ערעור על הרשעה בעבירת ריבוי נישואין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת"פ 7041/00 (מפי כבוד השופט בארי) אשר הרשיע את המערער בעבירה של ריבוי נישואין (ביגמיה) לפי סעיף 176 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן החוק) לאחר שמצא כי נשא אשה אחרת בעודו נשוי וגזר עליו עונש של מאסר על תנאי וקנס. הערעור מכוון כנגד ההרשעה בלבד. העובדות כמפורט בהכרעת הדין נשוא הערעור, רוב העובדות שפורטו בכתב האישום היו מוסכמות על הצדדים כדלקמן: - ביום 27.8.75 נשא המערער לאשה את הגב' דורין לובצקי (להלן דורין) כדת משה וישראל ובשנת 1990 הגיש נגדה תביעת גירושין לבית הדין הרבני בתל אביב. ביום 19.8.93 יצא המערער את הארץ לקנדה ולאחר מכן לארה"ב, שם פנה לרב גבריאל כהן (להלן הרב כהן) מבית הדין בבוורלי הילס כדי שיסדיר את גירושיו מדורין. הרב כהן נתן למערער ביום 22.6.94 מסמך שכותרתו "מעשה בית דין לגט זיכוי והולכה". במסמך זה נכתב כי המערער זיכה גט לאישתו דורין וכי היא מגורשת ממנו. הרב כהן אף המציא למערער תעודת גירושין בה צויין כי המערער רשאי להינשא מחדש. ביום 16.10.94 נשא המערער לאשה את הגב' גל וונגר (להלן וונגר) בהליך תקין על פי הדין המקומי של מחוז ונטורה בקליפורניה. בעת נישואי הנאשם לוונגר היו השניים אזרחים של מדינת ישראל. הממצאים העובדתיים שביסוד הכרעת הדין בית משפט קמא הנכבד קבע בהכרעת דינו את המצאים העובדתיים כדלקמן: המערער עזב את הארץ על מנת למצוא מרגוע לנפשו וכן כדי לנסות ולפתור את בעיית גירושיו מדורין (סעיף 42 להכרעת הדין). המערער, שהיה מודע לכך שנישואין עם חברתו ללא גירושין הם בגדר עבירה פלילית, יצר קשר עם הרב כהן זמן קצר ביותר לאחר הגעתו לארה"ב וביקש לראות אישורים כי האחרון הוא רב המקובל על הרבנות בישראל וכי החלטותיו זוכות לגיבוי במדינת ישראל (סעיף 43 להכרעת הדין). המערער הודיע לעו"ד בר מוחא, אשר ייצג אותו בפני בית הדין הרבני בישראל, על יציאתו את הארץ והמשיך להיות עימו בקשר מחו"ל ואף ידע כי הדיונים בביה"ד הרבני בארץ נמשכים והתיק מוסיף להתנהל (סעיף 44 להכרעת הדין). המערער היה מודע לצורך שבמסירת הגט לאשתו דורין ובקבלת אישור בית הדין הרבני לצורך כך וכי ניסיונותיו של המערער לקבל אישור מהארץ לעניין הגט נמשכו עד מועד נישואיו (סעיף 45 להכרעת הדין). בית משפט קמא קבע כי המערער לא הותיר עליו רושם אמין וכי הוא לא דייק בדברים שמסר והסיק מכלל הראיות שהיו בפניו שהמערער הבין מלכתחילה כי הוא זקוק לאישור בתי הדין הרבניים בארץ על מנת לתת תוקף לגירושיו בחו"ל וכי לא היתה לו כל טעות לגבי הצורך להשיג אישור כזה. הטענות בערעור ארבע טענות בפי המערער: האחת - כי בית משפט קמא טעה בקובעו כי על פי הוראות סעיף 177 לחוק לא היה בית הדין של בוורלי הילס מוסמך לגרש את המערער. טעותו נוגעת הן ביישום המטרה החקיקתית של עבירת הביגמיה, הן בפרשנות שנתן לדברי ההסבר להצעת החוק; הן בקביעה כי נדרשת אחידות בדין תוך התעלמות מהעובדה שפרשנות שניתנה לסעיף זה אינה עולה בקנה אחד עם דיני המעמד האישי בישראל; הן בפרשנות של סעיף 180 לחוק, אשר שימש אותו כאנלוגיה לסעיף 177; הן בקביעה כי הפעולות שנקט המערער סותרות את הפרשנות המשפטית שניתנה מטעמו לסעיף והן בהתעלמותו מהנתונים המרכזיים שעלו בעדותו של עד התביעה היחידי, מנהל ביה"ד הרבניים, הרב בן דהן. השניה - כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי משלא היה בית הדין בבוורלי הילס מוסמך לגרש את המערער הרי המערער כלל לא טעה בשאלת תוקף גירושיו. בעניין זה מסכים המערער למסקנת בית משפט קמא כי אמנם עניין לנו בטעות במצב הדברים (סעיף 34 יח. לחוק) ולא בטעות שבחוק (סעיף 34 יט. לחוק) אך סבור כי ההנמקה פגומה. השלישית - 1739215 כי טעה בית משפט קמא בקביעתו, שהמערער אינו אמין. הרביעית - כי טעה בית משפט קמא בקביעתו, כי המערער נהג "בעצימת עיניים" ולכן גם אם טעה טעותו אינה כנה. דיון על פי סעיף 176 לחוק הרי "נשוי הנושא אשה אחרת ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם - מאסר חמש שנים" והעושה כן עובר עבירה של ריבוי נישואין. על פי סעיף 177 לחוק "מי שהיה נשוי הוא בחזקת נשוי לעניין סעיף 176, כל עוד לא הוכיח שנישואיו הקודמים בוטלו או הופקעו, בין על ידי מות בן הזוג ובין על פי פסק דין סופי של בית המשפט או של בית הדין המוסמך או על פי דין התורה בדרך שאישר בית הדין המוסמך ואין רואים אותו כפנוי אלא משעת המוות או משעה שניתן פסק הדין או האישור כאמור". סעיף 177 לחוק קובע הוראה "משלימה" להגדרת העבירה של ריבוי נישואין לפי סעיף 176 לחוק (כמו גם הוראת הסעיף 178 לחוק), דהיינו, חזקת נישואין, שתכליתה להעביר את נטל ההוכחה על מי שהיה נשוי, להראות, כי נישואיו הקודמים בוטלו או הופקעו כדין לצורך העבירה בה עסקינן. המערער טען בבית משפט קמא, וממשיך וטוען בערעור זה, כי בית הדין בבוורלי הילס הוא בית הדין המוסמך לאשר את גירושיו בהתאם לסעיף 177 לחוק ומאחר ובית דין זה אמנם אישר את גירושיו הרי אין לראותו כמי שנשא אשה בהיותו נשוי ויש לזכותו מכל אשמה. בית משפט קמא נזקק, אם כן, לשאלה מי הוא בית הדין המוסמך המוזכר בסעיף 177 לחוק וקבע כי בביטוי "בית הדין המוסמך" הכוונה היא לבית דין מוסמך בישראל. לצורך פירושו פנה בית משפט קמא לדברי ההסבר, שפורסמו בהצעת החוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין) תשי"ז- 1957 (הצעת חוק 315 ט' בתמוז תשי"ז 8.7.1957) שם נאמר (בין השאר) כי "...מי שהיה נשוי חזקה עליו שהוא עדיין נשוי , לעניין העבירה הפלילית של ביגמיה, עד אשר יוכיח שהנישואין הקודמים בטלים על ידי מותו של בן הזוג, על פי פסק דין סופי או - אם בטול הנישואין היה על פי דין התורה אך לא בפני בית דין מוסמך בישראל - על פי אישור סופי מבית דין מוסמך שביטול זה נערך כדין ;..." (הדגשה של בית משפט קמא). לדעת בית משפט קמא עולה באופן ברור מדברי ההסבר הנ"ל, כי אם הנישואין בוטלו על פי דין תורה אך לא בפני בית דין מוסמך בישראל נדרש אישורו של בית הדין המוסמך בישראל כדי לתת תוקף לאותו ביטול. בית משפט קמא אף הביע דעתו כי "אישור כזה מטבע הדברים יביא לאחידות במתן החלטות בתחום חשוב ורגיש זה ויאפשר יישום העקרונות של שיטת משפטנו כגון: זכות טיעון, תום לב ועוד". בית משפט קמא הסתייע לצורך פירושו גם בהוראותיו של סעיף 180 לחוק, אשר אף בו מוזכר צירוף המילים "בית הדין המוסמך". המערער טוען, כי ליקוט אמרות שונות מעדותו של הרב בן -דהן מוביל למסקנה, שבית הדין בבוורלי הילס היה בית הדין המוסמך ליתן לו את הגט אך בית משפט קמא התעלם מהן. אם כוונת המערער היא, שבית משפט קמא עשה שימוש בעדותו של הרב בן -דהן לצורך פרשנות הסעיף ובמהלך זה ניתלה בחלק מהעדות אך התעלם מענינים מרכזיים אחרים שעלו ממנה ובכך טעה, נאמר, כי עיון מדוקדק בהכרעת הדין מעלה, שעדותו של הרב בן -דהן לא היתה נדבך לפרשנותו של בית משפט קמא את הוראות סעיף 177 לחוק. אם כוונת המערער היא, שהיה על בית משפט קמא לקחת בחשבון את אמרותיו השונות של העד לצורך ביסוס פרשנותו את החוק ומשלא עשה כן טעה, נאמר, כי פרשנות החוק היא בידי בית המשפט והגם שאפשר לו לבית המשפט להתחשב בפרשנות ממקור חיצוני, אין, בכל הכבוד הראוי, לתת משקל לדברי העד בנושא זה, מאחר ולא הוכח כי הוא דיין או בר סמכא בפירוש החוק הפלילי. בין כה וכה עיינו ושבנו ועיינו בעדותו של הרב בן דהן הנכבד (עמ' 6 עד 12 לפרוטוקול בבית משפט קמא) ולא מצאנו בה סימוכין למסקנתו של המערער ממנה. להיפך, ניתן ללמוד מעדותו את מה שאף אמר בריש גלי בהתיחסו לאופן בו גירש הרב כהן את המערער לאמור "אני חושב שנעשה כאן משהו לא תקין. הרב (כהן) נהג בצורה לא ראויה". על כן אין לומר את שנכתב בסעיף 1.6 להודעת הערעור כי טעה בית המשפט קמא בהתעלמו, כביכול, מנתונים מרכזיים שעלו בעדותו של הרב בן דהן. המערער טוען, כי הפרשנות הראויה לסעיף 177 היא כי "בית הדין המוסמך" הוא בית הדין המוסמך על פי דין נישואי המערער ומפנה בעניין זה לספרו של המלומד קדמי על הדין בפלילים חלק שלישי עמ' 1244 לפיו "נראה כי בית משפט לעניין זה - הינו בית משפט אזרחי ואילו בית דין - יהיה בית דין דתי ; והמדובר כמובן בבית משפט או בית דין המוסמך על פי הדין החל על הנישואין, להורות על ביטול או הפקעה של הנישואין" (ההדגשות במקור). אין כל רבותא בעמדה פרשנית זו של המערער משום שבית משפט קמא לא פסק אחרת וקביעתו, כי ענין לנו בבית דין מוסמך בישראל איננה מייתרת, מוציאה, נוגדת או סותרת אותה. זאת ועוד, עצם העובדה שהמלומד קדמי מציין בספרו, כי בית הדין המוסמך הוא זה הדן על פי הדין החל על הנישואין איננה גוררת בהכרח מסקנה, שמלומד זה סבור שעסקינן בכל בית משפט או בית דין בעולם, ובלבד שיהיה זה בית דין הדן על פי הדין החל על הנישואין כמו שמרמז ב"כ המערער. המערער טוען כי את דברי ההסבר להצעת החוק, שצוטטו לעיל, יש לקרוא במשמעות הבאה : "היה וניתן גט על פי דין התורה שלא בפני בית הדין הרבני מוסמך בישראל , יש לקבל אישורו של בית דין מוסמך כלשהו שיכול שיהיה בישראל או בחו"ל " (סעיף 49 להודעת הערעור). הוא מבסס מסקנה זו על הטיעון כי "דין התורה" המצויין בסעיף 177 לחוק מתיחס למצב בו בני הזוג התגרשו על פי דין תורה מבלי להזקק כלל לבית הדין, מצב שהוא אפשרי על פי הדת היהודית כפי שמתאר המלומד שרשבסקי בספרו, דיני משפחה, מהדורה רביעית, עמ' 281. טענה זו אינה מקובלת עלינו. אמנם נכון הוא כי המלומד שרשבסקי מציין בספרו כי ישנה אפשרות על פי דיני ישראל שבני זוג יוכלו להתגרש אפילו ללא הזקקות לבית הדין "אם בעל ואשה יודעים הלכות גירושין" אולם דרך זו אינה מומלצת והוא מסביר, כי בדרך כלל אין גירושין אלא בהשגחת בית דין, לא רק כדי למנוע "תסבוכות שיהא בהן כדי לפסול את הגט" אלא כדי שבית הדין יווכח, שתנאי ההסכם לא יהיו כאלה העלולים להטיל ספק פן הצדדים אינם פועלים מרצון חפשי כאשר הם מצהירים שברצונם להתגרש... או כפיית האשה לקבלתו בניגוד לחדר'ג". יש להניח שלו באו המילים "על פי דין התורה" ליתן מענה לאפשרות כה רחוקה, אזוטרית ובלתי מומלצת כפי שמציע המערער היינו מוצאים לכך זכר ויסוד בדברי ההסבר. יתר על כן, הצעה פרשנית זו של המערער לא רק שאינה מעוגנת בדברי ההסבר אלא אף איננה עולה בקנה אחד עם לשון דברי ההסבר הגורסת "אם ביטול הנישואין היה על פי דין התורה אך לא בפני בית דין מוסמך בישראל - על פי אישור סופי מבית דין מוסמך שביטול זה נערך כדין" מה צורך לתיבה "בישראל" ואיזו משמעות יש לה במקרה זה? הרי די היה שיכתב בדברי ההסבר "אם ביטול הנישואין היה על פי דין התורה אך לא בפני בית דין מוסמך...". התיבה "בישראל" המופיעה בדברי ההסבר היא הנותנת - כפי שפירש בית משפט קמא - שהמחוקק כיוון לכך שיהיה צורך לקבל אישור לגירושין שנעשו בחו"ל על פי דין תורה מידיו של בית משפט מוסמך בישראל. פירוש זה הולם את תכלית החקיקה ומגשים אותה באספקלריה של עקרונות היסוד במשפטנו, אשר צדק והגינות נמנים עליהם. מטרת המחוקק, באסרו על ריבוי נישואין, היא להגן על אשה שנישאה לאיש - ובה במידה על איש שנשא אשה - מפני הפרת קשר הנישואין שביניהם על ידי נישואין נוספים. בכך מובטח שויון גמור בין איש ואשה לענין זכויותיהם וחובותיהם המשפטיות (ראה בג"צ 301/63 מרים שטרייט נ' הרב הראשי לישראל פ"ד יח', 611). שויון זה יסוכל אם תותר פגיעה בכללי יסוד שהם מנשמת אפנו. האישור מטעמו של בית משפט מוסמך בישראל מבטיח, איפוא, כי תכלית החוק ומטרתו תוגשם וכללים של צדק טבעי לא יפגעו. בית משפט קמא נתן ביטוי לכך בקבעו בסעיף 13 להכרעת הדין כי "אישור כזה מטבע הדברים יביא לאחדות במתן החלטות בתחום חשוב ורגיש זה ויאפשר יישום העקרונות של שיטת משפטנו כגון זכות טיעון, תום לב וכו'". על כן אין לומר שבית משפט קמא טעה "ביישום המטרה החקיקתית של עבירת הביגמיה" או "בפרשנותו לדברי ההסבר להצעת חוק העונשין" כנטען על ידי המערער. אין אף לומר כי בית משפט קמא טעה בקביעתו, כי נדרשת אחידות הדיון והתעלם מהעובדה, שהפרשנות הניתנת לסעיף זה אינה עולה בקנה אחד עם דיני המעמד האישי בישראל, כפי שטוען המערער. לטעמנו האחידות אותה מזכיר בית משפט קמא בפסק דינו מכוונת ככל הנראה לעקרונות יסוד של דיון צודק ולא למה שנפסק על פי דין תורה, הוא הדין הדתי, שהוחל על יהודים מכח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג 1953. האישור הנדרש על פי סעיף 177 הוא אקט, שמטרתו לאפשר יישום בארץ של פסק דין שנתן בית דין רבני בחו"ל, בתחום החוק האוסר ביגמיה ולמטרתו. האישור אינו בא לבטל פסקי דין, לערער עליהם או לעשותם סופיים כפי הפרשנות המוצעת על ידי המערער. גם בטענתו, כי בית המשפט קמא טעה עת הסתייע בסעיף 180 לחוק לא דק המערער פורתא. ההפניה לסעיף 180 נעשתה על מנת להראות כי המחוקק אמנם מבקש להגשים את מטרת החוק ותכליתו ולהבטיח בלשון בית משפט קמא "כי לא יהיה קיפוח של בן הזוג שאת נישואיו מתירים וכי תינתן לאותו בן זוג ככלל הזכות לטעון טענותיו" ומכאן מסקנתו כי "מהקשר הדברים ברור כי הכוונה הינה לבית דין מוסמך בישראל". למסקנת בית משפט קמא, כי זו גם הפרשנות המשפטית, שניתנה ע"י המערער עצמו לסעיף, יש יתד בחומר הראיות. בין השאר ניתן ללמוד אותה מתשובת המערער לשאלה אם ידע שהוא זקוק לאישור בית הדין הרבני בישראל כדי שהגט יכנס לתוקף לאמור: "אני לא מודע לזה אני מודע אך ורק לעובדה שבית דין דתי הוא בית דין ללא גבולות ועל כן לאחר שראיתי את מכתבי ההסמכה של הרב גבריאל כהן שראיתי בפירוש מכתב של הרב כהן כרב מוכר על ידי הרב אליהו בן דהן שהוא מנהל בתי הדין בארץ ובמכתב זה כתב בפירוש שכל החלטה שלו מוכרת בכל בית דין בארץ וזה הדבר היחיד שדאגתי לוודא לפני שאני לוקח לעצמי את טיפולו של הרב גבריאל כהן". תשובה זו של המערער היא, למצער, בגדר ראשית הודייה. הפירוש שמבקש בא כוח המערער להעניק לדברים אלה כאילו עולה מהם "כי המערער סבר שהחלטותיו (ההדגשה בכתב הערעור) של הרב כהן מתקבלות בישראל, דהיינו, כי לרב כהן סמכות להחליט איננו הפירוש המתבקש מדברי המערער ואינו נתמך בראיות אחרות. דרכו הנפתלת של המערער בדמות ניהול הליכים במקביל היא המעידה כאלף עדים על חוסר תום ליבו. מה היה לו למערער לחפש רב שהחלטותיו "מתקבלות בישראל" כאשר באותה עת עצמה הוא כבר מנהל הליכים שמטרתם זהה בפני בית דין רבני בארצנו, אשר קנה סמכות על פי פנייתו הוא, בית דין אשר נוהג על פי הדין שחל על נישואיו עם דורין. המערער מתרץ מעשיו בתחושתו, שבית הדין הרבני בארץ עיוות את דינו (כלומר מבקש הכרה בזכותו) ובעצמו אינו בוחל בעיוות דין קשה כלפי אשתו, פועל מאחורי גבה להסדיר גט ומקפח זכותה להיות נוכחת בהליכים ולהביא דבריה בפני בית דין, מעשה ישבה מעבר להררי חושך (כלומר מבקש לשלול את זכותו של הזולת לבקש הכרה דומה). ודוק, גט זיכוי השיג לו המערער. על גט מסוג זה אומר המלומד שרשבסקי "יש להדגיש כי המדובר כאן במקרה יוצא דופן הקשור עם החשש של עיגון לאשה או לבעל ורק בזהירות גדולה ביותר, כאשר אין מוצא אחר לשם שמירה מעיגון, ילך בית הדין בדרך הנ"ל, שלגביה קיימות גם דעות חולקות, פן יכשלו בהתרת אשת איש לאחר או יעברו על החדר'ג...". (הצטוט מאותו מקום בספרו של המלומד ממנו ראה ב"כ המערער לצטט חלקי דברים הנוחים לו). המערער ידע שעליו להשיג את אישורו של בית הדין הרבני בארץ. ניתן ללמוד על כך גם מהמסמך נספח 9 ל ת/3, שהגיש עו"ד בר מוחא מטעמו של הנאשם לבית הדין הרבני האזורי והוכתר כ"הודעה דחופה לבית הדין הרבני" (המסמך נערך טרם נישואיו של המערער לוונגר, שנאמר בו "ואכן, כפי שידוע אושרו גירושיו על ידי ביה"ד בבוורלי הילס והוא אמור להינשא ביום 16.10.94 שז'"). אחרת, אין כל משמעות לסיפא המסמך שלשונה: "יחד עם זאת נראה לח"מ כי לאור העובדות שנמסרו כיום ולאור המידע והמסמכים המצ"ב שקיבל הח"מ ולאור דין תורה...ולאור הטיפול שקיבל הנ"ל במקום מושבו על ידי דיין מוכר וע"י ביה"ד הרבני מוכר על פי דין, יש להורות לאשה לקבל גיטה, וכן מותר למר מתי כספי להנשא לכל אשה אחרת. על פי החלטת כבודכם היה על האשה לשלוח תגובתה תוך 21 יום מיום כ"ד אלול תשנ"ד (1.9.94) ועד היום עברו למעלה מחדש וחצי ולא ניתנה כל תגובה שיש להסיק הימנה "כהודיא דמיה" בכל המבוקש מצד מר מתי כספי". העובדה שהמערער נמנע, ללא הסבר, מלהעיד את עו"ד בר-מוחא (מי אשר ייצג אותו בהליכים בפני ביה"ד הרבני בארץ ואף פנה בשמו לאחר מכן להעברת הדיון להרכב מיוחד ומתן היתר נישואין) אומרת דרשני. בנסיבות תיק זה מטילה הימנעות זו צל כבד לא רק לעניין טענות המערער על העדר קשר עם עו"ד בר מוחא במהלך שהותו בחו"ל ועל פעולות שעו"ד בר מוחא ביצע בשמו, לטענתו, שלא בהרשאתו כפי שקבע ובצדק בית משפט קמא, אלא פוגמת באמינות כל גירסתו על גווניה, בין זו הנוגעת לידיעתו את הצורך בהשגת אישור מביה"ד הרבני ובין זו הנוגעת לטענותיו על טעות במצב דברים. אנו דוחים טענת ב"כ המערער לפיה על המשיבה היה להביא כעד מטעמה את עו"ד בר מוחא שכן בחקירתו במשטרה הוא סרב למסור פרטים על מערכת יחסיו המקצועיים עם המערער, בהיותם חוסים תחת החסיון שבין עוה"ד ולקוחו, שרק המערער יכול לוותר עליו. משלא הביא המערער כעד את עו"ד בר מוחא על מנת שיסביר את ההליכים המקבילים, שניהל מטעם המערער בביה"ד הרבני עומדת לחובתו החזקה לפיה אילו הובא עו"ד בר מוחא כעד היה בדבריו כדי לתמוך בגרסת המשיבה (ראה ספרו של המלומד קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649-1661 והפסיקה המאוזכרת שם). ממצאי המהימנות, שקבע בית משפט קמא, אשר התרשם מהמערער באופן בלתי אמצעי, נקבעו על פי שיקולים סבירים והם עומדים במבחן ההגיון. ממצאי המהימנות אף מבוססים היטב בחומר הראיות, כמו גם הממצאים העובדתיים, וביניהם הממצאים העובדתיים לפיהם המערער הבין מלכתחילה, שהוא זקוק לאישור בתי הדין הרבניים בארץ לגירושיו בחו"ל על מנת שלא לחשוף עצמו להרשעה בעבירת ריבוי נישואין וכי לא היתה למערער כל טעות לגבי הצורך להשיג אישור כזה וכל פעולותיו כוונו להשגת האישור עד לנישואיו השניים. לא מצאתי בקביעות אלה טעויות, בודאי לא כאלה המצדיקות את התערבותנו. אדרבא, אני מציעה לחבריי לסמוך ידינו על ממצאים אלה ולדחות את הערעור. ע. סלומון - צ'רניאק, שופטת כב' השופטת ס' רוטלוי - אב"ד וכב' השופט טל אנו מצטרפים לחוות דעתה המנומקת של כב' השופטת עפרה סלומון - צ'רניאק. ההכרעה אנו דוחים את הערעור. ריבוי נישואין (פוליגמיה)משפט פלילינישואין / חתונההרשעהערעור