1. התובעים הגישו תביעה לצו מניעה קבוע. כתב התביעה אשר נוסח כפי הנראה על ידי התובעים עצמם, אינו מנוסח כראוי ולא נאמר בו באופן מפורש ומפורט מהו הסעד המבוקש. יחד עם זאת, במשתמע, מקריאת כתב התביעה עולה, כי מבוקש על ידם לאסור על הנתבעים להפעיל חניון לאוטובוסים, משרד להסעות והצבת מיכל סולר לתידלוק האוטובוסים. 2. התובעים מתגוררים בדירה בקומה שנייה בבית משותף הנמצא ברח' יוספטל 149/4, והידוע כגוש 13095 חלקה 17ח' בצפת. הנתבע מס.2 (להלן "הנתבע") מתגורר באותו בנין בקומה הראשונה. 3. בכתב תביעתם טוענים התובעים, כי הנתבעים באמצעות הנתבע, הקימו על שטח של כ-500 מ"ר על מקרקעין בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, חניון לאוטובוסים של נתבעת מס.1 (להלן "הנתבעת"). בנוסף, העמידו מיכל סולר לתידלוק האוטובוסים אשר מכיל 3,000 ליטר סולר. הוצבה מכולה על החלקה המהווה רכוש משותף של הצדדים המשמשת כמשרד (בסיכומיהם ויתרו התובעים על הטענה, כי מדובר ברכוש משותף, וצמצמו טענתם, כי החלקה גובלת עם ביתם). לטענת התובעים, המשך הפעלת המשרד והחניון, הסעת האוטובוסים במקום ותידלוק האוטובוסים ממיכל הסולר בשכונת מגורים, גורמים לפגיעה באיכות הסביבה, זיהום האויר ופגיעה חמורה בבריאות התובעים וילדיהם. התובעים טוענים בנוסף, כי הנתבע מפעיל את החניון לרכב ציבורי ללא רשיון עסק, ולא ניתן לקבל רשיון עסק באזור מגורים שם מצוי החניון. 4. בכתב הגנתם מכחישים הנתבעים את טענות התובעים וטוענים, כי המכולה אינה מוצבת על רכוש משותף, מיכל הדלק נלקח על ידי חברת הדלק וחניית המכוניות נעשית בשטח ציבורי שמחוץ לרכוש המשותף. לטענתם, לא קיימת כל פגיעה בתובעים או בבריאותם. אין במקום חניון ציבורי. 5. בתצהיר עדות ראשית של התובעת נאמר, כי התובעת רכשה את הדירה בשנת 85 בשכונה שקטה. השקט והשלווה הם שהביאו אותה לרכוש את הדירה במקום זה, ולקבוע בו את מקום מגוריה. לאחר תקופה מסויימת, הנתבע רכש דירה בצמוד לדירתם של התובעים והקים חברה להסעות. לאחר ששיפץ את דירתו הוא פתח בה משרד להסעות, שם הוא מרכז את כל עסקיו. בנוסף הוצבו במקום מיכלי סולר המשמשים לתידלוק כלי הרכב המיועדים להסעות. המקום הפך ממקום שקט ונעים, למרכז הומה ורועש. מגיעים למקום כלי רכב, לרבות אוטובוסים ומיניבוסים וכלי רכב נוספים השייכים לנתבעים, במשך כל שעות היום והלילה. הרכבים משמיעים רעשים, הנהגים משוחחים ביניהם בקולי קולות באמצעות מכשירי קשר אלחוטיים, כלי הרכב פולטים עשן וריח והחיים הפכו לגהינום. התובעים פנו לכל הגורמים המוסמכים, אך ללא הועיל. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת, כי מול הבית ישנו מחנה צבאי, אך טענה כי אין בו תנועה של מכוניות נכנסות ויוצאות. הכביש אליו נכנסים למחנה נמצא כ-100 מטרים מהבית. 6. מלכה מרים, אחותה של התובעת, מתגוררת באותו בנין בו גרה התובעת. על פי עדותה (בתצהיר עדות ראשית), אל המשרד אותו מנהל הנתבע מגיעים במשך כל שעות היום והלילה כלי רכב של הסעות, אשר משמיעים רעשים ופולטים עשן וריח. כתוצאה מכך, היא נאלצת להגיף את החלונות והתריסים בבית, כדי לא לשמוע את הרעש. הרעש אף מפריע לשתי בנותיה הקטנות לישון בצהריים, וגם בשעות הלילה. בחקירתה הנגדית אמרה, כי החלונות של המטבח ושל חדר השירותים בדירתה פונים לכיוון החניון של הנתבעים. היא איננה שומעת רעשים מהמחנה הצבאי או רעשים מכיוון תחנת כיבוי האש הנמצאת בסמוך. קיים כביש מפריד בין דירתה לבין אלה. לדבריה, היא יוצאת מביתה בשעה 7.30 בבוקר, וחוזרת בשעה 16.00. הרעש מהמכוניות מכיוון החניון נשמע עד מועד יציאתה מהבית, ובשובה מעבודתה החל מהשעה 16.00. לדבריה, בשעות הלילה הרעש איננו מפריע לה. באשר לרעש בשעות הצהריים העידה, כי ידוע לה על כך, ממה שסופר לה על ידי בנותיה, איתן היא משוחחת בטלפון במשך היום. 7. לוי שמחה, אמה של התובעת, הגישה תצהיר עדות ראשית ובו נאמר, כי אל המשרד המנוהל על ידי הנתבעים מגיעים במשך כל שעות היום ללא הפסקה כלי רכב של עסקי ההסעות של הנתבעים, לרבות בשעות מנוחה ביום ובלילה. בשעה שכלי הרכב מגיעים נשמע רעש מחריש אוזניים ממנועי כלי הרכב, ואח"כ משיחותיהם של הנהגים המשוחחים במכשירי קשר. מדובר באוטובוסים, מיניבוסים וטרנספורטרים, הגורמים לרעש פיח ועשן במשך כל שעות היממה. בחקירתה הנגדית העידה, כי אינה יודעת קרוא וכתוב, וכי אינה יודעת מה כתוב בתצהיר, והוסיפה כי באה להעיד על כך, שאלפסי עשה לה צרות ורעש של מכוניות. לדבריה, לא נשמעים במקום רעשים מהבסיס הצבאי או מתחנת מכבי האש הנמצאת במקום, נשמע רק הרעש מהמכוניות של הנתבע. 8. התובע, אבי חיון, הצהיר בדומה לתובעת, כי האוטובוסים אשר מגיעים למקום במשך כל שעות היום והלילה משמיעים רעשים, ונגרם רעש גם משיחות קולניות של הנהגים בינם לבין עצמם באמצעות מכשירי קשר אלחוטיים. בנוסף הצהיר, כי הרכבים פולטים עשן וריח. החיים הפכו לגהינום. בחקירתו הנגדית אמר, כי הוא עובד בכיבוי אש, בתחנה הממוקמת במרחק של 50 מ' מביתו. לדבריו, תחנה זו איננה גורמת לרעש. כך גם ביחס למחנה הצבאי הנמצא בסמוך. 9. הנתבע העיד (בתצהיר עדות ראשית), כי הסכסוך בינו לבין התובעים החל לאחר שהתובע חדל לעבוד אצלו כנהג. הוא עבד כנהג מחליף במשך 6 שנים, ומעולם לא בא בטענה כלשהי ביחס לניהול משרד ההסעות במקום. עוד נאמר בתצהיר, כי הנתבע מחזיק ברשיון עסק כחוק אותו קיבל מעירית צפת, אשר מתחדש כל 6 חודשים. הוא מחזיק גם ברשיון ממשרד התחבורה. המבנה שהוקם על ידו, הוקם על פי היתר כדין ובהסכמת התובע. לגרסתו, אין כל מפגע או פגיעה כלשהי באיכות חייהם של התובעים. האזור המדובר מיועד להקמת מבנים למלאכה זעירה. הוקמה בין היתר, תחנת כיבוי אש. הרעש ממכוניות הכיבוי עולה בהרבה על הרעש מהמכוניות של הנתבעים. אין במקום מגרש חניה לאוטובוסים, פרט למכונית איתה הנתבע מגיע לביתו. מגרש החניה של העסק נמצא במקום אחר, ב"עמק התכלת". בלילות, כל נהג מחנה ליד ביתו את כלי הרכב בו הוא נוסע. אין תנועה של לקוחות במקום, ההזמנות נעשות בטלפון. בחקירתו הנגדית אמר הנתבע, כי התובע עבד אצלו במשך 6 שנים, משנת 86 ועד 1992 כנהג מחליף. בהמשך העיד, כי הוא מניע אוטובוס אחד בלבד בשעה 7.00 בבוקר, ובשעה 16.20 הוא נועל את האוטובוס. נהגים אשר יוצאים לארועים מחנים את כלי הרכב ליד ביתם. נהג אחד מתגורר בחצור והשני בטובא. ביחס לחניון ב"עמק התכלת" העיד, כי הוא מצוי במרחק של 6 ק"מ מביתו, ולפיכך אינו יכל להחנות שם את האוטובוס בו הוא נוסע. לעיתים חונים במקום אוטובוסים נוספים, בחניה ציבורית בשטח ירוק של העיריה. העיריה ציפתה את המקום באספלט, והוא משמש כחניון ציבורי. גם מכוניות של התובעים ובני משפחותיהם חונות בה. הנתבע הציג רשיון (נ/1), אשר נתקבל בכפוף להסתייגויותיהם של התובעים, נוכח העובדה, כי אין בו חותמת של הקופה, ליד הסכום לתשלום. בנוסף, הוצג רשיון להפעלת משרד להסעות מיוחדות באוטובוסים, אשר הונפק על ידי משרד התחבורה ובתוקף עד ליום 31.12.98 (נ/2). כתובת המשרד הנקובה ברשיון, בכתובתו של הנתבע. 10. עדת ההגנה, הגב' אסתר שחרור העידה (בתצהיר עדות ראשית), כי היא גרה כ-30 שנה בשכונת יוספטל בסמוך לביתם של התובעים. לגרסתה, אין במקום כל מפגע או נזק, כפי שטוענים התובעים. לדבריה, היא נוהגת לתלות כביסה בגינה בסמוך לשטח המריבה, ולא נגרם כל נזק מהקירבה לאותו שטח. עוד היא מציינת, כי אין כל רעש במקום, פרט לרעש של המכוניות בתחנת כיבוי האש ורעש ממכוניות צבאיות הנכנסות ויוצאות למחנה הסמוך. באופן כללי היא מעידה, כי אין ממש בטענות התובעים ביחס לפגיעה באיכות החיים. חייה וחיי משפחתה לא נפגעו מקיומו של משרד ההסעות והנלווה לכך. בנוסף הצהירה, כי עירית צפת הכשירה את המקום למגרש חניה. מגרש החניה משרת גם את הדיירים הגרים במקום, מבלי שהדבר יפריע או יהווה מפגע. בחקירתה הנגדית הוסיפה, כי תחנת כיבוי האש נמצאת במרחק של כ-50 מ' מביתה, והבסיס הצבאי נמצא במרחק של כ-200 מ'. מדי פעם נשמעים רעשים מהבסיס, וכך גם מתחנת כיבוי האש. לדבריה, היא אינה שומעת רעש של אטובוסים, ולא כל הזמן הנתבעים מניעים את האוטובוסים. בנוסף אמרה, כי בעלה מדי פעם עובד אצל הנתבע. 11. ציפורה שחרור העידה מטעם הנתבע (בתצהיר עדות ראשית), כי היא גרה מעל ביתם של הנתבעים, במקביל לביתם של התובעים. לדבריה, היא אינה שומעת כל רעש ואין פגיעה באיכות חייה וחיי בני משפחתה. משרד ההסעות אינו מהווה כל מפגע. המבנה המשמש כמשרד, הוקם על שטח הנמצא בבעלותה. אילו היה בוקע רעש מהמשרד, לא היתה מאפשרת את קיומו במקום. לדבריה, הרעשים היחידים הנשמעים במקום, הם של מכוניות כיבוי האש ושל מכוניות היוצאות מהמחנה הצבאי. בחקירתה הנגדית אמרה, כי היא יוצאת מביתה בשעה 7.30 בבוקר, וחוזרת בשעות הצהריים. לפני צאתה, נשמעים רעשים של אוטובוסים, אך אין בכך משום מטרד. השטח עליו הוקם המשרד נמסר על ידה לנתבע, בתמורה לגג שקיבלה מהנתבע. הנתבע מחנה אוטובוסים במרחק של מספר מטרים מביתה. 12. לבקשת הצדדים, נערך ביקור במקום, בו נראה מגרש המרוצף באספלט, ועליו מבנה המשמש כמשרד. הבית המשותף בו מתגוררים שני הצדדים, נמצא בין רח' יוספטל לבין החניון. לדירת התובעים שתי כניסות. כניסה אחת מרחוב יוספטל, וכניסה נוספת מכיוון החניון. הכניסה ברח' יוספטל היא כניסה משותפת למספר דיירים, ודרך כניסה זו נכנסים לחדרי השינה ולסלון. הכניסה מצד החניון מובילה למטבח ולשירותים. כמו כן נראה על שפת המגרש מיכל דלק. דיון ומסקנות. 13. ב"כ הנתבעים טוען, כי יש לדחות את התביעה לאור סעיף 9(5) ו-9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, המחייבות ציון העובדות המהוות את עילת התובענה, וכן פירוט הסעד המבוקש. מן הראוי היה, שטענה זו תועלה כטענה מקדמית לפני הדיון לגופו. התובעים אינם מיוצגים, ואכן כפי שציינתי נפלו מספר פגמים באופן שבו נוסח כתב התביעה. יחד עם זאת, אין המדובר בפגמים היורדים לשורש כתב התביעה, כפי שיפורט להלן. תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי יש לציין בכתב התביעה העובדות העיקריות המהוות עילת התובענה ואימתי נולדה. העובדות שהועלו על ידי התובעים בכתב התביעה מקימות עילה, הן על פי סעיף 44 לפקודת הנזיקין בעילת מטרד ליחיד, והן על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין בדבר הפרת חובה חקוקה, שכן נטען, כי הנתבעים מפעילים חניון לאוטובוסים ולרכב ציבורי ללא היתר כדין (ס.9 ו-10(ב) לכתב התביעה). אין חובה על פי התקנות לציין בכתב התביעה סעיפי חוק עליהם מבוקש להתבסס. התובעים לא ציינו בכתב התביעה אימתי נולדה עילת התביעה. ציון עובדה זו חשוב במיוחד, כאשר נטענת טענת התיישנות, ואין זה המקרה. גם פגם זה לא הועלה בקדם המשפט, והוא תוקן על ידי התובעים, אשר צרפו מסמכים מהם ניתן להסיק, כי העילה נולדה בחודש ינואר 96 או סמוך למועד זה, המועד שבו פנו לראש העיר בצפת ודרשו "סילוק מפגע בטיחותי ותברואתי" (נספח ג' לתצהיר גילוי מסמכים מטעם התובע). 14. תקנה 9(6) אינה רלוונטית. עניינה סמכותו של בית המשפט לדון בתביעה. הכוונה היא כנראה לתקנה 9(7), על פיה יש לציין את הסעד המבוקש. כפי שכבר ציינתי, התובעים מבקשים צו מניעה קבוע, אך לא הגדירו במדוייק מה יכלול צו זה. ניתן להסיק מתוך כתב התביעה, כי מבוקש על ידם להפסיק את הפעלת משרד ההסעות של הנתבעים, הפעלת חניון לאוטובוסים והצבת מיכל סולר לתידלוק האוטובוסים. לפיכך נדחית הטענה, לפיה יש לדחות את התביעה בהיבט הפרוצדורלי. הפרת חובה חקוקה. 15. השאלה הראשונה המתבקשת הינה, אם החוק מחייב קבלת רשיון לחניון לאוטובוסים. אין חולק, כי אין לנתבעים רשיון עסק להפעלת חניון לאוטובוסים, לא נטען על ידם, כי רשיון כזה מצוי ברשותם. הוכח כי בפועל חונים אוטובוסים בחניון. די לעיין בתמונות שצורפו כדי להיווכח, כי חונים במקום מספר אוטובוסים ומניבוסים. גם הנתבע אישר בעדותו, כי "לעיתים חונים במקום אוטובוסים נוספים בחניה ציבורית בשטח ירוק של העיריה." צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה-1995 קובע, מהם העסקים הטעונים רישוי. מעיון ברשימת עסקים אלה עולה, כי הצו מחייב קבלת רישוי לחניון כלי רכב בשטח מעל 500 מ"ר (ס.8.6(ב) לצו). התובעים לא הוכיחו, כי החניון שבו מחנים הנתבעים כלי רכב, ואשר משמש גם לחניית כלי רכב של דיירים במקום, שטחו עולה על 500 מ"ר. בכתב התביעה נטען, כי מדובר בשטח של כ-500 מ"ר, אך לא הוצגו ראיות המוכיחות את שטחו של החניון. מכאן, שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח, כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה המחייבת אותם לקבל רישוי להפעלת חניון לאוטובוסים. 16. הנתבעים הציבו במקום מיכל דלק המשמש לתידלוק האוטובוסים. לא יכל להיות ספק בכך, כי הצבת מיכל דלק לתידלוק אוטובוסים מחייבת קבלת היתר. הנתבע לא הוכיח ואף לא טען, כי יש בידו רשיון כחוק להציב במקום מיכל דלק. סעיף 2.2 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשל"ג-1973 קובע, כי אחסון דלק בכמויות המפורטות בתקנות רישוי עסקים (אחסנת נפט) התשל"ז-1976 מחייב קבלת רישוי. תקנות רישוי עסקים (אחסנת נפט) קובע בתקנה 2, כי התקנות לא יחולו על אחסנת נפט בכמות של פחות מ-450 ליטר נפט סוג א', או פחות מ-2,200 ליטר נפט סוג ב' או ג', או פחות מ-2,200 ליטר נפט סוג ב' ו-ג'. מכאן עולה, כי על כמות העולה על הכמויות דלעיל, יש צורך בקבלת היתר. בכתב התביעה טוענים התובעים, כי מיכל הסולר הנמצא במקום מכיל 3,000 ליטרים. מעיון בכתב ההגנה עולה, כי סעיף 7 מוכחש בהכחשה גורפת ונטען בו, כי מיכל הדלק נלקח על ידי חברת הדלק. אין כל התייחסות לכמות הדלק (הסולר) שהמיכל מכיל. מכאן נראה לי, כי יש להסיק, כי הנתבע איננו מכחיש את העובדה שהמיכל מכיל 3,000 ליטר, ויש לראות עובדה זו כמוכחת. כפועל יוצא מהאמור לעיל יש לקבוע, כי הצבת מיכל הדלק (ראה פרוטוקול ביקור במקום, והתמונות שהוצגו על ידי התובעים, נספחים לתצהיר עדות ראשית של התובעת), נעשה שלא כדין וללא היתר כמתחייב. 17. הנתבעים מפעילים עסק של עסקי הסעות. הוכח, כי המשרד פועל על פי היתר של משרד התחבורה, וכן על פי רשיון לניהול עסק מטעם עירית צפת (נ/1 ו-נ/2). התובעים אמנם טענו, כי אין ברשיון חותמת הקופה, משמע, אין הוכחה כי האגרה שולמה, ואולם לצורך הדיון בהליך שבפני נראה לי, כי חתימת ראש העיר על הרשיון מעידה, כי אכן ניתן לנתבעים היתר לנהל עסק להסעת נוסעים. מדובר בפגם פרוצדורלי בהיתר, ואין בו כדי לשלול את עצם הנפקת הרשיון. מכאן יש לקבוע, כי עסק ההסעות פועל כחוק. 18. סעיף 63 לפקודת הנזיקין קובע, יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה. היסוד הראשון הינו, אי קיום חובה המוטלת על פי חוק. הוכח, כי הצבת מיכל הדלק נעשתה ללא היתר ומכאן, שהתקיים היסוד הראשון. היסוד השני הינו, כי החיקוק לפי פירושו הנכון נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר. נראה לי, כי חוק רישוי עסקים והצווים שנקבעו על פיו, לרבות צו רישוי עסקים (עסקים טעונים רישוי) נועד להגן גם על התובעים אשר מתגוררים בסמוך למקום שבו מוצב מיכל הדלק. מטבע הדברים, קבלת היתר להצבת מיכל דלק מחייב בדיקה בטיחותית של הצבתו, הנזק או הסיכון שהוא עלול לגרום לסובבים, ובמקרה זה לתובעים. לפיכך מתבקשת המסקנה, כי החוק והצו המחייבים רישוי להצבת מיכל דלק, נועד גם לטובתם ולהגנתם של התובעים. היסוד השלישי הינו, כי הפרה של החיקוק גרמה לתובעים נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו נתכוון החיקוק. גם בעניין זה נראה לי, כי הצבת מיכל דלק ותידלוק אוטובוסים ללא פיקוח של רשות מוסמכת, בהכרח יוצרים סיכון לסביבה. די בכך כדי לקבוע, כי התקיים גם היסוד השלישי בסעיף 63 לפקודה. עוולת מטרד ליחיד על פי סעיף 44 לפקודת הנזיקין. 19. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבעים, כי כדי להוכיח מטרד שהינו רעש ו/או של זיהום אויר, יש להזקק לחוק למניעת מפגעים התשכ"א-1961. לאור העובדה, שהתובעים לא הציגו ראיה אובייקטיבית, המעידה על הרעש או על זיהום האוויר הנטען על ידם, לא הוכחו המטרדים הנטענים. אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים קובע, כי הפרה של הוראות החוק, כדין מטרד ליחיד על פי פקודת הנזיקין. אין פירושו של דבר, כי לא ניתן להוכיח מפגע על פי החוק למניעת מפגעים, או מטרד של רעש או זיהום אויר על פי פקודת הנזיקין, אלא באמצעות הקריטריונים שנקבעו בחוק למניעת מפגעים, שהם קריטריונים אובייקטיבים הניתנים למדידה. מדובר בשתי עילות תביעה נפרדות, עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין, עילת מטרד ליחיד, ועילת תביעה נוספת על פי החוק למניעת מפגעים. 20. סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים התשכ"א-1961 (להלן "החוק" או "החוק למניעת מפגעים") קובע כדלקמן: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר מכל מקור שהוא אם הוא מפריע או עשוי להפריע לאדם המצוי בקירבת מקום או לעוברים ושבים." סעיף 5 לחוק קובע: "השר יתקין בתקנות כללים לביצוע הסעיפים 2-4, בין השאר רשאי לקבוע מהם רעש... חזקים או בלתי סבירים." סעיף 10 לאותו חוק קובע: "בכל הליך משפטי לפי חוק זה - (1) מפגע שנקבע כחזק או כבלתי סביר בתקנות לפי סעיף 5, חזקה שהוא עשוי לגרום הפרעה לאדם המצוי בקירבת מקום, כל עוד לא הוכח הפוכו." מהוראות החוק הנ"ל עולה, כי הנטל להוכיח כי מדובר ברעש חזק או בלתי סביר, הינו על התובעים, ומשהוכחו עובדות אלה, קיימת חזקה שמפגע זה עשוי לגרום להפרעה למי שגר בקירבת מקום כל עוד לא הוכח אחרת. דהיינו, הנטל לסתור חזקה זו מוטל על הנתבעים. מספר פסקי דין נקבע, כי הוכחת עצמת הרעש והקביעה אם הוא חזק או בלתי סביר, אינה בהכרח באמצעות מדידה מדוייקת של עוצמת הרעש על פי התקנות שהותקנו לעניין זה [תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) תשנ"ג-1992]. ניתן להוכיח את עוצמת הרעש גם בדרכים אחרות כמו עדויות של הסובלים מהרעש (ע"פ 151/84 פ"ד ל"ט(3)1). מפסק הדין עולה בבירור, כי אין להטיל על נפגע ממפגע של רעש, הנטל לבצע מדידות מדעיות, או להציג חוות דעת מומחה הכרוכה בהוצאה כספית על מנת לקבוע כי הרעש חזק או בלתי סביר. מלאכתו של בית המשפט אמנם קלה יותר כאשר מוצגת בפניו חוות דעת של מומחה אשר קובע כי הרעש עולה על הקבוע בתקנות, אך אין פירושו של דבר שללא חוות דעת לא ניתן להוכיח קיומו של רעש בלתי סביר (שם ע.10-11 לפסק הדין). מכאן, שעצם העובדה שלא הוגשה חוות דעת או ראיה אובייקטיבית להוכחת הרעש הנטען, אין בה כדי להביא רק בשל כך לדחיית התביעה. יש להכריע בשאלה, אם ממכלול הראיות שהובאו ניתן לקבוע כי הרעש הנגרם מהאוטובוסים החונים ליד ביתם, הינו רעש חזק או בלתי סביר, באופן שהוא מהווה מפגע על פי החוק למניעת מפגעים, ו/או מטרד ליחיד כמשמעותו בפקודת הנזיקין. 21. סעיף 44 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "(א) מטרד ליחיד הוא שאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם..." 22. ממכלול הראיות שהובאו עולה, כי על החלקה המרוצפת באספלט חונים מספר אוטובוסים של החברה, אשר מתודלקים במיכל הסולר הנמצא במקום. כמו כן, ישנו משרד ממנו מנהל הנתבע את עסקי ההסעות. באשר לעוצמת הרעש הנגרמת כתוצאה מתנועתם של כלי הרכב בעת שהם מגיעים לחניה וחונים שם, ובעת שהם מתחילים בנסיעתם הובאו בפני שתי גרסאות סותרות. מצד האחד העידו התובעים ועדים המקורבים להם. העידו אמה ואחותה של התובעת. על פי עדויות אלה, מדובר ברעש בלתי נסבל הנגרם בכל שעות היממה, כאשר התובעים הצהירו כי חייהם הפכו לגהינום, בשל הרעש המטריד את מנוחתם. מנגד העידו הנתבע ועדי הגנה, המקורבים לנתבע. בעלה של גב' אסתר שחרור עבד בתקופות מסויימות אצל הנתבע. ציפורה שחרור מסרה לנתבע מקרקעין בעסקת חליפין בינה לבינו, עליו הוקם החניון תמורת שימוש בגג דירתו של הנתבע. מתקבל הרושם, כי התגייסו שתי מחנות יריבות, כל אחת כדי לתמוך בגרסת הצד המקורב לו, כאשר העדים משני הצדדים מושפעים מקשריהם המשפחתיים או העסקיים עם הצד שלהוכחת גרסתו באו להעיד. באופן כללי ניתן לומר, שגם עדי התביעה וגם עדי ההגנה היו מגמתיים ועדויותיהם היו נגועות בהגזמה רבה. התובעים והעדים מטעמם מתארים את הרעש, כבלתי נסבל אשר הפך את חייהם לגהינום, והנתבעים שוללים כל רעש שהוא מכלי הרכב אשר נכנסים לחניון ויוצאים ממנו. סביר להניח, כי האמת נמצאת אי שם בין שתי גרסאות מוגזמות וקיצוניות אלה. 23. מטבע הדברים, כלי הרכב ובמיוחד אוטובוסים מרעישים. הם מרעישים כאשר המנוע מופעל ובעצם נסיעתם. כך גם אותם נהגים אשר עושים שימוש בכלי הרכב, כאשר הם מדברים ביניהם, באמצעות מכשירי קשר. השאלה היא, אם רעש זה מהווה הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של התובעים, בהתחשב במקומם וטיבם, כמתחייב מסעיף 44 לפקודת הנזיקין, או אם הרעש הינו חזק ובלתי סביר על פי החוק למניעת מפגעים. 24. החניון והמשרד של הנתבעים אינם מצויים בלב שכונת מגורים, כפי שטוענים התובעים, אלא בקצה שכונת מגורים שבה מצוי הבית המשותף בו מתגוררים הצדדים, הגובל בצד אחד בבתים משותפים נוספים, ובצד שני בחניון, במחנה צבאי ובתחנת כיבוי אש. ניתן להניח, כי רעש מסויים בוקע גם מהתחנה לכיבוי אש וגם מהמחנה הצבאי, כפי שהעידו הנתבע ועדי ההגנה. מצד שני הנתבע הצהיר, כי: "במקום אין מגרש חניה לאטובוסים, רק למכונית אשר איתה אני מגיע לבית. מגרש החניה של המשרד נמצא ב"עמק התכלת", בלילות כל נהג מחנה את מכוניתו ליד ביתו..." הצהרה זו התבררה כבלתי מדוייקת בלשון המעטה. בתמונות שהוצגו נראים מספר אוטובוסים ומיניבוסים החונים בחניון. התובעים העידו, כי אוטובוסים נכנסים ויוצאים גם בשעות היום וגם בשעות הלילה, והנתבע אישר, כי הנהגים העובדים בשירותו יוצאים גם לארועים בשעות הערב. עובדה זו מוכיחה, כי אכן האוטובוסים יוצאים מהחניון וחוזרים אליו גם בשעות היום וגם בשעות הערב והלילה. אף שנראה לי כאמור, שהתובעים הגזימו בתיאור שמסרו ביחס לעוצמת הרעש, אם חונים במקום כמות גדולה של אטובוסים, ולא אוטובוס אחד כפי שהעיד הנתבע, כי אז עלולה חניית האוטובוסים בחניון להוות מטרד ומפגע. האוטובוסים חונים במרחק של מטרים ספורים מביתם של התובעים, וקירבה זו לדירתם מעלה אפשרות סבירה, שאכן יש בכך כדי להוות מטרד אשר מונע מהתובעים הנאה סבירה מהמקרקעין שבבעלותם. 25. הואיל ובצו מניעה עסקינן, מן הראוי לבחן גם את מאזן הנוחות, אם כי הצדדים לא טרחו לטעון בעניין זה. הנתבע העיד, כי האוטובוסים חונים בדר"כ במקום אחר, ב"עמק התכלת", וכי רק הוא מחנה את האוטובוס עליו הוא עובד בחניון. אם כך, לא יגרם לנתבע כל נזק, אם ינתן צו המתיר לו להחנות אוטובוס אחד ליד ביתו בחניון, ויתר האוטובוסים שבבעלותו יחנו בחניון ב"עמק התכלת". כך יווצר איזון בין אי הנוחות שתגרם לנתבעים מצו מניעה האוסר עליהם באופן גורף להחנות כלי רכב ליד ביתו של הנתבע, לבין אי הנוחות שתגרם לתובעים אם תדחה הבקשה כולה. לא שוכנעתי, כי עצם הפעלת משרד להסעות והחניית כלי רכב קטנים יותר דוגמת מיניבוסים וטרספורטרים מהווים מטרד או מפגע, אם כי כל אדם סביר היה מעדיף שליד ביתו לא יהיו רעשים והפרעות כלשהם. ואולם, ההפרעה והרעש מקיומו של המשרד והחניית כלי רכב שאינם אוטובוסים, אינם מגיעים לדעתי במקרה זה, לכדי מטרד כהגדרתו בפקודת הנזיקין, או מפגע כהגדרתו בחוק למניעת מפגעים. לאור כל האמור מסקנתי הינה, כי יש לקבל את התביעה בחלקה באשר התובעים הוכיחו במידה הדרושה, כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה בהצבת מיכל סולר ללא היתר, וכי השימוש בו הנתבעים עושים בחניון ליד ביתם של התובעים מהווה מטרד על פי הגדרתו בפקודת הנזיקין, ומפגע על פי החוק למניעת מפגעים. ניתן בזה צו מניעה כדלקמן: א. נאסר על הנתבעים להציב בחניון או בסמוך לו מיכל דלק על סוגיו השונים, לרבות סולר, בניגוד לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשל"ג-1973 ותקנות רישוי עסקים (אחסנת נפט) התשל"ז-1976. ב. נאסר על הנתבעים להחנות אוטובוסים בחניון, למעט חניית אוטובוס אחד. הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאותיהם בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום האמור ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום י"ז באלול, תשס"ב (25 באוגוסט 2002) בהעדר הצדדים. ברכה סמסון, שופטת רישיון עסקעסק ללא רישיוןרכבחניון