פיצויים על פציעה בשיעור ספורט

בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך משחק כדור-רגל בו השתתף במסגרת שיעור ספורט בבית הספר בו למד. העובדות 1. התובע, הינו תושב בית שאן, יליד שנת 1981, נפגע בעת שהיה כבן 17 בהיותו תלמיד במוסד החינוכי גלבוע. (להלן גם, "בית הספר"). התובע, נפגע בעת משחק כדורגל שנערך בשעור התעמלות. (להלן: "התאונה") 2. כתוצאה מהתאונה, נפגע התובע ברגלו השמאלית ואושפז בבית החולים איכילוב לצורכי ניתוח וקיבוע של הרגל. 3. מומחה של בית המשפט קבע, כי לתובע נקבעו 10% נכות צמיתה. 4. בעת התאונה, היה התובע כאמור תלמיד בבית - הספר ובעת מתן העדות שבפני היה התובע כבן 23, לאחר שרות צבאי מקוצר, ממנו שוחרר עקב בעיות בריאותיות, בין השאר, ברגל בה נפגע כתוצאה מהתאונה. 5. התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד מדינת ישראל, בגין הטענה שמשרד החינוך הוא זה שאחראי על הפעילות בבית הספר ובכללה על פעילות הספורט. 6. בשלב מאוחר יותר, תוקנה התביעה, כך שצורפה גם האגודה השיתופית המנהלת את בית הספר המקיף גלבוע וכן, גם חברת הביטוח "ביטוח חקלאי", המבטחת את בית הספר. טענות הצדדים (בתמצית) 8. התובע טען בכתב תביעתו, כי התאונה ארעה עקב נפילתו תוך כדי ריצה כתוצאה משקערורית במגרש, לתחולתו של הכלל בדבר הדבר מעיד על עצמו, ולחלופין לטענות בדבר אי תקינות המגרש, אי השגחת מורי ומנהל בית הספר, חוסר הדרכה ועוד. 9. בתצהיר עדות ראשית מטעמו, כמו גם בעדותו הראשית, מתמקד התובע בטענה מרכזית אחת והיא, כי נפל כתוצאה משקערורית שהיתה במגרש. גם בסיכומיו, חוזר התובע על טענה מרכזית זו. לחזוק טענתו זו, צירף התובע תצהיר עדות ראשית נוסף מטעמו, של העד נאור בר יוסף, (להלן-"נאור") ולעדותו של זה אתייחס להלן, אם כי, אומר כבר עכשיו שגם עד זה, העיד, כך בתצהירו וכך גם בעדותו בעל פה, כי הבחין בשקערורית במקום נפילת התובע. 10. הנתבעות טוענות, כי המגרש היה במצב תקין, וכי התובע לא נפל עקב שקערורית כלשהי שהיתה במגרש, אלא מסיבה אחרת כלשהי, שאינה קשורה לרשלנות של הנתבעים. עוד טוענות הנתבעות, כי לא כשלו בהדרכת התובע או, בפקוח הנאות על משחק הכדורגל. לחלופין, טוענת כל אחת מהנתבעות שהאחריות, אם בכלל, מוטלת לפתחה של רעותה. דיון ומסקנות 11. אקדים ואומר, כי הצדדים בסיכומיהם האריכו והפליגו בטיעוניהם למחוזות רחוקים שאינן ממין הענין ולא אדרש בהחלטתי זו לכל שלל הטיעונים שהובאו על ידם. 12. עוד אבקש להעיר, כי ראשית אדון בשאלת האחריות, האם קיימת כלל, לאחר מכן, אדון במידת הצורך, בחלוקת האחריות בין שתי הנתבעות, רק לאחר מכן ובמידה שאקבע שיש אחריות וכיצד יש לחלקה, אדון בנזק שנגרם לתובע. שאלת האחריות 13. את שאלת האחריות יש לחלק לשניים, החלק הראשון הוא השאלה העובדתית, כיצד אירעה התאונה, ולאחר שנקבע את עובדות המקרה, יהיה צורך לקבוע האם עובדות המקרה, מקיימות עילה בנזיקין. השאלה העובדתית 14. כתבתי לעיל, כי התובע טען בכתב תביעתו מחד, שהתאונה ארעה עקב מעידתו כתוצאה מהשקערורית ומאידך, טען לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". שתי טענות אלו, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת שהרי, התנאי המרכזי לכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" הוא שהתובע לא ידע ולא יכול היה לדעת, את נסיבות התאונה. בנסיבות שבפנינו, התובע טוען בתוקף, כי התאונה ארעה כתוצאה משקערורית שהיתה במגרש. משבחר התובע בקו זה של תביעתו, שוב אינו יכול הוא לחסות בצילו של הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". התובע בסיכומיו, בחר גם לזנוח כלל זה של "הדבר מדבר בעד עצמו", ולפיכך וגם מסיבה זו, אין צורך להדרש לתחולת כלל זה בנדון שבפנינו. 15. טענה נוספת שעלינו להסיר מעל דרכנו, הינה טענת הנתבעות 2 ו- 3, כי "תאוריית" השקערורית והממטרות הינן בגדר הרחבת חזית, שכן, אין לטענה זו אזכור בכתב התביעה. בעובדה זו טועות נתבעות אלו, במפורש נכתב בכתב התביעה (הן זה המתוקן והן זה המקורי) כי "התובע מעד תוך כדי ריצה כתוצאה משקערורית במגרש המשחקים" (סעיף 2.1 לכתב התביעה המתוקן ו- 3א' לכתב התביעה המקורי). נכון הוא שבכתב התביעה, לא פירט התובע את תאוריית "הממטרות הקופצות" ואולם, אין צורך, כי ענין זה יפורט בכתב התביעה, כשם שגם אין צורך כלל, שהתובע יצביע על סיבת היווצרות השקערורית. לפיכך איפוא הטענה בדבר הרחבת חזית נדחית. 16. נשוב איפוא לשאלה העובדתית המכרעת כך, לעניות דעתי במקרה שבפנינו, והיא, האם אכן היתה שקערורית, והאם מעד התובע כתוצאה משקערורית. יוער לענין זה, כי לכאורה לא היתה חשיבות לסיבת היווצרות השקערורית אולם, משבחר התובע להתייחס גם לענין זה, הרי שיש לכך חשיבות וכפי שיתואר להלן. 17. התובע, כאמור לעיל, בחר להתמקד בענין השקערורית כגורם שגרם לנפילתו, לפיכך איפוא, יש לבחון, על רקע טענה זו, את עילת התביעה. בסעיף 5 לכתב תביעתו המתוקן, מייחס התובע לנתבעות רשלנות הבאה לידי ביטוי, כך לטענתו, ב- 19 (!) סעיפים, אשר חלקם מתייחס לחוסר הדרכה וחלקם מתייחס לאי תקינות המגרש. מאחר שהתובע טוען, כי נפל כתוצאה מ"שקערורית" הרי שאין כל רלוונטיות לשאר סעיפי ה"רשלנות" שכן, יש צורך בקיומו של קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות לבין הנזק. משנפל התובע, כך לטענתו, בגין שקערורית, אין כל חשיבות להדרכה, או לנעילת נעלי ספורט וכדומה. סיבת הנפילה, ואין בילתה, כך לטענת התובע, היא השקערורית ואין עוד צורך לדון בכל הטענות האחרות של רשלנות הנתבעות. כשם גם, שאין צורך לדון בטענתו החלופית הנוספת של התובע, כי נפל עקב מצב רפואי קודם שהיה לו, מצב רפואי שאליו היו מודעים, או, היו אמורים להיות מודעים, מוריו והנהלת בית הספר. 18. על מנת להוכיח שאכן היו במגרש "שקערוריות" צירף התובע במהלך עדותו בעל פה, תמונות ת/2 ות/3, אשר על גביהן הצביע ואף סימן בעיגול את מקום נפילתו. מתמונות אלו עולה ברור, כי מדובר במשטח דשא מוזנח לחלוטין, אשר אינו יכול לענות להגדרת מגדש כדורגל. לפיכך, איפוא, השאלה הנשאלת היא, האם אכן התובע נפל במקום המתואר על ידו, והאם התמונות שהוגשו, משקפות את מצב הדשא, במקום נפילת התובע, בעת הנפילה. מועד צילום התמונות 19. העיד התובע, כי התמונות צולמו על ידי ב"כ ביום 01.08.99 (!). במהלך חקירתו הנגדית הסתבר, כי כתב התביעה המקורי הוגש ביום 30.09.01, וכי התובע, חתם על יפוי כוח לבא כוחו, עו"ד כהן, ביום 20.09.01. עוד עולה, כי התובע חתם על יפוי כוח לעו"ד כהן, עת בא לספר לו את סיפור המעשה (ראה עמ' 5 שורות 27-29 ועמ' 6 שורות 1-2). במהלך חקירתו החוזרת הבהיר התובע, כי בא כוחו ייצג אותו גם בתביעה לתאונות אישיות, ואולם, אין פירוט מתי טיפל עו"ד כהן בענין התאונות האישיות. כך, שעל פניו, לא מסתבר שהתמונות צולמו ביום 01.08.99 דהיינו כ- 8 חודשים לאחר התאונה. גם אם אניח, לטובת התובע, שאכן צולמו התמונות ביום 01.08.99, דבר שכאמור לא מסתבר כלל, הרי שהתאונה ארעה ביום 22.11.98, בתחילת החורף, ואילו התמונות צולמו, וככל שצולמו, במועד זה, בסוף הקיץ, כך שבהחלט יתכן שמצב הדשא במועד זה היה שונה באופן מהותי ממצבו של הדשא ביום התאונה. מה גם שאין כל ראיה אובייקטיבית שהתובע נפל במיקום המצויין בתמונות. 20. העד הנוסף מטעם התובע, מר נאור בן יוסף, העיד בתצהירו, כי הבחין בשקערורית במקום הנפילה, שקערורית שהיתה בסמוך ל"ממטרה הקופצת". ואולם, בתמונות ת/2 ות/3, לא נראית כלל "ממטרה קופצת". בחקירתו הנגדית, בעל פה, הוסיף והעיד עד זה בבטחון מלא, "התובע נפל ממש ליד הממטרה הקופצת היא היתה ממש לידו, השקערורית היתה ממש ליד הממטרה הקופצת" (עמ' 12 שורות 18-19). עדות זו אינה תואמת כמובן את ת/2 ות/3 ואף לא את דברי התובע עצמו, אשר לא ראה "ממטרה קופצת" לא בעת שנפל ולא בעת שהגיע עם ב"כ לערוך צילומים במקום (ראה לענין זה עדותו בעמ' 6 שורות 24-26). לפיכך איפוא, מנסה התובע לטעון בסיכומיו, כי ענין הממטרה הוא הסקת מסקנות של נאור, שכן, כך ענה נאור לשאלת בית המשפט "איפה שהתובע נפל אני לא חיפשתי ממטרה קופצת, אני הסקתי שזו שקערורית של ממטרה", אלא שעדותו זו עומדת בסתירה גמורה לעדותו הקודמת בעל פה ולעדותו בתצהיר, ולפיכך אין ליתן אמון רב בעדות זו. 21. זאת ועוד, עדותו של נאור באשר למיקום הנפילה הינה עדות שמיעה, שכן את הנפילה עצמה לא ראה עד זה, וכל שמעיד הוא שה"תובע אמר להם שהוא נפל בגלל השקערורית והצביע על זה ..." (עמ' 11 שורה 16). דהיינו, נאור ניזון ממה שאמר לו התובע ולפיכך, לענין זה עדותו אינה קבילה. נקודה נוספת שבה סותר נאור את דברי התובע, הינה בשאלת מיקום נפילת התובע. בעוד שהתובע טען שהמרחק מהשקערורית למקלט ולשביל היה 10 מטר (עמ' 6 שורה 13) הרי שנאור העיד ש"המרחק בין השקערורית לשביל היה 20- 30 מטר ומהמקלט מטרים ספורים" (עמ' 12 שורות 14-15). 21. עוד יש להעיר, כי התובע ונאור, נחלקו ביניהם באשר לסימון המגרש, בעוד שהתובע טוען, כי גבולות המגרש סומנו בקו לבן סביב המגרש, הרי שנאור העיד שרק מצד אחד תיחמו את המגרש מדרכות ואילו בצד השני, המגרש לא היה מסומן (השווה עמ' 6 שורה 9 לעומת עמ' 12 שורות 16 - 17). עניין זה אינו עניין של מה בכך, שכן המחלוקת העיקרית בתיק היא היכן נפל התובע, במגרש המסומן התקני, או שמא ליד המקלט, אם המגרש אכן מסומן, מה לו לתובע לחפש ליד המקלט?! 22. המסקנה מדברים אלו, הינה, כי לא ניתן להסתמך על התמונות ת/2 ות/3 באשר למיקום נפילת התובע או, באשר להימצאות שקערורית במקום נפילת התובע, ולא ניתן לקבוע, כי עדויות התובע ונאור, הרימו את הנטל הדרוש לתובע לצורך הוכחת תביעתו. 23. בשולי התייחסותי, לעדויות עדי התובע, אומר כי התרשמותי הכללית לא הייתה נוחה מעדויות אלו, וניכר היה, כי מדובר בעדות מגמתית שתכליתה למצוא בכל מקרה "אשם" לפגיעת התובע. עדי הנתבעות 24. מנסה התובע להבנות דווקא מעדותם של עדי הנתבעות, תוך שמחד, טוען הוא לתאום עדויות ולכן אין לדעתו ליתן משקל כלל לעדויות אלו, וכן לאי סבירות קיצונית בעדות מנהלת בית הספר הגב' יעל גת (להלן - "יעל") ועדות המורה להתעמלות יורם אהרוני (להלן - "אהרוני"). מאידך, טוען הוא שדווקא עדות איש התחזוקה מר גולני (להלן - "גולני") חיזקה את עדות התובע באשר למיקום הנפילה והיווצרות שקערורית. 25. אדון בטענות אלו כסדרן, באשר לענין תאום העדויות, אקבע, כי לא מצאתי כל ראיה פוזיטיבית לכך, לבד מעצם העובדה שהעדים, או חלקם, נפגשו במשרד עורכי הדין המייצג את הנתבעת או, נסעו יחד לאותו משרד עורכי דין. זהו טבעם של דברים שעדים, מתקבצים יחד במשרדם של עורך דינם ולעיתים, אפילו נוסעים יחד. אין בכך כדי לגבש טענה כה חריפה של "תיאום עדויות". זאת ועוד, חלק מהעדים כלל לא העיד על מה שהעידו האחרים ולפיכך, וגם לענין זה, אין חשש לתיאום עדויות, מה גם שגם למשמע עדותם לא התרשמתי, כי מדובר בתיאום עדויות. במאמר מוסגר אעיר, כי אם התרשמתי שהיה תאום עדויות כלשהו, הרי שהיה כזה בין התובע לבין העד מטעמו, מר נאור בן יוסף. 26. מוסיף וטוען התובע, כי עדותו של אהרוני הינה בלתי אמינה וקיצונית בחוסר הגיונה, שכן כל שזכר עד זה, היה את נפילתו של התובע, זאת ותו לא. אכן, יתכן ויש בכך כדי חוסר הגיון מסוים, ואולם, מכאן ועד הקביעה הגורפת, כי אין ליתן אמון בעדות זו, המרחק רב ! יתכן שתמונת התובע נופל "הוקפאה" בזכרונו של העד, אשר מסביר זאת גם בכך שנפילתו היתה מאוד משונה בעיניו ולא קשורה כלל למהלך המשחק. יתכן שהסיבה לכך אחרת, אבל העובדה שאהרוני, אינו זוכר מי שיחק, באיזה תפקיד, והיכן כל אחד עמד, כשם שגם אינו זוכר מה בדיוק היה מצב המגרש, אינה גורעת בהכרח מאמינותו. מה שכן זוכר אהרוני היה, כי התובע נפל רחוק מהמקלט (דהיינו בוודאות לא במקום בו צולמו התמונות ת/2 ות/3) וכי לא זכור לו שהוזכר ענין השקערורית ומכל מקום, לא ראה קשר בין "זה לבין הנפילה" (עמ' 9 שורה 1). למעלה מן הצורך אעיר, כי לאהרוני אין אינטרס בתוצאות המשפט, אהרוני כבר אינו עובד במוסד בו נפגע התובע (מוסד זה כבר נסגר כעולה מהעדויות שבפני) וגם אם יש לו עדין קשר למשרד החינוך, אין בכך לקבוע כי לעד זה אינטרס בתוצאות המשפט. 27. בשולי התייחסותי לעדות זו, אוסיף ואומר כי יתכן שאהרוני כשל בכך שלא נתן הדרכה נאותה, יכן גם שכשל בכך שלא וידא שלתובע יש אישור להשתתף בשעור ספורט, או שכלל לא ידע את מצבו הרפואי ואולם, אין בכך כדי להראות קשר סיבתי משפטי בין חוסר ההדרכה לבין הנפילה, כשם שגם אין לראות קשר סיבתי משפטי, בין הנפילה לבין העובדה שהתובע לא שיחק עם נעלי ספורט ובניגוד לחוזר מנכ"ל. במאמר מוסגר אעיר, כי התובע שיחק עם נעלי-הרים -נעלי היי-טק, (עמ' 6 שורה 11) וכלל לא הוכח בפני שנעלי הרים מועדים להחלקה, או לנפילה, יותר מנעלי ספורט רגילים, התובע עצמו לא טען כך. ויודגש שוב, התובע טען לנפילה כתוצאה ממעידתו בשקערורית, כל שאר הטענות הינן טענות עובדתיות חלופיות, שלא ניתן להעלותן. התובע יודע, כך לטענתו, בדיוק כתוצאה ממה נפל. משכשל להוכיח טענתו זו, לא יכול עתה התובע להבנות מטענות אחרות. עוד אעיר לענין הכשל, כך לטענת התובע, בכך שאפשרו לו לשחק כדורגל. טענה זו אינה יכולה להשמע כלל מפי התובע, אשר העיד מפורשות, כי קיבל אישור להשתתף בשיעורי ספורט וכי לא העיר תשומת ליבו של המורה לספורט כי עבר ניתוח (ראה עמ' 4 שורה 17-18). 28. יתכן וגם מעדותה של מנהלת בית הספר הגב' יעל גת, עולים פגמים מסוימים בהתנהגותה, היא לא מודעת למצבם הרפואי של תלמידיה, אינה נוהגת לבקרם ואף אינה יודעת שהמחנכת או, המורים ביקרו את התובע בזמן אשפוזיו בבית החולים. אולם אין לפגמים אלו, וככל שנכונים הם, כל קשר לענין פגיעתו של התובע ו/או לאחריות הנתבעות, או מי מהם, לפגיעתו זו. 29. ענין נוסף אחר שיש להסיר מעל דרכנו עתה, הוא ענין טופס הדווח על התאונה נ/12. בטופס זה נכתב כי "הנער (קרי התובע - א.ק.) החליק על הדשא ונפגע ברגלו". אין בטופס זה אזכור לשקערוריות וכדומה. טופס זה, נחתם אומנם, על ידי מזכירת בית הספר ואולם, חתימתה שם היתה בשם ההורים. יעל אמרה בעדותה עמ' 19 שורה 29) "זה לא נוהג בבית הספר שבמקום להחתים את ההורים מחתימים את לאה סלע, יכול להיות שהיא צלצלה להורים וקיבלה רשותם לחתום בשמם". ההורים לא זומנו להעיד בתיק זה, כך שבית המשפט לא שמע מפיהם התייחסותם לטענה זו. נ/12, היה מצוי בידי התובע זמן רב לפני השמעת העדוית כך שהתובע היה מודע לחתימתה של הגב' לא סלע (המזכירה) על גבי טופס זה. המנעותו של התובע מלזמן את הוריו פועלת כידוע כנגדו. לא זו, אף זאת, יכול היה התובע, לבקש לזמן את הגב' סלע עצמה, ולברר באמצעותה מה בדיוק נאמר לה ומדוע חתמה היא בשם ההורים , גם עניין זה נזנח על ידי התובע. 30. כאן גם המקום להתייחס לטענות התובע בעניין הנזק הראייתי שנגרם לו, כביכול, כתוצאה מהעדר רישום. אם נכונה טענת התובע, כי בא כוחו צילם תמונות ת/2 ו-ת/3 בחודש 8/99 ואם נכונה טענתו, כי בא כוחו, טיפל גם בתאונות האישיות (והכוונה ככל הנראה לפוליסת תאונות אישיות בה מבוטחים כל תלמידי בתי הספר בישראל)הרי שלתובע כמו גם לבא כוחו, היה צריך להיות כבר בחודש 8/99 הן את טופס התביעה נ/12 והן אפשרות לברר, כבר אז, מידע כלשהו הרלוונטי לטענתו לעניין הוכחת התאונה, משכשל התובע אז לעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. למעלה מן הצורך, אעיר, כי מדובר בבית ספר שנסגר בשנת 2003, תצהיר עדי הנתבעות 2 ו-3 ניתנו ביום 29.4.04, ולפיכך איפוא, לא ניתן לבוא אליהם בטענות על שלא צירפו מסמכים מסויימים ובכך גרמו לנזק ראייתי לתובע. כאמור , התובע היה בעת קרות התאונה כבן 17 ובשנתו האחרונה בבית הספר. התובע, טיפל , לגרסתו הוא, באמצעות בא כוחו , בחופש הגדול של אותה שנת לימודים בעניין התביעה בגין פוליסת תאונות אישיות, לפיכך , איפוא ובשקידה סבירה, יכול היה התובע, כבר באותו מועד, לדאוג לכל החומר הראייתי, או, למצער, לטעון שביקש לקבל אז לרשותו העתק מדוחות החקירה וכדו' ואלו לא הומצאו לו. עדות גולני 31. טוען התובע, כי עדותו של גולני תומכת בגירסת התובע, קשה לראות כיצד מעדותו של גולני הגיע התובע למסקנה זו. ראשית, יש להעיר, כי גולני העיד מפורשות ועדותו זו לא נסתרה, כי הממטרות הותקנו בשנת 1996 וזאת בניגוד לסברת התובע, כי ממטרות הותקנו, מספר חודשים לפני התאונה בה נפל. 32. כאן המקום לחזור ולהיזכר בגירסתו של התובע והעד מטעמו כי השקערורית נוצרה בגלל ה"ממטרה הקופצת" או בגלל מערכת ההשקיה, וכך מעיד התובע "…אני יודע איך נוצרה השקערורית כי אני עובד בבית ושותל צמחים, אחרי שאני משקה נוצרה שקערורית מהשערה שלי ומאחר והדשא הושקה בממטרות ועשו עבודות של התקנת הממטרות בערך חצי שנה קודם לכן יכול להיות 8 חודשים לפני כן" (עמ' 6 שורות 20-23). סברה זו של התובע הוזכרה גם בתצהיר עדות ראשית מטעמו . התובע מיוזמתו, בחר להביא גירסה עובדתית לתופעת השקערורית. אלא שגירסה זו אינה סבירה בעיניי, ואין ספק שלעניין זה עדיפה עדותו של גולני . בין שהממטרות הותקנו שנתיים לפני התאונה ובין שהממטרות הותקנו 8 חודשים לפני התאונה, אין זה סביר, כי כתוצאה מהתקנה זו נוצרו שקערורית בדשא, הגם וכאמור לעיל, לא שוכנעתי על סמך עדות התובע ונאור שאכן היו שקערוריות בדשא, לפחות לא במקום בו נפל התובע . 33. נשוב איפוא לנתוח עדותו של גולני, עד זה העיד במפורש, כי המקלט אינו חלק מגבולות המגרש (עמ' 20 שורה 7) . לעד זה הוצגו תמונות אשר לא התרתי הצגתן, וזאת מהסיבה הפשוטה שלא גולו במסגרת גילוי המסמכים. ביחס לתמונות אלו, העיד גולני שהן אכן משקפות את מיקום המגרש ושאכן הדשא נראה ישר וחלק. לאחר מכן, הציג ב"כ התובע לעד תמונה נוספת, שגם הגשתה לא הותרה וביחס אליה אמר העד "אני מכיר את הבור שאתה מציג הוא נמצא במרחק 10 מטר מחדר המוזיקה". גולני שרטט תרשים של המגרש אשר סומן כת/6 ובו שרטט מפורשות את חדר המוזיקה בפינה הדרום מערבית של המגרש, מקום בו, לכל הדעות, לא נפל התובע. בשלב הבא, הראה ב"כ התובע לגולני, את התמונות ת/2 ו-ת/3 וביחס אליהן העיד גולני במפורש "הדשא הזה שאתה מראה לי זה מסוג בופלו הוא נמצא בפינה של המגרש, איפה שהבור ליד המקלט שהראו לי קודם , אבל במגרש עצמו יש סוג אחר של דשא מסוג קוקויה, התמונה ת/2 צולמה בפינה על יד המקלט, כך לפי דעתי .... סימנתי על גבי התשריט את מיקום הדשא מסוג בופלו זה נמצא מחוץ למגרש, על יד המקלט". הנה כי כן, לדעת גולני, התמונות ת/2 ו-ת/3 אינן חלק מתחומי המגרש, הדשא שם אחר ושונה, וכלל לא סביר להניח, ששם נפל התובע. כאמור לעיל, גם בעין רגילה נראה שהדשא נשוא תמונות ת/2 ו-ת/3 אינן חלק ממגרש כדורגל. הנה כי כן , התובע צילם "בור" או שקערורית והחליט ככל הנראה, לקשור בין נפילתו במקום אחר בתחומי המגרש, דווקא לבור זה! 34. טען התובע בסיכומיו כי גולני אישר "שת/2 ו-ת/3 מתאימים לנקודה שבה מדובר ... מתאימות לסוג הדשא" וכי העד מאשר, כי אכן ת/2 צולמה ליד המקלט. כל זה נכון הוא, אבל העד לא מאשר, וגם אינו יכול לאשר, היכן נפל התובע! נניח שהייתה שקערורית ליד המקלט, אבל מכאן ועד ההוכחה שאכן שם נפל התובע, ארוכה הדרך. לא התרשמתי גם מטענת ב"כ התובע, כי גולני שינה עדותו ב-180 מעלות. גולני העיד בתחילה על הדשא בתחומי המגרש, וביחס לכך העיד שמצב הדשא בתחומי המגרש בימים האחרונים, זהה פחות או יותר, למצבו בשנת 1998. הכשלים והפגמים, המצויים כיום, בתמונות שהוצגו לגולני אינם בתחומי המגרש, הם מצויים או, ליד חדר המוזיקה או, ליד המקלט, כאשר שני אזורים אלו, לטענת גולני, אינם חלק מתחומי המגרש! לפיכך איפוא, עדות גולני אינה תומכת כלל ועיקר בטענת התובע, ולמעשה סותרת היא אותה, שכן גולני העיד בבירור ש "כאשר קיבלתי את השטח הוא היה אחרי החלקה הידוק והשקיה" (עמ' 23 שורה 6). דהיינו, לא היו בעיות מיוחדות במגרש, לא היו שקערוריות, לא היו בורות ולא היו מכשולים כלשהם. עדות גולני הייתה אמינה בעיני, מה גם שיש לזכור שגם לגולני כמו ליעל גת, אין כל אינטרס בתוצאות המשפט, שניהם כבר מזמן אינם עובדים בבית הספר, שכאמור כבר נסגר! 35. ב"כ התובע בסיכומיו, הרחיב באופן מהותי את טיעוניו וטען כי התובע החליק עקב העובדה ש"הדשא היה חלק" ודבר זה הינו בניגוד להוראות חוזרי המנכ"ל (ראה סעיף 4.9 לסיכומיו). התובע אינו יכול לתפוס החבל (או שמא הדשא...) משתי קצותיו, מחד במגרש, יש שקערורית ולכן נפל, ומאידך, הדשא חלק ולכן נפל, מה גם שברור הוא שבמילה "חלק" התכוונו עדי הנתבעות לכך שבדשא לא היו בורות למיניהם!. 36. העד האחרון שיש לנתח עדותו, הוא העד מר יונתן מן, שהיה אף הוא תלמיד בכיתתו של התובע בעת התאונה. עד זה הותיר עלי רושם אמין והעיד, כי הוא זה שפינה יחד עם תלמיד בשם מופז קורן את התובע ממקום הנפילה לכיתה. עד זה, לא ראה שום דבר חריג וגם לא שמע מהתובע, כי השקערורית "אשמה" בנפילתו. ב"כ התובע, אף לא שאל אותו, האם שמע, גם הוא, מהתובע את שהעיד נאור שאמר התובע לחבריו כ"תירוץ" למה נפל! עד זה, גם לא נשאל על ידי ב"כ התובע האם הבחין בשקערורית בדשא, הוא גם לא נשאל ביחס למיקום נפילת התובע. ככל הנראה נזהר ובצדק כנראה, ב"כ התובע, מלשאול שאלות שהתשובה עליהן לא תיטיב עם גירסת התובע! 37. לסיום הפרק העובדתי, לא נותר אלא לשוב ולקבוע, כי התובע לא הוכיח ולו במידה הדרושה במשפט אזרחי, כי אכן נפל כתוצאה משקערורית שהייתה במגרש. משבחר התובע להשליך כל יהבו על טענה זו ומשזו לא הוכחה, הרי שדין התביעה להידחות גם ללא שנדרש כלל לשאלה משפטית שהיא, האם בנסיבות האירוע קיימת חובת זהירות קונקרטית (שכן מושגית בוודאי שיש) והאם, הופרה חובת זהירות זו ואולם פטור בלא כלום, אי אפשר, ואתייחס בקצרה ולמעלה מן הצורך גם לשאלה המשפטית. השאלה המשפטית 38. הגענו לכלל מסקנה, שהתובע, אמנם נפל בחצרות בית הספר בעת משחק כדורגל , עוד קבעתי שהתובע לא הוכיח, כי נפל כתוצאה מכך שנתקלו ב"שקערורית" כלשהי בדשא. 39. עוד קבעתי, שאין קשר בין מצבו הרפואי של התובע לפני התאונה, לנפילתו , מכל מקום וגם אם יוכח קשר כזה , הרי שהתובע העיד שהמציא אישור רפואי שמותר לו לשחק כדורגל, ולפיכך, אין כלל נפקות לשאלה, מה ידע המורה לספורט בדבר מצבו הרפואי של התובע. 40. מדוע נפל התובע, זאת לא נוכל לקבוע, יתכן כי הדבר נבע מסרבול בתנועותיו, יתכן כי הדבר נבע מכובד משקלו, יתכן, כי הדבר נבע מסיבה אובייקטיבית אחרת, ואולם ברור שאין לכך כל קשר למצב הדשא. עוד קבעתי לעיל, שאין קשר סיבתי משפטי בין רשלנות המורה ביחס לאי הדרכת התובע לבין נפילת התובע, כשם שגם אין קשר בין אי נעילת נעלי ספורט לבין נפילתו, ומכל מקום, התובע לא טען לקשר סיבתי כזה, לא משפטי ולא עובדתי. 41. משחקי ספורט בכלל ומשחקי כדור-רגל בפרט, הינם משחקים הטומנים בחובם סיכונים מסויימים, כך קבע לדוגמא כב' הנשיא שמגר בע"א 715/79, גדעון דניאלי נגד אורט ישראל, נתניה פד"י ל"ה (2) 746 :"אך בעניננו מדובר במשחק כדורגל, אשר כשלעצמו- וגם כאשר הוא מתנהל על פי הכללים- כרוך בסיכונים מסוימים, שנוטלים על עצמם השחקנים המשתתפים. גם ללא התרגשות או מתיחות חורגת מהרגיל, תיתכן, באופן סביר, האפשרות, ששחקן אחד ידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים ייתקלו זה בזה, שחקן ייפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכדומה". כך, נקבע גם על ידי כב' השופטת ישראלה קרא גירון במסגרתו של ת.א 1503/3 (צורף לסיכומי הנתבעת 1) וכך, נקבע גם, על ידי כב' השופט דן גבאי בת"א (ת"א 3281/97 פדל לטפי אגבריה נגד עירית אום אל פאחם ואח'), אשר גם שם נפגע התובע בעת ששיחק כדורגל ומצטט שם השופט גבאי את פסק הדין המנחה לבחינת שאלת האחריות והרשלנות (ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש) וכדלהלן: "בפסק הדין המנחה לבחינת שאלת האחריות והרשלנות, ע"א 145/80 , ועקנין נ'המועצה המקומית בית שמש ואח' , פד"י ל,ז (1) 113, נאמרו ע"י כב' השופט ברק בעמ' 126 דברים יפים לעניינינו: "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי [מבחינה פיסית] הוא נזק שיש לצפותו [במישור הנורמטיבי]. אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש [הש' ויתקין בע"א 333/56 בעמ' 622] ובהמשך הדברים מוסיף כב' השופט ברק דברים רלבנטיים לענייננו, אשר יש בהם לשלול כל אחריות בנסיבותיו של מקרה זה, וכך בלשונו: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתם מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט- אם כמשתתף ואם כצופה -עשוי להיפע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו, וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור". "אני הולך לחזות במשחק כדורגל, אני יודע או צריך לדעת את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה". 15. בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד כרך מז (3) 345 נקבע בעמ' 349 כדלקמן : "אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת. בהולכנו למקום לפלוני, לא נדע אם נגיע אליו, לכל נזק יש שם ברפואה , אך לא לכל נזק יש שם אחראי במשפט, לא כל נזק שניתן לצפותו [באורח תיאורטי] המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית". 16.המקרה הנדון הינו דוגמא בה אין ולא יכולה להיות רשלנות מטעם הנתבעות, שכן רשלנות מעין זו לא הוכחה ומדובר במקרה ברור של לקיחת חלק בפעילות ספורטיבית ויש סיכון אפשרי וטבעי של פגיעה תוך כדי משחק עקב היתקלות בשחקן אחר ולא הוכחה כאמור הפרת חובת זהירות קונקרטית מטעם הנתבעות". סוף דבר התובע, לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח, כי אכן נפל כתוצאה ממעידה משקערורית במגרש. בשאר טענות התובע לרשלנות הנתבעות או מי מהן, לא מצאתי ממש, ומכל מקום, לא מצאתי קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי, בין רשלנות זו, וככל שהייתה, לבין נפילת התובע. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 705/78, רימון ואח' נגד מאוטנר ואח' פד"י ל,ד 550, 554 וכדלהלן: "המדובר כאן בתביעה אזרחית, וההכרעה בה נופלת על מאזן ההסתברויות .... תובע יכול להוכיח מעשים או מחדלים של הנתבעת שיש בהם כדי לגרום לנזק שנגרם לו , וכן יכול להוכיח שקיימת מידת סבירות גבוהה שלא היה נגרם לו נזק אלמלא אותם מעשים או מחדלים, אם הוכיח התובע שני אלה , אזי על הנתבע להוכיח שלא עשה את המעשים או המחדלים שהיה בהם כדי לגרום את הנזק, או עליו לסתור את הסבירות שהוכיח התובע לקשר הסיבתי הקיים בין המעשים או המחדלים לבין גרימת הנזק ובסופו של דבר יוכרע הדין עפ"י מאזן ההסתברויות לאור הראיות שהובאו בפני השופט. וזו ההלכה בכל התביעות האזרחיות". משזו המסקנה אליה הגעתי, אין צורך כלל לדון בשאלת חלוקת הנזק שבין הנתבעות. משכך, דוחה אני את התביעה. עם זאת ובשים לב להערותי באשר לעדויותיהם של אהרוני וגת , ובשים לב שהתביעה נדחתה עקב אי הרמת נטל הראיה, איני עושה צו להוצאות, ואולם, התובע ישא ביתרת האגרה הנדחית. תאונות בבית ספרפיצוייםדיני ספורט