תביעה לפנוי ותביעה כספית. נגד הנתבע 2 ניתן פסק דין ביום 15/6/2009. פתח דבר 1. התובע הוא בעל זכות החכירה בחנות בשטח של כ-40 מ"ר ברח' הקישון 9, בתל אביב (גוש 6930, חלקה 25)(להלן - החנות או המושכר). הנתבע 1 (להלן הנתבע) מחזיק בחנות בדיירות מוגנת מכוח חוזה שכירות מיום 16/12/1984, אשר נכרת בין הנתבע ובין הבעלים הקודמים של החנות. התביעה 2. הנתבע 1 השכיר את החנות לנתבע 2, בתמורה, ללא הסכמת התובע ובניגוד להוראות הדין והסכם השכירות. בין התובע לנתבע לא נערך הסכם שכירות חדש. דמי השכירות עודכנו מעת לעת ועמדו על 786 ₪ לחודש, אשר שולמו בתחילת כל רבעון לשלושה חודשים מראש. מתחילת שנת 2003 הפסיק הנתבע כליל לשלם דמי שכירות, אך הפרות בעניין זה הין גם בשנים 2001-2002. הפרות הסכם השכירות באי תשלום דמי שכירות ובהשכרת הנכס לאחר, מקימות לתובע עילות לפינוי הנתבע מהמושכר, הן לפי חוזה השכירות והן לפי הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן - החוק). השכרת הנכס לנתבע 2 בתחילת שנת 2007 או בסמוך לכך, מהווה גם נטישה של המושכר ומקימה עילת פינוי נוספת נגד הנתבע. חוב דמי השכירות מיום 1/1/2003 ועד סוף שנת 2008 עומד על 68,454 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (26/10/2008). מבוקש להורות על פינוי הנתבע מהמושכר ולחייבו בתשלום החוב. ההגנה 3. לא קמה עילה לפינוי הנתבע מהחנות, על פי החוזה או על פי הדין, אך אם יקבע בית המשפט שקמה עילה כאמור, מבקש הנתבע להעניק לו סעד מן הצדק. לא קיים חוב דמי שכירות כי הנתבע מקזז תשלומים ששולמו ביתר. מאז שכר הנתבע את המושכר מבעליו הקודמים הוא עושה בו שימוש זהה לזה שנעשה במועד הגשת התביעה. הנתבע לא נטש את החנות והוא עושה בה שימוש כחנות וכמחסן. בנוסף לשימוש שעושה הנתבע 1 במושכר עושה בו שימוש הנתבע 2 בידיעתו ובהסכמתו של התובע, כפי שנעשה גם בעבר. התובע דורש דמי שכירות העולים על המוסכם ומסרב לערוך התחשבנות בעניין זה, למרות בקשות הנתבע. דמי השכירות המוסכמים הם אלה הנקובים בהסכם, והם בלבד. הואיל והתובע גבה מהנתבע דמי שכירות בסך 26,250 ₪ נכון ליום 1/12/2002 רשאי הנתבע לקזז את ששולם ביתר, וכך הוא פטור מתשלום כלשהו לרבות במועד הגשת כתב ההגנה. נוכח העובדה שהנתבע 2 השתמש במושכר לעיני התובע ולאורך זמן, הרי שיש לאפשר לנתבע לתקן את ההפרה. הנתבע 2 עזב את המושכר והוא אינו עושה בו עוד כל שימוש. 4. על טענות ההגנה של הנתבע השיב התובע כי הנתבע מודה כי מזה שש וחצי שנים אין הוא משלם לתובע דמי שכירות. טענת הקיזוז נטענה בעלמא וללא פירוט מספיק. הנתבע אינו מצרף תחשיב נגדי של דמי השכירות לשיטתו. הנתבע מודה שהשכיר את הנכס לנתבע 2. ראיות הצדדים 5. מטעם התובע הוגש תצהיר של התובע עצמו. לתצהיר צורפו המסמכים הבאים: (1) צילום ת"ז של התובע; (2) נסח טאבו מיום 5/12/2007; (3) ייפוי כוח נוטריוני של מר אברהם לוי לתובע בעניין העברת זכויות במקרקעין; (4) הסכם מכר מיום 10/3/1993; (5) חוזה מיום 30/6/1993; (6) חוזה שכירות