1. בתביעה זו מתבקש בית הדין לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכומים שונים הקשורים להתפטרותו של התובע מעבודתו בנתבעת ולאירועים שקדמו לכך, מכח הדין וההסכמים הרלוונטיים. העובדות 2. הנתבעת הוקמה בשנת 1959 ופעלה כחברה ממשלתית עיסקית עד לחודש אוגוסט 98'. באותה עת, הופרטה הנתבעת והועברה לידיים פרטיות - חברת שלג לבן בע"מ שהיתה בבעלות מר אלי אורגד, אשר שימש לאחר מכן כמנהל הנתבעת. הבעלים החדשים נכנסו לעבודה בנתבעת ביום 24.8.98. התובע עבד בנתבעת במשך 36 שנה מיום 1.10.63 ועד ליום 11.1.99. בתפקידו האחרון, היה התובע סגן מנהל חבל מרכז, ממונה על פרוייקטים ארציים ואיש הנסיונות של הנתבעת במשך למעלה מ-10 שנים. 3. א) התובע היה בחופשה שנתית מתוכננת ממנה חזר ביום 28.8.98. ביום 15.10.98 הודיע מר אורגד לתובע, כי החליט על הוצאתו לחופשה והוסיף והורה לתובע ולמר ענטבי מנהל המחוז, להתייצב במשרד ביום 18.10.98, להשאיר את הרכבים ואת הטלפונים הניידים ולצאת לחופשה. פגישה שמר ענטבי והתובע קבעו עם מר אורגד ליום 20.10.98, בוטלה וביום 21.10.98 קיבל התובע מכתב בו מודיע לו מר אורגד על הוצאתו לחופשה. לבקשתו של התובע ונוכח מצבו הבריאותי הקשה של אביו, אישר לו מר אורגד לצאת לחופשה עם הרכב תוך קבלת אחריות על הנזקים וההוצאות שיגרמו לרכב ותשלום עבור הדלק. מדובר ברכב 4X4, שהינו רכב השטח היחיד בנתבעת. ביום 4.11.98 הודיע התובע למר אורגד בכתב, כי הוא חוזר לעבודה ביום 8.11.98. מזכירתו של מר אורגד הודיעה לתובע בטלפון, כי עליו להשאר בחופשה. ביום 9.11.98 פנה לתובע מר עמוס מכלוף ז"ל, בן משפחתו של מר אורגד אשר הוצג על ידו כנציג הבעלים וביקש ממנו להעביר את הרכב לנתבעת. לדרישת התובע, הועברה הוראה זו בכתב. מיום 8.11.98 ועד ליום 20.11.98 שהה התובע בחופשת מחלה. ב) הצדדים חלוקים בשאלה האם התובע הסכים לצאת לחופשה או שמא מדובר בחופשה כפויה. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע הוצא לחופשה כמו עובדים בכירים נוספים. אין ספק, כי חופשתו של התובע נכפתה עליו. הדברים עולים מפורשות ממכתב ששלח התובע לועד העובדים ולנציג ההסתדרות כבר ביום 21.10.98, היום בו נשלחה לו הודעתו בכתב של מר אורגד בדבר יציאתו לחופשה. במכתבו זה, מפרט התובע את השתלשלות העניינים עד למועד הוצאתו לחופשה ומציין במפורש, כי מדובר בהוצאה לחופשה כפויה. דברים אלו חזרו ונשנו במכתבו של התובע למר אורגד מיום 4.11.98 עליו לא התקבלה תשובה. יתר על כן. אף מנוסח מכתבו של מר אורגד מיום 21.10.98 עולה, כי אין מדובר בחופשה המוסכמת על התובע אלא בהודעה חד צדדית של הנתבעת. מר אורגד מודה למעשה, כי מדובר בהוראה שלו לתובע "לשבת בבית" (עמ' 20 לפר'). מאידך, מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי גם עובדים בכירים נוספים הוצאו לחופשה. טענה זו של מר אורגד לא נסתרה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי מנכ"ל הנתבעת ביקש מהתובע שיתייצב לעבודה למלא את שעות העבודה לרבות השעה הנוספת בגינה קיבל שכר קבוע וזאת לאחר שהובהר למנכ"ל, כי התובע מסיים את עבודתו כחלוף ארבע שעות עבודה בלבד. דברים אלו, לגירסת הנתבעת, היו הרקע לויכוח שבין הצדדים. בתצהירו חזר מר אורגד על טענה זו ועמד עליה בחקירתו הנגדית (עמ' 19-20 לפר'). לא מצאתי בעדויות מטעם התובע כל התייחסות לטענה זו. אני מקבל איפוא את גירסתו של מר אורגד בענין זה. 4. ביום 25.11.98 התקשר מר חיים לוי לגב' רותי רז, רעייתו של התובע וביקש ממנה למסור לתובע, כי עליו להתייצב למחרת לעבודה כנהג. גב' רז אמרה למר לוי שאין היא מוכנה לקבל הודעה זו ועליו להתקשר ישירות לתובע. התובע לא קיבל הודעה נוספת מסוג זה. מר אורגד בתצהירו מכחיש, כי מי מהנהלת הנתבעת הציע לתובע תפקיד של נהג. אני דוחה את טענת התובע לפיה, הציעה לו הנתבעת להיות נהג. שיחת טלפון זו עם רעיית התובע, איננה בגדר ראיה ולו לכאורה, לכוונת הנתבעת להופכו לנהג. מר לוי איננו ממנהלי הנתבעת ואין בפניי טענה ואסמכתא כלשהי, כי מר לוי נשלח מטעם מי מהנהלת הנתבעת. התובע לא הזמין את מר לוי לעדות על מנת להבהיר את פשר שיחתו עם רעיית התובע. גם לאחר שיחה זו לא נאמרו הדברים לתובע פעם נוספת. ביום 30.11.98 חלה התובע ואושרו לו ימי מחלה עד ליום 9.12.98. התובע ניסה לתאם טלפונית פגישה עם מר אורגד אולם לא זכה למענה. ביום 6.12.98 שלח הודעה בכתב ובה בקשה להיפגש עם מר אורגד וגם בקשה זו לא נענתה. 5. ביום 17.12.98 הגיעו מר ענטבי ומר משה גבאי חשב הנתבעת לביתו של התובע. מר ענטבי מסר לתובע, כי הוא עצמו חזר לעבודה והוחזרו לו הסמכויות הניהוליות והמקצועיות והוסיף שהוא ביקש ממר אורגד להחזיר גם את התובע לעבודה. מר ענטבי שאל את התובע לעמדתו. התובע השיב שהוא מבקש שחזרתו לעבודה תוסדר באמצעות פגישה ישירה עם מר אורגד שבמסגרתה ילובנו כל ההיבטים של החזרה למשרד. בהמשך לכך לא קיבל התובע כל פנייה בכתב או בעל פה ממר אורגד. התובע לא פנה שוב למי מהנתבעת באשר לחזרתו לעבודה. ביום 11.1.99 שיגר התובע, באמצעות באת כוחו, הודעה כתב לנתבעת בדבר התפטרותו אשר תכנס לתוקף ביום 10.3.99. התובע דרש פיצויי פיטורים בגובה 180% וכן הפרשות לקרן הפנסיה ולקרן ההשתלמות עבור חודש דצמבר 98. בתגובה השיב ב"כ הנתבע במכתב מיום 17.1.99, כי הנתבעת מקבלת את התפטרותו של התובע וזו נכנסת לתוקף ביום 11.1.99. התובע התבקש לסור למשרדי הנתבעת על מנת להסדיר את תשלום הפיצויים בשיעור 160%. בפועל קיבל התובע את ההמחאה בסך 137,941 ₪ המהווים את פיצויי הפיטורים המוגדלים (60% מדורג ) ביום 16.5.99. תאריך ההמחאה הינו 15.3.99. ההסכמים החלים 6. על הצדדים חלים ההסכמים וההסדרים הבאים הרלוונטיים לעניננו: א. הסכם קיבוצי מיוחד (בסיסי) מיום 6.10.75 (להלן- הסכם 75), לרבות הסכם קיבוצי מיוחד שהינו נספח להסכם 75. ב. שני הסכמים קיבוציים מיוחדים מיום 20.8.98. הסכמים אלו אימצו את החלטות הדירקטוריון המפורטות בס"ק ג' ו-ד' להלן. החלטות אלו הינן חלק מההסכמים הקיבוציים הללו. ג. החלטת דירקטוריון מיום 13.7.98 שמספרה 145/98 א' (להלן- החלטה א'). זו לשון החלטה א': " 13. ביולי 1998 145/98 א' החלטת דירקטוריון מיום 13.7.98 הואיל וברצון החברה לצמצם את מצבת כח האדם לשם התייעלות, ובעיקר בחינה מחדש של מצב כח האדם מעל גיל 50, הוחלט בכפוף לאישור רשות החברות כדלקמן: 1. לעובדים ששמותיהם מנויים להלן (להלן: "העובדים") ניתנת האפשרות לפרוש מרצונם תוך 12 חודשים מהיום. א.ענטבי עזרא. ב. רז אברהם. ג. פרנסיס אברהם. ד. קיוה מונה. ה. טובים צור. עקב פרישתם יהיו העובדים זכאים לתוספת לסכום פיצויי הפיטורים להם הינם זכאים לפי ההסכם הקיבוצי החל בחברה, בשיעור מדורג בהתאם לשיעורים המנויים בטבלה שלהלן: ותק בשנים שיעור תוספת לפיצויים (מדורג) בגין 10-1 30% בגין 20-11 40% בגין 30-21 50% בגין 31+ 60% 3. מובהר בזאת, כי אין בהחלטה זו כדי לגרוע מזכויות העובדים על פי כל הסכם או הסדר החל על עובד מעובדי החברה. 4. במידה והעובדים הנ"ל לא ממשו את זכותם תוך 12 חודש כאמור, יחולו עליהם בתום 12 חודש התנאים החלים על שאר עובדי החברה". ד. החלטת דירקטוריון מיום 14.7.98 שמספרה 147/98 (להלן- החלטה ב'). זו לשון החלטה ב': " 14 ביולי 1998 145/98 א' נספח להחלטת הדירקטוריון מיום אל: עובד/ת יקר/ה, הנדון: הוספת פצויים וחודשי הסתגלות לתקופה קצובה לאחר הפרטת החברה הריני להודיעך בשם החברה להדברת עשבי בר בע"מ ("החברה"), כי הינך זכאי/ת לתוספת לפיצויי הפיטורין ולחודשי הסתגלות בכפוף למכירת כל אחזקות המדינה בחברה ("הסדר") והכל בכפוף לתנאים הבאים: הסדר זה תקף ל-24 חודשים בלבד אשר מניינם יחל מתאריך מכירת כל אחזקות המדינה בחברה ("תקופת הסדר"). הוראות ההסדר יחולו אך ורק אם העובד יפוטר על ידי החברה בתקופת ההסדר. העובד יהיה זכאי לתוספת מדרגה לפיצויי הפיטורין בנוסף לפיצויי הפיטורין להם הוא זאי על פי ההסכם הקיבוצי, בהתאם לשיעורים המפורטים בטבלה שלהלן: ותק בשנים שיעור תוספת לפיצויים (מדורג ) בגין 10-1 50% בגין 20-11 60% בגין 30-21 70% בגין 31+ 80% העובד יהיה זכאי לחודשי הסתגלות, בנוסף לחודשי ההודעה המוקדמת המגיעים לעובד על פי ההסכם הקיבוצי ובהתאם לטבלה שלהלן: ותק מספר חודשי הסתגלות עד 5 שנים 1 מעל 5 שנים 2 התשלומים כמפורט בסעיפים 3 ו- 4 לעיל, ישולמו במועדים כמקובל בחברה. אין הסדר זה כדי לפגוע בזכויות המוקנות על פי ההסכם הקיבוצי. בברכה, אריה ניר מנכ"ל החברה". ההיבט המשפטי - זכותו של התובע לפיצויים חוזיים כמפוטר 7. לטענת התובע, התפטרותו באה על רקע התנכלות אליו מצד הנהלת הנתבעת ועל כן, יש לראות את התפטרותו כפיטורים. משכך, זכאי הוא לפיצויי פיטורים בשיעור 180% (מדורג) בהתאם להחלטה ב'. הנתבעת טוענת, כי מדובר בהתפטרות ללא כל התנכלות מצד הנתבעת ומכל מקום, התובע לא פוטר ולא היתה כוונה לפטרו. לשיטת הנתבעת, זכאים עובדים לזכויות מכח החלטה ב' אך ורק אם פוטרו עקב הליך ההפרטה של הנתבעת, כשקיים קשר סיבתי ישיר בין מעשה הפיטורים לבין קיומו של הליך ההפרטה. 8. בשורה של פסקי דין נקבע בבית הדין הארצי, כי הסכם קיבוצי, כמו כל הסכם אחר, יש לפרש על פי תכליתו על מנת ליתן תוקף לרצונם האמיתי של הצדדים תוך התחשבות באוטונומיה שלהם וזאת תוך מתן משקל יתר למבחן אובייקטיבי. כן יש לפרש את ההסכמים תוך זיקה להסכמים האחרים החלים וראייתם כשלמות (דב"ע מב/25-4 הסתדרות המח"ר נ' מדינת ישראל פד"ע טז' 117. עס"ק 1006/00 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' נאמנות התיאטרון הלאומי הבימה, פס"ד מיום 15.10.01. דב"ע 400022/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון פס"ד מיום 1.6.99. עס"ק 1027/00 תהל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה פס"ד מיום 10.5.01). גם החלטה א' וגם החלטה ב', סוכמו בחודש יולי 98' לקראת הפרטתה של הנתבעת והעברתה לידיים פרטיות. במסגרת זו, ניתנה לרשימה מצומצמת של עובדים האפשרות לפרוש מרצונם תוך 12 חודשים מיום ההחלטה ולקבל פיצויי פיטורים מוגדלים (החלטה א'). לשאר עובדי הנתבעת הובטח, כי יקבלו פיצויי פיטורים מוגדלים וחודשי הסתגלות אם יפוטרו תוך 24 חודש מתאריך מכירת כל אחזקות המדינה בנתבעת. אין ספק, כי הסדרים אלו באו על רקע הליך ההפרטה. מטרתם מתן פיצוי לעובד אשר לא ממשיך את עבודתו בנתבעת בשל ההפרטה וחילופי הבעלים. מקובלת עלי גישת הנתבעת, כי על מנת לזכות בפיצויים מוגדלים, נדרש קשר ישיר בין הפיטורים לבין קיומו של הליך ההפרטה. גישה זו התקבלה בשני מקרים בהם נדונו תביעותיהם של עובדי הנתבעת אשר התפטרו בשל מצבם הבריאותי. (פסק דינו של כב' השופט רמי כהן בעב' (חיפה) 001993/99 וענונו דני נ' החברה להדברת עשבי בר בע"מ, פס"ד מיום 21.11.01. פסק דינה של כב' השופטת דינה אפרתי בעב' 911615/99 ואח' גבי אליהו ואח' נ' החברה להדברת עשבי בר בע"מ, פס"ד מיום 30.4.02). במקרה שבפניי, ככל שמדובר היה בפיטוריו של התובע, הוא היה זכאי לתנאים המפורטים בהחלטה ב'. דא עקא שבמקרה זה, אין מדובר בפיטורים אלא בהתפטרות. על כך שהתובע התפטר מעבודתו, אין חולקין. השאלה עליה חלוקים הצדדים הינה, האם תנאי החלטה ב' יחולו גם על עובד המתפטר עקב הרעת תנאים מוחשית או נסיבות אחרות שביחסי העבודה בהן לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. במקרים אלו זכאי עובד לפיצויי פיטורים סטטוטוריים על פי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג 1963. ובמילים אחרות, האם פרשנותה הנכונה של החלטה ב' הינה, כי במקרה כגון זה זכאי יהיה גם עובד מתפטר לתנאים המפורטים בהחלטה זו. אף אם התשובה לכך חיובית, עדיין יש לקבוע האם אכן בנסיבות המקרה, יש לראות את התובע כמי שהתפטר בשל הרעת תנאים מוחשית או בשל נסיבות אחרות שביחסי העבודה בהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. 9. באשר לפן העקרוני של השאלה. מטרתה של החלטה ב' ליתן פיצוי הגבוה מהקבוע בחוק למי שמפוטר בעקבות ההפרטה. ככל שכוונת הצדדים היתה גם ליתן למתפטר, מסיבות אלו ואחרות, את אותן זכויות שאינן מתחייבות מהחוק או מהסכם קיים, הם היו אמורים לומר זאת במפורש. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי הפיטורים קובע, כי התפטרות בתנאים המפורטים בו תראה "לענין חוק זה" כפיטורים. מכאן, כי אין הוראה זו חלה לגבי זכאות מכח חוק אחר (דב"ע נו/ 8-6 שמשון נ' עירית נצרת פד"ע ל' 72) ואיננה תקפה לגבי הסכם אותו ערכו הצדדים (דב"ע נז/ 7-3 לבון נ' מ.ת.ב. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ פד"ע לב' 584). באשר לפן העובדתי של השאלה, דהיינו האם התקיימו במקרה דנן התנאים שבסעיף 11 (א). נפסק, כי ככלל ניתן לראות התפטרות עקב חילופי מעבידים נסיבות הבאות במסגרת סעיף 11 (א) הנ"ל (דב"ע נד/1-4 ואח' ההסתדרות הכללית נ' התעשייה האווירית פד"ע כט' 601 בעמ' 624). במקרה זה, הופרטה החברה והפכה מחברה ממשלתית לחברה בבעלות פרטית. לענין סעיף 11 (א) יש לראות עובדה זו כעילה המזכה עובד המתפטר בגין כך, בפיצויי פיטורים על פי החוק. אף בהעדר הסכם, זכאים היו עובדי הנתבעת אשר התפטרו בעקבות ההפרטה, לפיצויי פיטורים על פי חוק. כאמור, אין להחיל את הוראות סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים על זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים חוזיים מכח החלטה ב'. בעניינו של התובע יש להדגיש היבט נוסף: התובע יחד עם עוד ארבעה עובדים, זכאי היה על פי החלטה א' לפיצויי פיטורים מוגדלים (בשיעור נמוך מאלו להם זכאי עובד מפוטר ע"פ החלטה ב'), גם במקרה של התפטרות מרצונו וזאת אם התפטר במהלך התקופה שצויינה באותה החלטה. התובע אכן קיבל את פיצויי הפיטורים המוגדלים בהתאם להחלטה א'. שילובן של שתי ההחלטות - אחת הדנה בהתפטרות והאחרת בפיטורים - מביא לתוצאה לפיה, לא נתן לראות בהחלטה הדנה בזכויותיו של התובע כמפוטר כחלה גם על סיטואציה של התפטרות מסיבה כלשהי. אני דוחה את תביעתו של התובע להפרשי פיצויי פיטורים מכח החלטה ב'. הפסדים בגין חופשה כפויה 10. בגין חופשתו הכפויה, דורש התובע תשלום עבור הפסד שעות נוספות שאמור היה לעבוד בתקופה זו שהינה תקופת עומס, תוספת שדה, תוספת אש"ל והוצאות בגין שווי שימוש ברכב. באשר לתמורה עבור הפסד שעות נוספות. הלכה היא שעבודה בשעות נוספות, אינה זכות המגיעה לעובד כך שניתן לכפותה על המעביד (דב"ע מט/ 138-3 שוורץ נ' עירית ת"א יפו פד"ע יא' 174). הנתבעת רשאית היתה לוותר על עבודתו של התובע בשעות נוספות בעת עבודתו בפועל, ודאי שרשאית היתה לעשות זאת בתקופת החופשה. לענין הרכיבים הנוספים. מדובר ברכיבים שאינם משתלמים בעת חופשה (עדות התובע עמ' 10 לפר'). אוסיף, כי התובע לא הוכיח את הסכומים הנתבעים. מכל מקום, לא שוכנעתי, כי מכח הוצאתו של התובע לחופשה כפויה קמה לתובע עילה לקבלת הסכומים הללו. אעיר בנוסף, כי אינני סבור שבהוצאתו של התובע לחופשה כפויה התנהגה הנתבעת שלא בתום לב. מדובר על הוצאה לחופשה גם של עובדים נוספים ועל רקע של ניסיון לארגן מחדש את מערך העבודה בנתבעת. בנסיבות אלו לא קמה תובע עילה לקבלת הסכומים שאמור היה לקבל אילו היה עובד בפועל בתקופה זו. רכיבי תביעה נוספים 11. לטענת התובע, הפרה הנתבעת את חבותה מכח ההסכמים הקיבוציים והפסיקה לשלם תשלומים שונים. א. דמי ביגוד. לטענת התובע הינו זכאי לתוספת ביגוד בסך 1,000 ₪. מר אורגד בתצהירו מציין, כי במהלך שנת 99' סופקו לעובדים בגדי עבודה במקום תלושי קניה. על דברים אלו חוזר מר אורגד בחקירתו הנגדית (עמ' 23 לפר'). תשובות אלו של הנתבעת מקובלות עלי. אוסיף ואציין, כי מדובר בזכות שאיננה ניתנת לפדיון וגם מסיבה זו, נדחית התביעה. ב. החזקת טלפון. לטענת התובע לא שילמה לו הנתבעת השתתפות בהחזקת טלפון בסכום של 410 ₪ לחודש עבור החודשים יולי 98' - ינואר 99'. מתצהירו ומחקירתו הנגדית של מר אורגד, נמצאנו למדים, כי לתובע היה טלפון סלולרי אשר הוצאותיו שולמו על ידי הנתבעת. לכאורה זכאי היה התובע לבצע מטלפון זה גם שיחות פרטיות (עמ' 10 לפר'). מהמקובץ עולה, כי לא נגרם לתובע כל נזק בגין הגבלת השימוש בטלפון בביתו. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה, כי הרכיב הקרוי "טלפון לא לתשלום" לא שולם מידי חודש ובחודשים ששולם מדובר בסכומים משתנים אשר דרך חישובם לא הובררה. בנסיבות אלו אני קובע, כי התובע לא הוכיח את תביעתו זו והיא נדחית. ג. שי לחג. התביעה היא לשי מטעם ההנהלה עבור ראש השנה של שנת 98' בסך 380 ₪. התובע לא הצביע על מקור מחייב לתשלום בשיעור זה, ועל כן רשאית היתה הנתבעת להפחית את הסכום ששולם בשנים קודמות. הוכח, כי הנתבעת הסכימה לשלם, בגין מצבה הכלכלי 100 ₪ אולם ועד העובדים סרב לכך (עדות שלמה פוקס עמ' 5 לפר' מיום 26.3.01. עדות התובע עמ' 11 לפר'). בנסיבות אלו נדחית תביעה זו. ד. אגרות. לטענת התובע הינו זכאי לסך 120 ₪ בגין השתלמות בתחום המקצועי. להוכחת תביעתו צרף התובע קבלה. לטענת מר אורגד לא קיבל התובע אישור מראש להשתתפות בהשתלמות זו כנדרש בהוראה הרלוונטית בהסכם 75. התובע אכן לא טען ולא הוכיח כי קיבל אישור כאמור ועל כן, נדחית התביעה. ה. תוספת נהיגה. התובע דורש תוספת נהיגה לתקופה מחודש אוקטובר 98' ועד לינואר 99' בסך 2,275 ₪. לטענת הנתבעת התובע לא עבד בתקופה זו ועל כן איננו זכאי לתוספת. בסעיף הרלוונטי שבהסכם 75 נקבע, כי תוספת הנהיגה משתלמת לפי הוראות התקשי"ר וכי "כל העובדים בחברה הנוסעים ברכב של החברה לצרכי עבודתם זכאים לתוספת נהיגה". מעיון בתלושי השכר של התובע עולה, כי מדובר בתוספת ששולמה באופן קבוע ובשיעורים משתנים עד למשכורת חודש אוקטובר 98'. הצדדים לא טרחו להבהיר מהי תוספת זו וכיצד היא מחושבת. נוכח העובדה, כי רכיב זה שולם גם בחודשים אוגוסט עד אוקטובר 98' בעת שהותו של התובע בחופשה, יש לזכותו בגין רכיב זה גם ליתרת התקופה לפי השיעור האחרון בחודש אוקטובר 98' בסך 538 ₪ ולתקופה מחודש נובמבר 98' ועד לסיום עבודתו בסך 1,340 ₪. ו. לטענת התובע, לא העבירה הנתבעת הפרשות לקרן ההשתלמות ולקרן מקפת עבור התקופה שבין דצמבר 98' לבין ינואר 99'. לטענת מר אורגד, התובע לא שב לעבודתו בתקופה זו ואישורי המחלה לכאורה פיקטיביים. אין יסוד לטענה זו של מר אורגד. מעביד החושב, כי בתעודת המחלה יש פסול חייב הוא לפעול להזמתה (דב"ע מא/5-4 רשות הנמלים בישראל נ' הועד הפועל של ההסתדרות ואח' פד"ע יג' 233). הנתבעת לא עשתה דבר לענין זה. אין ספק, כי על המעביד להפריש הפרשות אלו גם בעת חופשתו של העובד. חישובו של התובע לא נסתר. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 1,503₪ בגין העדר הפרשות לקרן השתלמות וסך 3,509 ₪ בגין העדר הפרשות לקרן מקפת. ז. פדיון ימי מחלה. לטענת התובע הינו זכאי לפדיון ימי מחלה על פי צבירה של כ- 754 ימי מחלה ובסך 71,355 ₪. אני דוחה תביעה זו. בסעיף הרלוונטי בהסכם 75 מדובר על גובה הפיצוי. אין בסעיף זה איזכור לתנאים הבסיסיים אשר רק בהתקיימם, זכאי העובד לפיצוי. עד התובע מר שלמה פוקס מציין,כי פיצוי זה נקבע על פי התקשי"ר (עמ' 3 לפר' מיום 26.3.01). על פי התקשי"ר, זכאי עובד לפיצוי רק בפרישה לקיצבה. התובע לא פרש לקיצבה ועל כן, אין הוא זכאי לפיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה. יצויין עוד, כי שיעור ימי המחלה הצבורים לא הוכח. אני דוחה את טענת התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בגין כך שהנתבעת גרמה לו להתפטר או בשל פגיעה בהסתמכותו להמשך עבודתו עד לגיל הפנסיה. די בעובדה שהתובע התפטר ולא פוטר על מנת לדחות טענות אלו. רכיבי השכר לחישוב פיצויי הפיטורים 12. שכרו של התובע לחישוב פיצויי הפיטורים, נקבע על ידי הנתבעת לסך 9,087 ₪. סכום זה כולל את הרכיבים הבאים: שכר משולב, תוספת שדה, הבראה וגמול השתלמות. לטענת התובע, יש לקחת בחשבון אם את רכיבי הפרמיה וגילום הרכב כך, ששכרו הקובע אמור להיות בסך 11,840 ₪. מעיון בתלושי השכר עולה, כי רכיב הקרוי "ע"ח פרמיה" שולם מידי חודש בסכום קבוע (בכפוף להגדלתו מידי מספר חודשים). רכיב הקרוי "הפרש גלום" שולם בסכום קבוע החל מחודש מאי 98'. גם מדוחות ההפרשות לקרן מקפת עולה, כי המשכורת הקובעת לענין זה גבוהה מהמשכורת שנלקחה בחשבון על ידי הנתבעת לחישוב פיצויי הפיטורים. נתונים אלו תומכים לכאורה בטענת התובע. למרות האמור, אינני מקבל טענה זו של התובע. ענייננו בפיצויי פיטורים חוזיים אשר שולמו בנוסף לפיצויי הפיטורים הסטטוטוריים. נפסק, כי גם אם המשכורת הקובעת לענין חישוב פיצויים חוזיים נמוך משיעור המשכורת הקובעת לחישוב פיצויי הפיטורים על פי חוק, מקום שסכום הפיצויים הכולל עולה על הסכום הפיצויים לפי החוק, לא ילקחו בחשבון תוספות שאינן מופיעות בנוסחת חישוב הפיצויים החוזיים. (ע"ע 300213/97 פגורי ואח' נ' פלבם מפעלי מתכת, פס"ד מיום 22.8.00. דב"ע נב/ 110-3 מנין נ' וולקן מצברים בע"מ, פס"ד מיום 15.4.92. דב"ע נב/228-3 אפריאט נ' סולל בונה בע"מ, פס"ד מיום 30.11.92). הנתבעת הציגה פרוטוקול מישיבה שהתקיימה ביום 22.12.93. הפרוטוקול נחתם על ידי מנכ"ל הנתבעת מר אריה ניר, יו"ר ועד העובדים מר שלמה פוקס ומזכיר חטיבת עובדי החברות הממשלתיות בועד הפועל מר משה נגור. על פי פרוטוקול זה, הובהר, כי בהמשך להסכם מיום 1.4.92 (שלא הוגש לתיק בית הדין) רכיבי השכר לצורך פיצויי הפיטורים הינם אלו: שכר משולב, ותק בעבודה, תוספות יוקר, תוספת שדה, בגוד עבור עובדי משרד, הבראה וגמול השתלמות ( נספח לתצהירו של מר משה גבאי). ער אני לכך שאין ראיה, כי בהסכם הקיבוצי מדובר אך לענייננו, די בהסדר זה על מנת לקבוע, כי אין לכלול בחישוב הפיצויים המוסכמים, רכיבים נוספים עליהם לא הוסכם במפורש ואשר על פניהם, אין הם חלק מהשכר הבסיסי. משקיים הסכם מפורש, אין לקבל את עמדתו - הבלתי ברורה דיה - של מר פוקס לענין זה (עמ' 3 לפר' מיום 26.3.01) ומכל מקום אין לכך רלוונטיות לשאלת חישוב הפיצויים החוזיים. אני דוחה תביעה זו של התובע. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים 13. יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת הסתיימו ביום 11.1.99. בפועל קיבל התובע את פיצויי הפיטורים המוגדלים בסך 137,941₪ מכח החלטה א' רק ביום 16.5.99 כשתאריכה של ההמחאה הינו 15.3.99. לטענת התובע, אין זה נכון שהוא סרב לקבל סכום זה בשל דרישתו לפיצויי גבוה יותר כמפוטר הואיל והיה מובטל והיה זקוק לכסף. לדבריו הוזמן לקבל את ההמחאה שלושה ימים לפני שקיבלה בפועל (עמ' 8 לפר'). לטענתו של מר אורגד בתצהירו, האיחור נבע בשל דרישתו של התובע לפיצויי פיטורים בשיעור 180%. בחקירתו של משה גבאי חשב הנתבעת הוא מציין, כי סכום זה לא הועבר לחשבונו של התובע בבנק הואיל ופיצויים חריגים נהגה הנתבעת להעביר בהמחאה ישירה לעובד על מנת שיאשר קבלת הכסף. מוסיף מר גבאי, כי היתה מחלוקת באשר להתחשבנות לגבי סכום זה, נוהלו שיחות והועברו פקסים בינו לבין רעייתו של התובע. גם לאחר שהחישוב סוכם בין הצדדים, קיבל מר גבאי הנחיות ממר אורגד לא להעביר את הסכום לחשבונו של התובע בבנק אלא להמתין שהתובע יבוא לקבל את ההמחאה ( עמ' 27 -28 לפר'). עדותו זו של מר גבאי מקובלת עלי. פיצויי הלנה יחולו גם מקום שמדובר בפיצויי פיטורים הסכמיים (דב"ע נז/7-3 לבון נ' מ.ת.ב. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ פד"ע לד 584). מכח סעיפים 18 ו- 20 (ד) לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958, רשאי בית הדין להפחית פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בהתקיים תנאים מסויים. יש לקחת במכלול השיקולים גם את העובדה, כי פיצויי הפיטורים הסטטוטוריים שולמו במועדם והתשלום ששולם באיחור הינו תשלום בגין פיצויי פיטורים הסכמיים. שוכנעתי, כי היו חילוקי דיעות של ממש באשר לחישוב הסכום וכי העיכוב בחלקו, נבע מחילוקי דיעות אלו. מאידך, לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכך שהסכום לא הועבר לחשבונו של התובע בבנק לאחר שחילוקי הדיעות באו על פיתרונן. בהתחשב במכלול הנסיבות, אני מפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים ומעמידם על סך 25,000 ₪ נכון ליום מתן פסק דין זה. סיכום 14. נוכח כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: תוספת נהיגה בסך 1,340 ₪. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 1,503 ₪. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן מקפת בסך 3,509 ₪. לכל הסכומים בסעיפים קטנים א' - ג' לעיל, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.1.99 ועד ליום התשלום בפועל. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 25,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. יתר התביעות נדחות. הנתבעת תשא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין וזאת תוך 30 יום מהיום. ניתן היום י"ד בכסלו, תשס"ד (9 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים. ש.טננבוים, שופט דמי חופשה שנתית