1. מבוא התובע, יליד 1967, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.6.94 כשהוא כבן 27.  כתוצאה מהתאונה, נפגע התובע באופן קשה, איבד את הכרתו והובהל לבי"ח "ברזילי" באשקלון, כשהוא סובל בין היתר מפגיעת ראש קשה, שברים באף ובארובות העיניים, שברים בעצמות הלחיים והלסת, שבר בבסיס הגולגולת וקרע במעי. לאחר טיפול ראשוני במחלקה הכירורגית בבי"ח "ברזילי", הועבר התובע למחלקה הנוירוכירורגית בבי"ח "סורוקה" בבאר שבע, שם בוצע ניתוח ראש והוכנסה קנולה לשמירת נתיב אויר פתוח. מהמחלקה הנוירוכירורגית הועבר התובע למחלקת א.א.ג והוא שוחרר מבי"ח ביום 10.7.94, כעבור 15 ימי אשפוז, להמשך טיפול במרפאות החוץ של בית החולים.   אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה הינה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. המחלוקת מתמקדת בשעור הפיצויים שיש לפסוק לתובע.   תיק זה התנהל בפני כב' השופט סטרשנוב, והועבר לטיפולי, בהסכמת הצדדים, לאחר שהוגשו הסיכומים, בעקבות החלטת בית המשפט העליון ברע"א 1297/01 - לצורך השלמת שמיעת הראיות והשלמת הסיכומים.   2. הנכות הרפואית: בתיק זה מונו מספר מומחים רפואיים; בתחום הא.א.ג, הנוירולוגיה, פה ולסת, רפואה פנימית, פלסטיקה ועיניים. המומחים קבעו את שיעור נכותו של התובע כדלקמן:   א. בתחום אף אוזן וגרון מונה ד"ר משה הראל, שקבע כי לתובע נגרמה פגיעת ראש ופנים קשה, אשר בעקבותיה עבר 9 פעולות ניתוחיות לתיקון שברים בעצמות הגולגולת והפנים. המומחה קבע כי לתובע נותרה נכות בשעור 20% בגין פגיעה באוזן הפנימית שגורמת לסחרחורות, ופגיעה בשיווי משקל, וכן 5% בגין אובדן חוש הריח. לגבי התלונות בגין הטנטון, לא קבע המומחה נכות.   לאחר שניתנה חוות הדעת הראשונה של ד"ר הראל, אושפז התובע וטופל בשל דלקת בסינוסים ונותח בחודש ינואר 2000.   בחוות דעת משלימה שניתנה ביום 29.1.02 על ידי ד"ר הראל, בעקבות טענתו של התובע להחמרה, ציין המומחה כי מאז בדיקתו הקודמת אושפז התובע ארבע פעמים נוספות, ונותח שלוש פעמים בגין דלקות חוזרות בסינוסים עם התפשטות הדלקת לארובות העין.   הטיפולים שעבר התובע החל מאוקטובר 99' מפורטים בחוות דעתו של המומחה כדלקמן: "באוקטובר 99...עקב דלקת בסינוסים עם נפיחות ובלט עין ימין. טופל שמרנית עם אנטיביוטיקה לוריד...בדצמבר 99, עקב אפיזודה דומה, אך חמורה יותר, אושפז בא.א.ג באיכילוב...טופל באנטיביוטיקה לוריד למשך 10 ימים...אשפוז נוסף באותה מחלקה בינואר 2000, לצורך ביצוע ניתוח אנדוסקופי של הסינוסים האתמואידיליים מימין, מתוך ניסיון לפתור את בעיית הזיהומים החוזרים...לאחר כשנה של שקט, הופיעה אפיזודה דלקתית דומה בעין ימין. אושפז שוב בא.א.ג. באיכלוב, הפעם למשך כחודש. הדלקת הייתה קשה יותר מהפעמים הקודמות. תחת טיפול אנטיביוטי מסיבי לוריד, מצבו החמיר, ועבר שוב ניתוח אנדוסקופי מימין....במהלך שלאחר ניתוח זה, עקב שיפור איטי מדי, הועלה חשד שנותרו מוקדי זיהום בסינוסים...ולכן נותח שוב בשיטה פתוחה כשבועיים לאחר הניתוח הקודם.   במסגרת הסדר פשרה בין הצדדים ולאחר שהתובע נבדק שנית על ידי המומחה בעקבות טענתו על החמרה והחלטת ביהמ"ש העליון - הוסכם להעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה הנוספת של התובע בגין זיהום בסינוסים על 10%.   בסה"כ הנכויות הרפואיות שנקבעו על ידי המומחה בתחום א.א.ג. הן בשעור 31.6%. ב"כ הנתבעת טוען שיש להפחית מהנכות הרפואית שנקבעה, ואילו ב"כ התובע טוען שיש להוסיף על הנכות הרפואית שנקבעה.   ב"כ הנתבעת טוען שיש להפחית 10% מהנכות שנקבעה בגין הפרעות בשיווי משקל. בעניין זה מסתמך ב"כ הנתבעת על חקירתו של המומחה שציין בעמ' 36 לפרוטוקול שאדם שסובל מהפרעות בשיווי משקל חייב בהודעה למשרד התחבורה בעניין נהיגה, והעובדה שהתובע לא דיווח ולא התלונן על הפרעות כאלה מצדיקה להפחית נכות זו ולהעמידה על 10% בלבד.   ב"כ הנתבעת טוען שהמסקנה היחידה המתבקשת מכך שהתובע לא דיווח לרשויות על מגבלה רפואית כלשהי היא, כי הוא לא סבל מכל מגבלה בתחום זה.   לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה, בחקירות של התובע ושל המומחה אני סבורה שאין מקום להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו. העובדה שהתובע לא דיווח על מגבלותיו למשרד הרישוי היא חמורה כשלעצמה. יחד עם זאת עובדה זו כשלעצמה איננה מהווה ראיה להיעדר נכות רפואית.   מה שבהחלט ניתן ללמוד מכך הוא שמדובר בנכות רפואית שספק באיזו מידה היא תפקודית או מגבילה את התובע באופן מעשי. התובע לא יכול להחזיק את החבל משני קצותיו. לא יתכן שהתובע יטען מצד אחד שמדובר בקשיים בשיווי משקל וסחרחורות בשיעור 20% נכות שהם תיפקודיים, שאם כך היה הדבר, הרי ללא ספק היה הדבר גורם לו למגבלה של ממש גם בשעת הנהיגה. ב"כ התובע טוען שיש מקום להוסיף 10% נכות על הנכות הרפואית שקבע המומחה בגין תלונותיו של התובע על טינטון. בחוות דעתו דן המומחה בתלונות התובע בדבר טינטון, וקובע כי בהעדר ליקוי תחושתי עיצבי בטונים הגבוהים, כדרישת התקנות, לא ניתן להתייחס לתלונה כאל תלונה מוכחת. המומחה אומנם העיד כי ישנם מקרים נדירים בהם קיים טינטון ללא ירידה בשמיעה, אבל הסביר ונימק שמקרה זה בו לתובע אין כל ירידה בשמיעה ואין כל אינדיקציה אובייקטיבית שתומכת בתלונתו של התובע - אין מקום להעניק נכות בגין טינטון. המומחה שמע את טענותיו של התובע ולא התרשם שזה המקום להוסיף אחוזי נכות בגין טינטון. חוות הדעת מנומקת היטב, ויש לקבל את הסברו של המומחה שלצורך הענקת אחוזי נכות בגין טינטון יש צורך בהוכחה נוספת מעבר לתלונה סובייקטיבית, דבר שלא היה מצוי במקרה זה.   לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שאין מקום להעניק אחוזי נכות נוספים בגין הטינטון.   לפיכך בנסיבות אלה אני קובעת שהנכות הרפואית המשוקללת בתחום א.א.ג. בשיעור 31.6% - תישאר על כנה, כאשר לגבי שיעור הנכות התפקודית בתחום זה, אתייחס בהמשך.   ב. בתחום הנוירולוגי מונה פרופ' מנחם שדה, אשר העריך תחילה את פגיעתו הקוגניטיבית של התובע בגין אובדן זיכרון ותלונות על כאבי ראש בשיעור 20%ואולם לאחר שנודע לו כי לאחר התאונה סיים התובע לימודי תואר שני בהצלחה - הפחית המומחה את הנכות והעמידה על 10% נכות לצמיתות.   בנוסף קבע כי לתובע נותרה נכות רפואית נוספת בשעור 10% בגין הפרעה תחושתית ביד שמאל, שאינה היד הדומיננטית שלו. בסה"כ הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה בתחום הנוירולוגי עומדת על 19%.   ג. בתחום פה ולסת מונה ד"ר אלי סימון, אשר קבע שבעקבות התאונה בוצע לתובע קיבוע של שברים בעצמות הפנים ובלסתות באמצעות פלטות אשר הביאו לאיחוי טוב של השברים, וכי כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע אובדן של שן 24. במהלך עדותו, אישר המומחה כי אכן נגרם לתובע שבר בלסת שגורמת לכאבים עליהם מתלונן התובע, ואשר מצדיקים הענקת נכות בשיעור של 5%.   המומחה אישר בעדותו כי אכן נעקרו לתובע 3 שיניים כתוצאה מהתאונה. ב"כ הנתבעים טוען כי אין על כך ראיות אולם כאשר מדובר בבחור צעיר, אשר העיד כי כך היה ולא הוכח שהיו לו פגיעות קודמות בשיניים סביר לקבל בעניין זה את עדותו של המומחה ולהעניק נכות נוספת בשיעור 0.75% בגין אובדן שלוש שיניים, ובסה"כ 5.75%.   ד. בתחום הרפואה הפנימית מונתה ד"ר יונה דרמנסקי-אבני, אשר קבעה כי בעקבות התאונה בוצע לתובע ניתוח עקב הימצאות דם חופשי בבטן, וקרעים במעי הדק, ונותרו לו הידבקויות בבטן שגורמות לו מידי פעם לחסימה זמנית וכאבי בטן, בגינם העריכה את נכותו בשעור 10%.   ה. בתחום הפלסטי מונה פרופ' רפאל שפיר, שקבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע צלקת החוצה את הקרקפת לרוחבה, צלקת לרוחב הסנטר, צלקת מעל הטבור, וצלקת על ירך שמאל, בגינם העריך את נכותו האסטטית בשעור 10%, וקבע כי יש להעניק לו 10% בגין הצלקות בקרקפת ובסנטר. בסה"כ 19% נכות משוקללת, בתחום הפלסטי.   ו. בתחום רפואת העיניים - מונה פרופ' יובל יסעור, שקבע כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה בתחום זה.   סה"כ נכותו הרפואית של התובע היא : א.א.ג - 31.6%, נוירולוגי - 19%, פה ולסת - 5.75%, פנימי - 10%, פלסטי - 19%. בסה"כ: 61.9% .     3. נכותו התפקודית של התובע הלכה פסוקה היא, כי הנכות הרפואית נקבעת על ידי מומחים רפואיים והיא משמשת בעיקר לצורך קביעת שיעור הכאב והסבל, ואולם נכותו התפקודית של תובע נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם למידת הפגיעה שגורמת הנכות הרפואית לתפקודו של התובע.   בית המשפט קובע את שיעור הנכות התפקודית בהתאם לגילו, עברו, מגבלותיו, מקצועו של התובע, ומידת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע לעתיד. לעיתים פגיעה קלה באופן יחסי תגרום לנכות תפקודית גבוהה, ומנגד ייתכן ונכותו התפקודית של מי שנפגע קשה בתאונה תהיה נמוכה. (ראה ע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י' עמ' 1050).   ישנם מקרים שקיים פער, לעתים פער של ממש, בין מגבלותיו של הנפגע מבחינה רפואית הבאות לידי ביטוי בדרגת הנכות הגבוהה שנקבעה לו, לבין יכולתו של אותו נפגע להמשיך ולתפקד, לעבוד ולקיים את עצמו כמעט כמו בעבר. (ראה דברי כב' השופט לוין בע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690).   בית המשפט צריך לבחון את יכולתו של התובע להסתגל למצב החדש, ולבחון באיזו מידה נפגעה או עלולה להיפגע פרנסתו בעתיד בהתאם לכישוריו.   שעה שלתובע נקבעו מספר נכויות רפואיות בתחומי רפואה שונים, הנכות הרפואית נקבעת ע"י סיכום משוקלל של כל הנכויות, וכדי להחליט ולקבוע מה שיעור נכותו התפקודית של התובע, מחובתו של בית המשפט לבדוק ולבחון תחילה כל נכות בפני עצמה ולקבוע מהי מידת התפקודיות של נכות זו. לאחר שקלול כל הנכויות התפקודיוית של התובע, יש לבדוק מהי מידת השפעתן על הפסד כושר ההשתכרות.   יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792: "...בצד קביעת הנכות הרפואית, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו בעתיד של התובע, אם התובע טוען להפסד כזה. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. בין הנתונים המסייעים לבית המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה. לנכות זו, המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה על כושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיילקח בחשבון..."   גם לאחר שנקבעת הנכות התפקודית יש מקרים רבים ששעור הנכות התפקודית אינו זהה לשעור הפסד כושר ההשתכרות של הנפגע. יש להבחין בין שני מושגים אלה. נכות תפקודית היא אומנם נכות שמפריעה או שעלולה להפריע לאדם לתפקד בחיי היום יום, אך היא לא בהכרח משפיעה באותו יחס על הפסד כושר ההשתכרות של התובע.   בדיקת מידת התפקודיות של הנכויות הרפואיות שנקבעו: א. בתחום א.א.ג. - הנכות הרפואית בתחום א.א.ג. הועמדה כאמור על 31.6%, כאשר היא מורכבת מתלונה לגבי סחרחורות ושווי משקל (20%), פגיעה בחוש הריח (5%), וזיהום בסינוסים (10%). ב"כ התובע טען כי לנכות הרפואית הגבוהה יש השפעה רבה על השתלבותו של התובע בשוק העבודה, על אף נתוניו הגבוהים, וכי יש לקבוע שנכותו התפקודית גבוהה בהרבה.   לא מצאתי כי לפגיעה בחוש הריח השלכה תיפקודית, ולא מצאתי כל תלונה מצד התובע במשך כל השנים מאז התאונה בעניין זה. מאידך, לסחרחורות ולאיבוד שיווי משקל, על בסיסם נקבעה לתובע נכות של 20%, משמעות תפקודית לפחות בחלקה, גם כאן לא הוכח שהתובע סובל מכך באופן משמעותי בשנים האחרונות. לגבי ההחמרה במצבו של התובע, דהיינו לעשרה אחוזי הנכות הנוספים שהוענקו לתובע בעקבות הזיהום בסינוסים, יכולה להיות השלכה על איכות חייו של התובע, אם הוא יסבול בעתיד מהתפרצות חוזרת ונשנית של דלקת הסינוסים. יש להביא זאת בחשבון כי המומחה לא שלל לחלוטין אפשרות שהבעיה תחזור על עצמה, אם כי הוא קבע שהסבירות לכך נמוכה.   לאור כל האמור, יש מקום לקבוע ש- 20% מתוך הנכות הרפואית בתחום זה היא נכות תפקודית שעלולה להפריע ולהגביל את התובע בחיי היום יום.   ב. בתחום הנוירולוגי. הנכות הרפואית הועמדה כאמור על 19% בתחום הנוירולוגיה. ב"כ התובע טוען שיש לקבוע כי הנכות התפקודית גבוהה יותר בשל העובדה שלטענתו על אף שהתובע הצליח לאחר התאונה לסיים תואר ראשון ותואר שני בהצטיינות, הרי שהוא נתקל בקשיים לעשות את עבודת התיזה המהווה תנאי הכרחי להמשך לימודי הדוקטורט.   ב"כ התובע טוען כי מדובר בנכות רפואית מאוד משמעותית שהשלכותיה התפקודיות גבוהות בהרבה, והיא שמנעה ממנו להשלים את לימודי הדוקטורט ועל כן יש לקבוע שלתובע נותרה נכות תפקודית גבוהה מהנכות הרפואית.   ב"כ הנתבעת טוען לעומת זאת, כי העובדה שהתובע הצליח לאחר התאונה לסיים לימודיו בציונים כה גבוהים ובהצלחה, מלמדת על כך שנכותו התפקודית נמוכה בהרבה מנכותו הרפואית.   אין ספק שפגיעתו של התובע הייתה קשה, ונכותו הנוירולוגית היא תפקודית, ודאי כאשר מדובר באדם שכישוריו השכליים והמחשבתיים דרושים לעבודתו היום יומית, להבדיל מעובד כפיים. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע נפגע שעה שהיה בראשית לימודיו, בשנה השנייה ללימודי התואר הראשון. הוא הצליח לסיים את התואר הראשון בהצטיינות. הוא המשיך מיד בלימודי תואר שני וסיים אותם בהצטיינות יתרה. אני סבורה שנתונים אלה בהחלט מספיקים ומלמדים על יכולותיו הגבוהות של התובע שהמשיך לעבוד כמרצה באוניברסיטה, הרבה אחרי התאונה. מקובל עלי שההשקעה שנדרשה מהתובע לצורך כך הייתה גבוהה מהרגיל, אם כי הוא הוכיח שהיא אפשרית לגביו. התובע ניסה לטעון כי הוא פוטר מעבודתו באוניברסיטה אך ורק בשל העובדה שלא נכנס למסלול מחקר ועריכת דוקטורט (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 20-21) ואולם, התובע לא הראה ולא הוכיח שהיו מצידו נסיונות לבצע את עבודת הדוקטורט, ונסיונות אלה כשלו, בשל מגבלותיו כתוצאה מהתאונה, הוא אף לא הוכיח שהוא נרשם ולא התקבל. וכך הוא מעיד בעמ' 18 - 17 לפרוטוקול: "נרשמתי לתואר שני במינהל עסקים במסלול שהוא ללא תיזה וזאת מתוך תחושה שלי שיהיה לי קשה לסיים את המחקר, לאחר שנתיים ניגשתי למחקר, פניתי לפרופ' מחרז שהוא ראש המחלקה וביקשתי ממנו שנעשה ניסיון משותף לעריכת מחקר, וזה כשל, לאחר מכן פניתי לד"ר וקשטיין וגם איתו לא הצליח, לאחר מכן פניתי לפרופ' נוסף וזה לא הצליח. שנתיים ניסיתי להיכנס למחקר וזה לא הצליח...היקפי החומר רבים יותר וכאן טמון הקושי מבחינתי. מאחר ואני סובל מבעיית ריכוז, זיכרון ויכולת לחשוב חשיבה אינטגרטיבית מה שצריך כדי לארגן את הדברים ובזה נכשלתי...לפני התאונה יכולתי להבין דברים ברמה מופשטת ולאחר התאונה מצאתי את עצמי צריך לעשות סיכומים וזה הקשה עלי...יכולת ההבנה שלי לגבי דברים מופשטים נכשלה, ניסיחתי במשך שנתיים וראיתי שאני צריך לסכם חומר והלכתי לאיבוד בהיקפי המידע והתבלבלתי ולא יכולתי להתמודד עם היקפי החומר..." לטענתו, קיים הבדל מהותי בין לימודי קורסים במסגרת תואר ראשון ושני לבין עבודת התיזה. זאת בשל העובדה שבמחקר היקפי החומר רב יותר והתובע נדרש ליכולת מחשבה אינטגרטיבית ומופשטת יותר. בטיעוניו אלה מנסה ב"כ התובע להתבסס על עדותו של פרופ' זאב צחור, נשיא המכללה האקדמית ספיר, שאכן ציין שלצורך עשיית עבודת תיזה נדרש מאמץ ברמה אקדמית אחרת. ואולם, התובע לא הרים את נטל ההוכחה בעניין זה. איש לא מנע ממנו להתחיל בעבודת הדוקטורט, שאם היה עושה כן והיה מצביע על הקשיים שנקרו בדרכו ואשר נובעים מהתאונה, ואשר הם מנעו ממנו להמשיך לימודיו לקבלת תואר דוקטור - ייתכן וטענותיו היו מוצדקות יותר. אך לא כן הדבר כאשר מדובר בספקולציה גרידא מבלי שנעשה ניסיון כלשהו מצד התובע.   לכן אני סבורה שאין מקום לייחס את העובדה שהתובע לא המשיך לימודיו לקבלת תואר דוקטור כנובעת מהנכות שנגרמה לו בתאונה, ובוודאי שאין מקום לקבוע שהפסקת עבודתו באוניברסיטה נובעת מהעובדה שהוא לא התפנה ללימודי הדוקטורט.   נראה שהסיבה להפסקת עבודתו באוניברסיטה שונה. כבר בתחילת חקירתו הנגדית הודה התובע, כי התרחש ארוע שכלל לא קשור לתאונה ולעבודת הדוקטורט, אירוע שהביא להפסקת עבודתו באוניברסיטה. מדובר באירוע, שבגינו הועלה חשד שהתובע קיבל סכום כסף כשוחד אותו דרש מסטודנטית שלמדה באחד הקורסים שהעביר באוניברסיטה. החשד היה שהוא דרש מהסטודנטית סכום כסף עבור העלאת הציון שלה במבחן.   מן הראוי לציין שעדותו של התובע בעניין זה לא נשמעה אמינה ולא נשמעה משכנעת, ודבריו כפי שעולה מהפרטיכל בעמ' 15 החל משורה 13, מדברים בעד עצמם: "ש: הפרשיה של הסטודנטית - היית מתוכנן באותה שנה ללמד במכללה ואם זה סיפור לא מתקבל על הדעת מדוע להתפטר על דבר כזה? ת: היו שיחות באשר לסיום עבודתי והתחלנו להתגבש לקראת שנת הלימודים...וברגע שיש את העובדה של אי כניסה למחקר, נכנס גם הסיפור הזה כמאיץ... ש: המו"מ על הפרישה לא היה כ"כ פשוט. באו אלייך בהצעה ואמרו לך תשקול את ההצעה ואל תפרוש אך ביקשו ממך לעשות פעולה מסוימת ת: פרופ' צחור כשפנה אלי הציג בפני 2 אפשרויות. אחת - להעביר את התלונה של המתלוננת, כל מה שאני יודע מפיו ואינני יודע אם היו מספר תלונות - הוא הציע שיכול להעביר את זה למשטרה שתבצע חקירה, הוא הציע לי לבצע פוליגרף ומאחר שידעתי שאנו עומדים לסיים את ההתקשרות בינינו והייתי רגל וחצי בחוץ חששתי מהפרסום שעלול להיות כרוך בכך...מאחר והוחלט שאני עוזב לא רציתי להיכנס למסכת של פרסומים ובעצה אחת עם עורך הדין שלי עזבתי..."   די לעיין בדברים אלה כדי להבין שעזיבתו של התובע את עבודתו באוניברסיטה לא נבעה במישרין מהעובדה שהוא לא ניגש ללימודי הדוקטורט, ובודאי לא נבעה מהתאונה.   אין ספק שמדובר בבחור בעל כישורים גבוהים ביותר; הוא היה תלמיד מצטיין, קצין מצטיין, הוא הצטיין בלימודיו האקדמיים לאחר התאונה, והשאלה מהי מידת הפגיעה התפקודית שלו כתוצאה מהנכות הנוירולוגית שנקבעה על ידי המומחה.   מן הראוי לציין כי המומחה הרפואי העניק לתובע תחילה 20% בגין הנכות הקונגנטיבית, ולאחר שהסתבר לו בעת חקירתו, שלאחר התאונה הצליח התובע להשלים את לימודיו הן לתואר ראשון והן לתואר שני בהצטיינות - הודה כי יש להפחית 10% מהנכות הקונגנטיבית הרפואית שנקבעה לו. (ראה דברי המומחה פרופ' שדה בחקירתו הנגדית, בעמ' 24 לפרטיכל).   לגבי הפגיעה הקוגניטיבית בשעור 10%, אין ספק שמדובר בפגיעה תפקודית ממשית שעלולה להפריע לתובע באופן ממשי, על אף שלכאורה התובע השתקם יפה. לגבי הפגיעה ביד, יש להביא בחשבון שמדובר בפגיעה בתחושה בלבד.   לאור מקצועו ועיסוקו של התובע, ובשקלול של כל האמור לעיל,יש מקום לקבוע כי הנכות התפקודית הנוירולוגית הכוללת היא בשעור 15%.   ג. בתחום פה ולסת. הנכות הרפואית שנקבעה הייתה בגין שבר בלסת ואובדן שלוש שיניים, והועמדה על 5.75%. אומנם מדובר בנכות רפואית שגרמה לתובע סבל, ואולם, אני סבורה שלא מדובר בנכות תפקודית או נכות שפוגעת בכושר ההשתכרות של התובע לעתיד ולכן יש לקבוע שלא נותרה נכות תפקודית, ולהסתפק בעניין זה בפיצוי בגין כאב וסבל.   ד. בתחום הרפואה הפנימית. כאן נקבע שנכותו הרפואית של התובע היא בסך 10% בגין הידבקויות בבטן שגורמות מדי פעם לחסימת מעיים זמנית וכאבי בטן. אומנם לא מדובר בפגיעה קבועה ומתמשכת, אך יש להביא בחשבון שמדובר בפגיעה ממשית, שיכולה להיות תפקודית באותן הפעמים בהן נגרמות חסימות מעיים ויש כאבי בטן. אם וכאשר הדבר קורה - יש לראות זאת כנכות תפקודית ולכן יש מקום להעמיד את נכות תפקודית זו על מחצית משיעור הנכות הרפואית שנקבעה - דהיינו, 5%.       ה. בתחום הפלסטי. כאן נקבעו 10% נכות אסטטית ו-10% בגין הצלקות בקרקפת והסנטר, כולל ההחמרה. לתובע נותרה צלקת ארוכה ומאוד משמעותית לאורך כל הקרקפת ולטענתו היא מפריעה לו במציאת עבודה. התובע טוען שלא ניתן להתעלם מהצלקת, והיא יכולה להפריע לו להתקבל לעבודה.   נכות פלסטית איננה מהווה בדרך כלל נכות תפקודית, אלא אם מדובר בצלקות קלואידיות חמורות וכואבות, או כאשר מדובר בצלקות גסות ומכוערות במיוחד שאף שאינן תפקודיות, הן יכולות לגרום לפגיעה מסוימת בכושר ההשתכרות, כך למשל, לגבי שחקנים או אנשים שעוסקים בדוגמנות. לא ניתן להחיל במקרה זה את ההלכה שנקבעה בע"א 577/88 נאוה מירון נגד רזיה ישראלי פ"ד מ"ו (2), עמ' 286, שם מדובר בתובעת שחקנית שכל פרנסתה בהופעה בפני קהל, שכלב רוטווילר נשך אותה בפנים והותיר לה נכות בשעור 30% לצמיתות בגין צלקות קשות ומכוערות בפנים, וביהמ"ש קבע שמדובר בנכות תפקודית המשפיעה על הפסד כושר השתכרות בשעור 25%, שם הצליחה התובעת להוכיח שמעסיקים נמנעו מלהעסיקה בשל הצלקות הקשות בפניה, אך לא זה המצב במקרה של התובע.   כאן שמענו מפי מעבידו של התובע בפליינג קרגו שקיבל אותו לעבודה הרבה לאחר התאונה, שהוא לא הבחין בצלקת, ושהוא בכלל לא ידע שהתובע נפגע בתאונה שכן התובע תיפקד היטב, באופן מלא, ולשביעות רצונו המלאה.   התובע הדגיש את הצלקת כאשר הסתפר בתספורת קצרה ביותר המבליטה את הצלקת, אך נראה שניתן להעלים או לפחות לטשטש את הצלקת באמצעות תספורת רגילה. מאידך, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בצלקת ארוכה ומשמעותית בקרקפת אשר יתכן, אם כי בהסתברות די נמוכה, שהיא עלולה להפריע לתובע.   בשקלול כל האמור לעיל אני סבורה שיש מקום לקבוע כי 5% הם תפקודיים. 4.                 עיסוקיו של התובע מאז התאונה במקרה זה, כאשר חלפו שנים כה רבות מאז התאונה, יש לבדוק את השפעת הנכויות התפקודייות על הפסד כושר ההשתכרות של התובע על סמך הנתונים בפועל שהצטברו מאז ועד היום.   יש לבדוק האם זה המקרה שהפסד כושר ההשתכרות של התובע נפגע באותה מידה של סך כל הנכויות התפקודיות שלו.   התובע עבד בשנת 1997, במקביל להשלמת לימודיו לתואר שני כמתרגל. הוא עבד במקביל גם באוניברסיטת בן-גוריון וגם במכללת הנגב. אינני סבורה שאלמלא התאונה יכול היה התובע להשתכר בתקופת לימודיו יותר מכך, ועל כן יש לקבוע כי לא נגרם לו כל הפסד בתקופה זו, ובצדק אינו תובע הפסדי שכר לתקופה זו.   התובע עבד באוניברסיטה עד חודש ספטמבר 1999, עת סיים עבודתו בנסיבות כפי שפורטו לעיל בהרחבה. שכרו הנומינלי של התובע בעת עבודתו בשתי האוניברסיטאות היה בשנת 1999 סך כולל של -.11,900 ₪ לחודש ברוטו.   מיד לאחר הפסקת עבודתו באוניברסיטה, הצליח התובע להשתלב בשוק העבודה הפרטי, והוא התקבל לעבודה בשכר של -.10,375 ₪ ברוטו לחודש בחברת פליינג קרגו, וזאת החל מיום 19 בדצמבר 1999 כאחראי על פרוייקטים.   הואיל ועזיבתו את האוניברסיטה אינה פועל יוצא ולא נגרמה כתוצאה מהתאונה, ולאור העובדה שתוך כחודשיים שהם זמן קצר וסביר ביותר הצליח להשתלב מחדש בשוק העבודה - אין מקום לקבוע שמגיע לו פיצוי עבור תקופה קצרה זו עד שהתקבל לעבודה בפליינג קרגו, שכן אין הדבר נובע מהתאונה.   עבודתו של התובע בפליינג קרגו הופסקה בסוף יולי 2001, לאחר כשנה וחצי של עבודה רצופה. קיימת מחלוקת האם הוא פוטר בשל ההחמרה במחלה, שגרמה לחיסורים והעדרויות רבות מצדו.   שמעתי את טענות הצדדים בעניין, והתרשמתי הן מעדותו של התובע והן מעדות מר אדי צ'צ'יק שהיה הממונה הישיר שלו בחברה. עדותם בעניין זה מהימנה עלי.   בעניין זה יש לדחות את טענת הנתבעת כאילו אין קשר בין פיטוריו לבין ההחמרה שהיתה במצבו בשל התאונה. אמינים לחלוטין היו דברי העד, אדי צ'צ'יק, שהסביר כיצד נאלצו לפטר את התובע בעקבות העדרויותיו הרבות, ורק אז הוא גילה למעשה שהתובע עבר שנים קודם לכן תאונה קשה. ראה דבריו בעמ' 67-66 לפרטיכל: "...התובע התחיל לזייף, לא היה בשעות, לא עמד בזמני הביצוע, שוחחתי איתו פעם אחת והוא אמר לי שיש לו כאבי עיניים חזקים, כואב לו הראש, אחרי כמה שבועות הוא אושפז ולי זו הייתה הפתעה. ואז התברר לי הסיפור שהוא עבר פעם תאונה קשה ויש לזה השפעה על כל הנושא הזה של ביקורים בבי"ח...האמת היא שהתרגזתי עליו מאוד...רמזתי לו שאני יחזיק אותו כמה שאני יכול כלכלית ושהוא יתחיל לחפש עבודה, אני לא יכול לקבל את התוצאה הזאת בתפקיד הזה. נתתי לו עד 3 חודשים כנגמרו ה- 3 חודשים ביקשתי שילך."   לפיכך אני קובעת כי פיטוריו של התובע מפליינג קרגו נגרמו בשל העדרויותיו הרבות מהעבודה שנבעו מהטיפולים הרפואיים להם נזקק בתקופה זו, כתוצאה מההחמרה במצבו הרפואי, כפי שעולה מחוות הדעת המשלימה של ד"ר הראל, המומחה בתחום א.א.ג..   עיסוקיו של התובע לאחר פיטוריו מפליינג קרגו. מאז שפוטר מפליינג קרגו, התובע לא עבד כלל במשך תקופה ארוכה של למעלה משנה, דהיינו מיולי 2001 ועד ספטמבר 2002. התובע טוען כי עשה כל מאמץ למצוא עבודה ורק בשל מגבלותיו לא הצליח למצוא עבודה מתאימה לאחר שפוטר מפליינג קרגו. לטענתו, בנוסף לעובדה שהמצב במשק היה קשה, הוא נאלץ להתמודד עם שאלות של מעסיקים פוטנציאלים לגבי סיבת פיטוריו, ונאלץ לגלות כי הסיבה לפיטוריו היתה שהוא עבר תאונת דרכים קשה בשנת 94', וכי לאחרונה חלה החמרה במצבו הרפואי.   התובע טוען כי מסיבה זו הוא לא הצליח להשתלב בעבודה מסודרת מאז ועד היום. התרשמתי שעדותו של התובע בעניין זה מוגזמת. התובע ניסה לטעון כי רק בשל נכותו כתוצאה מהתאונה הוא לא מוצא עבודה, וניסה לגמד לחלוטין את השפעת המצב הכלכלי במשק על שוק העבודה, וטען שאלמלא התאונה היה מצליח ללא ספק למצוא עבודה הולמת ללא קשר לאבטלה השוררת במשק. בעדותו מיום 16.10.02 העיד התובע כי: "כשאני עומד מול מעסיק פוטנציאלי ונדרש לומר למה פוטרתי ומה זה הצלקת בראש, נאלצתי לומר שעברתי תאונת דרכים...אף אחד לא אמר לי שלא יעסיק אותי בגלל זה אבל התחושה קשה..."   בעניין זה יצויין כי קשה לקבל את עדותו של התובע כלשונה. אומנם אני מאמינה לתובע כי הוא ניסה תחילה למצוא עבודה ועשה מאמצים בכיוון זה, אך אין מקום לייחס את הקושי של התובע במציאת עבודה לתאונה בלבד. אין להתעלם מהמצב הקשה במשק, מצב שגרם לפיטורין של עובדים רבים ולאבטלה קשה. יש מקום להניח שאילו המצב במשק היה תקין, הרי שגם התובע שהצליח להשתלב היטב בעבודה לאחר התאונה, יכול היה להשתלב בעבודה תוך זמן סביר, על אף מגבלותיו, בדיוק כפי שהתקבל בזמנו לעבודה בפליינג קרגו והשתלב בעבודתו שם.   כפי שציין המומחה הרפואי, ההחמרה במצבו היתה אפיזודה חולפת, שהוסיפה אומנם לאחוזי הנכות הרפואית שלו, אך הסיכויים להישנות ההחמרה בעתיד, הם נמוכים. התובע העיד כי לא בחל בשום עבודה, ובצר לו ניסה להתקבל למקומות עבודה שהכישורים הנדרשים בהם נמוכים בהרבה משלו, כפי שיפורט בהמשך.   5. מהימנותו של התובע: ב"כ הנתבעת טען כי התובע מגזים וכי הוא אינו משתלב בעבודה במתכוון, הכל עד לסיום התביעה המשפטית, כדי לזכות בפיצויים מוגדלים, וכי עדותו של התובע בעניין זה אינה אמינה כלל.   לא השתכנעתי שיש קשר ישיר בין מצבו הרפואי הנוכחי של התובע לבין עיסוקיו כיום. כך גם לא השתכנעתי כי לימודיו האקדימאיים של התובע הופסקו כתוצאה מהתאונה, אם כי מקובל עלי שהתובע השקיע מאמצים כדי להגיע להישגים הגבוהים אליהם הגיע על אף נכותו. אומנם הוא טען בעדותו בעמ' 17 לפרטיכל מיום 26.12.99 כי הוא פנה לשלשה מרצים לשם נסיון לעריכת מחקר אך הדבר הדבר לא יצא לפועל, אך הוא לא הוכיח כי מיצה את הנסיונות להתקבל לדוקטורט, וכי היה לכך קשר כלשהו לתאונה. עדותו של התובע בענין זה נראתה לי מוגזמת. לא התרשמתי מאמינות הקלסר עליו הסתמך התובע בעדותו. התובע טען כי הוא הכין קלסר שלם של ראיונות עבודה כדי להוכיח את מאמציו למצוא עבודה, אולם קלסר זה לא הוצג לבית המשפט. מדובר בקלסר שתיעד לדבריו את נסיונותיו למצוא עבודה, כאשר עמד בפני סיום התואר השני ותיעד במשך כשנה את ניסיותיו למצוא עבודה בתחומו. התובע טען כי הקלסר לא הוצג משום שהשמיד אותו מתוך תסכול שלא הצליח למצוא עבודה.   גם בעת העדות בפני החזיק התובע קלסר נוסף, וציין כי בקלסר זה מצויים מסמכים המתעדים את ניסיונותיו הרבים למצוא עבודה, לאחר שפוטר מפליינג קרגו, וכפי שהתבטא לגבי הקלסר בעמ' 58-57 לפרוטוקול: "... הקלסר שאני מחזיק - אלא הם חיי, אני מחפש עבודה ונכון שהמצב קשה ואנשים לא מוצאים עבודה...כשאמרתי "אלה חיי" תיעדתי בקלסר בצורה מסודרת את כל הפניות שלי למציאת עבודה, יש כאן פניות למעסיקים שבאים מתחומים לא לי..."   ואולם, יש לציין שהתובע הציג בעת עדותו בפני בית המשפט קלסר סגור ולא טרח להתייחס באופן ספציפי למסמך כלשהו, והסתפק בטעון סתמי שלא הוכח. ספק באיזו מידה ניתן להסתמך על עדות זו.   התובע העיד ונחקר הן בפני כב' השופט סטרשנוב, והן בפני. התרשמתי כי התובע הינו בחור אינטליגנטי, מסודר, רהוט בדיבורו, יודע ומבין היטב מה טוב עבורו, בעל רמת משכל גבוהה ובעל נתונים אישיים גבוהים ביותר, שאינם מעידים היום על פציעתו.   בעניין זה אני סבורה שיש ממש בטענת ב"כ הנתבעת. די היה לראות ולשמוע את עדותו של התובע כדי להתרשם שמדובר באדם שתפקודו מעל הממוצע בהתחשב בגילו ובכישוריו ושהנכות אינה ניכרת עליו. העובדה שהוא עבר תאונה קשה אינה שנויה במחלוקת אך מאידך ניתן לקבוע שמאז התאונה שארעה לתובע בגיל צעיר, הוא השתקם בצורה טובה.   6. הפסד השכר לעבר: התובע עותר להפסדי שכר לעבר משנת 1998 בלבד, עת היה אמור לסיים לימודיו לתואר דוקטור, ולהתחיל לעבוד. התובע מבקש לקבוע, כפי שפורט לעיל, שהוא היה אמור לסיים את תואר הדוקטורט, וכי יש לחשב את הפסד שכרו על בסיס שכר של עובד באוניברסיטה בעל תואר דוקטור. ואולם, כפי שקבעתי לעיל, העובדה שהתובע לא השלים את עבודת הדוקטורט איננה נובעת במישרין מהתאונה, אלא בשל סיבות שונות אחרות, שאינן קשורות לתאונה, ועל כן אין מקום לחשב את ההפסדים על בסיס שכר של בעל תואר דוקטור.   עד ספטמבר 99 עבד התובע באוניברסיטה ועל כן לא מצאתי כי היו לו הפסדי שכר עד למועד זה. לאחר מכן הוא חיפש עבודה במשך כשלשה חודשים והתקבל לעבודה מיום 19.12.99 בפליינג קרגו.   לפיכך הפסדיו לעבר הם כדלקמן: א.                 עבור שלשת החודשים בהם היה מחוסר עבודה לאחר שעזב את האוניברסיטה, הואיל ולא בהכרח יש לייחס את ההפסד לתאונה, אם כי יש מקום להעניק פיצוי לתקופה זו, יש מקום לפצות את התובע בסכום כולל של -.12,000 ₪.   ב. התובע עבד ברציפות בפליינג קרגו עד לפיטוריו ביולי 2001, דהיינו במשך 21 חודשים. שכרו של התובע באוניברסיטה היה 11,900 ₪ ברוטו, דהיינו 8,925 ₪ נטו. שכרו של התובע בפליינג קרגו היה ביולי 2001 כ-.10,375₪ ברוטו לחודש, דהיינו -.7,781₪ נטו. לגבי תקופה זו יש מקום לפצותו בגין ההפרש בשכר נטו, בסך של -.1200 ₪ לחודש, דהיינו -.25,200 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מאמצע התקופה.   ג. בתקופה הראשונה לאחר שפוטר מפליינג קרגו, במשך 4 חודשים הוא קיבל דמי אבטלה בסך כולל של -.23,294₪. בתקופה זו יש לחשב את ההפסד יחסית לשכר משוערך להיום של -.10,500 ₪ נטו לחודש, דהיינו 42,000 ₪ לארבעה חודשים, בניכוי דמי האבטלה בתוספת הפרשי הצמדה מיום התשלום ועד היום.   ד.                  לאחר מכן עבד חודשיים בעבודות הדברה ומאז חודש ספטמבר האחרון הוא עובד כמורה בחצי משרה ומשתכר כ-.3,000₪ לחודש. בחישוב ההפסדים לתקופה זו, דהיינו למשך 12 חודשים נוספים עד היום, יש מקום להביא בחשבון גם את העובדה שהוא פוטר בשל ההחמרה במצבו, ובהתחשב בכל האמור לעיל ובעובדה שיש להביא בחשבון פרק זמן סביר למציאת עבודה, יש מקום להעניק לתובע פיצוי כולל של 30,000 ₪. 7. השכר הקובע לצורך חישוב הפסדי השכר: השכר הקובע לצורך חישוב ההפסדים לעתיד צריך לכלול את כל העובדות כפי שפורטו לעיל. מחד אין לקבל את טענת התובע כי יש לחשב את שכרו של התובע כאילו השלים את עבודת הדוקטורט. מאידך, יש להביא בחשבון כי מדובר בבחור חרוץ וכשרוני מאד, שעל אף התאונה הצליח בגיל צעיר להתגבר על פציעתו הקשה ולעשות מאמץ לסיים את לימודיו בהצלחה ובהצטיינות. יש להביא בחשבון שכבר בחודש אוקטובר 1999, עמד שכרו באוניברסיטה על סך כולל של -.11,900₪ ברוטו, דהיינו קצת יותר מאשר פי שניים מהשכר הממוצע במשק באותה עת שעמד ע"ס -.5,782₪ ברוטו.   נכון להניח שהתובע שהיה בראשית דרכו המקצועית, היה מתקדם בכל עבודה בה היה בוחר, הן בוותק, הן במעמד, והן בדרגת השכר. ואילולא פוטר מפליינג קרגו, פיטורין שבהחלט נגרמו כתוצאה מהתאונה, היו לו סיכויים טובים וסבירים בעתיד להוסיף ולהתקדם בשכרו ובמעמדו בחברה, ולהגיע לפחות לשכר שיכול היה להמשיך ולהשתכר באוניברסיטה, ואולי מעבר לזה שכר שהולם את כישוריו. ראה עדותה של גברת חווה שי מפליינג קרגו.   שכרו של התובע באוניברסיטה עמד באוקטובר 1999 ע"ס -.11,900₪. השוואת השכר הנ"ל לעליית השכר הממוצע במשק מגיעה לסך של 14,129₪ ואילו הצמדה למדד מגיעה גם היא בקרוב לסך של -.14,000₪. השתכנעתי כי סכום זה הוא בסיס סביר לחישוב השכר הקובע במקרה זה.   8. הפסד כושר השתכרות לעתיד מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא דייק בעת שהציג את מצבו בפני ביהמ"ש. הוא ניסה להראות תחילה כאילו לא סיים לימודי דוקטורט רק בשל התאונה, וכי נאלץ לעזוב את האוניברסיטה רק בשל העובדה שלא היה בעל תואר דוקטור. כפי שפורט לעיל, נראה כי אין קשר בין עובדות אלו לקרות התאונה. התובע הגזים בעת הצגת מצבו הנוכחי בפני ביהמ"ש, ואני סבורה שאין מקום לקבל טענתו לפיה העובדה שהוא לא משתלב עתה בעבודה נובעת כולה מהתאונה בלבד. אם כי זה המקום לציין כי לא ניתן להתעלם מהנכויות השונות שנותרו לו.   כפי שפורט לעיל, התובע הצליח להשתכר לפרנסתו לאחר התאונה, באופן שניתן לקבוע בוודאות שנכותו התפקודית המשוקללת, הגם שהיא גבוהה, איננה עומדת ביחס ישר להפסד כושר השתכרותו, ואין לקבל את טענת התובע, שיש לקבוע שהפסד כושר ההשתכרות שלו עולה בהרבה על שעור נכותו הרפואית והתפקודית המשוקללת.   לכן אני סבורה שאין כל אפשרות לערוך במקרה זה חשבון אריטמטי מדויק של הפסדי שכר לעבר ולעתיד, ואין מנוס מאשר להסתפק בהערכה המבוססת כאמור על כל הנתונים המונחים בפני ביהמ"ש.   לכן זה המקום לפסוק לתובע פיצוי גלובלי, שכן זה בדיוק המקום לקבוע שהנסתר עולה על הנגלה. אומנם הנכויות שנותרו לתובע בשקלול כולל מצטברות לנכות גבוהה, אולם ההתרשמות מהתובע היא כי ספק באיזו מידה נפגעה התפקודיות שלו. השתכנעתי כי זה המקרה בו קיים פער ניכר בין הנכות הרפואית לבין הנכות שיכולה להיחשב כתפקודית, וגם שקלול של סך כל הנכויות התפקודיות, שכל אחד בפני עצמה היא אולי תפקודית, איננה משקפת במקרה זה ביחס ישר את הפגיעה בכושר ההשתכרות.   במקרה זה כאשר ישנן מספר נכויות בתחומים שונים, הרי שמבחינת השפעתן על כושר ההשתכרות, חלק מהן חופפות אחת לשניה, והשפעתן אינה בהכרח מצטברת.   זאת ועוד, להבדיל ממקרים אחרים בהם ביהמ"ש נדרש לערוך את החישובים זמן קצר לאחר התאונה, הרי שבמקרה זה חלפו שנים רבות, וביהמ"ש יכול בהחלט להסתמך על הנתונים שהצטברו לאחר התאונה, ואשר מוכחים כי התובע הצליח לאחר התאונה להשתקם ולחזור למעגל העבודה.   9. עד איזה גיל יחושב הפסד כושר ההשתכרות: השאלה עד איזה גיל יש מקום להעניק לתובע פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות. המציאות מלמדת שעם השנים, תוחלת החיים עולה, איכות החיים עולה, הרפואה מתקדמת ומעניקה כושר תפקוד עד לגיל גבוה הרבה יותר, וכך גם קיימת אפשרות להמשיך ולהשתכר שנים נוספות אף מעבר לגיל הפרישה הקבוע בחוק.   כפי שציין כב' השופט אור בע"א 7942/99 עיזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר, פ"ד נה (2) עמ' 511, שאלה זו של גיל הפרישה מעבודה, העסיקה ומעסיקה את הפסיקה שדנה בקביעת שעור הפיצויים בגין נזקי גוף. מדובר למעשה בשאלת חיזוי העתיד, והערכת נתונים הקשורים בו. בית המשפט אינו יכול לצפות בוודאות עד איזה גיל בדיוק יעבוד נפגע, ועל כן השופט מסתמך על נתונים כלליים וסטטיסטיים, כדי לקבוע את גיל הפרישה מעבודה.   ככל שמדובר בתובע צעיר יותר, והחישוב נעשה לעתיד לתקופה ארוכה יותר, הרי שיש להביא בחשבון שעם התפתחות הרפואה, תוחלת החיים ואיכות החיים עולה עם השנים, ויש להניח שכושר ההשתכרות יהיה לשנים רבות יותר, בהתאם לעליית תוחלת החיים.   מזה שנים רבות קיימת בפסיקה חזקה לפיה גיל הפרישה הצפוי של אדם מעבודתו היא בגיל 65. מדובר בחזקה שאין צורך להוכיחה מבחינה פוזיטיבית. לצד חזקה זו הכירה הפסיקה בכלל נוסף לפיו בעלי הדין יכולים להוכיח נסיבות מיוחדות לפיהן צפוי שגיל פרישתו של תובע יעלה על 65.   יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 491/64, אקשטיין נ' הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, פ"ד יט (1) 525: "מקובל לחשב את הפסד ההשתכרות בעתיד של עובד שכיר לפי גיל פרישה מעבודה של שישים וחמש שנה. אבל הנחה מקובלת זו אינה הלכה משפטית שאינה ניתנת לשינוי, ואני חושב שלא רחוק היום שבו נצטרך לעשות בה רביזיה כדי להתאים את החוק למציאות.הניסיון מלמדנו, כי אין עובדים בארץ ששים לפרוש מעבודה סדירה בהגיעם לגיל הפנסיה המקובל של שישים וחמש שנה..."   המציאות מלמדת שגם היום פחות ופחות אנשים בגיל 65 מושבתים מכל עבודה, ומוצאים לעצמם פרנסה גם לאחר פרישתם הרשמית ממקום עבודתם. "...שאיפה זו מקורה, קודם כל, ברצון למצוא עיסוק ותעסוקה גם לאחר הגיל האמור, כדי לא להלך בטל..." (כב' השופט אור בפס"ד עזבון המנוח אבני ציון בעמ' 513) ויש להתאים את פסיקת בתי המשפט למציאות זו ולא להסתפק במתן פיצוי עד גיל 65 בלבד. זאת בעיקר במקרים בהם נמצא שאין מניעה להמשיך ולעבוד. כך כשמדובר בעובדים עצמאיים המנהלים עסקים משלהם, או בבעלי מקצועות חופשיים כגון עורכי דין, רואי חשבון, מהנדסים ואקדמאים המשמשים יועצים בתחומים שונים. כך גם לגבי מרצים בתחומים שונים שאינם מפסיקים לעבוד בגיל 65. יחד עם זאת יש להביא בחשבון שלעתים בגיל שלאחר הפרישה אנשים מאיטים את קצב עבודתם. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט אור שם: "לכך יש להוסיף, שמקצועות רבים בימינו אינם דורשים מאמץ אשר בן 65 שנים אינו יכול לעמוד בו. הפיתוח הטכנולוגי בשנים האחרונות והגדלת קשת ההתמחויות במקצועות רבים, הביאו לכך שהדגש בעבודה הוא יותר ויותר על ידע, מומחיות וניסיון, ופחות על הכושר הפיסי. במצב דברים זה, גורם הגיל משחק תפקיד קטן יותר וגם לבני 65 שנים ומעלה ימצא בנקל מקום עבודה התואם את כישוריהם. לכך יש לצרף גם את המגמה בפסיקה לבטל הפליה בעבודה על רקע גילו של העובד (ראה דנג"צ 4373/92 ,4191/87 רקנט אפרים נ' בית הדין לעבודה (טרם פורסם). מגמה זו, כך נראה, עשויה גם היא להביא בעתיד לפרישה מאוחרת יותר של עובדים מעבודה. לכל אלה יש להוסיף גם את הגידול בתוחלת החיים וההתפתחות במדע הרפואה, אשר גם בהם יש לתרום להגדלת אורך שנות העבודה."   במקרה זה דנים אנו בבחור בעל כישורים אקדמיים גבוהים, שאין כל סיבה נראית לעין, שלא יוכל להמשיך ולעבוד עד גיל 70, מה גם שמדובר בבחור צעיר, ויש להביא בחשבון שעם השנים תוחלת החיים ואיכות הרפואה רק ילכו ויתקדמו, וכך גם גיל הפסקת העבודה. לכן נכון לערוך את החישוב במקרה זה עד גיל 70.   לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שיש מקום לערוך חישוב לעתיד, אשר מביא בחשבון את מכלול הנכויות של התובע והשפעתן על הפסד כושר השתכרותו, כפי שנמצא שהן השפיעו עליו בפועל במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז התאונה ועד היום, כמפורט לעיל. אני מעריכה סכום זה על בסיס כל העובדות והנתונים שנקבעו בסך של 600,000 ₪ בגין הפסד השתכרות לעתיד.   10. הוצאות רפואיות התובע טוען שנגרמו לו הוצאות רפואיות בגין טיפולי שיניים, הוצאות שמגיעות היום לסך משוערך של -.40,000₪. בנוסף נטען כי בשל אישפוזים חוזרים ונישנים בשל דלקות בסינוסים וטיפולים בתא לחץ, וחששו של התובע כי בעתיד יזדקק לטיפולים רפואיים נוספים יש לפצותו בסך נוסף של -.25,000₪. הנתבעת מציעה לפצות את התובע בסכום גלובלי של -.14,337₪ עבור טיפולי שיניים שעבר התובע ושהוא עתיד לעבור בעתיד.   מבדיקת חוות הדעת של ד"ר סימון המומחה בתחום רפואת פה ולסת, עולה כי יש להניח שהתובע יאלץ לעבור החלפת גשר חרסינה אחת ל-10 שנים, כאשר העלות היא -.4,608 ש"ח נכון ל-29.12.97, עד גיל תוחלת החיים גיל 76. סכום זה כשהוא משוערך מסתכם בסך של -.26,628₪ והתובע הינו היום כבן 35. לפיכך יש מקום להעניק לו פיצוי של -.30,000 ₪.   לגבי אפשרות של טיפולים רפואיים נוספים בעתיד, הרי שמרבית הטיפולים יהיו מכוסים בסל הבריאות (ראה ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד, פ"ד נא (2) 724 מפי כב' השופט אור) - מעבר לכך יש מקום להעניק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של -. 10,000 ₪.   11. סיעוד ועזרת צד ג': התובע טוען שבעקבות ההחמרה במצבו יש להעניק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' עבור 6 שעות שבועיות. לא מצאתי שיש ממש בטענה זו. התובע אינו מוגבל פיסית כלל, ונראה שהוא מתפקד היטב. אף אחת מהנכויות שנקבעו לו אינן מצביעות על צורך בסיעוד או בעזרת צד ג' לעתיד. יחד עם זאת יש הצדקה להעניק לתובע פיצוי גלובלי לעבר לתקופה שמיד אחרי התאונה, בסכום כולל של -. 30,000 ₪.   12. כאב וסבל כאב וסבל בגין 61.93% אחוזי נכות רפואית, וכן עבור 60 ימי האשפוז בתוספת ריבית והפרשי הצמדה על פי חוק הפלת"ד - -.148,386₪.   13. הפסד תגמולי ביטוח ב"כ התובע העלה לראשונה בסיכומיו טענה שעם פיטוריו מפליינג קרגו, לא קיבלו אותו לביטוח מנהלים. טענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות, ולא נדרש תיקון כתב תביעה. יש בכך משום הרחבת חזית ודין הטענה להידחות.   14. סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: הפסדי השתכרות לעבר - א. 12,000 ₪ ב.                  25,200 ₪ ג.                   42,000 ₪, בניכוי דמי האבטלה בתוספת הפרשי הצמדה. ד.                  30,000 ₪.   הפסדי השתכרות לעתיד - -.600,000 ₪   הוצאות רפואיות - -.40,000 ₪   סיעוד ועזרת צד ג' - -.30,000 ₪   כאב וסבל - -. 148,386 ₪.   מהסכומים הנ"ל יש לנכות את התשלום התכוף ששולם, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.   אל סך כל הפיצוי לאחר הניכויים, יתווספו הוצאות משפט, קרי: הוצאות אגרה והוצאות מומחים אם שולמו על ידי התובע, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום בפועל.     ניתן היום 30 בדצמבר 2002 במעמד הצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.       רות לבהר שרון, שופטת (בפועל)בית משפט מחוזיתל אביב - יפו  נכות תפקודיתנכותרפואה