תביעה לתשלום בגין סחורות 1. התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעים 1-2, לתשלום סך של 457,160 ש"ח, בגין סחורות שסופקו על ידה לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" ו"הנתבע" בהתאמה). כפי שצויין בפתח הסיכומים מטעם הנתבעים, אין הנתבעת חולקת על חובתה לשלם לתובעת סכומי כסף בגין הסחורות, אך היא חולקת על גובה החוב הנטען. הנתבע חולק על הנסיון לחייבו בתשלום סכום החוב באופן אישי. סכום החוב בו חייבת הנתבעת 2. ב"כ התובעת טוען, כי התובעת זכאית לתשלום סך של 457,160 ש"ח, הכולל קרן סכום חובה של הנתבעת בסך 387,424 ש"ח - כמפורט בכתב התביעה ובכרטסת הנהלת החשבונות (ת18/) שצורפה לתצהירו של מר עוז ארי - וריבית פיגורים הנהוגה בבנק לאומי. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו, כי סכום הקרן עפ"י ת18/ עומד ע"ס 377,662 ש"ח, ולא ברור כיצד הגישה התובעת תביעתה ע"ס 457,160 ש"ח (סעיף 81 ואילך לסיכומים). בסיכומי תשובתו מציין ב"כ התובעת, כי סכום החוב הנכון הוא 378,673 ש"ח, מאחר ששיק שניתן ע"י הנתבעים ע"ס 10,000 ש"ח לא כובד. אינני מקבלת טענה זו, מאחר שלא בא זכרה בעדויות מטעם התובעת, והיא עומדת בסתירה לת18/. ב"כ התובעת מוסיף וטוען, כי לסכום החוב יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית, מהמועד שנועד לביצוע התשלום (שוטף + 60 יום). הדרישה לתשלום סכום החוב מהמועד שנועד לביצוע התשלום אינה נתמכת בת18/, שהופק בתאריך 8.1.98, ולמעשה לא הוכח כלל מהו המועד שנועד לתשלום סכום החוב, המהווה יתרה מצטברת של חוב הנתבעת עפ"י ת18/. יצוין כי הדרישה לתשלום ריבית פיגורים אינה נזכרת בסיכומי תשובתו של ב"כ התובעת, ומכאן שנזנחה ע"י התובעת. לפיכך אין לי אלא לקבוע, כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בסך 377,662 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. חבותו של הנתבע 4. הנתבע הוא בנו של מנהל הנתבעת, מר אפרים ויכסלבוים, ושימש כסמנכ"ל הנתבעת. אין מחלוקת כי הנתבע חתם בתאריך 8.5.96 על כתב ערבות מתמדת, ללא הגבלה בסכום (ת3/), להבטחת תשלום חובותיה של הנתבעת כלפי התובעת (להלן: "כתב הערבות"). הנתבע טוען, כי אין לחייבו בתשלום עפ"י כתב הערבות מן הסיבות הבאות: ראשית, הערבות נועדה להבטיח את תשלום חובות העתיד של הנתבעת ולא את חובות העבר; שנית, הערבות נחתמה כחלק מן ההסכם ת1/, אך ההסכם לא נשתכלל לכלל הסכם מחייב ולכן אין תוקף גם לכתב הערבות. פרשנותו ותוקפו של ההסכם ת1/ 5. אין מחלוקת, כי כתב הערבות ת3/ וההסכם ת1/ נחתמו בעקבות מו"מ ופגישות, שנערכו בין נציגי הצדדים. הנתבע העיד, כי בפגישה שהתקיימה בתאריך 8.5.96 מסר למנהל התובעת, מר יוסי כהן, שיקים מעותדים ע"ס כולל של 175,000 ש"ח. הנתבע אף מסר למר כהן נוסח של ת1/ עם תיקונים ותוספות, שהוכנסו על ידו על סמך יעוץ שקיבל מבא כוחו "כדי שהתובעת תחתום עליו, אם היא מסכימה לשינוי שבו" (סעיף 15 לתצהיר עדותו של הנתבע 1 עמ' 22 שורה 23). כאמור, הנתבע טוען כי בסופו של דבר לא התקבלה הסכמתה של התובעת לתיקונים ולתוספות שהוכנסו בת1/, בפרט לשינוי שהוכנס בסעיף 1 להסכם, בו הוספו המילים "לא כולל תנאי תשלום על חובות בגין העבר". לשיטתו של הנתבע, נוכח העובדה שהתובעת לא הסכימה לשינויים, לא נשתכלל ההסכם לכלל הסכם מחייב. 6. ב"כ התובעת טוען, כי בין הצדדים קיים הסכם מחייב ומלשון ההסכם ת1/ עולה ברורות, כי ההסכם חל גם חובות העבר של הנתבעת, ואינו צופה רק פני העתיד, כטענת הנתבעים. כתימוכין לטענתו מפנה ב"כ התובעת לעדותו של עד התביעה, מר עוז ארי, שהעיד כי התוספת "לא כולל תנאי תשלום על חובות בגין העבר", שהוספה ע"י הנתבעים בסעיף 1 להסכם, מחזקת דווקא את עמדת התובעת, שכן עולה ממנה שהיא מסייגת רק את "תנאי התשלום" ולא את החוב עצמו (עמ' 15 שורה 24). 7. מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי ת1/ לא נשתכלל לכלל הסכם המחייב את הצדדים, אם כי לא מנימוקי הנתבעים. עיון בנוסח ההסכם, שהוגש כמוצג הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבעים, מעלה כי ההסכם לא נחתם בידי התובעת כנדרש, והוא נושא רק את חותמה של התובעת, ללא חתימת מנהליה. עד התביעה מר עוז ארי נשאל על כך בחקירתו הנגדית, ובעדותו טען כי חתם על ההסכם בשם התובעת (עמ' 2 שורה 16). דברים אלה עומדים בסתירה למוצג ת1/, שהוגש ע"י התובעת, עליו מוטבעת חותמת של התובעת ללא חתימה כלשהי. אין לראות בהטבעת החותמת לבדה משום חתימה מחייבת של התובעת, ולכן לא ניתן לקבוע כי היתה גמירת דעת מצד התובעת להתקשר בהסכם המתוקן או בהסכם המקורי, ללא התיקונים, עם הנתבעים. השווה לענין זה ע"א 610/85 נוה עם כרמית גן בע"מ (בפירוק מרצון) נ' אלעזרי, פ"ד מג (4) 312, 318. המסקנה המתבקשת היא, כי אין לת1/ תוקף מחייב בין הצדדים. תוקפו של כתב הערבות ת3/ 8. כתב הערבות נושא את שמה הקודם של התובעת, אשר לימים שונה ברישומי רשם החברות (עמ' 12 שורה 12 ושורה 29). הנתבעים אינם חולקים על זכותה של התובעת להפרע עפ"י כתב הערבות, למרות ששמה של התובעת שונה לאחר חתימתו. הנתבע טוען, כי משלא נחתם ת1/ ע"י התובעת, אין גם לכתב הערבות ת3/ תוקף מחייב כלפיו, למרות שנחתם בידי שני הצדדים. אינני מקבלת טענה זו. כתב הערבות נחתם במועד בו היה אמור להחתם ההסכם ת1/, אך מדובר במסמך נפרד, שתוקפו אינו מותנה בהשתכללות ההסכם ת1/. למותר לציין, כי לא הובאה בפני ראיה כלשהי לתמיכה בטענה כי כניסתו לתוקף של ת3/ היתה מותנית בחתימה על ת1/. נסיבות החתימה על ת3/ 9. מר עוז ארי העיד, כי כוונת התובעת היתה להמשיך ביחסי עבודה עם הנתבעת: "הכוונה היתה שיקבל תשלומים להוריד את האובליגו ולהמשיך לעבוד עם הנתבעת". (עמ' 14 שורה 29) גירסתו של מר עוז ארי, כי הנתבע הסכים לחתום על ת3/ כדי להציל את הנתבעת (עמ' 16 שורה 22), לא נסתרה. למעשה, הנתבע עצמו אישר זאת בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 15 (ה)). 10. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו, כי ניתן לפרש מסמך באופן שאינו עולה בקנה אחד עם נוסחו המילולי, ולכן מבקש הוא לקרוא לתוך המסמך ת3/ את הסתיגות הנתבעים לגבי חובות העבר. ב"כ הנתבעים מפנה להלכת אפרופים (ע"א 4628/93 פ"ד מט (2) 265), אולם אין בה כדי לסייע לנתבעים במקרה זה. הלכת אפרופים היא, כי יש לפרש הסכם עפ"י אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא נלמד מההסכם ומעדויות הצדדים. דברים דומים נאמרו גם בע"א 5438/95 רוזונסר בע"מ נ' LLOYDS, פ"ד נא (5) 895, 866, שבו צוטטו דברים מספרה של פרופ' ג. שלו דיני חוזים בעמ' 305: "לפיכך יתכנו מקרים שבהם תגבר הפרשנות התכליתית של החוזה על פני פרשנותו המילולית, והוא כאשר הקשר הדברים מצביע על כוונה שונה מזו העולה מן המילים כפשוטן". ר' גם ע"א 5597/90 כהן נ' תקליטי סי.בי.אס בע"מ פ"ד מז (3) 212. ב"כ הנתבעים מבקש, למעשה, לפרש את ת3/ באופן הסותר לחלוטין את תוכנו, אך הדבר אינו אפשרי. נסיבות חתימתו של ת3/ מלמדות, כי כוונת הצדדים היתה כי הנתבע יערוב בת3/ לחובות העבר של הנתבעת ולחובות העתיד גם יחד ובתמורה תאפשר לה התובעת להמשיך ולרכוש ממנה סחורה. העובדה שהנתבע הסתייג מכוונה זו בת1/ (ולא בת3/) אינה מעידה כי הושגה גמירת דעת של שני הצדדים להסתיגות זו בת3/. כאמור, לכתב הערבות ת3/ לא הוספה הסתייגות באשר לחובות העבר, ומנוסחו עולה מפורשות, כי הוא חל גם על חובות העבר, שכן נאמר בו: "כתב זה מעיד שהח"מ ערבים... לשלם לחברה מידי פעם בפעם את כל הסכומים המגיעים ושיגיעו לחברה מהלקוחות..." (סעיף 1 להסכם) 11. ב"כ הנתבעים מוסיף וטוען כי לא ניתן הסבר סביר מדוע הסכים הנתבע לערוב אישית לסכום של 400,000 ש"ח, מבלי שיקבל דבר בתמורה (סעיף 63 לסיכומים), ולכן אין לראותו כמי שקיבל על עצמו את האמור בת3/. אין ממש בטענה זו. הנתבע עצמו העיד, כי החל מאמצע שנת 1995 התקשתה הנתבעת לעמוד בתנאי התשלום כלפי התובעת, וכי "על מנת שתוכל להמשיך ולתפקד ניסו הצדדים להגיע להסדר, לפיו הנתבעת תעביר תשלומים ע"ח חובות העבר ובד בבד תמשיך התובעת לספק סחורה לנתבעת" (סעיפים 7,6 לתצהיר עדות הנתבע). ת3/ נחתם כחלק מן ההסדר הכולל שהושג בין הצדדים, שעיקרו היה הסדרת חובות העבר ומתן אפשרות לנתבעת להמשיך ולקבל סחורות מאת התובעת. אין ספק כי בכך ניתנה תמורה הולמת לנתבעים, שכן התובעת הסכימה להמשיך ולספק סחורות ואיפשרה בכך לנתבעת להמשיך בפעילותה המסחרית, עד שזו נפסקה כליל, מנימוקים שאינם קשורים בתובעת. הסכום לתשלום עפ"י ת3/ 12. במהלך חקירתו הנגדית אישר הנתבע, כי סכום החוב הקודם, שהנתבעת חבה לתובעת בגין העבר, היה כ400,000- ש"ח. אין מחלוקת, כי מבין השיקים שנמסרו לתובעת, שיק אחד נפרע, ארבעה חוללו ויתרתם (ת4/ - 17) לא הוגשו לפרעון ע"י התובעת (ראה עדותו של מר עוז ארי בעמ' 14 שורה 1 ואילך). אין גם מחלוקת, כי חובה של הנתבעת כלפי התובעת עומד ע"ס 378,662 ש"ח, כאמור בסעיף 3 לפסק דיני. לפיכך הסכום לתשלום עפ"י ת3/ הוא כסכום חובה של הנתבעת, ועל הנתבע, החתום על ת3/, לשלמו יחד ולחוד עם הנתבעת. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים 1-2 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הסך של 377,662 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (5.6.96) ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. דפנה אבניאלי, שופטת סחורה