מיום 16/12/1984; (7) קבלות שאינן חתומות בעניין דמי שכירות לשנת 2003; (8) חוזה שכירות מיום 1/7/1978; (9) תחשיב שכר דירה מיום 6/8/2009; (10) חוזה שכירות מיום 19/12/1976; (11) תצלום שיק מיום 22/1/2003; (12) דף חשבון דמי שכירות מיולי 1997 עד ספטמבר 2008; (13) תוספת להסכם שכירות מוגנת (לא חתום); (14) התכתבות משנים 2000 - 2001; (15) חשבון בזק על שם הנתבע 2; (16) חשבונית של הנתבע 2 ותעודת משלוח על שמו; (17) מסמכי ביטוח על שם הנתבע 2 בכתובת המושכר; (18) חישובי הצמדה וריבית. לבקשת התובע הוזמנו לעדות גב' יוכי יהל, יו"ר ארגון הגנת הדייר, ומר איל מסורי, הנתבע 2. 6. מטעם הנתבע הוגש תצהיר של הנתבע עצמו. לתצהיר צורפו המסמכים הבאים: (1) קבלה מיום 16/12/1984; (2) תצהיר מיום 16/12/1984; (3) חוזה שכירות מיום 16/12/1984; (4) קבלות בגין דמי שכירות משנים 1997 - 2002; (5) דף חשבון דמי שכירות מיולי 1997 עד ספטמבר 2008; (6) מעטפה שנשלחה אל התובע וחזרה בציון "לא נדרש"; (7) תמונות; כמו כן, צורף תצהיר של מר שאול חילמי. עד זה לא התייצב להיחקר על תצהירו, והצדדים הסכימו כי תצהירו לא ישמש חלק מחומר הראיות (עמ' 27, ש' 13 - 14). השאלות העומדות להכרעה 7. אלה השאלות העומדות להכרעה בתיק זה: (1) האם הפר הנתבע את חוזה השכירות באי תשלום דמי שכירות? (2) האם הפר הנתבע את חוזה השכירות בהשכרת הנכס לאחר? (3) האם קמה נגד הנתבע עילת פינוי? (4) במקרה שקמה עילת פינוי האם יש להעניק לנתבע סעד מן הצדק? (5) האם חייב הנתבע לתובע חוב כספי בגין דמי שכירות, ומה גובה החוב? הממצאים העובדתיים 8. הנתבע 2 העיד כי הנתבע אשיר לו להיות בחנות שלו. הנתבע 2 שהה בחנות כעצמאי ולא כשכיר של הנתבע 1. הנתבע 2 מכר בחנות סחורות שלו, לצד סחורות של הנתבע 1. הנתבע 2 עבד כעצמאי בעסקו שנקרא קורנר. העסק הופעל מהחנות. הנתבע 2 הפעיל במקום קו טלפון על שמו, וביטח את הסחורה שהייתה לו במקום. (עמ' 29, ש' 2 - 15). פוליסת הביטוח צורפה כנספח ז/2 לתצהיר התובע, ולפיה ביטח הנתבע 2 בחנות מלאי בשווי של 230,000 ₪ וציוד בשווי 20,000 ₪. תקופת הביטוח: 1/3/2008 - 28/2/2009. 9. הנתבע 2 הפעיל את עסקו מהחנות משנת 2007 עד 10/2008, שנה וכמה חודשים (עמ' 29 ש' 22). לא הוכח כי במהלך תקופה זו שילם הנתבע 2 לנתבע 1 דמי שכירות. הנתבע 2 מכחיש בתוקף קיומו של תשלום כאמור. (עמ' 29, ש' 17). לדבריו, מדובר בעזרה שקיבל מהנתבע 1, ללא תמורה. לדבריו, עד לקבלת התביעה הוא לא נדרש על ידי התובע לעזוב את החנות, אף כי נאמר לו על ידי התובע כי בינו ובין הנתבע 1 יש סכסוך. (עמ' 32 ש' 15 - 16). 10. ב"כ הנתבע ביקש להראות שהנתבע 2 עבד עבור הנתבע 1 כאיש מכירות ותמורת עבודה זו מימן לו הנתבע 1 משלוחים. שאלה "מדריכה" ברוח זו נשאל הנתבע 2 בחקירתו על ידי ב"כ הנתבע 1, והוא אישר את העובדות שבשאלה. (עמ' 33, ש' 1 - 4). דא עקא, תזה זו נסתרה בעדותו של הנתבע 1 עצמו אשר נאלץ לאשר בחקירתו הנגדית כי הנתבע 2 לא מכר עבורו אלא רק הפנה לקוחות שהגיעו לחנות ברח' הקישון 9, אל החנות ברח' רענן 15, שם מוכר הנתבע את סחורתו. "החנות היא רק לתצוגה". (עמ' 34 ש' 4 - 6). הנתבע 1 מאשר שהנתבע 2 עשה עבורו משלוחים והוא מעריך את שווי העבודות שביצע עבורו הנתבע 2 מדי חודש בסכום העולה על 2,000 ₪. (עמ' 34 ש' 21 - 22). 11. הנתבע מאשר כי לא קיבל רשות בכתב מהתובע להשכיר את החנות או להעביר את החזקה בה לאחר. (עמ' 34, ש' 23 - 24, 32 - 33).כשנשאל הנתבע אם פנה אל התובע הוא משיב: "הוא כל יום רואה אותי, הוא יודע שאני שני רחובות ממנו. הוא יכול לבוא לדבר אתי". (עמ' 35, ש' 1 - 2). 12. אין חולק כי משנת 2003 ואילך לא שילם הנתבע לתובע דמי שכירות. הנתבע טוען כי יש לקזז את דמי השכירות מתשלומים ששולמו ביתר עד שנת 2003. הנתבע הציג מעטפה שנשלחה לתובע, בדואר רשום. לטענת הנתבע, היו במעטפה תשלומי דמי שכירות לשנת 2009, אלא שהמעטפה חזרה בציון "לא נדרש". התובע טוען כי מעולם לא קיבל הודעה בעניין דואר רשום זה. שוכנעתי כי מעולם לא הסכימו הצדדים לשנות מדמי השכירות הנקובים בחוזה. בפועל המציא התובע לנתבע דרישות תשלום אשר שולמו על ידי הנתבע בין השנים 1997 ועד 2002. הנתבע העיד כי נדרש באופן חד צדדי לשלם דמי שכירות גבוהים מאלה ששילם לבעלים הקודם, ושילם על פי הדרישה (עמ' 36 ש' 14 - 16). הנתבע לא נשאל על עניין זה ולא הוכח כי נתן הסכמתו לשינוי דמי השכירות החוזיים. בסוף שנת 2002 בדק הנתבע ומצא כי שילם ביתר ואז הפסיק לשלם את דמי השכירות ודרש עריכת התחשבנות. התחשבנות כאמור לא בוצעה עד היום. איני מייחס משקל לעובדה כי דייר אחר במקום משלם כ-600 ש""ח לחודש. כל דייר והחוזה עליו חתם, כל דייר ותנאיו. החלטה 13. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני אני סבור כי קמו לתובע עילות פינוי נגד הנתבע, מחמת הפרות חוזה השכירות המקימות עילת פינוי (סע' 131(2) לחוק, וסע' 131(6) לחוק). אני דוחה את הטענה בדבר קיומם של חוב כספי או עילת פינוי שמקורם באי תשלום דמי שכירות. 14. אין חולק כי הנתבע לא שילם לתובע דמי שכירות משנת 2003 ועד להגשת התביעה. הנתבע עצמו אינו טוען אחרת, אלא שלדבריו עד לשנת 2003 הוא שילם תשלומים ביתר ועל כן קמה לו זכות קיזוז, משנת 2003 ואילך. תחילה, סבור הייתי שאין לקבל טענה זו של הנתבע. הנתבע טען את טענתו בכתב ההגנה באופן סתמי וללא פירוט מספיק. הנתבע לא נקב בכתב ההגנה בסכומים שלטענתו היה עליו לשלם ולא פרט את הסכומים ששילם ביתר ואשר אותם קיזז כנגד דמי השכירות. בנוסף, האפשרות לקזז חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת מקורה בסע' 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973. על פי סע' זה הקיזוז ייעשה בדרך של מתן הודעת קיזוז. לא הוכח כי הודעה כאמור ניתנה על ידי הנתבע, אשר עד לשלב הבאת הראיות במשפט לא טרח לפרט את גרסתו באשר לסכומים אותם הוא מבקש לקזז. אפס, הראיות שצירף התובע, ריפאו את הפגמים שבהתנהלות הנתבע. ובמה דברים אמורים? בתצהירו, טען התובע (סע' 19.8) כי דמי השכירות שאמור היה הנתבע לשלם היו צירוף של דמי השכירות הנקובים בחוזה מיום 1/7/1978 עם דמי השכירות הנקובים בחוזה מיום 16/12/1984. התובע צירף תחשיבים של דמי השכירות לפי שני החוזים, כפי שהועלו במהלך השנים. התחשיבים נערכו על ידי "הארגון הארצי היציג להגנת הדייר", ביום 6/8/2009. לפי תחשיב זה עמדו דמי השכירות החודשיים בחודש 1/2003 על סך של 890 ₪. לטענת התובע, בתצהירו, רק מחמת שלא היה מודע לדמי השכירות המגיעם לו סיכם עם הנתבע על דמי שכירות מופחתים בסך 786 ₪ לחודש. 15. טענה זו של התובע אינה יכולה לעמוד. ראשית, אין לטענה זו זכר בכתב התביעה, והיא בבחינת הרחבת חזית. שנית, בכתב התביעה נאמר כי דמי השכירות החודשיים עודכנו מעת לעת והסיכום האחרון היה על סך 786 ₪ לחודש. טענה זו סותרת את האמור בדבר זכאות לדמי שכירות גבוהים יותר. שלישית, התובע מצביע ע סע' 20 לחוזה החדש יותר, מיום 16/12/08, כבסיס להמשכיות ולכוונת הצדדים בדב רתשלום מצטבר. דא עקא, סעיף 20 לחוזה השכירות החדש אומר: "חוזה שכירות זה הינו המשך לחוזה השכירות הקודם מיום 1/7/78 בכפיפות לשינויים שלפי חוזה זה". עינינו הרואות, כי מדובר ביחסי שכירות נמשכים שתנאיהם כפופים לשינויים שבחוזה החדש. אחדש השינויים בחוזה זה הוא דמי השכירות החודשיים שהועמדו על 20,000 שקל (ישן). אין בסיס ואין יחסוד לטענה בדבר תשלום דמי שכירות מצטברים על פי שני החוזים גם יחד. 16. אין חולק כי בין השנים 1997 ל-2002 שולמו דמי שכירות בסכומים שבין 650 ל-710 ₪ לחודש. אפס, אין כל ראייה לכך שמדובר בשינוי תנאי השכירות בהסכמה. אני מקבל את טענת הנתבע לפיה מדובר בדרישה של התובע שנענתה בתשלום על ידי הנתבע, מבלי שנעשתה בדיקה של דמי השכירות המגיעים לתובע על פי החוזה. בסוף שנת 2002 בדק הנתבע ומצא כי לאורך זמן שולמו דמי שכירות ביתר והודיע על כך לתובע. התובע סרב לבצע התחשבנות מסודרת של דמי השכירות, וכזאת לא נעשתה עד למועד הגשת הראיות בתיק זה. ראייה לכך שהנתבע הודיע לתובע על עמדתו בעניין דמי השכירות, למדנו מפי הנתבע 2 אשר העיד כי התובע מסר לו שהוא מצוי בסכסוך עם הנתבע. סכסוך זה מקורו בטענות הצדדים אהדדי בעניין דמי השכירות. ודוק, לטעמי, אין מדובר בקיזוז אלא בתשלום דמי שכירות מראש ששילם הנתבע לתובע. הנתבע, אכן לא שילם דמי שכירות לאורך השנים, ולו היה נמצא כי הוא ביתרת חוב, כי אז הייתה קמה נגדו עילת פינוי. ברם, לפי התחשיבים שצירף התובע עצמו (נספח ה/5 לתצבהיר התובע), ונוכח מסקנתי כי דמי השכירות המוסכמים הם אלה הנקובים בחוזה השכירות המאוחר, הוכחה טענת הנתבע כי בין השנים 1997 ועד 2002 שולמו על ידו דמי שכירות ביתר. דמי השכירות בחודש 7/1997 עמדו על 267 ₪ לחודש. דמי השכירות בחודש 12/2002 עמדו על 307 ₪ לחודש. בפועל שילם הנתבע בתקופה זו תשלומים שבין 643 ₪ לחודש בחודש יולי 1997 ועד 736 ₪ לחודש בחודש 12/2002. נמצא, אפוא, כי על פי תחשיבי התובע עצמו הוכחה טענת הנתבע בדבר תשלומים ששילם ביתר עד לשנת 2002. על פי תשלומים אלה מצוי הנתבע ביתרת זכות עד היום. התחשיב שצירף הנתבע לתצהירו ומלמד על יתרת זכות בסך 4,678 ₪, נכון לחודש ספטמבר 2008, שגוי. לתשלומים ששילם הנתבע ביתר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכך יתרת הזכות העומדת לנתבע גבוהה באופן ניכר מהסכום הנקוב בתצהירו. לסיכום נושא זה, כתוצאה מטעות, שמקורה בדרישות תשלום מופרזות של התובע, שילם הנתבע לתובע דמי שכירות ביתר לאורך מספר שנים. הנתבע הודיע על כך לתובע וביקש לייחס את דמי השכירות ששולמו ביתר על חשבון דמי שכירות מחודש ינואר 2003 ואילך. נכון להיום אין לנתבע כל חוב בגין דמי שכירות. לפיכך, אני דוחה את הטענה כי קמה לתובע עילת הפינוי לפי 10 לחוזה השכירות, ולפי סעיפים 131(1) ו131(2) לחוק., בגין אי תשלום דמי שכירות. אני דוחה גם את הרכיב הכספי שבתביעה. 17. הנתבע מפעיל חנות ברח' רענן 15. את החנות נושא התביעה, ברח' קישון 9, מסר הנתבע בשנת 2007 להחזקתו של הנתבע 2, אשר הפעיל בה עסק עצמאי, ובו מלאי בשווי 230,000 ₪ וציוד בשווי 20,000 ₪ (לפי פוליסת הביטוח). רק לאחר שהוגשה התביעה בחודש אוקטובר 2010, פינה הנתבע 2 את החנות. הנתבע 2 לא היה עובד שכיר של הנתבע, ופעילותו במקום הייתה פעילות עצמאית שאינה קשורה לעסקו של הנתבע. אפשר שהנתבע המשיך להציג במקום גם סחורות שלו, אך אין בכך כדי לשנות מהעובדה שהחנות הוחזקה בפועל על ידי הנתבע 2, והוא שעשה בה שימוש לצרכיו. בכך הפר הנתבע את הוראות סע' 5 של חוזה השכירות. הפרת הוראה זו של הסכם השכירות מקימה עילת פינוי לפי סע' 10 של החוזה. על כן קמה עילת נוספת לפינוי הנתבע מהמושכר, לפי סעיף 131(2) לחוק. 18. סע' 131(6) לחוק קובע עילת פינוי נוספת שעניינה השכרת המושכר בשכירות משנה, ממנה הפיק הדייר רווח בלתי הוגן בשים לב לדמי השכירות שהדייר משלם וליתר נסיבות העניין. בעניינו הודה הנתבע כי ישיבתו של הנתבע 2 במושכר הניבה עבורו רווח העולה על 2,000 ₪ לחודש. זאת, בהפניית לקוחות לחנותו שברח' רענן 15, ובביצוע משלוחים שביצע הנתבע 2 עבור הנתבע 1. אמנם, הנתבע 2, לפי עדותו, לא שילם לנתבע 1 תשלום בכסף עבור שהייתו במושכר, אך עינינו הרואות, כי תמורת זכות שימוש זו שהעניק הנתבע 1 לנתבע 2, "שילם" הנתבע 2 לנתבע 1 בדרך של ביצוע עבודות שונות שערכן עולה על 2,000 ₪ לחודש. תמורה זו עבור מתן האפשרות להשתמש בחנות, ללא הסכמת התובע, היא בגדר השכרת החנות בשכירות משנה. בהתחשב בכך שגובה דמי השכירות, לשיטת הנתבע עומד על כ-330 ₪ לחודש בתקופה הרלוונטית, ולשיטת התובע עומדים דמי השכירות על סך כ-700 ₪ לחודש, ובהתחשב בכך שכתוצאה מטענת הקיזוז לא שילם הנתבע דבר לתובע בתקופה זו, נראה כי הנתבע הפיק מהשכרת המשנה ריווח בלתי הוגן. הנה כי כן, קמה נגד הנתבע עילת פינוי נוספת. 19. בשולי הדברים אציין, כי לא שוכנעתי שבנוסף לעילות האמורות קמה נגד הנתבע עילת נטישה. נטישה פירושה נטישה פיזית של המושכר יחד עם כוונה שלא לחזור אליו עוד. הנתבע מסר אמנם את השימוש במושכר לנתבע 2, אך זיקתו של הנתבע למושכר לא אבדה. הנתבע לא נטש את המושכר, לא פיזית ולא נפשית. הנתבע המשיך להחזיק סחורות במושכר, ולקוחות המשיכו להגיע אל המושכר והופנו משם לחנות האחרת של הנתבע, על ידי הנתבע 2. הנתבע הבהיר, שהוא מסר את החנות לשימושו של הנתבע 2, כדי שהחנות תהיה פתוחה, ולא ניתן יהיה לטעון כלפיו נטישה. התנהלות זו, גם אם הקימה נגד הנתבע עילת פינוי לפי דין, ודאי אינה בגדר נטישה. 20. האם יש להעניק לנתבע סעד מן הצדק?! הפסיקה קובעת כי סעד מן הצדק יינתן במקרים חריגים בלבד. שיקול הדעת המסור לבית המשפט בעניין זה הוא שיקול דעת רחב. בין היתר, ישקול בית המשפט את חומרת ההפרה לעומת תוצאות הפינוי. אל לו לבית המשפט להפוך את הסעד מן הצדק לדבר שבשגרה. בענייננו, מן הראיות שנשמעו עולה כי הנתבע אינו זקוק לחנות לצורך ניהול עסקו. עסקו של הנתבע מתנהל בחנות ברח' רענן 15. בחנות נושא התביעה משתמש הנתבע לצרכי תצוגה ומחסן, ואף זאת רק כדי לא לאבד את זכויותיו בה. הנתבע העיד כי מסר את החנות לנתבע 2 על מנת לוודא שהחנות תישאר פתוחה ולא תקום לתובע עילת פינוי נגדו. מסירת החנות לשימושו של הנתבע 2 מעידה כי אין לנתבע צורך ממשי בחנות, והוא מוסיף להחזיק בה רק כדי לשמר את זכויותיו. נגד הנתבע קמו כמה וכמה עילות פינוי לפי דין, ומנגד, החנות אינה דרושה לו עוד לניהול עסקיו. פינוי הנתבע מהחנות לא יגרום להפסקת פעילותו העסקית, ולמעשה לא ישפיע עליה כלל. בנסיבות אלה איני רואה מקום להעניק לנתבע סעד מן הצדק. אני סבור כי בנסיבות העניין מיצה הנתבע את הזכויות שיש לו בחנות ואין מקום להעניק לו את הגנת החוק. 21. הנתבע טען כי התובע אינו בעלים יחיד של המקרקעין, וכי יש לדחות את התביעה מחמת שהבעלים האחר, מר אברהם לוי, אחיו של התובע, אינו תובע בעצמו. אני דוחה טענה זו. התובע הציג יפוי כוח נוטריוני של אחיו המייפה את כוחו לעשות במקרקעין ככל העולה על דעתו. כמו כן, לאורך כל השנים היה התובע בעל דברו היחיד של הנתבע ולא תישמע טענה כאילו עתה דרוש לעניין הבעלים הרשום הנוסף. בנוסף, אין בסיס לדרישה כי כל הבעלים יתבעו את פינוי הדייר. כל אחד מהתובעים הוא בעל עילת תביעה עצמאית כלפי דייר מוגן אשר אינו ראוי עוד להגנת החוק, וקמה נגדו עילת פינוי על פי דין. סוף דבר 22. הוכח כי קמו נגד הנתבע מספר עילות פינוי שיסודן במסירת החזקה במושכר לנתבע 2, בתמורה לעבודות שביצע הנתבע 2 עבור הנתבע 1. לא מצאתי כי יש מקום להעניק לנתבע סעד מן הצדק. נדחו טענות התובע באשר לקיומם של חוב כספי או עילת פינוי שמקורם באי תשלום דמי שכירות. אשר על כן, אני מורה לנתבע לפנות את המושכר ולהחזיר את החזקה בו לידי התובע כשהוא פנוי מכל אדם וריק מכל חפץ ששיך לתובע. ניתנת לנתבע שהות להתארגנות עד ליום 3/3/2011 בשעה 13:00. במועד זה ייכנס צו הפינוי לתוקף. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪. התשלום ישולם תוך 30 יום. ניתן היום, ז' שבט תשע"א, 12 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. דייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותחוב