות האישית מן ההורים בעבר, חסרת כל משמעות בסוגיה זו.

ב. השאלה על היקף האימוץ בשלב הדיון בתיק האימוץ מתייחסת לזמן ולתקופה שונים מאלו להם היתה התייחסות בתיק בר-האימוץ. הראיות, לפחות בחלקן, שונות. בהתאם לזאת אף נקבע בפסיקה כי קביעת ביהמ"ש בשלב הדיון בתיק בר-האימוץ הוא בגדר המלצה בלבד. אכן כבר בפני ביהמ"ש העליון הונחו עובדות נוספות שלא היו בנמצא בפני ביהמ"ש בשלב הדיון בתיק בר-האימוץ. ביהמ"ש העליון התייחס אליהן ובימ"ש קמא צטט דברים אלו בהחלטתו.

ג. פסק בר-האימוץ עבר ביקורת בביהמ"ש העליון תוך הסתמכות על חומר נוסף, מאוחר יותר שלא היה בפני ביהמ"ש בשלב הדיון בתיק בר-האימוץ.
הדיון בערעור הוסיף משקל רציני לשיקולים המשמשים כיום נושא לדיון, הן משום שלהורים ניתנה הזדמנות כפולה לטעון את טענותיהם בסוגיה זו והן משום שהתקיימה ביקורת על ההמלצה והנימוקים לה שהאימוץ יהיה "סגור". משנתקיים שלב ערעור, פסה"ד המכריע הוא זה שניתן בשלב הערעור ולאו דווקא פסק בר-האימוץ.

ד. עיון בפסק בר-האימוץ יגלה כי לא היתה כל התרשמות שלילית מן המערער. היפוכו של דבר, הוא זכה לאמפטיה של ביהמ"ש וההכרעה להכרזת הילדה כבת אימוץ, בכל הקשור למערער, לא נעשתה בגלל התנהגות פסולה מבחינה מוסרית של המערער, אלא משום שהוכחה אי מסוגלות הורית של המערער - שאלה אשר כיום המערער הודיע שאינה שנויה עוד במחלוקת ואין טוענים נגדה, משמע הוא משלים עם עיקר פסק בר-האימוץ ומקבל את עיקר קביעותיו ומסקנותיו.

ה. שאלתי את ב"כ המערער אם יהיה מקום להעלות את טענת הפסילה אף כנגד מישהו מן השופטים בביהמ"ש העליון שדנו בערעור על פסק בר-האימוץ למקרה ויתאפשר דיון בביהמ"ש העליון על הפסק הנוכחי והתיק יונח בפני הרכב שימנה אחד או יותר מן השופטים אשר היוו את מותב הערעור על פסק בר האימוץ.
השאלה הפתיעה את ב"כ המערער והוא התקשה להשיב עליה.
אכן, כפי שלא תהיה הצדקה לפסילת שופט בביהמ"ש העליון אשר דן בערעור בר-האימוץ, אם יכלל בהרכב אשר ידון בערעור על פסק הדין הנוכחי (אם תאופשר הזדמנות נוספת כזאת) - כך אין הצדקה בפסילת יו"ר ההרכב הנוכחי שגם הוא דן כערכאת ערעור על החלטה חדשה של ביהמ"ש למשפחה ולא על פסק בר-האימוץ.

מה טעם היה בזימונו של המערער לדיון בבימ"ש קמא
5. התשובה לשאלה היא קצרה - לא היה כל טעם. עצם הפניה אליו היתה, לדעתי, משגה וזימונו לדיון היה משגה נוסף.

6. ממכתבה של פקידת הסעד מיום 17.7.97 אל ב"כ היועץ המשפטי ומתסקירה שמיום 1.2.98, אשר הוגשו לבימ"ש קמא (נספחים ו' ו- ד' לעיקרי הטיעון של ב"כ היועץ המשפטי בפנינו) עולות, בין היתר, העובדות הבאות:ו
הקטינה הועברה למשפחה אומנת עם כוונת אימוץ ביום 3.7.96. מאז מתן פסק בר האימוץ ב- 25.6.96 לא יזמו בני המשפחה הביולוגית פניה אל פקידת הסעד או אל העובדת הסוציאלית בשירותי הרווחה ולא פנו אל כל אלה. לאורך כל השנה לא התענינו בקטינה ולא הביעו חוסר הסכמה לפסק הדין (אם כי אני מוכן להניח שחשבו על הילדה גם אם לא התענינו אודותיה אצל הרשויות).
בעקבות בקשת המשפחה האומנת לאמץ את הקטינה פנתה פקידת הסעד מיוזמתה להורים הביולוגיים ולאחר מכן פנתה ב"כ היועץ המשפטי במכתב להורים וכך יידעו אותם על התהליך הצפוי של צו אימוץ. פקידת הסעד הזמינה את ההורים אליה לשיחות וב"כ היועץ המשפטי ביקשה מהם לאחר מכן לפנות אליה אם יש להם ענין להביע דעה.
רק בעקבות פניות פקידת הסעד וב"כ היועץ המשפטי, היו פניות מצד המשפחה הביולוגית והועלתה המשאלה לחדש את הקשר עם הילדה, לקבלה אליהם או לפחות לפגוש בה ולקיים איתה קשר.
לפיכך סברה פקידת הסעד שיש לקיים דיון בשאלת האימוץ הפתוח וכך זומנו ההורים לדיון. בפועל הופיע רק המערער (מצבה הנפשי של האם התדרדר, היא היתה צפויה לאשפוז פסיכיאטרי ובני המשפחה השתדלו להרחיק את האם מן הזירה כי הבינו ששיתופה יזיק לענינם).

7. סבורני כי הפניות למשפחה היו משגה, הן מבחינה משפטית והן מבחינה אנושית, נוכח חוסר פניה ספונטנית מצד המשפחה אל שירותי הרווחה. הפניה יצרה אשליות משום שב"כ היועץ המשפטי ידע כי הוא עצמו יתנגד לאימוץ פתוח, המשפחה האומנת מתנגדת לאימוץ פתוח ופקידת הסעד אינה ממליצה על אימוץ פתוח.
ב"כ היועץ המשפטי שהופיעה בפנינו הסבירה כי בשאלת הפניה והזימון היו חילוקי דעות בלשכת היועץ המשפטי, היא קיבלה את מרות הממונים עליה ולכן פעלה כפי שפעלה למרות שלא היתה שלמה עם הצעד שננקט.
צר לי על המערער, שבמקום להקל ולסייע לו להתמודד עם האבדן והאבל על העברת בתו לאימוץ, יצרו בו אשליות, פתחו פצעים שאמורים היו להגליד בצורה זו או אחרת וכך גרמו למערער יסורים חדשים משך שנה שלמה.

8. לאחרונה עסקתי בהרחבה בשאלת מעמדם של הורים ביולוגיים בדיון בבקשת אימוץ ובפסק הדין שנתתי בתיק אימוץ 85/180 ביום 19.2.98 בנסיבות הדומות לנסיבות הנוכחיות סרקתי את כל הפסיקה של ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות בשאלת מעמדם של הורים ביולוגיים בבקשת הורים מאמצים לקבל צו אימוץ.
הפסיקה אמנם איננה עקבית, אולם ניתן היה להבחין בה קו דומיננטי מנחה לפיו הזמן היותר מתאים לדיון עם הורים ביולוגיים בשאלת האימוץ הפתוח הוא בשלב הראשון של הדיון, בו מוכרע אם הילד בר אימוץ, הגם שהכרעת ביהמ"ש באותו שלב בשאלת היקף האימוץ היא בגדר המלצה בלבד.
רק אם ביהמ"ש בשלב בר-האימוץ לא דן בצורה מספקת באפשרות שהאימוץ יהיה פתוח או שלהורים לא היה יומם באותו שלב לטעון ולהתדיין בשאלת האפשרות לאימוץ סגור או פתוח, יש מקום לנהל דיון יותר נרחב בשאלה זו בעת הדיון בבקשת האימוץ. במצב זה מצופה מב"כ היועץ המשפטי להתענין אצל ההורים מה רצונם ולהביא רצון זה בפני ביהמ"ש הדן בבקשת האימוץ.
קיימת אפשרות (ואולי אפילו בסבירות גבוהה) כי למקרה כזה יזומנו ההורים לדיון והוא ינוהל בצורה ממודרת עם ההורים המאמצים בנפרד מן הדיון עם ההורים הביולוגיים.
כאמור, סרקתי את כל הפסיקה וציטטתי אותה בהרחבה בפסק דיני בתיק אימוץ 95/180. האמור לעיל הוא תקציר ההלכה העולה משלושה פסה"ד שלדעתי הם המנחים בסוגיה:נ
(א) ע"א 91/3554 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תקדין עליון 91 (3) 1851, בפסקה 9 מפסק הדין ובעיקר ההחלטה המבהירה והמשלימה שניתנה ביום 11.11.91 לבקשת ב"כ היועץ המשפטי, החלטה שלא פורסמה, אולם מצוטטת חלקית בע"א 94/4616, היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח (4) 298 בעמ' 300, וצוטטה במירבה בפסקה 73 מפסק דיני בתיק אימוץ 95/180).
(ב) ע"א 94/4616, היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח (4) 298, בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן אליו הצטרף כב' השופט טל.
(ג) ולבסוף ע"א 95/653 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט (2) 383 בהרכב מורחב של חמישה שופטים.

9. בפסיקה יש אמנם מספר סטיות מן העקרונות דלעיל, אולם השתדלתי להסביר פשר הסטיות בכך שמירב הסטיות נעשו בפסקי דין שניתנו בהסכמה והיו רק מעטים שלעניות דעתי אינם מתיישבים עם הפסיקה שלדעתי היא המנחה.

10. במקרה דנן נדונה שאלת היקף האימוץ - פתוח או סגור - בהרחבה בשלב הדיון של הכרזת הילדה כבת אימוץ. ההורים טענו והביאו ראיות בשאלה זו, מספר מומחים חוו דעה ונחקרו אודות דעתם שהאימוץ יהיה סגור ולבסוף ניתנה ההמלצה בפסק בר-האימוץ שהאימוץ יהיה סגור. ביהמ"ש העליון בשלב הערעור דן אף הוא בהרחבה בשאלה זו תוך קבלת ראיות נוספות על מידת קליטת הילדה אצל המשפחה המאמצת ואישר את פסק בר-האימוץ תוך אישור ההמלצה שהאימוץ יהיה סגור. הדיון וההכרעות היו הן לגבי התאמת שתי המשפחות שהוצעו ע"י ההורים לגדל את הילדה והן בשאלה הרחבה יותר, ללא קשר עם אותן משפחות, אם האימוץ יהיה "סגור" או "פתוח" תוך שמירת קשר בין הילדה להוריה ונקבע (והדבר בולט גם מפסק הדין בביהמ"ש העליון) שקשר כזה יהיה מזיק ויחבל בהתפתחות הילדה.

11. זהו איפוא מקרה מובהק וברור לחלוטין שזכות ההורים לא קופחה, נתאפשר להם להתדיין בהרחבה בשאלת היקף האימוץ, אם פתוח או סגור, בשתי ערכאות:ב בביהמ"ש המחוזי בדרגה ראשונה ובביהמ"ש העליון בדרגת ערעור.
היה זה צעד בלתי מובן לפתוח "סיבוב שני" באותן שאלות עם ההורים לאחר שתרמו כל שיכלו לתרום לדיון בשלב הדיון להכרזת הילדה כבת אימוץ.
הדיון הנוכחי הוא כבר הדיון הרביעי (!) עם המערער בשאלה על היקף האימוץ והדיונים בהליכי האימוץ נמשכים כבר קרוב לשלוש שנים מאז פתיחת תיק בר-האימוץ ב- 27.12.95.

ההימנעות מהזמנת חוות דעת לבקשת המערער
12. מאחר ועצם הזמנת המערער לדיון היתה משגה, לא היה טעם בהרחבת המשגה ודי היה בשמיעת משאלות המערער, מתן אפשרות להגיש תצהירים, קבלת תסקירי סעד ומתן אפשרות לחקור את פקידת הסעד - כפי שהדברים אכן נעשו בבימ"ש קמא.
מירב הראיות כבר התלבנו בשלבי הדיונים בתיק בר-האימוץ ובערעור שלאחר מכן בביהמ"ש העליון.

13. גודל המשגה בהזמנת המערער ושיתופו בדיון בולט מנסיבות נוספות העולות מעובדות שפורטו בפסק בר-האימוץ, ובעיקר בפסק הדין של ביהמ"ש העליון בשלב הערעור, ומתסקירי פקידת הסעד:ו
הילדה הוצאה מבית הוריה בגיבוי החלטת ביהמ"ש לנוער בעקבות שורה של מקרים וארועים טראומטיים ומאז 7.12.94 (משמע, מגיל 3 שנים) נמצאה בפנימית נעמ"ת אשר בחדרה. משך כל התקופה לא ביקרה אותה אמה. האב (המערער שבפנינו) ביקר את הילדה פעמים ספורות בלבד.
הילדה עברה אבחונים, נמצאה במצב ירוד ביותר עם חסכים קשים ופיגור התפתחותי של שנתיים בתחומים שונים.
בקיץ 1995 אופשר לילדה ביקור בבית הוריה משך שלושה שבועות ומביקור זה חזרה הילדה תוך נסיגה בולטת במצבה.
ביום 3.7.96 הועברה הילדה למשפחה האומנת אשר מבקשת לאמצה ומשך שנה לא היתה כל התענינות מצד הוריה אצל שירותי הרווחה (וחלילה לי מלגנות את ההורים מאחר וערעורם נדחה וכך למעשה תמה הפרשה מבחינתם).
בפני ביהמ"ש העליון, בשלב הערעור, הובא תסקיר סעד שתאר השתפרות רבה במצב הילדה, התאמתה הטובה של המשפחה האומנת לגבי הילדה וחלקה הרב בשיקומה הנפשי וההתפתחותי.

14. משהוכרזה הילדה בת-אימוץ, עבר מרכז הכובד מבדיקת ההורים וההתיחסות לזכותם לגדל את הילדה, אל הילדה עצמה ובדיקת טובתה כשיקול עיקרי, אם לא המכריע בהמשך הדיונים.
טובת הילדה עומדת אף במרכז הדיונים בבקשת האימוץ.
למערער לא היה שום מידע אישי או מושג על מצב הילדה. למעשה היה מנותק ממנה כבר כשלוש שנים למעט מספר ביקורים בשנה הראשונה. כיצד יכול היה המערער לתרום דבר כל שהוא בבדיקת טובת הילדה וצרכיה?!
חזקה על היועץ המשפטי ועל ביהמ"ש שיבדקו את טובת הילדה והם אלה אשר ישקלו אם להזמין חוו"ד או להסתפק בתסקיר סעד. אולם מדוע נחוצה יוזמתו של המערער בהבאת ראיות? במה יכול הוא לתרום ולספק אינפורמציה שאינה מצויה אצל ביהמ"ש ואצל היועץ המשפטי לממשלה, במיוחד שהוא נמצא בלתי מסוגל לדאוג לבתו כמפורט בהרחבה בפסק האימוץ בפסק הערעור על פסק זה?!
למעשה ראה המערער את עצמו ואת מצבו שלו ולא את מצבה של הילדה ואת טובתה. הוא רצה בקשר עם הילדה מבחינת האינטרסים שלו, אולם דווקא מסוגלותו ונתוניו כבר נידונו בשלב הדיון בתיק בר האימוץ ולא היתה כל הצדקה לפתוח מחדש בבדיקות שלו.
אין צורך לומר שלא יעלה על הדעת לבדוק בדיקת אינטראקציה בין האב לבת, שהיתה כבת 6 שנים, לאחר ניתוק של כשלוש שנים.

15. בעת הדיון בבדיקת בקשה לאימוץ, דנים באפשרות לצמצם את היקף האימוץ למן ההתחלה ולא באפשרות לקיים קשר בדרך כלשהי בין הילדה להוריה כעבור שנים. זוהי שאלה תיאורטית שלא ניתן לבדוק בשלב מוקדם ובוודאי לא לגבי ילדה בת 6 שהופרדה מהוריה בגיל 3 ועברה היה כה טראומטי כפי שתואר בפסקי הדין הקודמים. העלאת משאלות על קשר כלשהו בתמונות, מכתבים או שיחות טלפון בעתיד, אינן נושא לדיון בשלב זה.

עמדתי בפסק דיני שבתיק אימוץ 95/180 על ההבדל בין סגירת האימוץ למן ההתחלה לבין האפשרות לפותחו לאחר שנים על דרך הסרת החסיון והמידור בין הנפשות הפועלות בחיי הילדה, ואין צורך לחזור על הדברים.
האפשרות שהעלה ב"כ האב לקשר מכתבים (עם ילדה שכיום רק בת 6!) טלפונים או תמונות וכיו"ב בעתיד לבוא, אינם מעוגנים בשום שיקול של טובת הילדה אלא בסיפוק מאווים של האב (הגם שאני מבין אותם מנקודת מבטו שלו), אולם אין להם שום הגיון בטובת הילדה והם אינם מתחשבים בה.
הערתי בזמן הדיון, ואני מציין זאת גם עתה, כי משלוח תמונות הילדה לאב בעתיד מבלי שהילדה מודעת לכך נראה לי כפגיעה בפרטיותה ואין צורך לומר שיש בכך כדי לסייע בחשיפתה, ולו באקראי, שהרי מדינת ישראל אינה כה גדולה שאדם יכול להעלם בה ובמיוחד ממי שמעונין למצוא אותו.
אם המסקנה הקובעת היא לאימוץ סגור ללא שמירת קשר עם העבר, הרי לפחות במקרה דנן יש לפסול גם המצאת תמונות או קיום קשר של מכתבים, לא כל שכן קשר טלפוני.
קיימת אפשרות שהורים ישאירו אצל השירות למען הילד מכתבי פרידה או מכתבים אחרים אשר יכול וימסרו לילדה לאחר בגרותה, אם תרצה לגלות עובדות על עברה, אבל ענינים אלו אינם ענין בקביעת היקף האימוץ, אם הוא "סגור" או "פתוח".

האם ראוי היה להחליט שהאימוץ יהיה "סגור" ולא "פתוח"
16. בימ"ש קמא הנחה עצמו לדעתי בשיקולים הנכונים, וסמך על עובדות עליהן ניתן וראוי היה לסמוך על מנת להגיע לתוצאה שהאימוץ במקרה דנן חייב להיות "סגור". פסקאות ח-יא מפסה"ד עוסקות בסוגיה זו:נ
הלכה פסוקה כי לאחר שנקבעה אי מסוגלות ההורים, הכרעת ביהמ"ש לענין האימוץ, לרבות היקף תוצאות האימוץ, תבוסס בראש ובראשונה על שיקולי טובת הילד.
במקרה דנן פורטו בפסק בר-האימוץ ובפסה"ד של ביהמ"ש העליון בערעור על אותו פסה"ד הנזקים שנגרמו לילדה בהתפתחותה מן התקופה שגדלה אצל הוריה שלא היו מסוגלים להבין את צרכיה וממילא לא היו מסוגלים לספקם. ההורים והילדה עברו אבחונים מקיפים על ידי פקידי סעד ומספר פסיכולוגים וכולם היו בדעה אחת שאי אפשר יהיה לשקם את הילדה בצורה אופטימלית אם ישמר הקשר בינה לבין עברה.
אין לי צורך לצטט מפסק בר-האימוץ אלא די לצטט את הדברים מפסק דינו של ביהמ"ש העליון, וכל אלה שללו אימוץ פתוח בגלל נתוני ההורים מצד אחד וצרכי הילדה מן הצד השני. בנידון זה אין הבדל בין שני ההורים והדברים פורטו ונומקו בפסקי הדין הקודמים.
ביהמ"ש העליון בפסק דינו (בפסקה 6) ציטט מתסקיר סעד אשר הוגש לו והמתייחס לתקופה שאחרי מתן פסק בר-האימוץ ולאחר שהילדה כבר נמסרה למשפחה עם כוונת אימוץ.
מן התסקיר עלה כי אצל המשפחה המאמצת החלו תהליכי שיקום משמעותיים לגבי הילדה ובהתאם לזאת כתבה פקידת הסעד:ב

"אני חוזרת ומדגישה ש(הילדה) נמצאת כעת בראשיתו של מסע ארוך לחיים נורמטיביים שקטים בתוך משפחה אחרת היא מבטאת פחדים רבים תוצאות משקעי העבר ומביעה מילולית טראומות מאמה הביולוגית. אין לעמדתי כל מקום לשקול החזרת דמויות אלו לעולמה בהווה - פעולה שתגרום נזק אולי בלתי הפיך לילדה".

בהתאם לזאת סיכם ביהמ"ש העליון בסיום פסק דינו:ו

"הילדה נמצאת בתחילת דרך חדשה, אשר יש סיכוי שתצליח לגשר על חסכיה בעבר, תוצאה של אי מסוגלותם ההורית של הוריה. אימוץ פתוח יפגע בסיכוי זה. אימוץ על ידי שני זוגות הקרובים עלול לפגוע גם הוא בסיכוי זה". (ההדגשה שלי - על מנת להדגיש שמדובר בשלילת אימוץ פתוח בכלל ועל ידי שתי משפחות הקרובים בפרט, משמע השלילה היתה לא רק במסירת הילדה למשפחות הקרובים כפי שסבר ב"כ המערער).

17. בתסקיר הסעד שהוגש לבימ"ש קמא תואר מצבה הירוד ביותר של הילדה כשהגיעה אל המשפחה האומנת אשר מבקשת לאמצה. תוארו פחדיה אשר נעוצים בתקופה שגדלה בבית הוריה לרבות אובססיה לסדר לנקיון ואיסורים אין קץ שהוטלו עליה בעבר בהקשר זה. הילדה פיתחה פחדים וחרדות בצורה קשה שגררו הכחשת עברה ודחייתו כאילו לא היה. היא נמנעת מלהזכיר את הוריה הביולוגיים ונמנעת מלהעלות זכרונות - תופעה שממנה יש ללמוד לדעת פקידת הסעד שהזכרונות הטראומטיים מן העבר עדיין מאיימים מאד על הילדה.

18. פקידת הסעד פרטה בתסקירה את עמדת האומנים אשר מבקשים לאמץ את הילדה:נ
"ההורים האומנים מתנגדים בכל תוקף לחידוש הקשר בין (הילדה) להוריה הביולוגים שלדעתם יפגע ויגרום לה נזק. לדעתם היא זקוקה לעולם מובנה וברור ש(הילדה) עדיין נמצאת בתהליך הסתגלות ובניית שייכות לחיי משפחה".

נוכח סירוב המאמצים אין מקום לכפות עליהם קשר להורים הביולוגיים.

19. נכון שהאם הביולוגית הזיקה לילדה בפועל יותר מן האב, אולם האב היה חלק מאותה משפחה והיה חסר כוחות או הבנה על מנת להגן על הילדה ולמנוע ממנה את הנזקים.
לכן לא פלא שדמות האב לא נתפסה אצל הילדה כדמות מגינה ומבטיחה בטחון וכיו"ב.
בתסקירה כתבה פקידת הסעד:ב

"במצבם של ההורים הביולוגיים לא נראה שחל שינוי משמעותי או תובנה לגבי טובתה של הקטינה. הבקשה בנושא האימוץ הפתוח באה כתוצאה ממצוקתו של האב הביולוגי. (הילדה) נמצאת בתהליך הסתגלות
למשפחה החדשה.
עולמה החדש נבנה לאט לאט ובמאמצים גדולים. היא זקוקה לשקט נפשי ולתמיכה ואהבה אותם היא מקבלת. חשיפתה המחודשת לכל אותם מתחים
במשפחה הביולוגית, אי השלמה עם האימוץ והאוירה הקשה השוררת אצלם עלולה לגרום ל(ילדה) נזק.
לאור האמור לעיל אני חוזרת על המלצתי לאשר אימוץ זה כאימוץ סגור".

פקידת הסעד נחקרה על תסקירה ועמדתה דלעיל לא השתנתה.

20. ב"כ המערער העיר על שהילדה לא נשאלה לעמדתה.
בימ"ש קמא לא התעלם משאלה זו אולם הגיע למסקנה -

"כי שמיעת עמדת הילדה בענין זה איננה סבירה, איננה רצויה ועלולה לפגוע פגיעה של ממש בקטינה".

אני שותף למסקנה זו ללא שום היסוס. לדעתי תהיה זה התאכזרות כלפי ילדה בת שש שסבלה כה הרבה בחייה אם יערבו אותה בשאלה הסבוכה והמורכבת של היקף האימוץ כדי לברר מה רצונה ומה עמדתה לגבי אימוץ "פתוח" או "סגור". הדבר הוא מעבר למסוגלותה בנסיבות חייה.
זאת ועוד, חוק האימוץ בסעיף 7 קובע לאמור:ו

"מלאו למאומץ תשע שנים, או שטרם מלאו לו תשע שנים אך הוא מסוגל להבין בדבר, לא יתן בית משפט צו אימוץ אלא אם נוכח שהמאומץ רוצה שאותו מאמץ יאמצו..." (ההדגשה שלי - ח.פ.)

רצון המאומץ מתבקש בגזרה צרה - הרצון לאימוץ על ידי המאמץ המסויים. אין כל דרישה לשתף את המאומץ בלבטים אודות שמירת קשר עם הוריו הביולוגיים, ואמנם שאלה זו סבוכה מדי על מנת לערב בה ילדה קטנה בת שש שנים.
ביהמ"ש אמור ויכול להגיע להכרעה בשאלה זו על יסוד ראיות אחרות ולא על יסוד דברי הילדה במישרין לביהמ"ש.
ב"כ המערער העיר כי פקידת הסעד לא דיברה אישית עם הילדה. לדעתי גם בכך אין פסול: פקידת הסעד שמסרה תסקיר לביהמ"ש נמצאת בקשר עם פקידת הסעד אשר מקיימת קשר עם המשפחה המאמצת ועם הילדה מאז עברה אליה, היא עצמה מכירה את הילדה משך שנים עד שנמסרה למשפחה המאמצת. לכן אין לומר שהילדה לא מוכרת לפקידת הסעד ושלא די בכך שהיא מצטטת לשם עידכון ממה שביררה אצל פקידת הסעד אשר מטפלת כיום בילדה. אפשר היה לזמן לחקירה גם את פקידת הסעד השניה, אולם הדבר לא התבקש. אפשר להניח שלביהמ"ש קמא תובא אינפורמציה נוספת ומלאה יותר, אם ירצה בה, כאשר ידון בבקשת האימוץ עם המאמצים.

הערה דיונית לסיום
21. הכרעת ביהמ"ש העומדת בביקורת בערעור זה אינה פסק האימוץ האמור להינתן בבקשת המבקשים את האימוץ. ההחלטה היא למעשה החלטה בשאלה מצומצמת בשאלה הכללית אם לאשר או לא לאשר את האימוץ.
לפיכך ספק אם למערער זכות ערעור על ההחלטה או שמא הוא נזקק לקבלת רשות לערער, מאחר ולא ביקש רשות זו, ניתן היה למחוק את הערעור על הסף.
בתיק אימוץ 95/180, בנסיבות דומות, קיימתי דיון בבקשת האימוץ, שמעתי את המאמצים וקיבלתי את הפרטים אודות המאומצים. במקביל נוהל דיון עם האב הביולוגי לגבי משאלתו שהאימוץ יהיה פתוח. בסיום הדיון ניתן פסק דין אחד וסופי בבקשת האימוץ תוך קביעה שהאימוץ יהיה סגור. מובן שנשמר מידור בין שני התיקים ובין המתדיינים שבהם. בפסק הדין, כפי שנוסח, לא נכללו פרטים מזהים שיאפשרו זיהוי הצדדים האחד על ידי השני, אולם הפסק היה אחד.
לשם מניעת ספקות ואם עדיין יהיו תיקים בעתיד בבקשת אימוץ אליהם יוזמנו הורים ביולוגיים, רצוי שיינתן פסק דין סופי אחד ואנטגרטיבי אשר מקנה זכות ערעור למי שיראה עצמו מקופח, במקום שתנתנה הכרעות נפרדות וחלקיות להורים הביולוגיים ולהורים המאמצים כשכלל לא ברור שלהורים הביולוגיים תהיה זכות ערעור.

22. לאור כל האמור לעיל נראה לי כי יש לדחות את הערעור וכל צד ישא בהוצאותיו.



ח. פורת, שופט
סגן נשיא


השופט א' משאלי:

אני מסכים.



א. משאלי, שופט

השופטת ס' רוטלוי:

אני מסכימה.


ס. רוטלוי, שופטת


לפיכך נפסק עפ"י חוות דעתו של סגן הנשיא השופט ח' פורת כמוצע על ידו בפסקה 22.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון