1. מדובר בתביעה לתשלום הפרשים לביטוח מנהלים לקרן השתלמות, פדיון חופשה שנתית, שכר עבודה, דמי כלכלה ותשלום פיצויי פיטורים. התובע הגיש תביעתו המתוקנת, לרבות פירוט הסכומים אשר תובע בתביעתו ביום 12.8.99 על פי החלטת כבוד הרשמת מיום 18.7.99 (להלן : "התביעה המתוקנת").   2. העובדות ותמצית טענות התובע א. התובע עבד כסוכן מכירות בנתבעת מיום 5.96 עד ל- 11.97. ב. בין הצדדים סוכמו תנאי שכרו ושיעור העמלות שהיה זכאי לקבל, הכל כמפורט בנספחים ד' עד ו' לכתב ההגנה.   ג. התובע התפטר מעבודתו ביום 25.11.97, על פי מכתב התפטרות מיום 13.11.97 (נ/1).   ד. טענת התובע, כי למרות התפטרותו זכאי לפצויי פיטורים שכן הוסכם בינו לבין הנתבעת, כי יקבל פיצויי פיטורים ובכפוף להבטחה זו התפטר מעבודתו. הנתבעת כאמור מכחישה הגרסה, כפי שיפורט להלן. התובע תובע פיצויי פיטורים בשיעור 19,618 ₪. הרקע להתפטרותו כי נקלע לחובות כספיים בגין ערבות שחתם לגיסו וביקש להתפטר טרם תתקיים חקירת יכולת, שכן ביקש להופיע במועד החקירה כמובטל בטענה, כי עובדה זו תפעל לטובתו.   ה. התובע תובע השלמת הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות. הצדדים הסכימו, כי ההפרשות לקרנות הנ"ל מבוצעות לפי 70% משכר התובע (שכר יסוד + עמלות) (להלן: "ברוטו לגמל"). טענת התובע, כי היה זכאי להפרשות לקופות הנ"ל ממועד תחילת עבודתו ובשל העובדה, כי הנתבעת הפרה הסכם העבודה עמו ולא הפרישה הסכומים החל ממועד זה, נאלץ לתבוע השלמת חלק ההפרשות של הנתבעת לקופות הנ"ל. התובע תובע הפרשים לביטוח מנהלים בשיעור 2,814.65 ₪ ולקרן השתלמות בשיעור 6,247 ₪ (חלק המעביד).   ו. על פי הסכם העבודה האחרון שנחתם עם התובע ומיום 11.5.97 נקבע, כי התובע יקבל 3% עמלה רק בתנאי שהשיק יפרע ורק במועד פרעון השיק. לטענת התובע, לא שולמו לו מלוא העמלות שהיה זכאי עם סיום עבודתו בחודש 11/97 וצירף דו"ח גבייה ל- 11/97 (ת/4) בתמיכה לתביעתו לתשלום הפרשי עמלות בסך 10,917 ₪.   ז. התובע תובע תשלום דמי כלכלה בגין כל תקופת עבודתו ובסך 26,208.60 ₪.   ח. התובע תובע תשלום 26 ימי פדיון חופשה ובסך 14,643.72 ₪.   ט. במסגרת הדיון המקדמי סוכמו בין היתר חובות התובע כדלקמן : בגין הלוואה לבנק לאומי, שהנתבעת ערבה להם ובסך 4,000 ₪. התובע, עם סיום עבודתו היה חייב לנתבעת סך 1,554 ₪ בגין קניות. התובע קיבל מקדמה ע"ס 12,727 ₪, אשר קוזזו בגמר חשבון שערכה הנתבעת לתובע, עם סיום עבודתו (מוסכמה 6).   3. תמצית טענות ההגנה א. התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, שכן הודיע לנתבעת שהוא מתפטר מסיבות אישיות שאינן פוגעות בנתבעת ושתוארו לעיל ולפיכך, לפנים משורת הדין מתוך התחשבות במצבו ואי ידיעת העובדות הרלוונטיות, אשר התובע הסתיר מהנתבעת הסכימה הנתבעת לשחרר רק את הכספים שהצטברו לזכותו בביטוח מנהלים על חשבון פיצויי פיטורים. התובע עבר לעבוד, מיד לאחר התפטרותו בחברה מתחרה לנתבעת. כן התברר, כי מכר את מוצרי הנתבעת במחיר מופחת מזה המוסכם והותיר חובות של לקוחות של נגבו על ידו ולפיכך טוענת הנתבעת, כי אינו זכאי לקבלת הפיצוי. כמו כן הכחישה שיעור פיצויי הפיטורים שנקבעו על ידי התובע ושיעור השכר החודשי ששימש בסיס לחישוב הפיצויים.   ב. הנתבעת מכחישה זכאות התובע לקבלת הפרשים שעל הנתבעת היה לשלם לביטוח מנהלים ולקרן השלתמות. הנתבעת מכחישה אופן החישוב שפורט על ידי התובע בתביעתו המתוקנת,הן באשר לבסיס השכר הקובע (70%) והן באשר לתקופות אשר התובע היה זכאי להפרשות הנ"ל. באשר לקרן השתלמות נטען, כי התובע התקבל כחבר בקרן החל מ- 1.97 בלבד ולא זכאי להפרשים בגין תקופה קודמת. כן נטען, כי שיעור ההפרשות לקרן מטעם הנתבעת הנו 5% ולא 7.5%, כפי שטען התובע. לטענת הנתבעת, שילמה מלא ההפרשות מטעמה לקופות הנ"ל.   ג. התובע אינו זכאי לפדיון חופשה, שכן מלא ימי הפדיון שולמו לו עם סיום עבודתו ולאחר קיזוז החובות שהיתה הנתבעת זכאית לקזז ושהתובע הודה בחבותו, בדיון המקדמי.   ד. התובע אינו זכאי לתשלום עמלות נוספות מעבר לעמלות ששולמו לו ב- 11/97, שכן זכאי לעמלות רק בגין המחאות שנגבו ונפרעו עד למועד סיום עבודתו. כן מכחישה הנתבעת את שיעור החוב הנטען, על פי ת/4.       ה. התובע אינו זכאי לדמי כלכלה. הנתבעת מכחישה חלותו של ההסכם הקיבוצי בענף הפלסטיקה על יחסי העבודה שבין הצדדים, שכן אינה חברה בארגון מעבידים כלשהו. בכל מקרה נטען, כי ההסכם הנ"ל חל על עובדי ייצור ולא על סוכני מכירות. הנתבעת הסכימה לשלם לתובע החל מתחילת עבודתו דמי כלכלה ואש"ל כנגד קבלות, עד 7 ₪ ליום בגין פטור ממס. סכומים אלו שולמו לתובע כנגד קבלות שהציג. התובע לא הוכיח זכאותו לקבלת הסכומים שתבע בתביעתו, לרבות אופן החישוב.   ו. הנתבעת מכחישה זכאות התובע לפיצויי הלנה.   4. בדיון המקדמי פורטו המוסכמות והפלוגתאות וניתן צו גילוי ועיון במסמכים. התובע העיד וכן העידו מטעמו אילנית אופינקרו, מנהלת החשבונות לשעבר בנתבעת. ערן רוט, מנהל השווק לשעבר של הנתבעת. יעקב חרמץ, מנכ"ל אמבין לשעבר. מטעם הנתבעת הצהיר ונחקר אברהם קוזניצקי מבעלי הנתבעת ואריאל קפח, סמנכ"ל כספים של הנתבעת. יצויין, כי התובע לא היה מיוצג במהלך הדיון, אלא במסגרת סיכום טענותיו בלבד.   5. האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים   א. התובע העיד, כי נקלע לבעיה אישית בגין חתימת ערבות לגיסו "הסתבך" (בלשונו - י.ה.) וזומן לחקירת יכולת ופחד כי יעקלו לו הכספים בנתבעת. התובע פנה לייעוץ משפטי והגיע למסקנה, כי יאלץ להתפטר כדי להתייצב לחקירת יכולת כאדם מובטל. עקב כך פנה לעזרה למר קוזניצקי והעיד : "...סוכם עם אברהם קוזניצקי בנוכחות ג'קי (חרמץ) בידיעתו של ערן ובידיעתה של אילנית אופנקרו שאני אקבל את כל מה שמגיע לי וכך זה היה... אני חושב שמגיע לי פיצויים, כי זה מה שסיכמנו, שאני מתפטר ומקבל את מה שמגיע לי..." (עמוד 4 לפרוטוקול). לאחר מכן העיד כי פחד לחזור לעבודתו בנתבעת וכי לאחר שהתפטר פנה אליו כוכב אליצור מחברת צג, שעבד בעבר בנתבעת והציע לו לעבוד אצלו (עמוד 1 לפרוטוקול בפני כבוד הרשמת מיום 18.7.99). לטענת התובע הנתבעת סירבה לשלם לו פיצויי פיטורים למרות הבטחתה, שכן מנהל צג היה מנכ"ל שווק בנתבעת ועזב בטריקת דלת. התובע הכחיש, כי עזב את אמבין כדי לעבוד בחברה מתחרה כמו צג. לטענתו, אין זה הגיוני וסביר ולו מהטעם, כי מדובר במקום עבודה המרוחק עשרות קילומטרים ממקום מגוריו באשקלון (ראש העיין). כמו כן, שכרו היה נמוך מהשכר שהרוויח באמבין. כן הכחיש, כי מדובר בחברה מתחרה, שכן אמבין מוכרת את מוצריה של חברת צג בחנות המפעל שלה (עמוד 4,5 לפרוטוקול). בעת עדותו בבית הדין העיד, כי מזה 8 חודשים אינו עובד כלל. בחקירתו הנגדית נשאל האם ידע עת שהתפטר כי יעבוד בצג והשיב בשלילה. מאידך הודה, כי החל לעבוד בצג 5 ימים אחרי שנכנסה התפטרותו לפועל (25.11.97). כשנשאל האם נכון שלא הודיע למר קוזניצקי, כי מתחיל לעבוד בצג השיב : "...כן. אני צריך להודיע למישהו שעזבתי ואני מתחיל לעבוד?..." (עמוד 10 לפרוטוקול). אילנית העידה, כי לא שמעה שהבטיחו לתובע פיצויים, אלא מה שהוא סיפר לה (עמוד 17 לפרוטוקול). העד רוט אישר, כי התובע סיפר סיפור עצוב ואברהם קוזניצקי ניסה לעזור לו, אך לא יכול היה לאשר בוודאות שמישהו הבטיח לו, כי יקבל פיצויי פיטורים. (עמ' 21 לפרוטוקול). מר חרמץ העיד, כי זוכר שהבטיחו לתובע שיקבל כל מה שמגיע לו, אך לא זכר פרטים מדוייקים. (עמ' 24 לפרוטוקול). מר קוזניצקי אינו מכחיש בתצהירו ובעדותו, כי לאור מצבו של התובע הסכים לשחרר לו, לפנים משורת הדין רק את כספי הפיצויים שנצברו בפוליסת ביטוח המנהלים ויכול ואמר לו, כי יקבל את כל מה שמגיע לו, אך אין זה כולל פיצויי פיטורים, שכן התפטר ודובר על גמר חשבון. (ס' 11 לתצהיר). כאשר גילה, כי תוך מספר ימים התובע עבר לעבוד בחברה מתחרה ולא הודיע לו קודם, כי מתכוון לעשות כן, אלא אמר לו שלא יוכל לעבוד לאחר התפטרותו וביקש את עזרתו (ס' 12 לתצהיר), לפיכך החליט שלא לנהוג כלפיו לפנים משורת הדין. לטענתו, נהג התובע בחוסר תום לב. כמו כן הוסיף, כי לאחר שהתובע עזב התברר, כי מכר מוצרי החברה מתחת למחיר המוסכם ולא דאג לגבות שיקים שהתחייב, שהצריכו הפעלת גורמים בחברה על מנת לגבות השיקים, לרבות פרעונם וכן נקיטת הליכים משפטיים ובכך גרם התובע נזקים לנתבעת. (ס' 13, 14 לתצהיר). גם בחקירתו הנגדית אישר העד, כי היה מוכן לשחרר לתובע את כספי הפיצוים שנצברו בפוליסה, אולם לאחר שהובהר לו שהתובע שיקר לו - הוחלט שלא לשלם לתובע (עמ' 28 לפרוטוקול). התובע בסיכום טענותיו חוזר בין היתר ומכחיש את גרסת הנתבעת וטוען, כי רק בשל עזיבתו של מר כוכבי אליצור, שהיה מנכ"ל שווק בנתבעת לפני התובע ועזיבתו בצלילים צורמים - היא זו שגרמה לנתבעת לסרב לשלם לו. לא הוכח, כי מדובר בחברה מתחרה. לטענתו ברור לכל אדם סביר, כי הסיכום וההבטחה, כי יקבל את כל מה שמגיע לו משקף לא רק את ההבטחה בנוגע לשכר העבודה ולזכויות המגיעות לו ממילא, אלא את ההבטחה החד משמעית לתשלום פיצויי פיטורים. הנתבעת בסיכום טענותיה טוענת בין היתר, כי התובע מודה בעדותו שהובטח לו שיקבל את כל המגיע לו ואין בכך כדי להסיק, כי מדובר בהבטחה לשלם פיצויי פיטורים. גרסת התובע אף לא נתמכה בעדים שנשמעו מטעמו. בכל מקרה, כל שהובטח הנו מתייחס לכספים שנצברו בקופת ביטוח המנהלים, אולם גם כספים אלה לא מגיעים לו בשל גרסתו השקרית, שכן ידע, טרם חקירת היכולת, אם התקיימה כלל לטענת הנתבעת, כי יעבור לעבוד בצג והודה בכך, כי החל לעבוד במקום יום לאחר חקירת היכולת, שעה שיכול היה לשוב לעבוד בנתבעת. לטענת הנתבעת, התובע לא חשף את מלא האמת לנתבעת ונהג בחוסר תום לב כלפיה, שעה שביקש ממנה לנהוג כלפיו לפנים משורת הדין ובנסיבות אלה אין לכפות על הנתבעת מילוי התחיבותה, שכן הסכמת הנתבעת ניתנה בהסתמך על דברים שאמר התובע ואשר אינם נכונים ומדובר למעשה, בחוזה שנכרת עקב טעות שהיא תוצאה של הטעיה על ידי הצד שכנגד (הנתבעת מפנה לפס"ד בתיק עב תשנ/1064-3 של בית הדין האיזורי לעבודה בחיפה). כמו כן מדגישה הנתבעת, כי לא הוכח, כי מדובר בהתפטרות שהותנתה בתשלום הפיצויים, אלא גם לגרסת התובע הוא נאלץ להתפטר בשל חקירת היכולת. לחילופין נטען, כי גם אם לא תתקבל הטענה, הרי התובע לא זכאי לקבלת פיצויי פיטורים כפי שתבע, אלא לסכומים שנצבו בביטוח המנהלים בלבד וחלק הפיצויים.       ב. לאחר עיון בטענות הצדדים ובעדויות, לרבות התרשמותנו מהעדים שנשמעו בפנינו, לא מצאנו כל מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כלשהו, בין שמדובר בפיצויי פיטורים ובין שמדובר בחלק הפיצויים שבפוליסות ביטוח מנהלים. הוכח בפנינו ואנו מאמינים לגרסת מנהל הנתבעת, כי הסכים לשלם לתובע פיצוי בגין התפטרותו בשל העובדה, כי התובע נקלע לבעיה אישית, בגינה נאלץ להתפטר. לא הוכחה טענת התובע, כי התפטר מעבודתו בתנאי, כי יקבל פיצויי פיטורים. עובדה זו אף אינה עולה מחקירתו הראשית. לא מצאנו כל עילה לחייב הנתבעת לעמוד בהבטחתה בנסיבות אלה, כאשר נודע לה, כי התובע למעשה לא הפסיק עבודתו, אלא החל לעבוד בעבודה אחרת, ורשאי היה לעשות כן, לפי שיקול דעתו, אך הוכחה בפנינו טענת הנתבעת, כי במועד בו נתן מנהל הנתבעת ההבטחה לתובע לא ידע, כי עומד להתחיל מייד לעבוד עם התפטרותו בחברה אשר לפי ראות עיניו מהווה חברה מתחרה לנתבעת. לטעמנו, וכך הוכח, אם היה מודע לכך, ספק אם היה נותן הבטחתו ובכל מקרה הוכח, כי תנאי זה היה תנאי מהותי להסכמתו. לדעתנו, כל הסיבות הנוספות, אשר הנתבעת טוענת, כי בגינן חזרה מהבטחתה לא הוכחו כעילות אשר שמשו סיבה לחזרת הנתבעת מהבטחתה. הכוונה למכירת מוצרי החברה במחיר נמוך מהמוסכם וכן בשל העובדה, כי נאלצה למלא מקומו של התובע כדי לגבות ההמחאות ופרעון ההמחאות שנגבו על ידו בתקופת עבודתו. מדובר בעילות שניתן להגדירן כ"תירוץ", שכן ממילא הנתבעת לא היתה מודעת לעובדות אלה, גם לגרסתה, בעת מתן ההתחייבות, טרם התחייבות התובע. מקובלת ואמינה עלינו גרסת הנתבעת, כי הבטיחה את אשר הבטיחה לתובע בכפוף לכך, כי האמינה כי נאלץ להתפטר בגין מצבו האישי ויוכל להתפרנס רק מעבודות מזדמנות. אף התובע בחקירתו אינו שולל העובדה, כי לא היה צריך להודיע על כך, כי יחל לעבוד מייד עם התפטרותו. טענת התובע, כי התפטר רק לאחר שסיכם עם מנהל הנתבעת, כי יקבל את כל המגיע לא הוכחשה על ידי מר קוזניצקי בחקירתו (עמ' 28 לפרוטוקול). גם אם השכיל התובע להוכיח, כי עובדה זו עמדה בבסיס התפטרותו לא הוכח בפנינו, הן על ידי התובע והן על ידי מי מעדיו, כי לולא הבטחת מנהל הנתבעת, התובע היה נשאר לעבוד בנתבעת, או שלא היה מתפטר. ככל שהוכח בפנינו, התובע גמר אומר להתפטר מסיבות אישיות, לאחר שהתייעץ עם עו"ד מטעמו כדי להתייצב בחקירת היכולת כ"מובטל" ומתוך פחד שיעקלו כספים העומדים לזכותו בנתבעת (עמ' 4 לפרוטוקול). הוכח בפנינו וכך התרשמנו, כי בין שהיה מזוכה בפיצויי פיטורים ובין אם לאו היה מתפטר. כאשר הנתבעת השכילה להוכיח, כי הבסיס להתחייבותה קרס, היינו אין מדובר בתובע אשר נשאר מובטל. אין לאכוף עליה התחיבותה. החובה לנהוג בתום לב ובהגינות על ידי הצדדים בחוזה עבודה הנה חובה מוגברת. אמנם נקבע, שאין חובה על העובד לשתף את מעבידו בכל צעד שהוא עושה לקראת ניתוק יחסי עובד ומעביד, אולם הלכה זו אין ליישמה בנסיבות המקרה הספיציפי שבפנינו, כאשר התחייבות הנתבעת ניתנה בכפוף לטענות התובע, כי נאלץ להתפטר מעבודתו על מנת להתייצב כ"מובטל" בחקירת היכולת והוכח, כי למרות האמור לעיל המשיך בעבודתו מיד למחרת היום. זכאית הנתבעת, בנסיבות אלה אף אם הבטיחה לשלם לתובע הטבה כלשהי שלא לעשות כן ושלא לממש הבטחתה. די באמור לעיל, כדי לדחות תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים בגין התפטרותו מחמת התחייבות הנתבעת.     6. התביעה לתשלום הפרשות לקופת גמל   א. התובע תובע תשלום הפרשות לקופה בסך 2,814 ₪, שהינן חלק המעביד (5%) שלא שולם עד לסיום עבודתו. הבסיס לחישוב נערך על ידי התובע במכפלת 5% ממרכיב ה"ברוטו לגמל" שהצטבר במהלך חודשי עבודתו ובסך כולל של 105,253 ₪. לטענתו, 5% מהברוטו הנ"ל, אשר כל צד היה צריך להפריש הנו בשיעור 5,262.65 ₪. לפיכך סך הכל ההפרשות לגמולים (ללא פיצויים) הנו בשיעור 10,525.30 ₪. אולם, בפועל נצברו בקופה סך 4,896 ₪ בלבד (ת/3). לפיכך, ההפרש הכולל שלא שולם על ידי הצדדים הנו בסך 5,629.30 ₪ חלק המעביד שלא הופרש הנו בשיעור 2,814.65 ₪.   ב. הנתבעת חולקת על החישוב הנ"ל וטוענת בסעיפים (6) ו- (9) לתצהירו של קפח, כי התובע לא הוכיח כיצד חישב הסך "ברוטו לגמל" (היינו 70%) ובשיעור 105,253 ₪. על פי חישוב הנתבעת הסך "ברוטו לגמל" בגין כל תקופת עבודתו של התובע הנו בשיעור כולל של 97,214 ₪. סך הכל היה צריך להיות צבור בקופה סך של 9,722 ₪ (5% עובד ו- 5% מעביד). בפועל נצברו בקופה עד סיום עבודתו של התובע סך 8,024 ₪ (על פי נספח ב/2 לתצהיר). מתוך סכום זה הפריש התובע ממשכורתו סך 4,261 ₪ (ולא 4,861 ₪, כפי שהיה צריך להפריש) ולפיכך, נותרה הנתבעת חייבת סך של 1,100 ₪ בלבד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (שהם 1,698 ₪ פחות 600 ₪ חלק העובד). עוד צויין, כי העובדה שבתלוש השכר מצויין "ברוטו לגמל" אינה מעידה דבר. הנושא נובע מפורמט קיים של תלושי שכר בנתבעת. עד הנתבעת מר קפח הצהיר, כי היתרה בה הנתבעת מודה הוא בסך של 1,370 ₪ (1,100 ₪ + הפרשי הצמדה וריבית) הועברו לחברת הביטוח ישירות. התצהיר נחתם ביום 5/01.   ג. לטעמנו, התובע לא השכיל להוכיח שיעור ("הברוטו לגמל") שטען בכתבי טענותיו. לא הפנה את בית הדין לאופן החישוב. מאידך, חישובי הנתבעת תואמים את סך הסכומים שפורטו בתלושי השכר ובמוצגים השונים שהוצגו בבית הדין באשר לפריט "ברוטו לגמל" שבתלוש השכר (ראה נספח ב/1 לתצהיר קפח). שיעור ההפרשות שהצטברו בקופה, לטענת הנתבעת לא הוכחו. אמנם החישוב שפורט בתצהירו של מר קפח תואם את סך הסכומים שנצברו על פי נספח ב/2 לתצהירו, אולם נתונים אלה אינם תואמים נתונים אחרים שהוצגו בפנינו, כגון שיעור התגמולים שהצטבר בקופה ליום 11/97 (ת/3) ואף אינו תואם את שיעור הכספים שנצברו בקופת הגמל על פי נספח יח לתצהירו של מר קפח. באישורים אלה פורטו שיעורים שונים מאלה שהנתבעת טוענת באמצעות מר קפח ויש לשער, כי קיימת סיבה לנתונים השונים, לאור מועד הנפקת האישור ונתונים נוספים שנלקחו בחשבון על פי עיון בטופס. התובע הציג לבית הדין מסמך (ת/5), ממנו עולה, כי הסכומים שנצברו בחלק התגמולים שבפוליסה ליום 22.7.99 הינם בשיעור 5,320.57 ₪. מדובר במסמך חתום שנתקבל ללא התנגדות ולפיכך, מסמך זה ישמש כבסיס לעריכת החישוב. על פי המסמך הנ"ל חייבת הנתבעת לשלם לקופת הגמל בגין חלקה בהפרשות סך 2,201 ₪ (9,722 ₪ - 5,320 ₪ : 2). לא הוכח בפנינו, כי התובע הפריש 600 ₪ פחות מהנתבעת. אמנם נטען, אך לא הוכח. אין מחלוקת, כי במועד עריכת ת/5 לא שולם ההפרש בסך 1,370 ₪, שכן תצהירו של מר קפח ניתן זמן רב לאחר מכן. הנתבעת טוענת, כי התובע אינו זכאי לקבלת ההפרש, אלא יש לשלמו לקופה. אולם במקרה הנדון, כאשר התובע פירט בסיכום טענותיו, כי משך הכספים מהקופה במהלך שנת 2001 (ס' 26 לסיכום טענותיו) הרי ברור, כי לא ניתן להשלים ההפרשות לקופה והתובע זכאי לקבלת שיעור ההפרשות לחזקתו במסגרת פיצוי בגין נזקיו, שהוכחו על ידו. לפיכך, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך 2,201 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.7.99 (מועד הנפקת ת/5) עד לפירעון המלא בפועל. אולם, יש להפחית מהסך הנ"ל הסך 1,370 ₪, אשר שולם על ידי הנתבעת ישירות לקופה ובתנאי, כי הנתבעת תציג לתובע אישור תוך 10 ימים, כי הכספים הנ"ל שולמו על ידה, לרבות המועד וכן אישור מקופת הגמל, כי התקבלו בקופה. במקרה זה, יש לערוך החישוב כדלקמן : הסך 2201 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.7.99 עד למועד בו שולם הסך 1,370 ₪ והיתרה תישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד זה ועד לפירעון המלא בפועל.     7. התביעה לתשלום הפרשות לקרן השתלמות   א. טענת התובע, כי היה זכאי להיות מבוטח בקרן השתלמות החל מתחילת עבודתו ב- 5/96. לאור עובדה זו ערך התובע חישוב תביעתו ותובע סך 6,247 ₪.   ב. הנתבעת חולקת על טענת התובע וטוענת, כי התובע היה זכאי להיות מבוטח בקרן החל מ- 1/97, כפי שעולה ממכתבו של מר חרמץ (נספח ג' לתצהיר קפח) ואמנם בפועל, עד לתקופה זו לא נוכו הפרשות משכרו של התובע לקרן, אלא מ- 2/97 רטרואקטיבית לתקופה מ- 1/97. כמו כן חולקת הנתבעת על שיעור ההפרשות שטוען התובע וטוענת, כי חלק המעביד בקרן הנו 5% בלבד מתוך ה- 70% של "ברוטו לגמל" ולא 7.5%, כפי שטען התובע. לאחר שהנתבעת ערכה חישוב נוסף התגלה, כי לנתבעת חוב לקרן בשיעור 420 ₪ (נספח ה' לתצהיר קפח). לא נאמר בתצהיר האם הסך שולם - אם לאו.   ג. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח טענתו, כי היה זכאי להפרשות לקרן השתלמות ממועד תחילת עבודתו. אין בפנינו כל מסמך בכתב המאשר עובדה זו וסלע המחלוקת בין הצדדים נעוץ בעובדה זו. הוכח בפנינו, כי פניית מר חרמץ לקופה סוף 1/97 מאזכרת את העובדה, כי פתיחת קרן השתלמות נסמכה על הבטחת המנכ"ל הקודם, אבי זמלר לתובע. התובע העיד בפני כבוד הרשמת, כי המנכ"ל דאז אבי זמלר הבטיח, כי התובע יהא מבוטח בקרן 3 חודשים לאחר תחילת עבודתו (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 18.7.99). בחקירתו הנגדית הדגיש, כי הסיכום עם אבי זמלר היה, כי יהא מבוטח ממועד תחילת עבודתו (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 2.4.00). יעקב חרמץ העיד מטעם התובע כי זוכר, כי כאשר פנה אליו התובע וביקש לממש ההבטחה שניתנה לו על ידי מר זמלר לביטוח בקרן השתלמות השיב לו, כי הנתבעת במצב קשה (עמ' 23 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית נשאל חרמץ האם מדובר בהבטחה שניתנה לתובע רטרואקטיבית, אולם מר חרמץ העיד, כי לא הוא זה שנתן את ההבטחה ולפיכך אינו יכול לענות תשובה (עמ' 24 לפרוטוקול). אילנית אופינקרו העידה, כי "קרן השתלמות אחרי 3 חודשים" (עמ' 16 לפרוטוקול). מאידך, מנכ"ל הנתבעת הצהיר, כי יש הבדל בין קרן השתלמות וביטוח מנהלים ורק ביטוח מנהלים משולם רטרואקטיבית אם החליטה ההנהלה לבטח את העובד 3 חודשים מיום תחילת עבודתו (עמ' 32 לפרוטוקול). בגין רוב העובדים בחברה הפרשות המעביד לקרן הנן 5% בלבד ורק בכירים בחברה מבוטחים החל ממועד תחילת עבודתם וכי התובע אינו נמנה על עובדים אלה. אם הובטח לו, הרי היה זכאי רק לאחר תקופת נסיון (ס' 19 לתצהירו). על גרסה זו חזר בחקירתו הנגדית. ככל שהוכח בפנינו, מר זמלר, המנכ"ל הקודם שירת בתפקידו זה ולו עד סוף חודש אוגוסט 96, שכן הנו מכותב להסכם עבודה של התובע מיום 27.8.96. התובע העיד, כי מר זמלר פוטר שבועיים לאחר שהבטיח לתובע, כי יבוטח בקרן השתלמות (עמ' 32 לפרוטוקול). התובע טוען, כי למעשה בשל העובדה שמר זמלר פוטר, נפל בין הכיסאות והנתבעת התעלמה מהבטחה זו ואנו מאמינים לגרסה זו של התובע. יחד עם זאת, התובע מודה בחקירתו, כי בקשתו לממש את הבטחתו של מר זמלר נדחתה על ידו בשל מצב החברה (עמ' 34 לפרוטוקול). הנתבעת, בסיכום טענותיה מפנה לסתירות בעדות התובע באשר למועד בו הובטח לו, כי יהיה מבוטח בקרן השלתמות. כן טוענת, כי גם עדי התובע לא תמכו בגרסתו וכי אין כל ראיה להבטחה, כי התובע זכאי להפרשות רטרואקטיביות ממועד תחילת עבודתו (ס' 33-34 לסיכומים). הנתבעת מדגישה, כי לא הוכחה כל הסכמה לזכאות התובע להפרשות רטרואקטיבית גם בעת שנערך גמר חשבון עם התפטרותו, שכן התובע העיד, כי הוא לא נכנס לפרטים. התובע מנוע מלטעון לשיעור הפרשות שונה ממה ששולם לו במשך כל התקופה וכן יש לתת משקל לעובדה, כי בתביעתו המקורית לא תבע כלל הפרשות לקרן השתלמות ובסיכום טענותיו תבע הפרשות בשיעור הפחות מזה שתבע בתביעתו המתוקנת.   ד. התובע לא השכיל להוכיח, כי סוכם בינו לבין מר זמלר, כי יהא זכאי להיות חבר בקרן השתלמות החל ממועד תחילת עבודתו. אמנם מאמינים אנו לגרסת התובע, כי הובטח לו במהלך תקופת עבודתו, כי יבוטח בקרן והנתבעת אינה חולקת על עובדה זו. כמו כן, אין מחלוקת, כי מדובר בהבטחה שניתנה לפני 1/97 לאור מכתבו של חרמץ (נ/15) ואנו מאמינים, כי זו ניתנה לתובע סמוך ל- 8/96, זמן קצר לפני שהמנכ"ל פוטר, לפי גרסת התובע. אולם אין די בכך כדי להוכיח זכאות התובע לקבלת הפרשים רטרואקטיבים הינה ממועד תחילת עבודתו. אין ראיה בפנינו התומכת בגרסת התובע. אין להסיק כך אף מעדותה של אילנית אופינקרו, שהעידה כי הובטח לתובע כי יהא חבר בקרן 3 חודשים לאחר תחילת עבודתו. בחקירתה הנגדית אישרה למעשה, כי קיבלה הוראה לבצע ולממש ההבטחה רק ב- 1/97. מאמינים אנו לתובע, כי בשל העובדה שמר זמלר הפסיק עבודתו בנתבעת מייד לאחר שנתן ההבטחה - עובדה זו פעלה לרעתו. אולם, אין די בכך, בנסיבות המקרה הנדון לחייב הנתבעת להפריש הפרשות רטרואקטיבית ממועד תחילת עבודתו או מכל מועד נדחה לאחר מכן, טרם ה- 1.1.97, שכן אין בפנינו כל ראיה, ממנה ניתן להסיק על הסכמה שכזו. פוליסת ביטוח המנהלים לא הוצגה בפנינו, אולם מהמסמכים שנערכו על ידי שני הצדדים (גם על ידי אילנית אופינקרו מטעם התובע) עולה, כי מדובר בהפרשות המעביד בשיעור 5% בלבד. התובע לא השכיל להוכיח שיעור הפרשות שונה מזה שנטען על ידי הנתבעת, לרבות שיעור השכר "ברוטו לגמל" ששימש בסיס לחישובו בכתב התביעה ובסיכום טענותיו. אין כל עדות בנקודה זו מטעמו ולפיכך לא השכיל להוכיח, כי הנתבעת היתה חייבת להפריש עבורו 7.5% לקופה ולו ממועד 1/97. בנסיבות אלה, עם כל ההבנה למצבו של התובע דין תביעתו לתשלום הפרשים ממועד תחילת עבודתו - נדחית. אולם, יש לחייב הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 420 ₪ בגין יתרת חובה לקרן, כפי שהודתה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.12.97 עד לפירעון המלא בפועל. במידה והנתבעת תמציא לתובע אישור על כך, כי הסך הנ"ל שולם ישירות לקופה טרם פסק דין זה, פטורה הנתבעת מתשלום זה.     8. התביעה לפדיון חופשה   א. התובע תובע תשלום 26 ימי פדיון חופשה בסך כולל של 14,643.72 ₪ (ס' 44 ואילך לסיכום טענותיו). התובע דוחה את גרסת הנתבעת, כי סכום זה שולם לו בחודש 12/98, שכן לטענתו קוזזו משכרו שלא כדין מקדמות ומענק חג בסך כולל של 6,243 ₪ וכן סך 4,000 ₪ בגין הלוואה שלקח מבנק לאומי. התובע טוען, כי המקדמה בסך 6,000 ₪ שקוזזה בתלוש זה אינה מופיעה במוסכמה מס' 6 ואינה כלולה במקדמות שפורטו במוסכמה זו, אלא הסכום נולד רק עם הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת.   ב. הנתבעת טוענת, כי הפדיון הנ"ל שולם לתובע בדצמבר 98 בדרך של קיזוז חובות מוסכמים על התובע, שהיה חייב לנתבעת במועד סיום עבודתו וכמפורט בסעיף 18 לתצהירו של מר קפח. העד מציין, כי במועד סיום עבודתו של התובע היה חייב לנתבעת הסכומים שפורטו בסעיף 6 למוסכמות במסגרת הדיון המקדמי. כלל החובות שפורטו בסעיף 6 למוסכמות נוכו ממשכורתו של התובע בחודש 11/97 ולפיכך נותר חייב לנתבעת סך 5,974 ₪ (ראה ס' 20 לתצהיר מר קפח ותלוש שכר לחודש 11/97). לאור ההכחשות של התובע בחקירתו הנגדית (בניגוד להסכמתו בדיון המוקדם), פורט בתצהירו של מר קפח, כי לתובע ניתנו כמפרעה 6 שיקים דחוים בסך כולל של 13,442 ₪. מסך זה יש לקזז סך 7,035 ₪, לו היה זכאי התובע בגין משכורת חודש 9/97. לאחר מכן הוצאו לתובע בחודש 11/97 3 שיקים בסך 6,000 ₪. לתובע ניתן בתלוש חודש 11/97 בטעות סך 320 ₪ בגין מענק חג (למרות שמענק זה ניתן לתובע בתלושי חג). לפיכך סך כל המקדמות אשר יש לקזז הנו 12,727 ₪ וסך זה נוכה בתלוש 11/97. לתצהיר צורפו נספחים ט/1 ו- ט/2 לתמיכה בטענות המצהיר. ביום 18.8.98 נשלח לתובע תלוש חודש 12/98 בגין פדיון 26 ימי חופשה X 561 ובצירוף הפרשי הצמידה וריבית ממועד סיום עבודתו של התובע ועד למועד התשלום ובסך כולל של 15,243 ₪. מהסך הנ"ל נוכה חובו של התובע מ- 11/97, כפי שעולה מתלוש השכר (5,974 ₪) והיתרה שנותרה לזכותו בשיעור 1,379 ₪ שולמה לתובע בהמחאה (נספח י' לתצהיר). לפיכך נטען, כי הנתבעת שילמה לתובע מלא הפדיון שקבע על פי שיעור השכר היומי בסך 561 ₪ כפי שתבע בתביעתו ולא נותרה חייבת כל סכום בגין פדיון חופשה. הנתבעת מציינת בסיכום טענותיה, כי התובע לא הכחיש קבלת המקדמות, אלא בחקירתו הנגדית. לא הביא כל ראיה, כי הסך 6,000 ₪ לא שולם לחשבונו וטענותיו הינן בבחינת "שינוי חזית". הנתבעת מפנה לעדות אילנית אופינקרו, שאישרה, כי לתובע ניתנו שיקים דחויים בשל חובותיו וחקירת היכולת (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 4.2.00 וסע' 64 ואילך לסיכום הטענות).   ג. אופן החישוב שפירט מר קפח בתצהירו תואם המסמכים אליהם מפנה. טענת התובע בסיכום טענותיו, כי הסך 6,000 ₪ לא שולם לו (ס' 37 לסיכום הטענות) לא הוכחה כלל. מדובר בתצלומי המחאות שצורפו לתצהיר ואשר מועד הנפקתן, על פניהן הנו מ- 9/97. לפיכך על פניו לא ניתן לומר, כי מדובר בטענה שהועלתה לצורך הדיון המשפטי. למותר לציין, כי הכחשת התובע עומדת בסתירה להסכמתו בדיון המקדמי וטענה זו לא הוכחה על ידו. באשר לסך 4,000 ₪, שקוזז משכרו האחרון - אין מחלוקת, כי אין מדובר בניכוי חוב קצוב המותר על פי סעיף 24 (ב) לחוק הגנת השכר, שכן אין מדובר בחוב של התובע לנתבעת, אלא בחוב של התובע לצד ג' (בנק לאומי) בערבות הנתבעת ועל פי הפסיקה, חוב שכזה אינו מותר בניכוי מהשכר. מר קפח הצהיר, כי חוב זה נוכה, שכן סוכם בין הצדדים כי ההלוואה תעמוד לפירעון מיידי (ס' 20 לתצהיר). לא הוכח ולא נטען קודם לכן על הסכמה שכזו אף אם התובע, שלא היה מיוצג לא חקר את מר קפח בנקודה זו. כמו כן לא הוכח על ידי הנתבעת האם פרעה ההלוואה ב- 11/97 או שמא לאחר מכן וכעבור שנתיים, כפי שטוען התובע רק בסיכום טענותיו. אין בפני בית הדין כל ראייה בדבר מועד פירעון ההלוואה.   ד. הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי שילמה מלא פדיון החופשה לתובע, אף אם לא היתה זכאית לקזז את הסך 4,000 ₪ במועד סיום עבודתו של התובע. מאחר והתובע העלה טענה רק בסיכום טענותיו ובסופו של דבר מודה, כי הנתבעת פרעה ההלוואה, אין לדעתנו גם עילה להיעתר לתביעתו הכספית שפורטה בסעיף 51 (ז) בסיכום טענותיו. עילה זו לא פורטה בפלוגתאות שבין הצדדים. אמנם טענתו המשפטית צודקת, אך לא הוכח בפנינו שיעור הפיצוי הכספי הנתבע.   ה. לפיכך, דין תביעתו לפדיון חופשה - להידחות.     9. התביעה לתשלום עמלות - דמי גבייה   א. בתקופת עבודתו של התובע נחתמו בינו לבין הנתבעת 3 הסכמי עבודה, שבהם פורטו אופן חישוב שכרו ושיעור העמלות שהיה זכאי בגין תפקידו כסוכן מכירות.   ב. הסכם העבודה האחרון נחתם ביום 11.5.97 (נספח יד' לתצהיר קפח). ההסכם נחתם על ידי מר חרמץ כמנכ"ל ובו סוכם, כי התובע החל מ- 1.5.97 יקבל עמלה בשיעור 3%, רק בתנאי שהשיק יפרע ורק במועד פירעון השיק. התובע אינו חולק על עובדה זו בעדותו (עמ' 9 לפרוטוקול). קודם לכן התובע היה זכאי לתשלום עמלה במועד גביית השיק ועוד בטרם מועד הפירעון. כלומר, התובע זוכה בעמלה במועד בו הוצא השיק, אף אם מדובר בשיק דחוי, אולם אם השיק לא נפרע במועדו קוזזה העמלה משכרו (ס' 29 לתצהיר קפח).   ג. טענת התובע, כי לא קיבל מלא העמלות בגין דו"ח הגבייה ל- 11/97 (ת/4). לטענתו, סך הגבייה לחודש 11/97 היה בשיעור 625,772 ₪. 3% מהסך הנ"ל הינם בשיעור 18,773 ₪. בפועל קיבל 7,856 ₪ בגין עמלה במשכורת 11/97, לפיכך הנתבעת חייבת בתשלום היתרה בסך 10,917 ₪.   ד. לטענת התובע, הינו זכאי לעמלה גם בגין כספים שנגבו ונפרעו לאחר סיום עבודתו בגין עסקאות שביצע במהלך תקופת עבודתו ועולה מטיעוניו, כי כל העסקאות שפורטו במסמך ת/4 הינן עסקאות אשר זכאי לקבל עמלה בגינן.   ה. לטענת הנתבעת, אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכומים שתובע התובע על פי דו"ח גבייה ת/4 לא נפרעו בחודש 11/97. התובע לא הוכיח, כי כל ההמחאות בגין העסקאות שפורטו בדו"ח נגבו בתקופת עבודתו או שולמו לנתבעת עד למועד סיום עבודתו וכי עליו הנטל להוכיח זאת. לטענתה, נטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח, כי כל העסקאות ב- ת/4 בוצעו בפועל וכי הנתבעת קיבלה לידה הכספים בגין כל עסקה ועסקה. התובע לא עמד בנטל הנ"ל. יתרה מזו, לגרסת הנתבעת, אין התובע זכאי לעמלות בגין המחאות שנגבו ונפרעו לאחר סיום עבודתו, גם על פי נוסח הסכם העבודה האחרון שנחתם בין הצדדים. לטענתה, הוכח על ידה שלא כל סכומי העסקאות שפורטו ב- ת/4 אכן נפרעו. חלקם לא נפרעו כלל וההמחאות חזרו (נספח טז' לתצהירו של מר קפח). כמו כן, בגין חלק מהעסקאות הכספים נגבו לאחר סיום עבודתו,שלא על ידי התובע והנתבעת נאלצה לגבות החובות במקומו. כשם שהתובע לא נדרש לבצע עבודות גבייה שהותיר לאחר סיום עבודתו, כך אין הוא זכאי לתשלום עמלות בגין מכירות שהושלמו לאחר סיום יחסי עובד ומעביד ומדובר ב"דרך הדדית", היינו התובע אינו משלים משימות שהחל לפני סיום עבודתו (ומשאיר חובות פתוחים) ומאידך אינו נהנה מפירות שנצמחו לאחר סיום היחסים וסיום יחסי עובד ומעביד מהווה "קו גבול" ברור ומוחלט להתחשבנות בין הצדדים.   ו. באשר לעצם שיעור החוב, טוענת הנתבעת, כי התובע קיבל מלא העמלה בגין הכספים שנגבו בחודש 11/97, על פי ת/4 ושסכום הפירעון הכולל הנו בסך 261,813 ₪ (ללא מע"מ). העמלה שולמה כאמור במשכורת 11/97 (נספח טו' לתצהיר קפח). אחרי דו"ח נובמבר הוגש דו"ח דצמבר 97, אשר משקף סכומים שבגינם התובע אינו זכאי לעמלות, שכן נפרעו לאחר שהסתיימו יחסי עובד ומעביד.   ז. התובע, בחקירתו הנגדית מאשר, כי על פי הסכם העבודה האחרון היה זכאי לעמלות רק כאשר השיק נפרע, אך טוען, כי זכאי לעמלות גם בגין המחאות שנפרעו לאחר סיום עבודתו בגין עסקאות שביצע בזמן עבודתו ואשר גבה את ההמחאות במהלך עבודתו (עמ' 12 לפרוטוקול). כן מאשר, כי נעשו עשרות עסקאות והזמנות שלא גבה כלל שיקים ובין היתר, כי אנשים לא רצו לתת המחאות במעמד ההזמנה (עמ' 13 לפרוטוקול). כמו כן התובע אינו מכחיש, כי חלק מההמחאות שגבה חזרו בשל חוסר פירעון (עמ' 14 לפרוטוקול). גרסת העד קפח בתצהירו, כי בגין כל ההמחאות שנגבו ב- 11/97 קיבל התובע עמלה והיפנה בתצהירו למספר מקרים, בהם ההמחאות שנגבו לא נפרעו כגון שיקים של לקוח בשם "מני סורגים" (נספח טז' לתצהיר) או אי גביית שיקים מלקוח בשם "ורטל" (נספח יז' לתצהיר). התובע לא הכחיש עובדה זו בעדותו. כן לא נסתרו על ידי התובע הנתונים שבנספח טו' לתצהירו, אשר שימש בסיס הגבייה לצורך חישוב זכאות התובע לשיעור העמלות.   ח. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח תביעתו הכספית. בסיכום טענותיו חזר התובע על עילת התביעה שפירט בתביעתו, לרבות הסכומים שתבע ללא התיחסות לעדויות שנשמעו במהלך הדיון. גרסת הנתבעת, כי על פי הסכם העבודה אין התובע זכאי לעמלות בגין שיקים שנפרעו לאחר סיום עבודתו ובתנאי, כי נגבו על ידו טרם מועד סיום עבודתו, טענה זו לא הוכחה ואינה נובעת מההסכם שבין הצדדים. ספק אם הצדדים נתנו דעתם לטענה זו בעת חתימת ההסכם. כל שעולה מהוראות ההסכם, כי התובע זכאי לקבלת עמלה במועד פירעון השיק ובכך חסכו לעצמם הצדדים התחשבנות בגין קיזוזים שנובעים מעמלות ששולמו לתובע טרם נפרעו ההמחאות בפועל. אולם לא הוכח, כי סוכם בין הצדדים, כי התובע זכאי רק לעמלות בגין פרעון המחאות עד למועד סיום עבודתו. אין לומר, כי פרשנות התובע בנקודה זו הנה אבסורדית או בלתי הגיונית לאור נוסח ההסכם. טענת הנתבעת ופרשנותה להסכם אינה נובעת מהוראות ההסכם ובמקרים מסויימים טענה שכזו תוכרז כטענה הנובעת מחוסר תום לב. אולם, במקרה הנדון אין צורך לדון בסוגייה זו, שכן התובע לא השכיל להוכיח, כי זכאי לשיעור העמלות שתבע בתביעתו בנוסף לעמלות שקיבל, שכן הוכח על פניו, כי הנתונים שב- ת/4 אינם מדוייקים ואין מחלוקת, כי חלק מההמחאות בגינן תובע התובע עמלות לא נפרעו, אלא חזרו בשל חוסר פירעון. התובע לא ערך חישוב בסיכום טענותיו, לא התייחס לעובדות בהן הודה בחקירתו הנגדית ולא התייחס לטענות הנתבעת, כפי שקיבלו ביטוי בתצהירו של מר קפח, לרבות המסמכים שצירף ולמותר לציין, לא הפנה את בית הדין לאופן עריכת החישוב שפורט ב- ת/4 כבסיס לתביעתו ובית הדין לא ישמש לבלרו של התובע לעריכת חשבונות אשר הבסיס העובדתי כלל לא הוכח ולא נטען על ידי התובע בסיכום טענותיו. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח שיעור העמלות בגין כל עסקה ועסקה שביצע, גבה ושהחוב נפרע בגינה, שכן מדובר בתביעה כספית. יכול והתובע זכאי היה לעמלות נוספות ויש לשער, כי כך הם פני הדברים ולו בגין העסקאות אשר נחתמו ותמורתן נגבתה טרם התפטרותו. אולם כאשר טענת הנתבעת, כי חלק מן ההמחאות לא נפרעו כלל ובגין חלקן היה על הנתבעת לנקוט בהליכי גבייה לאחר סיום יחסי עובד ומעביד והתובע כלל אינו מפריד בין כלל העסקאות שביצע ולא ערך כל חישוב, אלא חזר בסיכום טענותיו על עילת תביעתו - המסקנה המתבקשת היא, כי לא עמד בנטל המוטל עליו. די באמור לעיל, כדי לדחות תביעתו הכספית לקבלת דמי גבייה.           10. התביעה לדמי כלכלה   א. התובע בסיכום טענותיו אינו חוזר על האמור בעילת תביעתו העיקרית, אלא טוען, כי מבקש לפסוק אש"ל וכלכלה על פי שיקול דעת בית הדין, כאשר למען האומדן בלבד טען, כי עובדים אחרים בנתבעת היו זכאים לקבל ארוחת צהריים בשווי 13 ₪ למנה דאז. יצויין, כי התובע לא העיד על כך בעדותו ולא הביא כל ראיה לאמיתות אמירתו.   ב. הצדדים אינם חלוקים באשר לזכאות התובע לקבלת אש"ל וכלכלה בגין הימים בהם שהה מחוץ למפעל וזכאותו אף פורטה בהסכם העבודה עמו. בכתב ההגנה המתוקן נטען על ידי הנתבעת, כי סוכם עם התובע, כי תשלומי אשל ישולמו לתובע כנגד קבלות ועד לגובה של 7 ₪ ליום עבודה (ל- 3 הארוחות) הפטורות ממס. על פי קבלות שהציג התובע שולמו לו במהלך תקופת עבודתו סך 835.20 ₪. הצדדים חלוקים על שיעור הטבה זו והנתבעת חולקת על השיעור שפורט על ידי התובע בתביעתו וטוענת בסיכום טענותיה, כי התובע היה זכאי לקבלת החזר הוצאות אש"ל תמורת הצגת קבלות. לא היה תעריף אש"ל מקובל לעובדי הנתבעת והמקסימום הנוהג כיום לתשלום אש"ל חודשי הוא כ- 300 ₪ ואין כל תשלום אש"ל על יותר מארוחה אחת (ס' 35 לתצהירו של מר קפח). בסיכום טענותיה טוענת הנתבעת, כי התובע בסופו של דבר העיד, כי אינו יכול לכמת תביעתו ובנסיבות אלה על פי ההלכה, בית הדין אינו לבלרו של התובע ואינו אמור להמציא לו בדיעבד יש מאין חישוב לתשלום אש"ל ולפיכך יש לדחות תביעתו.   ג. התובע העיד, כי מעולם לא המציא חשבוניות בגין ארוחה במסעדות (עמ' 3 לפרוטוקול). לטענתו, מעולם לא ביקשו ממנו קבלות ולפיכך לא המציא קבלות (עמ' 15, 16 לפרוטוקול). כן העיד, כי אינו יכול להעריך הימים בהם שהה מחוץ למפעל, אולם העיד, כי 10% מזמנו שהה במפעל ומדגיש כי תבע תשלום אש"ל לפי 22 ימי עבודה בחודש למשך 19 חודשי עבודתו ומבלי לקזז ימי חג, ימי חופשה, העדרות מחמת מחלה וכדומה (עמ' 14 לפרוטקול).   ד. מר ערן רוט, מנהל השווק לשעבר בנתבעת העיד, כי היה מקבל החזר הוצאות אש"ל על פי קבלות שהגיש, אך ידע להעיד, כי קיימת מגבלה כלשהי על השיעור ולא קיבל מלא ההחזר (עמ' 23 לפרוטוקול), הכוונה לקבלת סכום עד גובה הסכום הפטור ממס (עמ' 22 לפרוטוקול). מחקירתה של אילנית אופינקרו עולה, כי תשלומים מקופה קטנה שולמו בגין הוצאות דלק.   ה. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח תביעתו ולדעת בית הדין על התובע היה לערוך חישוב ולו חישוב מינימלי באשר לזכויות המגיעות לו בעילה זו, לרבות בשים לב לימי העדרותו מידי שנה. אולם לא עשה כן, השאיר הסעד לפסיקת בית הדין לפי שיקול דעתו, אולם בית הדין אינו משמש לבלרו של התובע לעריכת חשבונות. במקרה הנדון, הצדדים אינם חלוקים על עצם זכאות התובע לדמי כלכלה. הוכח, כי התובע היה זכאי לדמי כלכלה ולו בשיעור הפטור ממס, בגין ארוחה יומית אחת. הוכח, כי מדובר בתובע שהנו סוכן מכירות וגרסתו, כי 90% מזמנו שהה מחוץ למפעל לא נסתרה. טענת התובע, כי מעולם לא התבקש להמציא קבלות - מהימנה עלינו. לטענתו, הקבלות שהגיש לפירעון הינן בגין הוצאות דלק. עוד יצויין, כי בהסכם העבודה עמו לא הותנה התנאי של המצאת קבלות. לפיכך, בנסיבות אלה, לאור הנתונים הנ"ל ולאור הוראות מס הכנסה באשר לניכוי הוצאות אש"ל המותרות לניכוי הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ נטו פיצוי בגין הוצאות אש"ל וכלכלה במשך תקופת עבודתו של התובע.   11. לסיכום א. תביעות התובע לתשלום פיצויי פיטורים, התביעה לפדיון חופשה ולדמי גבייה - נידחות.   ב. הנתבעת תשלם לתובע הפרשים לקופת גמל בשיעור 2,201 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.7.99 (מועד הנפקת ת/5) עד לפירעון המלא בפועל. אולם, יש להפחית מהסך הנ"ל הסך 1,370 ₪, אשר שולם על ידי הנתבעת ישירות לקופה ובתנאי, כי הנתבעת תציג לתובע אישור תוך 10 ימים, כי הכספים הנ"ל שולמו על ידה, לרבות המועד וכן אישור מקופת הגמל, כי התקבלו בקופה. במקרה זה, יש לערוך החישוב כדלקמן : הסך 2201 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.7.99 עד למועד בו שולם הסך 1,370 ₪ והיתרה תישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד זה ועד לפירעון המלא בפועל.   ג. הנתבעת תשלם לתובע סך 420 ₪ בגין השלמה להפרשות המעביד לקרן השתלמות. הסך הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.12.97 עד לפירעון המלא בפועל. במידה והנתבעת שילמה הסך הנ"ל תמציא אישור לתובע, ובמקרה זה פטורה מתשלום הנ"ל.   ד. הנתבעת תשלם לתובע דמי כלכלה בשיעור 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל.   ה. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפירעון המלא בפועל.   12. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.   ניתן היום כ"א בשבט, תשס"ב (3 בפברואר 2002) בהעדר הצדדים.     שלמה זעפרני - נציג ציבור י.גלטנר-הופמן, שופטת      פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםהתפטרות