תכנית מתאר מקומית - תביעה על פי סעיף 197

תכנית מיתאר מקומית - תביעה על פי סעיף 197

  1. העותרים, תושבי תל-אביב, מתגוררים בסמוך למיתחם שמוקם בו מחלף הידוע כ"מחלף וולפסון", בקירבת בית החולים וולפסון. המחלף נמצא בתחום פריסתה של תכנית מיתאר מקומית מס' 1940 (להלן – התכנית). התכנית אושרה בשנת 1991. לטענתם של העותרים, המחלף וכבישים הקשורים בו יביאו לכך שייגרמו מטרד רעש ומפגע קשה עם פתיחתו של המחלף. הסיבה היא שכבישים מסוימים הקשורים במחלף יימצאו בקירבה גדולה מאוד לבתים שבהם הם מתגוררים. העותרים גורסים, כי נתונה להם זכות לתבוע פיצויים בגין פגיעה שלא עקב הפקעה, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן – החוק). טענת העותרים היא שנפל פגם בהליך הפרסום בדבר אישורה של התכנית, שכן לא נעשה פרסום כדין על דרך תליית מודעות על לוחות המודעות. הפרסום נעשה באמצעות הודעות שנתלו על שלושה עמודי תאורה בסביבה. העותרים מבקשים שייקבע, כי בשל הפגם בהליך הפרסום טרם הגיע יום תחילת התכנית בכל הנוגע להגשת תביעה, כאמור. מכאן, שהם זכאים, על-פי השקפתם, להגיש תביעה על-פי סעיף 197 לחוק, יען כי טרם החלה תקופת ההתיישנות לגבי זכות תביעתם.
  2. העותרים 99-1 מתגוררים בבתים מסוימים המצויים ברחוב סומקן בתל-אביב. העותרים 122-100 מתגוררים בבית-דירות טורי ברחוב הגיחון 7-1, תל-אביב. בתיהם של העותרים גובלים בתחומה של התכנית. המחלף הנבנה בקירבת בתיהם יהיה חלק מדרך מהירה, שאמורה ליצור קשר בין נתיבי איילון לבין איילון דרום, באופן שיהיה ניתן להגיע בעתיד באמצעות הדרך המהירה מנתיבי איילון עד אשדוד. כבישים מסוימים, שהם חלק מתכנית המחלף, יימצאו בקירבה רבה לבתיהם של העותרים. המרחק בין בתי העותרים 99-1 לאחד הכבישים יהא 12 מטר בנקודה מסוימת. המרחק בין כביש אחר לצד הדרומי של ביתם של העותרים 122-100 הוא 11.5 מטר. עד שהחלו העבודות להקמת המחלף היה המרחק בין בתי העותרים לכבישים המצויים במקום גדול בהרבה.
  3. עתירה זו הינה השלישית במספר הבאה בפניי בכל הנוגע למחלף וולפסון. העותרים 99-1 הגישו בעבר עתירה (עת"מ 1090/00) שנדחתה בפסק-דין, שניתן ביום 7.8.2000. באותה עתירה נתבקש בית-המשפט לסגור את הכביש שנסלל בקירבת בתיהם של עותרים אלה מן הטעם שעל-פי התכנית אין לאפשר פתיחתו של אותו כביש לפני השלמתו של קיר אקוסטי, שאמור להיות מוקם בין הכביש לבין בתיהם. העותרים 122-100 הגישו הליך לבית-משפט השלום בתל-אביב ובו הוא התבקש ליתן צו-מניעה קבוע, שיאסור המשך עבודות פיתוח בכביש שנסלל בעבר ליד בתיהם וכן שיאסור פתיחתו של הכביש לתנועה. בית-משפט השלום, אשר בפניו הובאה אף בקשה למתן סעד זמני, קבע כי אין לו סמכות עניינית לדון והורה להעביר את ההליך לבית-המשפט לעניינים מינהליים על-מנת שיתברר כעתירה מינהלית. בפסק-דין מיום 4.9.2000 דחיתי את העתירה (עת"מ 1056/00). העובדות הנוגעות לאותן עתירות וטענות הצדדים מפורטות בהרחבה בשני פסקי-הדין שנתתי. איני רואה צורך לחזור על הדברים (פסקי-הדין צורפו כנספחים לתגובתה של המשיבה 3). הטענה המועלית על-ידי העותרים בעתירה זו לא הועלתה בהליכים הקודמים.
  4. על-פי התכנון המקורי, היה מחלף וולפסון אמור להיבנות כמחלף עילי, היינו בצורה של כבישים מוגבהים. עבודות שונות הכרוכות בביצוע המחלף נעשו מטעם המשיבה 3 החל משנת 1995. כך, למשל, בקירבת ביתם של העותרים 122-100 נסלל בשנת 1996 כביש כחלק מן התכנית של המחלף. באותה תקופה החלה התארגנות של תושבים המתגוררים ברחובות סומקן והגיחון, הם הרחובות שבהם גרים העותרים. התושבים התנגדו להקמתו של המחלף. בעקבות אותה פעילות הופסקו העבודות. העבודות אשר נעשו בשנים 1996-1995 בוצעו בשטח שמחוץ לתחום תחולתה של התכנית, בתחומה של תכנית סטטוטורית אחרת, החלה על שטח סמוך. בשלב מסוים הוחלט לשנות את צורת המחלף ממחלף עילי למחלף שיכלול כביש משוקע. המשיבה 3 המציאה מסמכים הכוללים התכתבות בין גורמים שונים אצל המשיבה 2 לבין ועד השכונה שבה מתגוררים העותרים, בכל הנוגע למחלף וולפסון ולהסתייגויות ממנו. כמו כן צורפו סיכומים של דיונים שבהם נטלו חלק אנשי המשיבות 2 ו3- ונציגי התושבים. מדובר במסמכים מן השנים 1995 ו1996-. ראוי לציין שהעותר 119 משה חיון (המתגורר ברחוב הגיחון 5) השתתף בדיון שנערך ביום 23.1.1996 (נספח 12 לתגובתה של המשיבה 3). לאור כל אלה מתחייבת המסקנה שהתושבים המתגוררים בסביבתו של המחלף המתוכנן ידעו כבר אז, היינו בשנים 1996-1995, על דבר הכוונה להקים מחלף. עם זאת אין אפשרות לומר כיום בוודאות שכל אחד ואחד מן העותרים, בהנחה שהתגורר אותה עת במקום, ידע במדויק על הכוונות להקים מחלף, בין מחלף עילי ובין בצורה משוקעת (למעט, כמובן, העותר 119). ביצוען של עבודות בתחום שעליו חלה התכנית החל בשנת 1999.
  5. על-מנת להבין את טענתם של העותרים נצטט עתה את הסעיפים 89, 117 ו119- של החוק, כנוסחו בעת אישורה של התכנית בשנת 1991:

"89. (א)   הודעה על הפקדת כל תכנית תפורסם ברשומות, בעתון בוקר ובעתון ערב הנדפסים בשפה העברית ובעתון בוקר הנדפס בשפה הערבית; ואולם במרחב תכנון שבו האוכלוסיה הערבית אינה עולה על עשרה אחוזים למאה תפורסם גם ההודעה השניה שבעתון בוקר – בשפה העברית.
(ב) הודעה כאמור בסעיף קטן (א) תפורסם גם במשרדי הרשויות המקומיות שמרחב התכנון שלהן כלול בתחום התכנית, ובאין רשות מקומית כאמור – במקום שנוהגים לפרסם בו הודעות פומביות בתחום התוכנית; כן תפורסם ההודעה על לוחות המודעות בשכונות הנוגעות בדבר.
117. הודעה על אישור תכנית לפי סימן זה ועל דחייתה תינתן ותפורסם בדרך שנותנים ומפרסמים הודעה על הפקדת אותה תכנית, והיא תינתן למי שזכאי לקבל הודעה על הפקדה כאמור.
119. תחילתה של תכנית שאושרה לפי סימן זה היא בתום חמישה עשר יום לאחר אישורה; אין חובה לפרסם את התכניות ברשומות".
התכנית הופקדה עוד בשנת 1982 ואין כל טענה כי נפל פגם באשר להליכי הפרסום הקשורים בהפקדה. העותרים לא הגישו התנגדות לתכנית. התכנית אושרה בשנת 1991. הודעה בעניין אישורה של התכנית פורסמה ברשומות ביום 8.12.1991. דבר אישורה של התכנית פורסם אף בשלושה עיתונים בימים 27.11.1991 ו29.11.1991-. לאור האמור בסעיף 119 לחוק, כנוסחו באותה עת, תחילתה של התכנית הייתה בתום 15 יום לאחר הפרסום ברשומות, היינו ביום 24.12.1991. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לא נעשה פרסום בדבר ההחלטה על אישור התכנית על לוחות המודעות בשכונות הנוגעות לעניין. לעומת זאת נעשה פרסום על דרך תליית מודעות על שלושה עמודי תאורה באזור הרלוונטי. סעיף 117 קובע, כי הודעה בדבר אישור תכנית (וכן דחייתה) תפורסם באותה דרך שבה מתפרסמת הודעה על הפקדת תכנית. מכאן טענתם של העותרים, שהליך הפרסום היה לקוי, מאחר שהודעות לגבי אישור התכנית נתלו על עמודי תאורה במקום שיוצגו על לוחות המודעות.
העותרים צירפו לעתירתם מכתב של עיריית תל-אביב (נספח ג לעתירה) שממנו ניתן ללמוד כי בשנת 1991 נמצאו לוחות מודעות עירוניים בקירבת בתיהם, בשכונות הנוגעות בדבר. לעתירה צורפו תצהירים של 28 עותרים מבין העותרים המתגוררים ברחוב סומקן (העותרים 99-1). בתצהירים, שהינם זהים, כותב כל אחד מ28- המצהירים, כי לא ראה הודעה בעניין התכנית על לוחות המודעות או במקום אחר בשכונה. לאור התוצאה שהגעתי אליה בסופו של דבר, לא ראיתי מקום להתייחס לשאלה מה המשמעות של אי-מתן תצהיר על-ידי מותר העותרים. יצוין, כי בתצהירים שהוגשו לתמיכה בעתירה אין כל התייחסות לשאלה מתי למדו העותרים לראשונה על דבר הכוונה להקים מחלף ומתי נודע להם בפועל על קיומה של התכנית.
6. עמדתם של המשיבים היא כי תלייתן של המודעות על עמודי התאורה קיימה את הדרישה שבסעיף 89(ב) לחוק לעניין פרסום על לוחות המודעות. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי בכל מקרה מועד תחילתה של התכנית היה בחלוף 15 יום מיום הפרסום ברשומות וכי אין חולקין כי פרסום זה אכן נעשה. בצד הטענה לגופו של עניין, היינו כי לא נפל פגם בהליך הפרסום, מוסיפים המשיבים ומעלים טענות סף אחדות, בין היתר בדבר שיהוי עילה ומיצויה.
7. החוק עבר שינויים אחדים לאחר שנת 1991, כולל תיקון מקיף בשנת 1995 (חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה1995-(להלן – תיקון 43)). החוק המקורי, שנחקק בשנת 1965, כלל הסדר בנושא של פגיעה על-ידי תכנית שלא עקב הפקעה
(פרק ט', סעיפים 202-197). הסדר דומה היה קיים עוד לפני חקיקת החוק, במסגרת פקודת בניין ערים, 1936 (ואף בפקודה קודמת, משנת 1921). התיקון משנת 1995 הביא לשינויים מסוימים בכל הנוגע לזכות האמורה. נמנה את העיקריים שבהם:
(א) תקופת ההתיישנות הוארכה משנה אחת מיום תחילת תוקפה של התכנית לשלוש שנים.
(ב) גדר הסמכות של שר הפנים להאריך את תקופת ההתיישנות שונה במידה מסוימת. בעבר היה השר רשאי להאריך את התקופה "אם היתה סיבה סבירה לכך". בתיקון 43 נקבע כי הסמכות האמורה נתונה לשר "מטעמים מיוחדים שירשמו" (השינוי צמצם את סמכותו של השר: בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים [1], בעמ' 792 מול אות השוליים ג).
(ג) הגופים המוסמכים להחליט על מתן הפיצויים השתנו. עד לתיקון 43 הייתה התביעה מוגשת לוועדה המקומית לשם החלטתה וזו הייתה חייבת למסור דוח לוועדה המחוזית. האחרונה הייתה מוסמכת לאשר את החלטתה של הוועדה המקומית או לשנותה. אם התביעה לא נתקבלה באופן מלא על-ידי מוסדות אלה, היה הטוען לפיצויים רשאי להגיש תובענה לבית-המשפט. תיקון 43 לחוק הביא לכך שהתביעה מוגשת גם כיום לוועדה המקומית, המוסמכת להחליט באשר לה. אם התביעה אינה מתקבלת במלואה ימונה שמאי מכריע. מי שנפגע מהחלטת הוועדה המקומית או מהחלטתו של השמאי המכריע, רשאי לערור בפני ועדת ערר. לוועדה זו יש סמכויות שונות, כולל סמכות למנות שמאי מכריע. כנגד החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד, לבית-המשפט לעניינים מינהליים, כאמור בסעיף 198(ח) לחוק (תיקון 43 לחוק קבע כי הערעור יוגש לבית-המשפט המחוזי; חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס2000- הביא להחלפת ההוראה ותחת בית-המשפט המחוזי בא בית-המשפט לעניינים מינהליים).
8. כפי שאסביר בהמשך, עמדתי היא כי אין העותרים יכולים להשיג את מבוקשם במסגרת עתירה זו. הדרך שעליהם לילך בה הינה זו של פנייה לשר הפנים בבקשה להארכת המועד להגשת תביעה על-פי סעיף 197 לחוק. יש לזכור כי הביקורת השיפוטית על החלטותיו של שר הפנים לפי החוק אינה נתונה בידי בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, אלא לבית-המשפט הגבוה לצדק: סעיף 10 סיפה של התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים (ובעבר ראו סעיף 255א(ב) של החוק). במצב דברים זה נראה לי, כי ראוי לגלות זהירות ואיפוק מיוחדים. תחילה אתייחס לשאלה המהותית שבמחלוקת, לאחר מכן אדון בכלל של בטלות יחסית והשלכותיו על המקרה דנא, ולבסוף אבחן בקצרה את טענות הסף.
9. כפי שעולה מהוראות החוק, קיימת חובת פרסום של החלטה על הפקדת תכנית ועל אישורה ברשומות, בעיתונים, במשרדי הרשות המקומית וכן על לוחות המודעות בשכונות הנוגעות בדבר (מאז שנת 1991 חלו שינויים קלים בכל הנוגע לחובת הפרסום בעיתונים. ראו סעיף 1א לחוק דהיום). תכניות המתקבלות על-פי החוק הינן בגדר חיקוק (ע"א 398/63 ליבוביץ נ' כץ [2]; ע"א 3213/97 נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה [3]). המחוקק הורה במפורש, משיקולים מעשיים, שאין קיימת חובה לפרסם ברשומות את התכניות עצמן (סעיף 119 סיפה כנוסחו בשנת 1991 וסעיף 119(ג) בנוסחו דהיום).
המטרה של הפרסום בדבר אישור התכנית הינה להביא לידיעה כי חל שינוי במצב המשפטי הנוהג, ובין היתר לפתוח את השער לתביעות לפי סעיף 197 לחוק. ניתן להעלות הרהורים שונים בדבר האפקטיביות של פרסום ברשומות ובעיתון יומי. למעשה, הדין יוצר, בלית ברירה, חזקה בדבר ידיעה. מבחינה זו ניתן לטעון שדווקא פרסום על לוחות המודעות בשכונות הנוגעות בדבר הינו אפקטיבי, במיוחד לגבי מי שאינו יודע דין, יותר מפרסום בעיתון וברשומות. מכל מקום, במקרה זה אין מדובר בסיטואציה שלא נעשה בה שום פרסום בשכונות הנוגעות בדבר. השאלה היא אם הפרסום על עמודי תאורה מקיים את הדרישה שבחוק לגבי פרסום על לוחות המודעות.
10. כפי שראינו (סעיף 5 לעיל), הודעות בדבר אישורה של התכנית פורסמו בעיתונות וברשומות בחודשים נובמבר-דצמבר 1991. תחילת תוקפה של התכנית היה ביום 24.12.1991 (בתום 15 יום מיום הפרסום ברשומות). השנים שחלפו מאז כניסתה של התכנית לתוקף והעובדה שבוצעו פעולות שונות על-פי התכנית מובילות בהכרח למסקנה שלא ייתכן כי התכנית תיפסל עתה (ראו, למשל, בג"ץ 465/93 י. טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה [4], בעמ' 629). העותרים היו ערים לכך שיקשה עליהם מאוד לקבל מבית-המשפט סעד בעת הזו בדבר בטלותה של התכנית, שדבר אישורה פורסם ברשומות בשעת 1991. זו, כפי הנראה, הסיבה שבגינה העותרים מסתפקים בסעד מצומצם יותר; בקשתם היא, בין היתר, שיוצהר כי המשיבים לא קיימו את הוראות החוק בכל הנוגע לפרסום דבר אישורה של התכנית על לוחות המודעות.
המטרה שאליה חותרים העותרים היא ברורה: תקופת ההתיישנות לעניין הגשת תביעה בשל פגיעה שלא עקב הפקעה מתחילה ביום תחילת תוקפה של התכנית: סעיף 197(ב) לחוק (בנקודה זו לא חל שינוי בחוק מאז שנת 1991). אם המועד האמור עדיין לא הגיע, יוכלו העותרים להגיש את תביעותיהם למשיבה 1, אף שלא עשו כן בעבר. השאלה הנשאלת היא אם בנסיבות העניין ראוי ליתן את הסעד המבוקש, המצומצם לכאורה.
לעניין זה מבקשים העותרים להיעזר בהלכה העוסקת בבטלות היחסית של המעשה המינהלי. לשיטתם, מכוח עיקרון זה אין צורך לקבוע שהתכנית בטלה, אלא ניתן להסתפק בתיקונו של הפגם שאירע בהליך המינהלי. ניתן לעשות כן, לגירסת העותרים, על דרך מתן הוראה עתה בדבר פרסום על לוחות המודעות כי התכנית אושרה. אף בלא הוראה, כאמור, ניתן לטעמם לקבוע כי מירוץ ההתיישנות לגבי תביעה לפי סעיף 197 לחוק טרם החל, אף שהתכנית נכנסה לתוקף עוד בשנת 1991.
11. ההלכה באשר לבטלות יחסית קנתה לה שביתה במשפט המינהלי הישראלי בתקופה האחרונה. דומה שאין טוב מאשר לצטט מדבריו של אחד מאבותיה של הדוקטרינה, כבוד השופט זמיר, באשר למהותה:
"ההלכה בדבר בטלות יחסית (שראוי היה לקרוא לה, לשם הדיוק, חוקיות יחסית) אומרת כי יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, בין שני מישורים: המישור הראשון – הפגם בהחלטה; המישור השני – נפקות הפגם.
במישור הראשון על בית-המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית-המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר את הסעד הראוי. השיקולים של בית-המשפט בשני המישורים שונים מאד: בכל מישור פועל בית-המשפט לתכלית שונה ובכלים שונים. ראו בג"ץ 2918/93 עיריית קרית גת נ' מדינת ישראל, בעמ' 848. לפיכך אפשר שפגם מאותו סוג, כגון הפרה של חובת ההתייעצות, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שבמקרה אחד הוא יוביל את בית-המשפט להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; במקרה שני הוא עשוי להוביל את בית-המשפט לביטול ההחלטה ממועד מסוים שבית-המשפט יקבע, אם בעבר ואם לעתיד. ואפשר גם, במקרה אחר, שבית-המשפט יקבע, על-אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם" (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל [5],
בעמ' 644-643, וכן ראו את פסקי-הדין הנזכרים שם ואת ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור בע"מ נ' מדינת ישראל [6] סעיף 13 לפסק-הדין).
12. על השאלה אם נפל פגם בהליך המינהלי לא ניתן להשיב באופן כוללני ומופשט בלא התייחסות לנסיבות ותוך התעלמות מן הסעד המבוקש. אבהיר הדברים באמצעות דוגמאות: נתאר לעצמנו שעותר מוכיח כי מוסד תכנון כלשהו נמנע באופן עקבי מפרסום דבר הפקדתן של תכניות על לוחות המודעות בשכונות הנוגעות בדבר. אם העותר יבקש לחייב את מוסד התכנון לדאוג לפרסום כאמור בעתיד לגבי תכניות חדשות, נראה שאכן בית-המשפט ייעתר לו. דומה, שתשובה זהה תינתן אם מתברר שנעשה, בדרך-כלל, פרסום על עמודי תאורה חרף העובדה שקיימים לוחות מודעות באזור הרלוונטי. ייתכן מאוד שתשובה אחרת תינתן אם הטענה מועלית לגבי מקרה קונקרטי שאירע בעבר, וכאשר הסעד המבוקש אינו מיועד להביא לתיקון דרך הפעולה של הרשות המינהלית בעתיד.
ניתן לטעון, כי תליית מודעות על עמודי תאורה הינה אפקטיבית יותר מהדבקה על לוחות המודעות העירוניים הכוללים הודעות מהודעות שונות ולא רק הודעות על-פי החוק. כמו כן ניתן לגרוס, כי אף אם לא קוימו דרישות החוק כלשונן ובאופן דווקני, הרי הפרסום על עמודי התאורה הוא קיום מקורב ומעשי של דרך הפרסום שקבע החוק (בדומה לדוקטרינה הנוהגת בדיני חוזים לגבי "ביצוע בקירוב": ע"א 289/78 אשד נ' לובר [7], בעמ' 20-19; ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' טייק [8], בעמ' 200-198).
13. מקרים שבהם נפל פגם בהליך המינהלי בכל הנוגע לפרסום הנדרש בתחום התכנון והבנייה, נדונו בעבר בבית-המשפט העליון. במקרה אחד היה מדובר באי-פרסום הודעה על דבר הפקדת תכנית בעיתון בשפה הערבית במרחב תכנון אשר שיעור האוכלוסיה הערבית שבו עולה על 10 אחוזים: בג"ץ 527/74 ח'לף נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון [9]. בית-המשפט העליון קבע באותו עניין כי הפגם שנתגלה הינו "...פגם היורד לשורש הענין" (שם, בעמ' 322) והחליט, ברוב דעות, לבטל את התכנית. במקרה אחר היה מדובר בהליכי תכנון לעניין הקמתה של שכונת מגורים ביישוב אריאל: בג"ץ 128/83 הרפז נ' ראש המינהל האזרחי ליהודה ושומרון [10]. במקום לא חל החוק, אלא ההסדרים הנוהגים ביהודה ובשומרון. בפרסום לגבי הפקדתה של התכנית דשם נפלו פגמים מספר: ראשית, נעשה פרסום בעיתון יומי אחד, בעוד שעל-פי הדין היה צריך לפרסם בשני עיתונים. שנית, הודעה על הפקדת התכנית, הכוללת התייחסות לזכות ההתנגדות, לא פורסמה במשרדי הרשות המקומית. בית-המשפט העליון נטה לדעה שהפגם הראשון הינו פגם טכני שאינו מביא לפסילתה של התכנית. מה שאין כן הפגם השני; פגם זה גרם, למעשה, לשלילת זכות ההתנגדות לתכנית, והוא שהביא לביטולה של התכנית שהותקפה בפני בג"ץ (השוו בג"ץ 362/82 חברת כ.א.ן. להנדסה ולבנין ולעבודות מתכת במחצבות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה [11], בעמ' 65-63).
לעומת זאת בעניין אחר שבא בפני בית-המשפט העליון היה מדובר בפגם של אי-פרסום דבר הפקדתה של תכנית על לוחות מודעות: בג"ץ 501/85 חייט נ' שר הפנים [12]. העתירה הוגשה כשנה לאחר אישורה של התכנית ולאחר שדבר האישור פורסם. בית-המשפט קבע כי אמנם נפל פגם בהליך, אך לא ראה מקום ליתן סעד בשל שיהוי. המקרים הנזכרים נדונו עוד לפני השתרשותו של הכלל בעניין בטלות יחסית.
14. סבורני כי מן ההיבט העקרוני, וממנו בלבד, יש טעם בטענותיהם של העותרים המבוססות על העיקרון הנזכר. משנעשתה ההבחנה בין הפגם שבהליך או שבהחלטה המינהלית לבין נפקותו של הפגם, בהחלט ייתכן שאותו פגם עצמו יוביל לתוצאות שונות במקרים נפרדים (ראו דברי כבוד השופט זמיר ברע"פ 4398/99 הנ"ל [5], סעיף 11 לעיל). על-פי אותו קו מחשבה, ייתכן שבית-המשפט יימנע במקרה מסוים מביטולה של ההחלטה המינהלית, כך שזו תעמוד על כנה, אך בעת ובעונה אחת ייתן סעד שיש בו, למעשה, תיקון של הפגם שנתגלה (ראו והשוו ע"א 1842/97 עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ [13], במיוחד דברי כבוד הנשיא ברק בעמ' 23-22). ברם אפשר שבהזדמנות אחרת יוביל אותו פגם לביטולה של ההחלטה המינהלית. על-כן איננו פוסלים את האפשרות שבמקרה ראוי יקבע בית-המשפט כי תכנית שנתקבלה לפי החוק הינה בת-תוקף מבחינה מסוימת חרף פגם שנפל בה או בהליכי פרסומה, אך עם זאת יורה על תיקונו של הפגם. אולם דעתי היא שנסיבות המקרה הנוכחי צריכות להוביל לדחייתה של העתירה, במיוחד לאור אחת החלופות העומדות לרשות העותרים. כפי שיוסבר, החלופה הראויה הינה זו של פנייה לשר הפנים על-מנת שיאריך את המועד להגשת תביעה על-פי סעיף 197 לחוק. יש להניח, כי אם וכאשר תוגש בקשה כזו לשר, יעלו המשיבים טענות דומות לטענות הסף שהועלו על-ידיהם בעתירה זו. מכוון אני בעיקר לטענת השיהוי. אי לזאת, נראה לי לנכון להימנע מהתייחסות נרחבת לטענות הסף ומקביעה נחרצת באשר להשלכותיהן.
15. כפי שכבר נאמר, התכנית נכנסה לתוקף ביום 24.12.1991, לאחר שחלפו חמישה-עשר יום מעת הפרסום ברשומות על דבר אישורה. מאז חלפו שנים לא מעטות. המחלף אמנם טרם הוקם, אך המשיבה 3 ביצעה פעולות שונות לשם בנייתו, ובין השאר נסלל כביש מסוים בקירבת בתי העותרים 99-1 וכביש אחר סמוך לבתיהם של
העותרים 122-100. הצבענו על כך שהתושבים בסביבה התארגנו לפני שנים מספר, ופעילותם הביאה לכך שהוחלט להקים במקום כביש משוקע כחלק מהמחלף במקום מחלף עילי. משמע, התושבים ידעו בשלב כלשהו על הכוונות להקים מחלף. אכן, אין ודאות שכל אחד ואחד מן העותרים ידע על כך, אך קיימת סבירות גבוהה שהם אכן ידעו (כפי שצוין, אין ספק שהעותר 119 ידע על האמור). עם זאת עצם הידיעה על הכוונה להקים מחלף אינה מובילה בהכרח למסקנה שהתושבים ידעו ומתי ידעו על התכנית הסטטוטורית, אשר היא הבסיס לטענתם בדבר פגיעה המצדיקה פיצוי לפי סעיף 197 לחוק. במילים אחרות, יש להבחין בין ידיעה על ביצוען של עבודות (מכוחה של תכנית) לבין ידיעה על קיומה של תכנית. אם נתייחס לתקופה שמעת סלילת הכביש הנמצא בקירבת ביתם של העותרים 122-100, הרי מדובר בכארבע שנים (הסלילה בוצעה בשנת 1996). על-כן טענת השיהוי הינה בעלת משקל נכבד.
16. טענה אחרת שיש לה אופי מקדמי היא הטענה כי העותרים מיצו את עילתם. טענה זו מכוונת בעיקרה נגד העותרים 99-1, והיא קשורה לעתירה הקודמת שהגישו (עת"מ 1090/00). באותו מקרה טענו העותרים, כי על-פי התכנית (קרי, תכנית 1940 נושא הליך זה), אין לאפשר פתיחה של כביש שנסלל בקירבת בתיהם, כל עוד לא נבנה במקום קיר אקוסטי. המשיבים גורסים, כי אין לאפשר עתה לעותרים להשיג על התכנית, כאשר בהליך הקודם הם עצמם הסתמכו עליה ויצאו מנקודת הנחה כי היא בתוקף. אף טענה זו הינה טענה נכבדה. עם זאת איני רואה צורך להכריע בה, משום שכאמור דעתי היא שעל העותרים לנקוט דרך אחרת שכבר צוינה, היינו בקשה משר הפנים להארכת המועד להגשת תביעה על-פי סעיף 197 לחוק.
17. באופן תאורטי ניתן להצביע על שתי דרכים חלופיות שהעותרים היו יכולים לנקוט במקום פנייה לבית-המשפט המינהלי. ראוי לזכור, כי אפילו השיגו העותרים את מבוקשם בעתירה זו, לא היה בכך כדי ליתן בידם את עיקר מבוקשם, שהרי הם מעוניינים בקבלת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק. מכאן, שהם היו יכולים לנקוט אחת משתי דרכים:
(א) הגשת תביעה לפיצויים לוועדה המקומית. במסגרת אותה תביעה ייתכן שהם היו יכולים לטעון כי נפל פגם בהליך אישורה של התכנית – הוא הפגם בנוגע לאי-פרסום על לוחות המודעות – וכי על-כן טרם החל מירוץ ההתיישנות. הליכה בדרך זו הייתה בבחינת התקפת עקיפין, שחסרונותיה עמה. ספק גדול בעיניי אם זו הדרך הראויה בנסיבות המקרה. נוטה אני לדעה שדווקא הדרך האחרת היא הדרך הנכונה.
(ב) שר הפנים מוסמך להאריך את תקופת ההתיישנות הנקובה בסעיף 197(ב) לחוק. מה יותר טבעי מאשר פנייה לשר להאריך את התקופה בשל הפגם שנתגלה, לטענת העותרים, בכל הנוגע לפרסום – וביתר דיוק אי-פרסום – דבר אישורה של התכנית על לוחות המודעות?! לעניין זה נזכיר, כי גדר הסמכות של השר שונה במסגרת תיקון 43 לחוק (ראו סעיף 7 לעיל). השינוי הביא לצמצום סמכותו של השר (בג"ץ 7250/97 הנ"ל [1], הנזכר בסעיף 7 לעיל). מאחר שהתכנית נכנסה לתוקף עוד בשנת 1991, יחול הדין הקודם (ראו והשוו המקרה שנדון בבג"ץ 7250/97 הנ"ל [1]).
18. ההליכה בנתיב שבו ביקשו העותרים ללכת הינה מלאכותית ועלולה ליצור בעיות מבעיות שונות. נציג מקרה בעייתי אחד: יש להניח שבמהלך השנים, מאז שנת 1991 ועד היום, חל שינוי במצבת הבעלות על דירותיהם של העותרים ושל אחרים המתגוררים בסביבה, אשר מצבם דומה לזה של העותרים. אילו נתקבלה עתירתם של העותרים, ייתכן שהיה נפתח פתח לבעלי הזכויות דהיום להגיש תביעות לפי סעיף 197 לחוק אף שלא היו בעלים בשנת 1991. האם יביא הדבר לשלילת זכויות של אלה שהיו זכאים לתבוע בשנת 1991, או שתהא זכות תביעה הן לאלה והן לאלה? אף מכך ניתן להסיק שהדרך הנכונה הינה זו שצוינה, כלומר פנייה לשר הפנים על-מנת שיאריך את המועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק. לעומת זאת הדרך שנקטו העותרים היא עקיפה בלתי ראויה של סמכותו של השר, אשר לו הוקנתה הסמכות בעניין, והוא שצריך לשקול את השיקולים הרלוונטיים לעניין הארכת מועד (לסוגיה אחרונה זו ראו את בג"ץ 7250/97 הנ"ל [1]).
19. מטרתם הסופית של העותרים היא לקבל פיצוי בגין פגיעה שלא עקב הפקעה, בהתאם לסעיף 197 לחוק. הליקוי בהליכי פרסום שעליו הם הצביעו – היינו, תליית הודעות על עמודי תאורה במקום על לוחות מודעות – אינו כה משמעותי עד שיצדיק התערבות של בית-המשפט לעניינים מינהליים. דברים אלה נכונים במיוחד על רקע הזמן הרב שחלף מאז שדבר אישורה של התכנית פורסם ברשומות. אם ברצונם של העותרים לפתוח פתח להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק, עליהם לפנות לשר הפנים על-מנת שישקול אם להאריך את המועד להגשת תביעותיהם. מאחר שזה המהלך הראוי, לא ראיתי לנכון לקבוע עמדה סופית והחלטית בכל הנוגע לטענה המהותית ולטענות הסף, משום שהדבר היה עלול דווקא להכביד על האפשרות הנתונה לעותרים להשיג את מבוקשם.
20. אשר-על-כן הנני מחליט לדחות את העתירה. העותרים יישאו בשכר טרחת עורך-דין לזכות המשיבות 1 ו2- בסכום של 5,000 ש"ח ובאותו סכום לזכות המשיבה 3.
ניתן היום, ד' באדר תשס"א (27.2.2001), בנוכחות הצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרשנות תכנית מתאר

  2. פרסום הפקדת תכנית מתאר

  3. ביטול תוקף תכנית מתאר מקומית

  4. ביטול תכנית מתאר בגלל מסמך כוזב

  5. זכות לתבוע פיצויים בגין תכנית מתאר

  6. פגיעה במקרקעין עקב תכנית מתאר מקומית

  7. תכנית מתאר מקומית - תביעה על פי סעיף 197

  8. תוך כמה זמן אפשר להגיש התנגדות לתכנית מתאר

  9. מה עושים אם הועדה המחוזית לא אישרה תכנית מתאר ?

  10. עתירה מנהלית לאשר תכנית בינוי בהתאם לתוכנית מתאר

  11. עתירה בהחלטת הוועדה המחוזית לתת תוקף לתוכנית מתאר

  12. סמכות בית משפט לעניינים מנהליים תוכנית מתאר ארצית

  13. האם תכנית מתאר ארצית מפורטת נחשבת ל"תכנית מפורטת" ?

  14. התנגדות לתכנית מתאר מקומית שמטרתה איחוד מגרשים בהסכמת הבעלים

  15. בבסיס תפקידיו של מוסד תכנון לקדם תכנונים ריאליים אשר ייתכנותם גבוהה

  16. החלטת שמאי מכריע כי אין הבדל בייעודי הקרקע בין התכנית המתארית לבין התכנית המפורטת

  17. יש להתייחס לתכניות מתאר שונות הבאות זו אחר זו כתכניות נפרדות לעניין תביעת פיצויים

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון