התקף לב בחו"ל

התקף לב בחו"ל
השופט א' סטולר
בפניי תביעה על סך 20,670 ש"ח ותביעה שכנגד על סך 9,103 ש"ח בסדר דין מהיר, אשר עניינן חבותה של חברת ביטוח כלפי מבוטח בביטוח נוסעים לחו"ל.
1. הרקע והעובדות שאינן שנויות במחלוקת
הנתבעת 1 (להלן – מגל) הינה סוכנות נסיעות, אשר סיפקה שירותי מכירת כרטיסי טיסה לחו"ל ופוליסות ביטוח לנוסעים לחו"ל.
ב-3.6.2001 לערך, פנו התובעים/הנתבעים שכנגד (להלן – מר וגב' דגא) לנתבעת 2 (להלן – גב' סדוף) אשר עבדה אצל מגל, כדי לרכוש כרטיסי טיסה לקנדה ופוליסת ביטוח לנוסעים לחו"ל.
הנתבעת 3/התובעת שכנגד הינה חברת ביטוח (להלן – אררט) שנתנה הרשאה למגל ו/או לנתבעת 1 לתווך בין התובעים לבינה לצורך רכישת פוליסת ביטוח נוסעים לחו"ל.
טרם הנסיעה סבל התובע 1 מסוכרת ויתר לחץ דם. בשנת 1979 עבר אוטם בשריר הלב ובהמשך באותה שנה עבר צנתור כלילי. במהלך השנים שלאחר מכן פנה מספר פעמים לרופאו בקופת חולים עקב מיחושים בחזה ואף אושפז לפחות חמש פעמים בבית החולים עקב מיחושים אלה אשר אובחנו כתעוקת חזה (Angina Pectoris) וטופלו בהתאם.
עניין גילוי מצבו הרפואי של מר דגא עובר לרכישת הביטוח הוא לב לבה של המחלוקת בתיק זה.
ביום 26.6.2001 טסו ה"ה דגא לקנדה. ביום 12.8.2001 עבר מר דגא אירוע של תעוקת חזה בלתי יציבה (להלן – האירוע) ואושפז בבית חולים במונטריאול. במהלך האשפוז בוצע צנתור כלילי ונמצאו היצרויות קשות בעורקים הכליליים של הלב. על-מנת לשפר את זרימת הדם לשריר הלב בוצעו הרחבות של העורקים הכליליים באמצעות בלון, והושתלו תומכים תוך עורקיים (stents). לאחר ימים מספר שוחרר התובע 1 מבית החולים. בשל האירוע נאלצו התובעים להאריך שהייתם בקנדה עד ליום 20.8.2001. נוכח סירוב הנתבעות לשאת בהוצאות, נגרם לתובעים נזק כספי בשיעור של 4,398$, שהינם לטענתם סך של 20,670 ש"ח (על-פי שער של 4.7 ש"ח לדולר ארה"ב), בגין הוצאות אשפוז, רכישת תרופות והפרש דמי ביטוח של התובעת 2. אררט נשאה בעלות השינוי של מועדי הטיסה של התובעים להחזרתם ארצה לאחר האשפוז, עלות איתור תיקיו הרפואיים של התובע 1, עלות חוות-דעת מומחה קרדיולוג ועלות הקשר עם בית החולים בקנדה, והכול בסך כולל של 9,103 ש"ח אותם היא תובעת בתביעה שכנגד.
2. טיעוני הצדדים
(א) גירסת התובעים
(1)    נסיבות רכישת הפוליסה ומצבו הרפואי של התובע 1
אליבא דתובעים, הם לקוחות ותיקים של גב' סדוף אשר מכירה אותם באופן אישי ומודעת למצבו הרפואי של מר דגא. משנת 1995 מזמינים הם באמצעותה כרטיסים לקנדה. עד כה נסעו דרכה ארבע פעמים. לא היה כל קשר בין ה"ה דגא ובין סוכנות הנסיעות; הקשר היה דרך גב' סדוף בלבד.
ביום 3.6.2001 פנה מר דגא לגב' סדוף לשם רכישת כרטיסי טיסה וביטוח נסיעות לנסיעה שתוכננה ליום 26.6.2001. הצדדים סיכמו שגב' סדוף תסדר את כל הדרוש ומר דגא ישלם לה בביתה מבלי להיזקק לבוא למשרד הנסיעות הואיל והם גרים בשכנות – התובעים גרים בהדר יוסף וגב' סדוף גרה בשכונת מעוז אביב הסמוכה. באותו היום, כך לפי תצהירו של מר דגא, סידרה גב' סדוף את הכרטיסים והביטוח. סך הכול, לדברי מר דגא, ביקר בביתה שלוש פעמים לצורך סידורי הנסיעה האמורה. באחד מביקוריו סיפר לה על מצבו הבריאותי, דהיינו שעבר לפני שנה צנתור בלבו ושיש לו סוכרת ויתר לחץ דם. בשל מצבו הרפואי וגילו (65) ובשל העובדה שמדובר בנסיעה ארוכה יחסית, ביקש לרכוש ביטוח בריאות טוב ומקיף, ללא כל התחשבות בעלותו. בביקור אחר קיבל את כרטיסי הטיסה ופוליסת הביטוח.
(2)   נסיבות קבלת האישור נספח א' לכתב-התביעה
מדובר בסיכום מידע רפואי של מר דגא מיום 19.6.2002, אשר הוצא על-ידי רופא המשפחה ד"ר משה שוורצברג מקופת חולים כללית, המתאר את מצב בריאותו. מתוך הסיכום עולה בין היתר כי מר דגא סבל מסוכרת, יתר לחץ דם, ומחלת לב איסכמית (Ischemic heart disease subacute).
על-פי סעיף 6 לכתב-התביעה, לאחר שמר דגא פנה לגב' סדוף לשם רכישת הפוליסה, היא הודיעה לו כי "לצורך הנפקת הפוליסה עבורו, הוא נדרש להמציא אישור רופא אודות מצבו הרפואי".
על-פי סעיף 7 לכתב-התביעה, נוכח בקשה זו מיהר ופנה מר דגא לרופא המטפל והמציא לידי גב' סדוף את סיכום המידע הרפואי. לאחר מכן הודיעה לו גב' סדוף כי תנפיק בעבורו פוליסה שתתאים למצבו הרפואי ובהתאם שילם את דמי הפרמיה (סעיפים 10-8 לכתב-התביעה).
על-פי תצהיר העדות הראשית של מר דגא, הסיכום (המצורף כנספח א' לכתב-התביעה) הוצא לעצתה של כלתו ענת, שעובדת בביטוח, ושלדבריה חשוב להביא מכתב מהרופא בכדי שחברת הביטוח לא תטען שלא הייתה מודעת למצבו הרפואי. בהתאם הוציא מר דגא את האישור, ולאחר שהראה אותו לגב' סדוף אשר אמרה שאין לה צורך בו, לקח אותו לקנדה למקרה ויצטרך להראותו לרופאים שם אם יזדקק לכך.
הנה-כי-כן, גירסת התובעים באשר לסיבה להוצאת האישור הרפואי שונה עובדתית בין כתב-התביעה המאומת בתצהיר לבין התצהיר שניתן חלף העדות הראשית.
אקדים ואומר כי על-אף אי-ההתאמה, אינני סבור שהייתה למר דגא כוונת מירמה כמשמעות היגד זה בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (עניין היעדר כוונת המירמה יידון בהמשך).
לכתב-התביעה צירפו התובעים את פוליסות הביטוח, האישור הרפואי, דרישה לתשלום הוצאות אשפוז על סך 4,063$, העתק כרטיסי טיסה, קבלות עבור תשלום פרמיית ביטוח, תצהיר התובע וכלתו. אליהם צורף דף הרשימה של הפוליסה.
נוסף על התובע 1, העידה מטעם התובעים גב' דגא ענת, כלתם של התובעים, אשר עובדת בסוכנות הביטוח העוסקת בביטוח אלמנטרי. לגב' דגא אין רישיון של סוכן ביטוח, והיא לא עוסקת בביטוח נסיעות לחו"ל. לדבריה שאלה את מר דגא אם עשה ביטוח, ואם יידע את סוכנת הנסיעות שלו בדבר מצבו הבריאותי. לאחר שענה בחיוב המליצה לו ללכת לרופא ולהוציא פירוט של כל המחלות שלו ושיבקש מהסוכנת שתעשה לו ביטוח לפי המצב הבריאותי שלו, כי הוא לא אדם בריא. גב' דגא שלחה את התובע 1 לסוכנת הנסיעות ולא לחברת ביטוח מכיוון שהסוכנת היא זו שעשתה לו את הביטוח, ולכן לדעתה צריך לתת לה את האישור הרפואי, כדי שלפיו תכין לו פוליסה שתיתן לו כיסוי ביטוחי. גב' דגא הודתה כי לא ייעצה לתובע לקחת אישור מסוכנת הנסיעות על קבלת האישור הרפואי ובכך שגתה. גב' דגא לא ידעה לפני הנסיעה שחברת הביטוח תעלה טענות בקשר לעברו הרפואי של מר דגא, היא רק רצתה שייזהר כי היא יודעת מעבודתה שחברות ביטוח לפעמים מתעלמות ולא נותנות כיסוי ביטוחי.
בחלק העדות של גב' דגא, בו העידה כי מר דגא סיפר לה שהלך עם סיכום המידע הרפואי לסוכנת הביטוח, מדובר בעדות מפי השמועה ועל-כן לא ניתן לקבלה בנקודה זו לנכונות תוכנה. כל שניתן להפיק מעדותה הוא העובדה שייעצה למר דגא שיוציא סיכום מידע רפואי מקופת חולים וימסור אותו לסוכנת הביטוח.
(3)   מקור האחריות
טענות התובעים הינן טענות מדיני החוזים ומדיני הנזיקין. מחד גיסא טוענים התובעים כי אין הנתבעות רשאיות להסתמך על הסייגים בפוליסה ולכן יש לראות את הפוליסה ללא הסייגים. מאידך גיסא, אם הפוליסה תקפה על סייגיה או בטלה, כי אז נגרם להם נזק שמקורו בעוולת הרשלנות ו/או עוולת היפר חובה חקוקה.
התובעים טוענים בין היתר כי הנתבעות או מי מהן פעלו בחוסר מיומנות וללא זהירות, באופן לא מקצועי וללא תשומת לב מספקת למצבו הרפואי של התובע, לא דאגו להנפיק פוליסת ביטוח מתאימה, הטעו את התובעים לחשוב כי הם מצוידים בפוליסה מתאימה למצבו הרפואי של מר דגא ולא נקטו בכל הצעדים הסבירים למנוע הנפקת פוליסה שגויה. כמו כן הפרו הנתבעות את סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, באשר הרשימה, שצורפה לתצהירי הנתבעות וסומנה כנ/2, נושאת לוגו של סוכנות הנסיעות, ואינה נראית כלל כמסמך של חברת הביטוח. כמו כן סעיפי הרשימה צפופים, רשומים בכיתוב קטן וללא הבלטה כלשהי. עוד לטענת התובעים הפרו הנתבעות את חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ו/או חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 ו/או חוק שירותי תיירות, תשל"ו-1976 ו/או סעיף 30 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן גם – חוק הפיקוח).
(ב) גירסת הנתבעות
אליבא דנתבעות, לא הייתה למי מהן כל ידיעה על מצבו הבריאותי של מר דגא משום שלא טרח להודיען על כך. לפיכך לא נדרש ממנו ואף לא מהתובעת להמציא כל אישור רופא, ואכן הן לא קיבלו מעודן שום אישור שכזה, ובפרט לא "סיכום המידע הרפואי" שנושא את התאריך 19.6.2001, מה גם שהפוליסה הוצאה ביום 3.6.2001,
כ-16 ימים לפני הוצאת הסיכום הנ"ל.
גם אם היה מתקבל המסמך, לא היה בו די כדי שאררט תסכים להוציא פוליסה לתובע בהסתמך עליו, אפילו עבור דמי ביטוח גדולים יותר. במקרה זה הייתה דורשת אררט, כמנהגה תמיד, אישור רופא מלא על גבי שאלון (דוגמת שאלון אשר צורף כנספח ב' לכתב-ההגנה). באישור מסוג זה אמור הרופא לקבוע את מצבו הרפואי של המבוטח ואת העובדה שאין מניעה שייסע לחו"ל. להשלמת התמונה, כאשר מבוטח מדווח על מצב רפואי חריג, עניינו מועבר ליועצים רפואיים של חברת הביטוח ובהתאם לעצתם קובעת היא את מדיניותה הן לעניין הוצאת הפוליסה והן לעניין שיעור הפרמיה הנדרשת.
הואיל והתובע לא דיווח על מצבו הרפואי החריג, לא הודיעה לו מגל או מי מטעמה כי תוצא לו פוליסה המתאימה למצבו הרפואי.
הפוליסה שהוצאה לתובע הינה פוליסה רגילה, בתכנית מוגדלת בשל גילו של התובע, אשר מעניקה כיסויים נרחבים יותר בתגמולי הביטוח.
הפוליסה נועדה מעיקרא לאנשים בריאים, ואילו מחלות מוחרגות בפוליסה, כעולה מסעיף 8 לחלק 1 – הגדרות, לפיו:
"אירוע רפואי: תאונה שארעה למבוטח או מחלה שחלה בה במשך תקופת הביטוח למעט מחלה מוחרגת בפוליסה".
יתר-על-כן, מחלה קיימת אינה מכוסה על-פי הפוליסה כמפורט בחלק 3 – פרק הסייגים והחריגים הכלליים, סעיף ח', אשר קובע כי:
"החברה לא תשלם תגמולי ביטוח לפי פוליסה זו בגין תביעה הנובעת מכל אחד מהמקרים או שארעה במהלכם או בקשר אליהם:
הוצאות רפואיות, הוצאות אשפוז, קיצור נסיעה או ביטול נסיעה אשר נבעו ממצב בריאות קיים או מחלה קודמת של המבוטח הנובעים מאחת או יותר מהחלופות שלהלן:
מחלה שהייתה בטיפול או בהשגחה בעת היציאה לחו"ל או במשך ששת החודשים שקדמו לכך".
בנוסף לכל אלה מוחרגת גם מחלה כרונית בסעיף ט' לפוליסה.
התובע קיבל לידיו את הפוליסה עם דף הרשימה (נספח ב' לכתב-התביעה), כאשר בו מופיע בבירור סעיף ג' להצהרת המבוטח, המהווה תנאי מוקדם לקיום הביטוח, וממנה עולה, לטענת התובעות, כי לתובע היה ברור שהפוליסה מחריגה מחלה קיימת. לפי הסעיף:
"הריני מצהיר בזאת כי אין אני ו/או הנילווים אלי המבוטחים בפוליסה זו סובלים ממחלה ו/או מצב בריאות קיים כלשהו... ידוע לי... כי לפוליסה לא יהיה תוקף במקרה של אירוע רפואי הנובע מאחת או יותר החלופות דלעיל".
בנוסף צירפה אררט מטעמה חוות-דעת מומחה של הקרדיולוג ד"ר שמעון בראון (צורפה כנספח ג' לכתב-ההגנה), שלפיה:
"מתוך המסמכים הרפואיים, עולה בעליל שמר דגה סבל ממחלת לב כלילית החל משנת 1979. מדובר במחלת לב כרונית במהלכה היו ירידות ועליות בצמת התלונות הקליניות. לאור ריבוי הפניות לרופא המשפחה והאשפוזים החוזרים אין ספק שמר דגה היה מודע לקיום מחלת הלב. להערכתי, אין כל ספק שהשינוי במצבו הקרדיאלי של מר דגה בעת שהותו בקנדה, הינו החמרה של מחלה כרונית קיימת...".
התובעים ויתרו על חקירתו של ד"ר שמעון בראון, ולכן מתקבלת חוות-דעתו כפי שהיא.
עוד טוענות הנתבעות כי הוציאו לתובע את הפוליסה שביקש ועל-פי הנתונים שהמציא. מגל לא הייתה יכולה לנקוט באמצעים למנוע הוצאת פוליסה "שגויה" שכן מצבו הרפואי של התובע לא הובא כלל לידיעתה. כאמור, לא נמסר להן כל אישור רפואי, ועל-כן לא היו יכולות לעיין באישור שלא הומצא להן מעודן. הנתבעות פעלו בצורה סבירה וכפי שהיה נחוץ לנקוט בנסיבות העניין.
לכתב-ההגנה צירפו הנתבעות התכתבויות בין אררט לבית החולים במונטריאול, מסמכי האשפוז מקנדה, תיקו הרפואי של התובע, דוח רופא הבית של אררט, התכתבות וחשבונות, תצהיר של מר אופיר מזר – מנהלה של מגל טורס, ומיכל אזובל – פקידה במחלקת נסיעות חו"ל של כלל חברה לביטוח (אשר אוחדה עם אררט), פוליסת הביטוח, שאלון למבוטח, חוות-דעת רופא מטעם הנתבעות, תדפיס מבנק ישראל של שערי חליפין ליום 22.8.2002, וחשבוניות על הוצאותיהן.
להוכחת טענותיהן העידה הנתבעת 2, גב' יהודית סדוף, אשר עובדת כסוכנת נסיעות מזה 20 שנה, ובמגל עובדת משנת 1994.
עיקרי עדותה הם: אין לה רישיון כסוכנת ביטוח, לא עברה קורס לביטוח. במסגרת תפקידה עבדה עם אררט, אשר נתנה לסוכני הנסיעות הנחיות באופן כללי, כולן כתובות עלי נייר. בעדותה ציינה את סוגי הביטוח הקיימים בהתאם לגילו ומצב בריאותו של המבוטח. הנטייה הטבעית של סוכן הנסיעות היא לעשות את הביטוח היקר יותר כי הוא מרוויח מזה יותר כסף; סוכן הנסיעות מקבל עמלה כגובה הביטוח וככל שהפרמיה גבוהה יותר, התמלוגים לסוכנות הנסיעות גבוהים יותר. כשיש לה ספק היא פונה לחברת הביטוח ומתייעצת עמה. אין היא יודעת על הנחיות ספציפיות לגבי ביטוחי נוסעים. היא שאלה את התובע למצב בריאותו ונענתה כי הוא תקין. התובע 1 ביקש ממנה שתעשה לו ביטוח, כמו בנסיעותיו הקודמות, ולכן עשתה לו ביטוח מורחב לבריאים – ביטוח דומה לביטוח שהיה לו בנסיעות הקודמות, בתוספת גיל. את הביטוח היא עשתה במחשב. היא חסכה למר דגא מלהגיע אל משרדה, לכן הוא בא אליה הביתה.
לדעתה של גב' סדוף, הצהרת המבוטח, ברשימה נ/2, היא בשביל המבוטח. יש עותק במחשב במשרד הנסיעות, הוא לא חתום ונשמר עבור חברת הביטוח. התובעים לא חתמו במקום המיועד לרשימת המבוטחים; מבחינתה החתימה היא רק כדי לוודא שהם קראו את המסמך; היא אף פעם לא מחתימה מבוטחים על המסמך. עוד מוסיפה גב' סדוף ואומרת כי הדבר הראשון שהיא עושה כשאדם מבקש ממנה לעשות ביטוח נסיעות הוא לשאול למצב בריאותו, ואז היא מוציאה את הפוליסה הנכונה. אם יש לו בעיות בריאות היא נותנת לו טופס של אררט למילוי על-ידי הרופא. התובע היה בביתה כפעמיים, את הביטוח הוציאה ביום 3.6.2001, ברם, אין היא זוכרת מתי קיבל הנתבע 1 את הפוליסה. כשהיה בביתה בפעם השנייה לא נתן לה דבר. לדעתה, את אישור הרופא מיום 19.6.2001 הוא לקח על-מנת להשתמש בקנדה. עלות ביטוח לאדם חולה הינה פי שניים מעלות הביטוח לאדם בריא, בתוספת הפרשי גיל. אם התובע היה אומר שהוא חולה היא הייתה מציעה את הביטוח המורחב, והוא היה משלם את הפרמיה המורחבת.
יש לציין כי בתצהיר העדות הראשית לא כתבה גב' סדוף כי שאלה את מר דגא על מצבו הרפואי. כל שניתן להבין מתצהירה הוא כי מר דגא לא סיפר לה על מצבו הרפואי המיוחד. רק בעדותה ציינה גב' סדוף כי שאלה את מר דגא למצב בריאותו והוא השיב כי הינו תקין. העובדה שבהזדמנות הראשונה לא מצהירה גב' סדוף כי שאלה את מר דגא אודות מצבו הבריאותי אלא חיכתה שיספר לה מיוזמתו על מצבו מדברת בעד עצמה ויש בה כדי להעיד על התנהלות הנתבעת 2.
בנוסף לנתבעת 2 העידה מטעם הנתבעות גם גב' מיכל אזובל, שעובדת במחלקת נסיעות חו"ל ומטפלת בתביעות של אנשים שנסעו לחו"ל, מטעם אררט. במסגרת תפקידה של גב' אזובל אין היא אחראית על הנתבעת 2 ולא היא ערכה את הביטוח לתובעים. אין היא מכירה הנחיות כתובות לסוכני נסיעות, כמו כן אין הסכם כתוב בין מגל לאררט, הכול בעל-פה. מסמך נ/2 שצורף לתצהירי העדות של הנתבעות דלעיל הוא דף רשימה של הפוליסה שהופקה במשרד הנסיעות ונוסח על-ידי החברה. בעת ההפקה אין לחברת ביטוח כל מידע עליה, החברה מקבלת את כל המסמכים אחת לחודש וקולטת אותם במערכת, לכל פוליסה יש קודים. ההצהרה עצמה לא נקלטת, המבוטח אמור לחתום, אך החתימה אינה תנאי לביצוע הביטוח. לדעתה הכתוב במסמך קריא וסביר.
לגבי הצהרת הבריאות, גם פוליסות הנמכרות באינטרנט או אצל חברות האשראי אינן מכסות מצב בריאות קיים או מחלות כרוניות, ואין צורך, כשמדובר בפוליסות הללו, למלא הצהרת בריאות. חברת הביטוח מאשרת רק פוליסות שדורשות חיתום (כלומר מקרים של מצב רפואי מיוחד). אין היא מאשרת פוליסות רגילות. חברת הביטוח קונה סיכון, על בסיס הכיסויים המוגבלים. הלקוח צריך לדעת רק כמה זה עולה לו. אם יובא לידיעתה של החברה שאדם עבר התקף לב, אזי היא תחליט אם לבטחו ובאילו תנאים. המבוטח צריך לספק את המידע הרפואי. לא ניתן לקבל שאלון ריק/הצעת ביטוח ריקה. מי שסובל ממחלות כרוניות מתבקש למלא טופס כדוגמת נ/4 שהינו שאלון מפורט על מצבו הרפואי של המבוטח. אם התובע היה מצהיר על מחלותיו וממלא שאלון כראוי, הייתה אררט בודקת את העניין באמצעות יועציה הרפואיים קודם להנפקת הפוליסה.
לשאלת בית-המשפט בנוגע למעמדו של סוכן נסיעות בפוליסת נוסעים לחו"ל, המציאה גב' אזובל "סיכום דברים לגבי שיווק פוליסות ביטוח ע"י סוכני נסיעות" מפגישה שהתקיימה ביום 31.7.1996 (המסמך התקבל וסומן ב.מ.1). אדון במסמך זה בהמשך.
3. דיון
(א) האם נכנס האירוע בגדרי האירועים המקימים את חבותה של החברה המבטחת
על-פי תקנה 5 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאים בחוזי ביטוח),
תשמ"ב-1981, שעניינה ביטוח נוסעים לחוץ לארץ:
"(א) בחוזה לביטוח נוסעים וכבודתם בנסיעה לחוץ לארץ ייכללו ההוראות הבאות:
(3) הביטוח לגבי מחלה או תאונה יחול על תאונה שאירעה למבוטח או מחלה שחלה בה במשך תקופת הביטוח (להלן – האירוע), למעט מחלה שבשלה היה המבוטח בטיפול או בהשגחה בעת צאתו לחוץ לארץ או במשך ששה החדשים שקדמו לצאתו, ולמעט כאשר קבלת הטיפול הייתה אחת ממטרות הנסיעה; ביטוח זה יהיה ביטוח מצומצם או ביטוח מורחב כאמור בפסקאות (4) ו-(5) והמבטח יציע למבוטח לבחור ביניהם".
לפיכך, על-פי הדין רשאית הייתה הנתבעת 3 להחריג מחלה קיימת או מצב בריאותי מתחולת פוליסת הביטוח נ/1. על-פי תיקו הרפואי של התובע וחוות-דעתו הרפואית של ד"ר שמעון בראון שהתקבלה בהסכמה, ולפיה:
"מר דגא... בעת שהותו בחו"ל חש במיחושים בחזה ובזרוע שמאל. בשל תלונות אלה אושפז... בבית החולים... בבית החולים אובחנה 'תעוקת חזה בלתי יציבה'. במהלך האשפוז בוצע צנתור כלילי ונמצאו הצרויות קשות בעורקים הכליליים של הלב. ע"מ לשפר את זרימת הדם לשריר לב בוצעו הרחבות של העורקים הכליליים של הלב באמצעות בלון והושתלו תומכים תוך עורקיים.
...עיון במסמכים הרפואיים של מר דגה מעלה כי סבל משני גורמי סיכון משמעותיים למחלת לב כלילית: סוכרת ויתר לחץ דם. מחלת הלב הכלילית התגלתה לראשונה בשנת 1979. באותה שנה עבר אוטם בשריר הלב ובהמשך צנתור כלילי, במהלך השנים שלאחר מכן פנה פעמים רבות לרופאו ואף אושפז לפחות חמש פעמים בבית החולים עקב מיחושים אלה. המיחושים בחזה אובחנו כתעוקת חזה וטופלו בהתאם. בנוסף טופל מר דגא במשך שנים רבות בטיפול תרופתי ע"מ לאזן את גורמי הסיכון שציינתי לעיל. ההחמרה שחלה במצבו הקרדיאלי של מר דגא בעת שהותו בקנדה, הנה התפתחות צפויה ושכיחה של מחלת לב כלילית כרונית... להערכתי, אין כל ספק שהשינוי במצבו הקרדיאלי של מר דגא, בעת שהותו בקנדה, הנה החמרה של מחלה כרונית קיימת...".
שוכנעתי כי התובע בעת צאתו לחו"ל היה חולה במחלת לב, שהינה מחלה כרונית, המוחרגת בפוליסה וזאת על-פי דין. עוד שוכנעתי כי התובע היה מודע לקיום המחלה וזאת לאור ריבוי הפניות לרופא המשפחה והאשפוזים החוזרים כפי שעולים מתיקו הרפואי.
לפיכך, אשפוזו של התובע בעת שהותו בחו"ל הינו כאמור התפתחות צפויה של מחלתו ולא אירוע רפואי כמשמעות היגד זה בפוליסה – תאונה שאירעה למבוטח או מחלה שחלה בה במשך תקופת הביטוח למעט מחלה מוחרגת בפוליסה.
התוצאה היא שעל-פי לשונה של הפוליסה, האירוע לא נכנס בגדרי האירועים המקימים את חבותה הביטוחית של החברה המבטחת כלפי מבוטח.
(ב) האם מר דגא גילה לגב' סדוף גילוי מלא של מצבו הרפואי
מר דגא ביקש מגב' סדוף ביום 3.6.2001 להסדיר את נושא כרטיסי הטיסה והביטוח לנסיעה שתוכננה ליום 26.6.2001. על-פי הראיות שעמדו בפניי, בו ביום הזמינה עבורו הגב' סדוף את פוליסת הביטוח. ביום 19.6.2001 הוציא מר דגא סיכום מצבו הרפואי מרופאו האישי בקופת חולים, זמן רב לאחר שפוליסת הביטוח הונפקה. לטענתו הוא עשה כן לעצת כלתו, והכול כדי למסור את האישור לסוכנת הנסיעות. אם זו הייתה התכלית של הוצאת האישור האמור היה צריך מר דגא לקבל אישור מגב' סדוף שקיבלה את האישור שכן רק אישורה, כאמור, יכול לתת לו הגנה גם לשיטתו.
כפי שהובהר לעיל, התגלו הבדלי גירסה בין הנטען בכתב-התביעה המאומת בתצהיר ובין תצהירו בעדות ראשית, בדבר נסיבות המצאת סיכום המידע הרפואי מיום 19.6.2001. בגירסה אחת טען מר דגא כי האישור הוצא לבקשת כלתו גב' ענת דגא ובגירסה שנייה טען הוא שהאישור הוצא לבקשתה של גב' סדוף.
שוכנעתי מטענתה של גב' סדוף כי לא היה לה כל אינטרס כספי בהוצאת הפוליסה הזולה יותר. נהפוך הוא, שכר טרחתה או הרווח של סוכנות הנסיעות נגזר מעלות הפרמיה, וככל שזו גבוהה יותר כך גם הרווח של סוכנות הנסיעות, מגל, יהיה גדול יותר.
סביר שאילו הייתה יודעת גב' סדוף על מצבו הרפואי של מר דגא, כי אז הייתה נותנת לו טופס למילוי על-ידי רופאו האישי והייתה מעבירה את ההצעה לחברת הביטוח, הכול כפי שהוסבר בעדותה של גב' אזובל מטעם חברת הביטוח. הפרמיה שהייתה נגבית הייתה גבוהה יותר ולא היה כל חשש שמר דגא יסתכן בחוסר ביטוח.
למרות זאת לא ניתן להטיל את האחריות לאי-ידיעתה של גב' סדוף, כולה, על התובע 1. יש לגב' סדוף אחריות לא מבוטלת. גב' סדוף ודאי יודעת כסוכנת נסיעות ותיקה שאי-גילוי מצב רפואי יכול להביא לביטול הביטוח. לכן, נוכח נכונותו של מר דגא לשאת בעלות הביטוח, הייתה צריכה גב' סדוף לשאול במפורש ולהבהיר למר דגא את המשמעויות של אי-הגילוי.
התרשמותי לאחר שמיעת העדים היא שמר דגא הזמין את כרטיסי הטיסה וביטוח הנוסעים וביקש מסוכנת הנסיעות שהכול יתבצע כמו בנסיעותיו הקודמות. אין מחלוקת שמר דגא לא התבקש למלא שאלון כלשהו. לא שוכנעתי כי הנתבעת 2 שאלה את התובע שאלה ממוקדת אודות מצב בריאותו. ייתכן שהוחלפו ביניהם מילות נימוסין, כגון "איך אתה מרגיש", אשר גב' סדוף ראתה בהן הודעה נדרשת בדבר מצב בריאות תקין, ואילו מבחינת מר דגא נתפסו כהתעניינות גרדא, לכן לא ראה להיכנס לפרטים.
הגם שקבעתי שאינני מקבל את גירסתו של מר דגא לעניין נסיבות הוצאתו של "סיכום המצב הרפואי" מיום 19.6.2001, ומהראיות עולה כי מר דגא לא גילה את מצבו הרפואי עובר לכריתת הסכם הביטוח, לא שוכנעתי שאי-הגילוי היה בכוונת מירמה, באשר כדי להוכיח כוונת מירמה יש להראות רמה נפשית של מודעות לתוצאה. רמה נפשית כאמור לא הוכחה בפניי.
(ג) חובת הגילוי של המבוטח את מצב בריאותו
הסעיפים הנוגעים לחובת הגילוי של מבוטח ולתוצאותיו של אי-גילוי הם
סעיפים 6 7 ו-8 לחוק חוזה הביטוח, ולענייננו יש חשיבות לחלק מהוראות סעיפים 6
ו-7, אשר נוסחם הוא:
"6. (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן – ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה.
 (ב) ...ו
 (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה.
 7.  (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא הייתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.
 (ב) ...
 (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
(1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה;
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח".
הצדדים שניהם מחזיקים בע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן – עניין רוטנברג [1]), בעמ' 355-354, שלפיו:
"סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח דן בחובת מבוטח לתת תשובה מלאה וכנה על כל שאלה בכתב בעניין מהותי, כמובנו בסעיף, שהוצגה לו על-ידי המבטח.
סעיף 6(ג), הדן בהסתרה של עניין על-ידי המבוטח אשר דינה כדין אי-מתן תשובה מלאה וכנה לפי סעיף 6(א), מציב שלושה תנאים, כדי שהסתרה של עניין תיחשב לתשובה שאינה מלאה וכנה: ראשית, שהעניין הוא מהותי, דהיינו שיש בו להשפיע על נכונות מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו; שנית, שהמבוטח יודע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי, ושלישית, שהסתרת העניין על-ידי המבוטח נעשתה 'בכוונת מרמה'... המבחן לקיומו של התנאי הראשון הוא אובייקטיבי ונקבע על-פי קנה המידה של מבטח סביר. שני המבחנים האחרים הם סובייקטיביים וקשורים לשאלת מצבו הנפשי של המבוטח... סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, הקובע את גבולות חובת הגילוי החלה על מבוטח המתקשר בחוזה ביטוח, בא להוסיף על האמור בסעיף 6(א), ואין להגביל את תחולתו רק לאי-גילוי הנוגע לשאלות שנשאלו בכתב. בעוד שסעיף 6(א) מתייחס לחובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות בכתב שהוצגו למבוטח, מדבר סעיף 6(ג) על חובת הגילוי הנוספת החלה על המבוטח, מעבר לחובתו לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות שהוא נשאל. חובה זו מטילה עליו שלא להעלים בכוונת מירמה [ההדגשה שלי – א' ס'] עניין מהותי, אפילו לא נשאל על כך".
מקום שמקרה ביטוח אירע לפני שהמבטח ביטל את חוזה הביטוח, קובע סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח פיצוי יחסי למבוטח, דהיינו זכאות לתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי בהתאם ליחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצל המבטח לפי המצב לאמיתו, לבין דמי הביטוח המוסכמים. הוא גם קובע פטור מלא למבטח מתשלום תגמולי הביטוח, בהתמלא אחת החלופות הקבועות בסיפה לסעיף זה (עניין רוטנברג [1], בעמ' 355 בין אותיות השוליים ה-ו).
סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח חל רק כשיש למבטח עילה לבטל את חוזה הביטוח מכוח הוראת סעיף 7, אך זכות הביטול נשללה ממנו, הואיל ובינתיים קרה מקרה הביטוח. עילה כזאת קיימת רק אם לא קיים המבוטח את חובתו לפי סעיף 6(א) או שהייתה מצדו הסתרה כמובנה בסעיף 6(ג), אשר "דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה" במובן סעיף 6(א) לחוק (עניין רוטנברג [1], בעמ' 355 בין אותיות השוליים ו-ז).
אין ספק כי מצב בריאותו של התובע הינו עניין מהותי, אשר היה על התובע לגלות לחברת הביטוח, כדי שזו תתאים לו את הפוליסה המתאימה. אולם, כאמור בסעיף 6(א) לעיל, חובתו של המבוטח הינה להשיב תשובה מלאה וכנה על שאלה שהוצגה לו על-ידי המבטח, לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת הביטוח, ואם בדרך אחרת שבכתב. מתוך הראיות ברור כי לא הוצגה למר דגא לפני כריתת החוזה שאלה בכתב לעניין מצבו הרפואי, ולכן אין חשיבות בענייננו לסעיף 6(א) הנ"ל.
כאמור, נקבע בפסק-דין רוטנברג [1] כי המבחן לקיומו של עניין מהותי הוא אובייקטיבי ונקבע על-פי קנה-המידה של מבטח סביר. נכונות המבטח הסביר לכרות את חוזה ביטוח, ושיעור פרמיית הביטוח שהוא גובה, אמורות להיגזר מבחינה אובייקטיבית מתוחלת הנזק. תוחלת זו מושפעת מחישובה של מכפלת סיכוי התרחשות הנזק בשיעורו (ראה לעניין זה מאמרו של ד' שורץ "דיני ביטוח – תהליכים ומגמות" [9], בעמ' 48, שצורף לסיכומי התובעים).
הנה-כי-כן, על-פי מבחן זה, נוכח מצבו הרפואי של מר דגא וחוות-דעתו של ד"ר בראון, סיכוי התרחשות הנזק אינו מבוטל, ולכן ברור שמבטח סביר היה גובה פרמיית ביטוח גבוהה יותר מהביטוח הסטנדרטי וזאת לאחר שהיה מברר אל נכון את סיכוניו בתעודה רפואית שהיה מקבל עובר להנפקת הפוליסה.
באשר לתחולתו של סעיף 6(ג), סבורה פרופ' ג' שלו (במאמרה "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" [11], בעמ' 25) כי אי-גילוי "עצמאי" אשר אינו בא בתגובה לשאלת המבטח בכתב עלול להיחשב כתשובה שאיננה מלאה וכנה. למסקנה דומה לפיה מרחיב סעיף 6(ג) את חובת הגילוי המצומצמת המוגדרת בסעיף 6(א) הגיעה השופטת ד"ר א' פרוקצ'יה בת"א (י-ם) 3875/86 ריפי נ' רותם [7].
הנה-כי-כן, משנקרתה בפני בית-המשפט העליון, בעניין רוטנברג [1], ההזדמנות לשנות את נטלי ההוכחה בין המבוטח למבטח, בחר בית-המשפט העליון שלא לאמץ את עמדתה של פרופ' שלו. בית-המשפט לא ריכך את יסוד כוונת המירמה בקביעת אחוזי הוכחה שונים להוכחתה.
התוצאה היא שהמקרים בהם יצליח המבטח להוכיח התנאים המצטברים ובייחוד היסוד הנפשי של כוונת מירמה יהיו נדירים, באשר הוכחה של כוונת מירמה דורשת רמה נפשית של מודעות לתוצאה ומכאן שמבוטח רשלן, גם אם ידע שמדובר בעניין מהותי, יינקה ממנה ולא ייחשב כמי שהפר את חובת הגילוי (ראה שורץ, במאמרו הנ"ל [9], בעמ' 49).
מאחר שמר דגא לא נשאל כל שאלה בכתב, אין תחולה לסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח. לאחר שקבעתי שלא הייתה למר דגא כוונת מירמה אין תחולה גם לסעיף 6(ג) לחוק הנ"ל, ולכן, כמובהר לעיל, אין עילה לביטול חוזה הביטוח על-פי סעיף 7 לחוק.
בא-כוח הנתבעות מבקש להסתמך על ע"א 1809/95 יהושע הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ [2]. בעניין זה, שניתן בשנת 1996, לא ריכך בית-המשפט העליון את ההלכה, ועדיין נדרשת כתנאי להחלתו של סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח "כוונת מירמה":
"סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח אינו נגרר אחר סעיף-קטן (א) ואינו תלוי בו. הוא עומד בפני עצמו כהלכה שוות מעמד. הסתרת מידע בעניין מהותי שהמבוטח נשאל עליו ממילא אינה יכולה להיחשב כתשובה מלאה וכנה, ועל-כן היא נכללת בגדר סעיף 6(א) לחוק. מכאן שגם אי-גילוי 'עצמאי', אשר איננו בא בתגובה לשאלות המבטח בכתב, עלול להיחשב כתשובה שאינה מלאה וכנה... סעיף 6(ג) לחוק מפרט ארבעה רכיבים מצטברים שבלעדיהם לא עומדות למבטח התרופות המנויות בסעיף 7 לחוק. שני הרכיבים הראשונים, הכרוכים זה בזה, הם 'הסתרה' ו'בכוונת מרמה'; והשניים האחרונים, שאף הם כרוכים זה בזה, הם 'ענין שהוא ידע כי הוא' ו'ענין מהותי'" (שם [2], בעמ' 82 בין אותיות השוליים ב-ג; ההדגשה שלי – א' ס').
בא-כוחן המלומד של הנתבעות צירף כאסמכתה את רע"א 4657/96 טולדנו נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (להלן – עניין טולדנו [3]), שם נקבע כי אין צורך בכוונת מירמה. מעיון בפסק-הדין ניתן להבין שהיה מדובר בו על הצהרה לא שלמה שניתנה בקשר לעובדה שהמבוטח סבל במשך שנה מכאבי בטן. גם מתוך פסק-דינו של כבוד הנשיא ברק, אשר דחה את הבקשה לרשות ערעור, עולה כי בין היתר לא ניתנה הרשות מכיוון ש"הפרשנות שניתנה על-ידי הערכאות הקודמות לסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח תואמת את ההלכה כפי שנקבעה על-ידי בית משפט זה" (שם [3]). הנה-כי-כן, עניין טולדנו [3] עוסק בפרשנות לסעיף 6(א) ולכן אינו ממין העניין למקרה זה שעניינו סעיף 6(ג) לחוק. גם ע"א (ת"א) 1272/94 כחלון נ' מגדל [8], עליו מבקש בא-כוחן המלומד של הנתבעות לבסס את טיעוניו, עוסק בפרשנות סעיף 6(א) הנ"ל ולכן אין בו כדי לסייע לנתבעות.
למטה מהעניין: בא-כוח הנתבעות בסיכומיו מסתמך על פסק-הדין בעניין רוטנברג [1], שנדון בהרחבה לעיל, וכתב ש"בעניין רוטנברג נקבע כי חובת הגילוי אינה מצטמצמת במענה לשאלות שבהצעת הביטוח והיא מחייבת לא פעם נקיטת יוזמה מצד המבוטח לקום ולחשוף בפני המבטח הפוטנציאלי, נתונים שהם חיוניים כדי שהמבטח יוכל לשקול האם ובאילו תנאים יהא הוא מוכן לבטח את המבוטח הפוטנציאלי הניצב בפניו" (עמ' 2 לסיכומיו).
לדאבוני גילה בא-כוחן המלומד של הנתבעות פנים שלא כהלכה באשר ציטט את דעת המיעוט של כבוד המשנה לנשיא לוין, שדעתו לא התקבלה על-ידי הרוב – כבוד השופט אור, שכתב את פסק-הדין, וכבוד הנשיא ברק שצירף דעתו לכבוד השופט אור.
(ד) הרשימה נ/2
מדובר בטופס המודפס על גבי נייר לוגו של סוכנות הנסיעות וכותרתו "אררט ביטוחים TRAVEL SAFE מוגדלת + הנחה";
ובו כתוב:
"אני הח"מ הגר בכתובת קהילת לודג' 18 הדר יוסף טל' ... מבקש לבטח אותי ואת הר"מ בכפוף להצהרות והתנאים הבאים
ידוע לי כי פוליסה זו אינה חלה על נסיעה העולה על שישה חודשים
תאריך יציאה 26.6.01
מספר המבוטחים – 2
המוטבים במקרה מוות
[שמות התובעים, תאריך לידתם, מס' הדרכון, המשך טיפול בארץ – א' ס'] תאריך החזרה 13.8.01 מס הימים 49, סה"כ 265$ פרמיה
הצהרת המבוטחים המהווה תנאי מוקדם לקיום הביטוח
[באותיות קטנות יותר במקור – א' ס']
באין חתימה של המבוטח על הצהרה זו הפוליסה תיכנס לתוקף בתנאי שבעת הוצאתה יכול היה המבוטח לחתום על הצהרה זו
א. לא ידועה לי כל סיבה וצורך לאשפוז... בעת שהותי בחו"ל
ב. אין אני... נוסע בניגוד לייעוץ רפואי או לשם קבלת טיפול רפואי
ג. הריני מצהיר כי אין אני או הנלווים אלי המבוטחים בפוליסה זו סובלים ממחלה או ממצב בריאות קיים כלשהו ו/או נמצאים בהשגחה רפואית. ידוע לי כי לפוליסה לא יהיה תוקף במקרה של אירוע רפואי הנובע מאחת או יותר מהחלופות דלעיל.
ד. ...
ה. ...
ו. ...
חתימת הראשון ברשימת המבוטחים



תאריך ההוצאה 3.6.01
שם וחתימת הפקיד: יהודית [אין חתימה – א' ס']
אררט חברה לביטוח בע"מ".
עינינו הרואות שאין הבלטה של התנאים החריגים. נהפוך הוא.
אין מחלוקת בין הצדדים שהתובעים לא הוחתמו על מסמך זה. הנתבעת 2 העידה כי:
"החתימה היא על-מנת לוודא שהם קראו את זה, זה יחתם כלפי אלוהים.
ש. את מסכימה איתי מבחינה עובדתית לא ביקשת מהתובע לחתום על נ/2?
ת. נכון, לא היה צורך בכך, אני אף פעם לא מחתימה" (עמ' 9 לפרוטוקול).
גם גב' אזובל מטעם חברת הביטוח העידה כי:
"המבוטח אמור לחתום במקום המיועד לכך בטופס. המבוטח הוא מבוטח גם אם לא חתם, החתימה איננה תנאי לביצוע הביטוח לי נראה שהאותיות בנ/2 הן קריאות וסבירות.
ש.ת. לשאלתך מה משמעות המשפט: באין חתימה של המבוטח בנ/2 אני עונה המשפט פשוטו כמשמעו שהפוליסה תיכנס לתוקף שהוא בתנאי שהמבוטח לא בחו"ל ולא לוקה בשכלו. סוכנות הנסיעות אינה סוכנות חיתום, בדיוק כמו שלא כל סוכן ביטוח מורשה לחתום בשם החברה" (עמ' 11 לפרוטוקול).
הטופס נ/2, ובו בין היתר "הצהרת המבוטחים המהווה תנאי מוקדם לקיום הביטוח", בו לכאורה מצהיר המבוטח על מצב בריאותו ועל ידיעתו לגבי המחלות המוחרגות בפוליסה.
מצד אחד, ההצהרה כולה מבוססת על החתימה, שכן הטופס פותח במילים "אני הח"מ מבקש לבטח אותי ואת הר"מ בכפוף להצהרות...", ומצד אחר הפוליסה נכנסת לתוקף גם באין חתימה וזאת בתנאי שבעת הוצאתה "יכול היה המבוטח לחתום עליה". לדברי גב' אזובל, מטעם חברת הביטוח, המשמעות היא שבעת הוצאת הפוליסה המבוטח לא היה בחו"ל או חסר כושר משפטי לחתום על המסמך.
נמצא כי חברת הביטוח פוסחת על שתי הסעיפים: מצד אחד היא צריכה את ההצהרה כדי שתהיה לה דרך להשתחרר מהחבות החוזית, ומצד אחר היא רוצה לגבות את דמי הפרמיה ולא רוצה להיות חשופה לטענה כי באין חתימה אין חוזה ולכן לא צריך לשלם לה דמי ביטוח. נראה כי זו הסיבה לניסוח של נ/2 כפי שנוסח.
יתר-על-כן, על-פי סעיף 6(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), שעניינו קיבול דרך התנהגות – "קביעת המציע שהעדר תגובה מצד הניצע ייחשב לקיבול, אין לה תוקף" – ניתן לקבוע כי קביעתה של חברת הביטוח שבאין חתימה מאשר המבוטח כי הוא יודע על ההחרגות שבפוליסה, אין לה תוקף.
(ה) ביטול הסייג מכוח סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח
על-פי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו חובה להבליט הגבלות:
"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".
בעוד שבנתוני הפוליסה, שם המבוטח והמבטחת כתובים באותיות גדולות, ברורות וקריאות, הצהרת המבוטחים, אף שמהווה תנאי מוקדם לקיום הביטוח, כתובה באותיות קטנות ובגופן שונה ופחות קריא, מה גם שלא נדרשת חתימה המחויבת לדעתי ולו בכדי לוודא כי המבוטח קרא ומסכים לתנאיה של החברה המבטחת.
סעיף 3 הנ"ל פורש על-ידי הפסיקה בצורה מרחיבה באופן שמטרתו לוודא כי המבוטח מודע לסייגים שבפוליסה:
כך בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר (להלן – עניין אליהו [4]), בעמ' 762 מול אות השוליים ז, ובעמ' 768 מול אות השוליים ז- 769 מול אות השוליים ג, נקבע כי:
"סיוג של חבות חוזית חייב להיעשות באופן מפורש, בולט וברור... סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח מטיל חובה להבליט בחוזה ביטוח הגבלות שהן בגדר תנאי או סייג לחבותו של המבטח. הוא קובע שתי חלופות – או פירוט הסייג בסמוך לנושא שהוא נוגע לו, או ציונו בפוליסה בהבלטה מיוחדת. שתי החלופות עשויות מעור אחד ומכוונות לאותה מטרה: מניעת הבלעה של תנאי או סייג. אופן הבלטת ההגבלה או הסייג נתון לבחירת המבטח, אולם מדובר בחובה הכלולה בהוראה כופה, וחובה על המבטח להיזקק לפחות לאחת החלופות האמורות".
סעיף 3 לחוק אמנם אינו מטיל חובת הודעה בעל-פה, אך תכליתו היא להסב את תשומת לבו של המבוטח אל הגבלות החבות של המבטחת, לתנאי מסייג השזור לתוך הטקסט. לפיכך, על חברת הביטוח לדאוג שהמבוטח יהיה ער להחרגות ולסיכונים שבפוליסה, ומשלא עשתה כן לא תוכל להסתמך על הסייגים.
הדבר נכתב במפורש בעניין אליהו [4], בעמ' 773 בין אותיות השוליים ו-ז:
"חברת ביטוח, שלא דאגה לוודא שהמבוטח יהיה ער לסייגים שנקבעו על-ידיה, לא תוכל מאוחר יותר, על סמך אותם סייגים, להתנער מחבותה על-פי הפוליסה. חברת הביטוח פועלת באופן לגיטימי בסייגה את גבולות חבותה, אולם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית, בדמות חובת הגילוי והווידוא. היא חייבת להסב את תשומת לב המבוטח לתנאי הפוליסה, בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים וכי בהיעדרם לא יוכל ליהנות מזכות השיפוי".
ובהמשך (שם [4], בעמ' 774 מול אות השוליים ו- 775 מול אות השוליים א):
"חברת ביטוח המסייגת את חבותה בחוזה לביטוח רכוש בתניה שלפיה תקפות הביטוח מותנית בהתקנת מערכת מיגון מסוימת, חייבת להביא את קיום התנאי לתשומת לבו של המבוטח. דברים אלה אמורים לגבי תנאים הנוגעים לאופן השימוש השוטף במושא הביטוח כגון: זהות המשתמשים וגילם, תחומי זמן ומקום מוגדרים, דרך תפעול בנסיבות שונות וכיוצא באלה".
אין ספק שההלכה שנקבעה בעניין אליהו [4] ראוי לה שתיושם במלואה גם
בענייננו.
נראה שכל מעייניהם של חברת הביטוח או של סוכנת הנסיעות או של משרד הנסיעות הוקדשו להנפקת הפוליסה, לקביעת גובה דמי הביטוח ולגבייתם, לצמצום חבויותיה של חברת הביטוח במסמך החוזי, ולניסיונות להשתחרר מעול קיומן, משאלו התגבשו עקב התרחשות מקרה הביטוח.
חברת הביטוח אינה יכולה לנקוט דרך של ימין מקרבת, קרי כורתת חוזה וגובה דמי ביטוח, ושמאל דוחה, קרי כוללת בפוליסה תנאים המרוקנים אותה מראש מתוכנה וממטרתה הגלויה.
אמת ניתנה להיאמר, שעל-פי חוק חוזה הביטוח אין צורך בהצעת ביטוח. ברם, היעדרה מרחיב למעשה את חובת הגילוי כלפי מבוטח והעמדתו על תנאי החוזה והשלכותיהם.
במקרה דנן לא הייתה כלל הצעת ביטוח, עריכת הפוליסה לקתה בחסרים רבים ולפיכך האחריות לכך שלא הוצאה פוליסה מתאימה רובצת לפתחן של הנתבעות – של חברת הביטוח, של סוכנות הנסיעות ושל סוכנת הנסיעות. האחריות היא אחריות ישירה ואחריות שילוחית כאחת.
אין בלבי ספק שאילו מר דגא היה מודע לתנאי הפוליסה או לסייגיה, כי אז היה מבקש לבטחו בביטוח אחר שיהלום את מצבו הרפואי ושיכסה אותו מפני הסיכון של החמרת מצבו הרפואי בעת ביקורו בקנדה.
חברת הביטוח איננה יכולה להחזיק את החבל משני קצותיו, ועדיין לשאוב מים מהבאר. מצד אחד היא לא מבליטה את הסייג ולא דואגת שיובא לידיעת המבוטח, מצד אחר לא מוודאת כי המבוטח ער לסייג, ובקרות מקרה הביטוח מתכחשת לחבותה מכוחו של אותו סייג.
התוצאה היא שגם מכוח סעיף 3 הנ"ל, אין המבטחת זכאית להסתמך על הסייג אשר מחריג את האירוע מתחום אחריות הנתבעת 3.
(ו) ביטול הסייג מכוח דוקטרינת הצפיות הסבירה
דוקטרינת הציפיות הסבירה קובעת שציפיותיו הסבירות של המבוטח יכובדו אף אם דקדוק בהוראות הפוליסה היה מלמד שהן מנוגדות ללשונה. כך מעניקים בתי-המשפט למבוטח כיסוי ביטוחי אף-על-פי שאין הוא מתיישב עם לשון הפוליסה.
לכאורה, על-פי תנאי הפוליסה וסייגיה, אין האירוע הנדון מקים את חבותה של חברת הביטוח כלפי התובע. רבות נפסק כי על-אף תניות בפוליסה המחריגות כיסוי ביטוחי במקרים מסוימים, יפרש בית-המשפט את החוזה, על-פי דוקטרינות שונות, דווקא באופן המיטיב עם המבוטח, הן משום השגת תכליתו של החוזה על-אף השוני הלשוני הנובע ממנו והן משום הגנה על החלש, באשר חברת הביטוח נתפסת כגורם "החזק", "המנסח" ובעל האמצעים לבחירת הפוליסה הנכונה, או כמו במקרה דנן הלא נכונה, למבוטח ובכך לפטור עצמה מחבותה כלפיו.
"אחד מן הקווים המנחים בפרשנות של חוזי ביטוח הוא הגנה על הצד החלש בעיסקה. הכרה זאת מתבטאת בפרשנות המחמירה על המבטח, על-מנת להגן על זכויות המבוטח. הכרה כזאת עולה גם מהרקע החקיקתי לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, ומתוכנו של חוק זה" ( עניין אליהו [4],
בעמ' 761, בעמ' 762 מול אות השוליים א, ובין אותיות השוליים ד-ה).
ובהמשך:
"יש לפרש מסמך, במקרה של ספק, נגד המנסח. פוליסת ביטוח יש לפרש נגד מנסחה, וכך יש גם לפרש את תניות הפטור שבה נגדו" (שם [4],
בעמ' 762 בין אותיות השוליים ב-ג, בעמ' 763 מול אות השוליים א).
השתכנעתי כי התובע אשר נסע לבקר את בני משפחתו בקנדה, אף-על-פי שנסע כבר מספר פעמים ורכש מן הסתם פוליסת ביטוח, הוא תם-לב, הנותן אמון בזולתו וללא כל כוונת מירמה, או ניסיון להשיג פוליסה זולה יותר ובכך לפטור עצמו מתשלום עבור פוליסה שתהלום יותר את מצבו, ובכל זאת אחר כך לבוא בתביעה כלפי החברה המבטחת לשפותו בדבר נזקיו.
מהנסיבות ניתן ללמוד כי אין איזון בין התובע לבין חברת הביטוח, ויש לראותו כצד החלש בעיסקה. בעניין אליהו [4], שצוין לעיל, נכתב במפורש כי "אחד מן הקווים המנחים בפרשנות של חוזי ביטוח הוא הגנה על הצד החלש בעיסקה".
הכלים המתאימים לבחירת הפוליסה מצויים בידיה של החברה המבטחת או מי משלוחיה, ועליהם מוטלת החובה לדרוש ולחקור אחר הפרטים המהותיים הבונים יחד את הפוליסה המתאימה והמקיפה ביותר אשר תהלום את ציפיותיו הסבירות של המבקש לרכוש פוליסה. אין להקל ראש בבחירת הפוליסה המתאימה כפי שהדבר נעשה בעניינו של מר דגא, ועל המבטחת עצמה להשתמש בכלים ובסמכויות אשר ניתנו בידה כדי להלום את ציפיותיו של המבוטח.
ציפיותיו הסבירות של מר דגא היו שאם חלילה יקרה משהו, והוא יזקק לאשפוז, כי אז הוצאותיו ישולמו על-ידי חברת הביטוח. על-כן דאג לבקש מסוכנת הנסיעות, עליה סמך ובה בטח עקב היכרותו עמה, אם כלקוח-נותנת שירות ואם כמכרים שנים רבות (כפי שטען), את הפוליסה המתאימה לו.
בתי-המשפט המפרשים חוזי ביטוח מתרכזים בעיקר בשאלה אם ראוי והוגן להעניק למבוטח תגמולי ביטוח בנסיבות המקרה המיוחדות, ולא בשאלה מה נכתב בפוליסה.
כך תורת הפרשנות המודרנית אינה מוציאה מכלל אפשרות לפרש חוזה באופן שאינו מתיישב עם משמעותו הלשונית הטבעית. למעשה, כאשר לשון החוזה אינה מתיישבת עם תכליתו, תועדף האחרונה (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ [5], בעמ' 306).
בע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח [6],
בעמ' 303, נאמר כי "בתי המשפט היו ערים מאז ומקדם למפגש זה בין מי שאינם שווים לעת כריתתו של חוזה ביטוח, ועל-כן עשו ככל יכולתם לעיונן של כפות המאזניים לעת פירושו של החוזה".
הכלל השכיח שבתי-המשפט משתמשים בו לשם הגנת הצד החלש בעיסקה הוא כלל הפירוש נגד המנסח, המיושם תדיר לגבי חוזי ביטוח. כלי פרשני שני שבתי-משפט נוהגים להתערב באמצעותו בתוכנם של חוזי ביטוח הוא הדוקטרינה שלפיה יש להעניק תוקף לציפיות הסבירות-אובייקטיביות של המבוטח, אף אם אין להן עיגון בלשון הפוליסה (ראה ד"ר ש' ולר "על התערבות בתוכנם של חוזי ביטוח באמצעות 'פרשנות'" [11]).
ראה עוד בע"א 3128/94 הנ"ל [6], בעמ' 299-298, שם קבע כבוד השופט בך:
"על פי דוקטרינת הציפיות הסבירות, במקרים מסוימים, כמו במקרה שבו סייגים כבדי משקל 'מוחבאים' בסעיף ההגדרות, המבוטח יהיה קשור רק בידע סביר לגבי אותם סייגים, על פי בחינה מילולית. ניתוח על פי דוקטרינת הציפיות הסבירות יכול להוביל (והוביל) לקביעה בדבר קיום כיסוי ביטוחי, גם מקום בו פרשנות התניה השנויה במחלוקת על-פי כוונתה של חברת הביטוח בזמן כריתת החוזה תראה כי האחרונה התכוונה לשלול כיסוי".
נראה לי כי בנסיבות העניין ראוי לפרש את הוראות הפוליסה על בסיס העיקרון של כיבוד ציפייתו הסבירה של המבוטח, אשר במקרה זה הייתה כי החברה המבטחת תישא באחריותה כלפיו ותכלול את אירוע האשפוז והטיפול אשר עבר המבוטח בגדרי הפוליסה אותה רכש.
ברי כי מר דגא לא הסתיר בכוונת מירמה את מצבו הבריאותי ולא היה מודע, בשל מחדלי הנתבעות, לסייגים שלפיהם הפוליסה שנעשתה לו איננה נותנת כיסוי למחלתו הכרונית או להחמרה של מצב בריאות קיים. התנאים לא הובלטו כראוי ואפילו באופן פורמאלי לא נעשה ניסיון להחתים את מר דגא על מסמך כלשהו, שלפיו הוא מודע לסייגים.
מקובלת עליי טענת בא-כוח התובעים כי הייתה חובה על חברת הביטוח להנחות את שלוחיה סוכני הנסיעות, אם לא למעלה מכך. לפיכך, אררט איננה יכולה ליהנות מפרי הבאושים של מחדלה.
(ז) מעמדם של סוכני הנסיעות וסוכנויות הנסיעות כמנפיקי פוליסות ביטוח
הנתבעת 2 העידה כי הגם שהיא עובדת כסוכנת נסיעות משנת 1994 לא עברה במסגרת תפקידה קורס לביטוח. איננה יודעת על הנחיות ספציפיות של חברת הביטוח אבל היא נוהגת לפנות לחברת הביטוח כל אימת שיש לה בעיה בקשר לביטוח. התובע ביקש ממנה שתעשה לו ביטוח כמו בנסיעותיו הקודמות. מאחר שמבחינתה של גב' סדוף השינוי היחיד היה גילו של מר דגא, עשתה לו ביטוח דומה לביטוח שבו בוטח בנסיעותיו הקודמות אבל הביטוח היה מורחב בהתאם לגילו.
התברר כי כל ידיעותיה של הנתבעת 2, סוכנת נסיעות משנת 1994, הן מתוך ניסיונה כסוכנת נסיעות ואין לה כל הכשרה פורמאלית בתחום הביטוח.
במקרה דנן הועלתה בעיה של חריגה לכאורה מהוראות חוק הפיקוח על עסקי ביטוח.
להלן שתי הוראות חוק שיש להן נפקות לעניין זה:
"איסור   עיסוק 14. (א) לא יעסוק אדם בביטוח אלא אם יש בידו רשיון לפי סעיף 15 ובהתאם לתנאי הרשיון.                
  תיווך   בביטוח      24.      לא יעסוק אדם בישראל, בעצמו או על ידי אחר, בתיווך לענין ביטוח בין כל אדם לבין מבטח (להלן – עיסוק בתיווך) אלא אם יש בידו רשיון לפי סימן זה ובהתאם לתנאי הרשיון".      
מהראיות שהיו בפניי הסתבר כי בידי הנתבעות 2-1 אין רישיון ואין הכשרה פורמאלית לעסוק בתיווך לעניין ביטוח.
לאחר שנושא ההכשרה או הרישיון של הנתבעות 2-1 למכור פוליסות ביטוח עלה בדיון, הגישו הנתבעות מסמך ב.מ./1. מדובר במסמך מודפס על גבי נייר פירמה של איגוד חברות הביטוח בישראל, ושנושאו:
סיכום דברים בנושא שיווק פוליסות ביטוח על-ידי סוכני נסיעות בפגישה שהתקיימה ביום 31.7.1996. בפגישה השתתף גם רואה-החשבון מיכאל רוטפלד, סגן בכיר למפקח על הביטוח.
המסמך כולל ארבעה סעיפים, ולפיהם מוסכם כי סוכני הנסיעות המוכרים פוליסות ביטוח נסיעות לחו"ל אינם בגדר סוכני ביטוח רגילים המשווקים פוליסות ביטוח רגילות; המפקח על הביטוח יוציא הנחיות מתאימות לפיהן סוכני נסיעות שיעברו הכשרה של סוכן מורשה יקבלו מעמד של פקיד מורשה שיהיה רשאי לשווק פוליסות אלה; ההנחיות תתייחסנה למצטרפים חדשים לענף סוכני הנסיעות, ובאשר לסוכנים הוותיקים לא יחול שינוי בפעילותם בנושא ביטוח נסיעות. המסמך אינו חתום.
לא הובהר לי מה תוקפו המשפטי של מסמך זה, כך גם לא הוצגו בפניי הנחיות של המפקח על הביטוח בעניין זה. לא מצאתי בחקיקה (למעט תקנה 5 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאים בחוזה ביטוח) לעיל) התייחסות לפוליסות ביטוח לנוסעים לחו"ל. כך גם הצדדים לא הפנו אותי לדבר חקיקה כלשהו למעט המכתב ב.מ./1 הנ"ל.
בא-כוח הנתבעות מבקש שנלמד גזרה שווה מפוליסות נוסעים לחו"ל, המונפקות באמצעות חברות כרטיסי האשראי. מהמפורסמות היא שנוסעים המבוטחים באמצעות פוליסות מהסוג הזה לא נדרשים לחתום על דבר והם מבוטחים מכוח ההחזקה של כרטיס האשראי. העובדה שזו המציאות עדיין אינה נותנת לה גושפנקה חוקית. יחד עם זאת, יש בלבי ספק האם חברות האשראי הן המנפיקות את הפוליסות במקרה זה או שהן נותנות רק את הכתובות של המחזיקים בכרטיסי האשראי כדי שחברות הביטוח ישלחו להם פוליסות, בין באופן ישיר ובין באמצעות חברת האשראי עצמה. העובדה שחברת האשראי מעבירה או מדוורת את הפוליסה עדיין לא עושה אותה בהכרח מתווכת לעסקי ביטוח כמשמעות היגד זה בחוק הפיקוח.
נראה כי התקלות, המחדלים ועוגמת הנפש שהיו מנת חלקם של הצדדים בתיק זה היו נחסכים אם הפוליסה הייתה מונפקת על-ידי סוכן ביטוח אשר עבר הכשרה מתאימה. מן הסתם סוכן ביטוח מוסמך היה מודע למשמעות תשובת המבוטח, מקפיד לשאול את המבוטח שאלות ענייניות ומקפיד לקבל תשובה ראויה ולתעדה.
יש ממש בטענתו של בא-כוח התובעים כי מהעובדות עולה שנעשתה כלפי התובעים עוולה של הפרת חובה חקוקה כמשמעה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מדובר בהפרת חובות על-פי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח הנ"ל. אין ספק שפירושו הנכון של חוק הפיקוח נועד לטובתו או להגנתו של מבוטח כמר דגא, והנזק שנגרם הוא הנזק שאליו נתכוון חוק הפיקוח.
סיכום
סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח חל רק כשיש למבטח עילה לבטל את חוזה הביטוח מכוח הוראת סעיף 7, אך זכות הביטול נשללה ממנו, הואיל ובינתיים קרה מקרה הביטוח. עילה כזאת קיימת רק אם לא קיים המבוטח את חובתו לפי סעיף 6(א) או שהייתה מצדו הסתרה כמובנה בסעיף 6(ג), אשר "דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה" במובן סעיף 6(א) לחוק. לאחר שקבעתי שלמר דגא לא הייתה כוונת מירמה, אין עילה לחברת הביטוח לבטל את ההסכם.
הנתבעות מנועות מלהסתמך על הסייג בפוליסה שלפיו היא איננה מכסה "מחלה שהייתה בטיפול או בהשגחה בעת היציאה לחו"ל או במשך ששת החודשים שקדמו לכך ומחלה כרונית".
הנתבעת 1 והנתבעת 2 אינן "סוכן ביטוח" כמשמעותו בחוק חוזה הביטוח, או בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, או בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (רשיון לסוכן ביטוח), תשכ"ט-1969, ולכן לא היו מוסמכות לתווך בין הנתבעת 3 – אררט, לבין התובעים. מעשים אלה של הנתבעות 1 ו-2 מהווים עוולה של הפרת חובה חקוקה כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
הנתבעת 3 ניהלה עסקיה על דרך קבלת שירותי תיווך ממי שאינם סוכני ביטוח, לא הוציאה נהלים ברורים ולא הנחתה את סוכני הנסיעות.
יש לפרש את הפוליסה על בסיס העיקרון של כיבוד ציפיותיהם הסבירות של התובעים, אשר במקרה זה היו שהחברה המבטחת תישא באחריות כלפיהם ותכלול את אירוע האשפוז והטיפול בגדר הפוליסה שנרכשה בפועל.
הנתבעות אחראיות, מי באחריות ישירה ומי באחריות שילוחית, מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] או חוק החוזים (חלק כללי) או חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 בכך שלא דאגו להנפיק פוליסת ביטוח מתאימה, לא דאגו שהתובעים יהיו מודעים לסייגים בפוליסה שהונפקה, פעלו בחוסר מיומנות, ללא זהירות וללא תשומת לב מספקת למצבו של התובע 1, לא נקטו מידת זהירות שסוכן נסיעות או סוכנות נסיעות או חברת ביטוח סבירים היו נוקטים באותן נסיבות, ולא היו ערים מספיק לחוסר ניסיונם של התובעים. על-כן אין הנתבעות יכולות ליהנות מפרי הבאושים של מחדלן.
אשר-על-כן הנתבעות חייבות, יחד ולחוד, לפצות את התובעים בדרך של השבת המצב לקדמותו בערכים כספיים במסגרת הסכום שנתבע.
התוצאה היא שאני מקבל חלקית את התביעה ודוחה את התביעה שכנגד.
התביעה הכספית
(א) הוצאות אשפוז בסך 4,063$ (הוצאה בקנדה).
(ב) רכישת תרופות בסך 300$ (הוצאה בקנדה).
(ג) הפרש דמי הביטוח של התובעת בסך 35$ (שולם בארץ).
הוצאות אשפוז
על הנתבעות לשאת בהוצאות האשפוז. התובעים הגישו תביעה בערכים שקליים הנגזרת מסכומים דולריים לפי שערו היציג של הדולר האמריקני ליום הגשת התביעה. הנתבעות טוענות כי שולם לבית החולים בקנדה סך 4,063 דולר קנדי ולא דולר ארה"ב. על-פי תדפיס שערים יציגים ליום התביעה, שערו היציג של הדולר הקנדי ליום הגשת התביעה הוא 3.1885 ש"ח לדולר ובהתאם לכך יש לערוך את החישוב של הכספים שהוצאו בקנדה.
אין כל התייחסות בתצהירי התובעים לשער הדולר. התובעים צירפו חשבון מבית החולים במונטריאול קנדה ובו חיוב של 4,063$. סביר שהחישוב של בית החולים הקנדי מתייחס לדולרים קנדיים. הנתבעות התייחסו בתצהיריהן לשער הדולר, וטענו כי מדובר בדולר קנדי, טענה שלא נסתרה על-ידי התובעים. אשר-על-כן אני קובע כי התובעים לא הוכיחו כי מדובר בדולרים אמריקניים, והנתבעות תשלמנה סך של 4,063$ לפי שערו היציג של דולר קנדי בעת הגשת התביעה, בשיעור של 3.1885 ש"ח לדולר.
רכישת תרופות
אני דוחה את הדרישה לתשלום הסך של 300$ בגין רכישת תרופות. על-פי סעיף 15ב לפוליסה יוכרו הוצאות בעד תרופות שנקנו בחו"ל לפי מרשם רופא או מוסד רפואי מוכר שלא בעת אשפוז. מרשמים כאמור לא צורפו ולכן אין בסיס לדרישה זו. נוכח הכחשת הנתבעות התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת דרישתם.
החזר דמי ביטוח בגין קיצור נסיעה
גב' דגא תבעה סך של 35$ בגין החזר דמי ביטוח.
גב' דגא האריכה את הביטוח מיום 14.8.2001 וזאת למשך 17 יום, עד ליום 30.8.2001.
בגין 17 ימים שילמה גב' דגא סך של 55.80$. נמצא כי עלות הביטוח ליום היא סך של 55.8/17= 3.3$. בפועל שבה גב' דגא לארץ ביום 20.8.2001. על-פי סעיף 18 לתצהירה של גב' אזובל, אררט זיכתה את חשבונה של מגל בסך של 26.40$ וזאת בגין 11 ימים לפי 2.40$ ליום. סכום זה על מגל להשיב לתובעים ועל אררט להשלים סך זה ל-36.3$ (11 ימים X 3.3$ ליום). הנתבעות טענו בכתב-ההגנה כי על-פי הוראת סעיף 7 סיפה של חלק 2, בפרק התנאים הכלליים לפוליסה, המבוטח יהיה זכאי להחזר יחסי של דמי הביטוח במקרה של קיצור שהייה בחו"ל העולה על חמישה ימים, ובתנאי שלא הוגשה תביעה על-פי הפוליסה והתוספות שנעשו בגינה. עוד טענו הנתבעות כי גם אם הייתה התובעת 2 זכאית להחזר בגין קיצור הנסיעה הרי שעל-פי סעיף 9 לחלק 2 לפוליסה היא נושאת בסכום השתתפות עצמית של 50$, הגבוה מסכום ההחזר, כך שבפועל איננה זכאית לכל החזר. מבדיקת הסעיף עולה כי השתתפות עצמית בסך של 50$ נגבית מהמבוטח בכל אירוע המכוסה על-פי הפוליסה.
הנתבעות לא התייחסו לנקודה זו בסיכומיהן בכתב, לכן יש לראות טענה זו כאילו נזנחה על-ידיהן. יתר-על-כן, גב' אזובל הצהירה כי אררט זיכתה את חשבונה של מגל בחלק מההחזר שמגיע לתובעים, לכן השארת סכום זה בידי מגל היא בבחינת עשיית עושר.
התוצאה היא כי על הנתבעות לשלם לתובעת 2 החזר בסך של 35$ כפי שתבעה.

פסיקתה
(א) על הנתבעות לשאת ביחד ולחוד בתשלום לבית החולים בסך של 12,955 ש"ח אשר יהיה צמוד למדד ויישא ריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו המלא בפועל.
(ב) אני מחייב את הנתבעות יחד ולחוד להחזיר לתובעת 2 דמי ביטוח בגין קיצור נסיעה בסך של 35$, כערכם בשקלים על-פי שערו היציג של דולר ארה"ב ביום הגשת התביעה; מכאן ואילך יהא צמוד למדד עד לתשלומו המלא בפועל.
(ג) אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעים יחד ולחוד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה יהיה צמוד ויישא ריבית חוקית מהיום ועד תשלומו המלא בפועל.
(ד) המזכירות תשלח העתק פסק-הדין למפקח על הביטוח במשרד האוצר.
ניתן היום, ט"ז באייר תשס"ג (18.5.2003), בהיעדר הצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התקף לב תאונת דרכים

  2. התקף לב בחו"ל

  3. התקף לב של קצב

  4. התקף לב של מורה

  5. התקפת לב בעבודה

  6. תאונת דרכים בגלל התקף לב

  7. התקף לב מנהל בנק

  8. התקף לב החמרת מצב

  9. התקף לב בגלל ויכוח

  10. התקף לב קבלן עצמאי

  11. התקף לב אחרי תאונה

  12. התקף לב בזמן אזעקה

  13. התקף לב בדרך לעבודה

  14. התקף לב עקב הלם קרב

  15. התקף לב באימון בחדר כושר

  16. מוות מהתקף לב בעבודה

  17. התקף לב עובד ניקיון

  18. התקף לב בגלל פחד במה

  19. התקף לב של מורה נהיגה

  20. התקף לב בעבודה בחו''ל

  21. התקף לב תוך כדי עבודה

  22. התקף לב של בעל מכולת

  23. התקף לב שופט בית משפט

  24. התקף לב בגלל ריב בעבודה

  25. התקף לב של נהג אוטובוס

  26. התקף לב בזמן חופשת מחלה

  27. התקף לב בגלל קללות שואה

  28. התקף לב אזרח עובד צה''ל

  29. התקף לב בגלל חקירה במשטרה

  30. קשר סיבתי התקף לב בעבודה

  31. מתח נפשי בעבודה - התקף לב

  32. התקף לב בעבודה עקב התרגזות

  33. הכרה בהתקף לב בשירות צבאי

  34. מוות של עורך דין מהתקף לב

  35. התקף לב בגלל איומים בעבודה

  36. שני התקפי לב כתאונת עבודה

  37. הכרה בהתקף לב בביטוח לאומי

  38. התקף לב מחוץ לשעות העבודה

  39. התקף לב בדרך לעבודה בנסיעה

  40. אי חזרה לעבודה אחרי התקף לב

  41. התקף לב בגלל ויכוחים בעבודה

  42. מנהל בית ספר שקיבל התקף לב

  43. התקף לב בגלל דיון במס הכנסה

  44. התקף לב בגלל פיטורים מעבודה

  45. התקף לב בעבודה תאונת עבודה

  46. ויכוח בטלפון שגרם להתקף לב

  47. התקף לב בעבודה בגלל מאמץ יתר

  48. מוות מהתקף לב - ביטוח לאומי

  49. התקף לב של רואה חשבון בעבודה

  50. התקף לב בעבודה בגלל לחץ נפשי

  51. התקף לב במהלך חקירה משטרתית

  52. מורה בבית ספר שקיבל התקף לב

  53. התקף לב באוטובוס בדרך לעבודה

  54. התקף לב אצל אישה כתאונת עבודה

  55. התקף לב עקב עבודה מאומצת חריגה

  56. בצקת ריאות לאחר התקף לב בעבודה

  57. קצבת תלויים בגין התקף לב בעבודה

  58. התקף לב בגלל זימון לחקירה במשטרה

  59. מאמץ קשה מהרגיל בעבודה - התקף לב

  60. הכרה בהתקף לב ובאירוע מוחי כתאונת עבודה

  61. קשר סיבתי בין אירוע בעבודה להתקף לב

  62. האם יש קשר בין ויכוחים לבין התקף לב

  63. התקף לב בעבודה בגלל ויכוחים עם לקוחות

  64. קצבת תלויים למשפחת אדם שנפטר מהתקף לב

  65. התקף לב בגלל נפילה בירידה במדרגות בעבודה

  66. התקף לב בזמן משחק כדורגל בליגה למקומות עבודה

  67. התקף לב תאונת דרכים - ערעור לבית המשפט העליון

  68. אי הכרה כתאונה עבודה בגין גורמי סיכון להתקף לב

  69. מצב רפואי קודם לעניין הכרה בהתקף לב כתאונת עבודה

  70. לקה בתעוקת לב ("אנגינה פקטוריס"), הוכר כפגיעה בעבודה

  71. התקף לב נגרם כתוצאה מהתנאים במקום העבודהובשל הלחץ והמתח

  72. התקף לב: האם עיכוב בהגעה לבית החולים בגלל העבודה מהווה תאונת עבודה ?

  73. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון