לשון הרע בעיתון בעקבות משחק כדורגל

לשון הרע בעיתון בעקבות משחק כדורגל
1. ביום 13.6.97 פירסם העיתון-הנתבע 1 כתבה, פרי עטו של הנתבע 3, בעקבות משחק כדורגל של נבחרת ישראל במוסקבה, שהתקיים בסמוך למועד האמור. הכתבה דנה באירועים שבשולי ביקורה של נבחרת הכדורגל ברוסיה. היא כללה ביקורת על אישים שונים שנילוו למסעה של נבחרת הכדורגל. קטע אחד בכתבה התייחס גם לתובע, שהוא עורך דין במקצועו.
זו לשונו של הקטע הרלוונטי לתביעה בכתבה:ב

"6. המאכרים
משה דדש מת על הסיפורים האלה. יום שלם הוא הסתובב בעיר עם הזוג המוזר. מה לא עשה דדש כדי לברוח מהצרות, כדי לנתק איתן מגע. יו"ר המשלחת הצעירה, דדש, היה מדוכדך. חרזי, מס הכנסה, חובות. מה לא. אבל חרזי עיצבן אותו במיוחד. "נמאס לי ממנו, הוא יעוף אצלי על טיל. חוצפן. הוא אומר שלא השיג אותי לפני שהוא טס לאנדרלכט. לא הצליח להשיג אותי? כשהוא צריך כסף, מהשירותים הוא מוציא אותי". לא כל כך ברור מה עובר בראש של דדש, אבל הוא הבטיח מהפיכה בבית"ר. בהתחלה אמר שיחליף מנכ"ל, אחר כך התחרט והבטיח שיחליף חשב, ובסוף החליט על כל ההנהלה, בכל מקרה, מהפיכה הוא הבטיח.
חוץ מדדש, הרבה ביזנס רצו השבוע במוסקבה. מי לא הגיע. האחים לוזון וגיורא לב, ראש עיריית פתח תקוה, באו לחפש שחקן ולקנות קבוצת נוער, פיני איתן מערוץ הקניות הדריך קצת תיירים, מרימוביץ' חיפש משקיע באבי נמני, מריו טובטקין סוכן השחקנים מכר שלטים, שלושה חיפאים בוא להתקין אותם, תמיר גילת הגיע לעסקים פרטיים, אריק שרון התעסק בתשתיות, ועו"ד יואל גולדברג בא לצוד קליינטים. לפעמים לא היה ברור אם ישראלים, בהיותם כאלה חייבים להריץ עסקים, או שבעצם הכל פיקציה. יואל גולדברג הבהיר שהחיים הם בעיקר פרטיים. מהשבוע יואל גולדברג הוא העו"ד של אמיר שלח וכך נעשתה מלאכת השיכנוע. גולדברג:ו "עזוב אותך, אתה פראייר. אתה מקבל גרושים ואתה שחקן נבחרת, שחקן נבחרת. אתה קולט, סופרסטאר, תותח. אבל אין לך מושג. ראובן עטר, כשהוא יושב על הספסל מרוויח פי שלוש ממך. אתה לא יודע לסגור דיל! תקשיב לי טוב. לך למכבי, תגיד שקיבלת הצעה מחיפה. אל תזכיר את השם שלי. אני יסדר אותך. קודם כל נדאג לחבילה הכללית ואחר כך לבונוסים".
אמיר שלח לא בחיפה, אבל מי שכן ואפילו שורשי, זה בנדו, שלמה בנדו. זה אריק בנדו עם שיער שיבה. הוא היה האבא התורן. בדרך כלל, מגיעים אבא דוידוביץ ואבא ברקוביץ', הפעם זה היה בנדו. שלמה בנדו, היה שחקן מכבי חיפה בשנות ה70-. שחקן לא רע, אבל אף תואר, חוץ מהפסד בגמר גביע נגד הכח. יש לו כבר בן אחד מוצלח, וסטלמך מאמן נבחרת הנערים אומר שהקטן, טום, 15 וחצי, גם בלם קדמי יהיה עוד יותר תותח. אבא בנדו לא כל כך קונה את הסיפור, אבל נחמד לו לשמוע. גם עם אריק היו לו בעיות, הוא אומר, בגלל שום ושלח והקשר המשפחתי וכל הבלגאן. הכל פוליטיקה, הוא טוען. אבא בנאדו טס ארבע וחצי שעות כדי לראות את הבן שלו משחק. בסוף הוא הגיע למשחק, תפס אותו הגשם, הרוסים הסתירו ובמחצית הוא חתך למלון. אבא בנאדו טס ארבע וחצי שעות וראה את המשחק בטלוויזיה. לא יותר גרוע מהנבחרת."

(איתן מרקוביץ, מוסקבה, "סיימון אומר כולם דרעק, בלאד" כלבו 13.6.97 עמ' 98-99).

2. בעקבות הפרסום האמור הגיש התובע, ביום 22.6.97, כתב תביעה, בעילות המבוססות על חוק איסור לשון הרע תשכ"ה1965-. אותם קטעים במסגרת הכתבה שהובאה לעיל, אשר הודגשו, הם אלה בגינם טען התובע (סעיף 4 לתביעה), כי הנתבעים הוציאו לגביו לשון הרע. העיתון הנתבע 1 רואה אור בימי ו' בשבוע ומופץ בחיפה ובנותיה.

3. בהחלטת ביניים מיום 11.4.00 הגיע בית משפט השלום "למסקנה כי התובע השכיל להוכיח את חבותם של הנתבעים" ובפסק דין מיום 12.12.00 חייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 40,000 ש"ח (ליום פסק הדין). שני הצדדים ערערו על פסק הדין. הנתבעים על עצם החיוב (דהיינו גם על החלטת הביניים) ועל גובה הפיצוי, עא 2085/01, והתובע על כך שלא נפסק לו פיצוי גבוה יותר, עא 2061/01.

חבות
פסק הדין נשוא הערעורים
4. בהחלטת הביניים קבע בית משפט השלום מספר קביעות עובדתיות, שכערכאת ערעור לא נוכל להתערב בהן. השופט דחה את הטענות ההדדיות של בעלי הדין בדבר מניעים פסולים של הצד שכנגד אם לעניין פרסום הכתבה ואם לעניין הגשת התביעה (סעיף 12 להחלטה). באשר למועד שבו נקשרו יחסי עורך-דין - לקוח בין התובע לבין הכדורגלן אמיר שלח, ציין השופט המלומד כי אין חשיבות מדוייקת למועד האמור (שם, סעיף 15). הוא אמר, כי היתה שיחת טלפון בין התובע לכדורגלן קודם לנסיעה למוסקבה, אך יהא הכינוי ליחסי הצדדים באותו שלב אשר יהיה הרי, בלשון השופט:נ

"עדיין יש לתובע במצב דברים זה עניין רב לשמור את לקוחו הטרי. בשלב זה לקוחו, לכאורה, אינו יודע דבר וחצי דבר אודות כישוריו המקצועיים של התובע... יכולה להסתדר כהגיונית גירסת הנתבעים אודות המניע שיש לתובע לעשות רושם רב על שלח. שלח שעה שנפגש בתובע במוסקבה יכול היה לבחור שלא לשכור את שירותיו של התובע..." (שם, סעיף 15 עמ' 38 למטה).

5. בין הצדדים התעוררה בבית משפט השלום מחלוקת בשאלה האם היה יסוד לדברים שצוטטו מפי התובע בקטע הכתבה שבמחלוקת. קטע זה כונה בידי הצדדים "המונולוג". הנתבע 3 אמר, שישב "בלובי של מלון קמפינסקי במוסקבה, בו התארחה הנבחרת" בסמוך למקום ישיבתם של התובע ושל לקוחו-בכוח הכדורגלן הנ"ל, האזין במו אוזניו לשיחתם ומה שכתב בכתבה מבוסס על מה ששמע, שם ועל מה שרשם בפנקסו בסמוך לשמיעת הדברים. הפנקס הוגש כמוצג נ3/. ראו סעיף 7 לתצהיר הנתבע 3 מיום 11.1.99.
השופט המלומד העדיף במחלוקת האחרונה "ביסודו של דבר" את גירסתו של הנתבע 3 (החלטת הביניים סעיף 19). השופט הזכיר, כי התובע לא מסר גירסה משלו לשיחה, שלכל הדעות התקיימה בינו לבין הכדורגלן באולם הכניסה של המלון, וזאת עד למועד שהתייצב לחקירה שכנגד בבית משפט השלום. בכתב התביעה הודה התובע באמירה של משפט אחד בלבד מתוך "המונולוג". השופט התייחס לעדויותיהם של התובע, הנתבע 3 והכדורגלן ומסקנתו, בה, כאמור, אין עילה להתערבות מצידנו, היתה ש"מרבית הדברים [של המונולוג] נאמרו-גם-נאמרו" (שם, סעיף 28 קטע שני). מסקנה זו של השופט נתמכת בדברים שרשם הנתבע 3 בפנקסו. השופט ציין, עם זאת, כי "לא מסתבר כהגיוני בעיניי", כי התובע אמר לכדורגלן, שילך למכבי, יגיד שקיבל הצעה מחיפה, אך לא יזכיר את שמו של התובע. אני מוכן לצאת מתוך הנחה, שהשופט המלומד בבית משפט השלום, היושב כנראה בתוך עמו גם בכל הנוגע לדקויות משחק הכדורגל, שיוכי השחקנים לקבוצות שונות וחוכמת המשא ומתן הכספי ביניהם לבין הקבוצות השונות, ידע להכריע גם בהקשר זה באשר לסבירות שטקסט מסויים נאמר או לא נאמר בהקשר לשיחה עליה דיווח הנתבע 3 בעיתונו. אין בכך כדי לגרוע, לענייננו, ממסקנתו העיקרית של השופט.

6. השופט המלומד לא הסכים עם העולה מהכתבה שבמחלוקת, כי התובע נסע למוסקבה כדי "לצוד" את הכדורגלן. השופט כתב כי התובע "אינו צייד קליינטים" (החלטה סעיף 29), אלא הוא "בפשטות... בעל סגנון יהיר ורברבני... מונולוג זה נישא לא משום שהתובע עסק בשידול ושיכנוע, אלא משום שזהו שיחו ושיגו" (שם, קטע אחרון עמ' 45 למעלה).

7. בסעיף 35 להחלטתו אומר השופט המלומד, אחרי שקבע, כי התובע "נשא מונולוג רברבני" בפני הכדורגלן, כי אכן הנתבע 3 "כעיתונאי סביר, יכול היה לחשוד, למשמע המונולוג, שמא התובע הגיע למוסקבה לשם צייד קליינטים בכלל ובמסגרת זו לשכנועו של שלח [הכדורגלן] בפרט". השופט סבר, כי לא היה מקום לפרסום מסקנות מעין אלה מבלי שהנתבע 3 יערוך "בירורים מקדימים" (החלטה סעיף 36), דהיינו יבקש מראש מהתובע את תגובתו למסקנותיו בכתבה שבמחלוקת. השופט סבר, שחרף העובדה, שהנתבע 3 שמע את "המונולוג" במו אוזניו, הרי חייב היה לבקש את תגובתו של התובע (ואולי גם של הכדורגלן) קודם שפרסם את השקפותיו לגבי הדברים ששמע.

8. השופט דחה את טענת הנתבעים, כי הצגתו של התובע כ"צייד קליינטים" אינה בבחינת לשון הרע. לגבי התיזה המובאת בכתבה במחלוקת מציין השופט המלומד, כי נבחרת הכדורגל חזרה ממשחקה במוסקבה "לאחר כישלון ספורטיבי". לדבריו, ביקש הנתבע 3 להראות שמסעה של הנבחרת לקה בתענוגות ושחיתויות. השופט אומר שבכתבה "סיפורי חלמאות נטענים" והיא "כתבת ביקורת על מסע נבחרת שלא זו בלבד שהיה כישלון, אלא היה עם זאת, בבחינת חינגה והילולה גדולה" (החלטת ביניים סעיף 41).
השופט ציטט את הקטע הראשון בפרק 6 של הכתבה שהובא לעיל בסעיף 1, ומציין, שהתובע, לפי הכתבה, "שוכן כבוד" בקרב אותה קבוצת אנשים, המכונה בכותרת שם "מאכרים", אשר ביקשו לעשות למען עיסקיהם במסגרת מסעם עם הנבחרת למוסקבה (שם, סעיף 42 קטע אחרון). השופט קבע, שהנתבע 3 אינו יכול להוכיח כי התובע במשך כל הזמן שוטט מאדם לאדם על מנת לצוד קליינטים. מן הכתבה עולה, לדבריו של השופט, כי התובע הרחיק עד למוסקבה על מנת לצוד לקוח בודד אחד הוא הכדורגלן הנ"ל. מסקנתו היא "כי בדברים יש משום לשון הרע". השופט קבע (שם, סעיף 43) כי כותרתו של פרק 6 בכתבה היא "מאכרים" וביטוי זה הינו בעל קונוטציה שלילית.
יוער כאן, כי הביטוי7 האמור, שאת משמעותו חקר השופט המלומד בפסקי דין ובלקסיקון הסלנג העברי והצבאי, אינו בין קטעי הכתבה עליהן קבל התובע בסעיף 4 לכתב התביעה.
מסקנתו של השופט הנכבד היא, כי היה מקום לפרסום "המונולוג", אך לא היה צידוק לפרסם הדברים תחת הכותרת "המאכרים" ובהקשר של צייד לקוחות. השופט אומר שאילו היתה כותרת הקטע שבמחלוקת "השוויצרים", "ובמסגרת פרק זה היה מככב התובע בדברי הרהב שלו, היה פרסום זה כשר למהדרין" (שם, סעיף 46 סיפא).

9. השופט המלומד סבר, כאמור, כי הנתבעים אינם יכולים לחסות בצילה של הגנת תום הלב לפי חוק איסור לשון הרע, מכיוון שלא ביקשו תגובה מראש של התובע למסקנות שהסיקו בכתבה שבמחלוקת מדבריו ומהתנהגותו במוסקבה (שם, סעיף 47). עמדתו היתה, שבכל מקרה לא ניתן להפריד בכתבה שבמחלוקת בין פרק העובדות ("המונולוג" לגביו קיבל את עמדת הנתבעים) לבין פרק המסקנות (לגביו קיבל את עמדת התובע).

10. בשים לב לשיקוליו של בית משפט השלום, שהובאו לעיל בתמצית, הוא הגיע למסקנה שדין תביעתו של התובע להתקבל בחלקה. לאחר, שקיבל תצהירים נוספים מאת בעלי הדין וכן סיכומים בכתב, שקל השופט המלומד את התנהגות הצדדים, "רשלנותו התורמת של התובע" לרבות "סגנונו ודרך התנהגותו" (פסק דין סעיף 24), החליט לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בסך 40,000 ש"ח מבלי לתת צווים בדבר הוצאות (שם, סעיף 26). הוא הפנה בהקשר זה גם לדברים שאמר באשר לאופן ניהול ההליך על ידי בעלי הדין ו"דרך ניהולו הלא ראויה, מצד התובע, של הדיון בפניי" בסעיף 53 להחלטת הביניים.

לשון הרע
11. השופט המלומד ביסס את פסק דינו על ההנחה, כי תיאור התובע כמי ש"בא לצוד קליינטים" הוא בגדר לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. השופט אף אומר שטענה האומרת, שאין בה דברים שפורסמו בכתבה לשון הרע מעידה "על חוסר אומץ עיתונאי" (סעיף 39 להחלטת הביניים).

אינני בטוח שיש לעמדה זו של השופט המלומד על מה לסמוך. יש לראות את התיאור שניתן לתובע על רקע "המונולוג" אותו נשא ועל רקע התנהגותו הכללית לצד חברי הנבחרת אליהם התלווה. אני מסכים, שאין בדברים שפורסמו משום מחמאה לתובע. אינני סבור, עם זאת, שכל פרסום, שאיננו מחמיא, הופך מיד ל"לשון הרע" כהגדרתה בחוק. האיזון הנדרש בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של האדם מחייב גם זהירות ביישום הגדרה של לשון הרע. אני סבור, שרצוי להימנע מהגדרה מרחיבה. בענייננו אינני סבור שהתיאור שניתן מחייב את המסקנה אליה הגיע השופט המלומד.

לאור המסקנה אליה הגעתי בהמשך הדברים באשר לסיווג הכתבה כהבעת דעה, אין לי צורך בקביעה נחרצת בנושא האמור.

עובדות/ דעות
12. השופט המלומד פסק לזכות הנתבעים בשאלה העובדתית העיקרית, שהיתה במחלוקת בין בעלי הדין. לפי קביעתו אמר התובע, באולם כניסה של בית מלון, ובקול רם, באוזניו של כדורגלן, אשר לפי קביעת השופט היה לתובע אינטרס בקשר עימו כלקוח, את הדברים, שהובאו מפיו בכתבה שבמחלוקת.
המחלוקת בין בעלי הדין מצטמצמת, למעשה, בשאלה האם היה מקום לכך, שהתובע יוצג בכתבה ביחד עם אנשי עסקים אחרים כמי שמבקש לעשות לביתו הוא במסגרת מסע עם נבחרת הכדורגל למוסקבה.

13. בהקשר לשאלה האמורה ראוי לזכור, שהתובע לא היה תייר מזדמן, שנסע למוסקבה כאחד העם, עם מצלמה, כפי שביקש להציג עצמו בבית המשפט קמא. בחקירתו שכנגד בבית המשפט (27.10.99) ציין התובע כי אין זה נכון שקבוצת עורכי הדין העוסקים בייצוג בכדורגל היא קטנה, אך אמר "שהקבוצה הבכירה מורכבת מאחד" והוא התובע עצמו. "אני יודע על עורכי דין אחרים... שמייצגים שחקני נבחרת. ככל שמדובר בתל אביבים אני משתדל להתרחק מהם" (שם, עמ' 29 באמצע).
בהמשך ציין כי "רוב שחקני הנבחרת היו והינם לקוחותיי" (שם, עמ' 30 שו' 5). הוא הזכיר שמות שחקנים, אשר מטעמם פעל ואשר ראה אותם כלקוחותיו.
בסעיף 10 לתצהירו (9.2.99) ציין התובע שהיה במוסקבה עם נבחרת הכדורגל כפי שהיה במשחקים קודמים של נבחרת ישראל "למשל בצרפת ולוקסמבורג" וזאת עקב אהדתו את משחק הכדורגל "וללא כל קשר לציד או לעסקים". נסיעותיו, מעיד התובע על עצמו בתצהירו, הם "על פי הזמנת מאמני הנבחרת שהם לקוחות של משרדי וכן מרבית שחקני הנבחרת הם לקוחות משרדי". בחקירתו בהקשר זה בבית המשפט אמר התובע:ב

"אתה שואל אותי איך האמור בסעיף 10 לתצהירי, בו מסרתי כי נסעתי למוסקבה רק כדי ליהנות מכדורגל, מתיישבת עם עדותי על פיה התכוונתי לדון אף עם שלח בנושא המקצועי ואני משיב - זה הסיפור של הביצה והתרנגולת. נסעתי אך ורק באותה מטרה שנסעתי למשחקים הקודמים וזה ליהנות מכדורגל כאשר אני מקורב ונמצא בטווח של גובה הדשא. במידה ולא הייתי נוסע למוסקבה הפגישה ביני לבין אמיר שלח היתה מתבצעת לאחר ימים לאחר הפגישה ורק בגלל הנסיעה שלי שהמטרה שלה היא אהדת כדורגל אז דנו גם בנושא הזה. איני מסכים איתך שהיה היבט עסקי בנסיעה הזו." - פט. 27.10.99 עמ' 31 למעלה.

חרף הסיגנון הלקוי וחוסר הבהירות בדברים המצוטטים, ברור לי, כי התובע הסכים שהיה קשר מקצועי של עורך דין בנסיעותיו עם נבחרת הכדורגל, הן בנסיעה הנדונה והן בנסיעות קודמות שלו.
דברים אלה של התובע עולים בקנה אחד עם עדויות נוספות שהיו בפני בית משפט השלום. הכדורגלן אמיר שלח סיפר כי ידע שהתובע מייצג כדורגלנים (פט. 11.4.99 עמ' 6 שו' אחרונה). עוד סיפר כי התובע היה במלון עם הכדורגלנים ונפגש גם עם כדורגלן אחר, אייל ברקוביץ'. "ייתכן שהיתה אוירה כללית של מפגש שחקנים שבה נכח התובע" (שם, עמ' 7 באמצע).
עוזר מאמן הנבחרת דאז יצחק שום, העיד שהתובע הוא עורך דינו ומייצג אותו בעסקיו. בתצהירו (8.2.99) אמר שהוא חמו של הכדורגלן שלח ושותפו של מאמן הנבחרת דאז שלמה שרף. בסעיף 9 שם כתב, כי:ו

"המאמן שרף בעצמו ובנוכחותי הזמין את התובע להצטרף לנסיעה למוסקבה... וגם בעבר הצטרף [התובע] לנסיעות של הנבחרת... הכל למטרת הנאה וללא כל קשר לעסקים".

בבית המשפט אמר, כי:נ
"התובע מרבה לנסוע בנסיעות עם הנבחרת לחו"ל" (פט. 11.4.99 עמ' 9 למטה). הוא הוסיף "שהתובע מעורב מאוד באופן חברתי עם השחקנים... הוא שותה קפה ויושב איתם ומשוחח עמם באופן חופשי על כל דבר ועניין, אני מעריך שהתובע מדבר עם השחקנים שהם לקוחות שלו על כל דבר ודבר לרבות ענייניהם המקצועיים".

בעיקרי טעון שהגיש לנו התובע (30.4.01) הוא כותב כי "בקיץ שנת 1997 נסע... לתומו כתייר לכל דבר" אך מיד לאחר מכן הוא מוסיף:ב "עפ"י הזמנת חבריו [של התובע] הצוות המקצועי של נבחרת ישראל, קרי המאמן הלאומי שלמה שרף, עוזר המאמן יצחק שום, ומאמן הכושר אברי מונצ'ר, אשר כולם הינם כאמור לקוחות המערער וידידיו מזה שנים, למשחק הכדורגל בין ישראל ורוסיה במוסקבה, כפי שעשה ונהג במשחקים רבים קודמים של הנבחרת." (שם, סעיף א. 1 עמ' 1 דברים דומים גם שם, סעיף 4 א).

14. התובע אינו רק אחד מאוהדים רבים של נבחרת הכדורגל, כפי שניסה להציג עצמו. בתקופה הרלוונטית בפרסום הכתבה שבמחלוקת היו לו קשרים עיסקיים וחברתיים עם חלק משחקני נבחרת הכדורגל ועם מאמניה. הוא ראה את עצמו כעורך דין שעיקר עיסוקו בתחום הספורט. הוא פרסם כתבות בעיתונות מקומית והתבטא בפומבי בנושאי ספורט הקרובים ללבו ולעיסוקו כעורך-דין. במסגרת זו דאג להצטרף למסעות של נבחרת הכדורגל בחו"ל. הוא הקדיש לכך ימי עבודה לא מעטים. במסעות אלה לא הסתפק בישיבה ביציע. הוא דאג להתאחסן עם שחקני הנבחרת באותו בית מלון. היה לו חשוב לצפות במשחקים ובאימונים ב"גובה הדשא". שלא כאוהדים אחרים, לא היתה לו כל בעיה בקשר עם השחקנים. הוא השתתף בשיחות חולין של שחקנים אלה ומקורביהם. בעת משחק של הנבחרת בחיפה הוא מבקר שחקנים בבית-המלון שם לצורך החתמתם על תצהירים. פט. 27.10.99 עמ' 31 שו' 28. לא היתה ראיה או טענה בפני בית-המשפט, כי גם עורכי-דין אחרים, נהגו כך. על רקע זה ניתן להבין את סברתו של הנתבע 3, כי מסעותיו המתוארים של התובע עם שחקני נבחרת הם חלק מעיסוקו המקצועי כעורך דין ונועדו (גם) לקדם ולבסס את מעמדו כעורך דין הפועל בשם כדורגלנים. אפשר וזו אינה המסקנה היחידה המתבקשת מהתשתית העובדתית שהובאה בפני בית משפט השלום, אך האם אין זאת מסקנה אפשרית?
השאלה בפני בית המשפט איננה האם תיאורו של התובע, בין השאר, כמי ש"בא לצוד קליינטים" תואם את המציאות אם לאו. השאלה הנכונה היא האם על רקע השיחה ששמע ועל רקע הידע הכללי באשר לקירבתו (בלשון המעטה) של התובע לחלק משחקני נבחרת הכדורגל ולצוות המקצועי שלה, היה פסול בהבעת הדעה של הנתבע 3 בכתבה שבמחלוקת. הדברים הכלליים באשר למה שמכונה כאן על דרך הקיצור "קירבתו" של התובע לנבחרת הכדורגל, הובאו בפני בית המשפט על ידי התובע בעצמו ועל ידי עדיו. התובע חזר עליהם בטענותיו בפנינו. לא היתה כל התנגדות להשמעת דברים אלה בבית המשפט. אני רואה אותם, לכן, כחלק מהידע הכללי של הנתבע 3 עובר לפרסום הכתבה.
מובן מאליו, שמסקנתו של הנתבע 3, כפי שהביא אותה בדברים שכתב, אינה המסקנה האפשרית היחידה ממה שידע, ראה ושמע. יכול להיות שהוא טעה בפירוש הדברים. ברור שהיה מיטיב לעשות אם היה כולל בכתבה תגובה של אלה ששמותיהם נזכרו בה והתובע בכללם.
ניתן אולי לראות בפעילותו של התובע בצמידות רבה לנבחרת הכדורגל משום פעילות מבורכת מצד עורך דין הדואג לקידום ענייניו המקצועיים, פעילות, שבלעדיה לא יובא המידע בדבר מומחיותו הנטענת בתחום הספורט והיותו, כדבריו, שייך לקבוצה הבכירה המורכבת מאחד של עורכי הדין העוסקים בייצוג בכדורגל, לידיעתם של הנוגעים בדבר. פעילות של שיווק מוכרת בימינו בתחומים רבים.
הנתבע 3 ראה את הדברים אחרת. אני סבור שגם נקודת המבט האחרת הינה לגיטימית. ברור לי, שתיאורו של התובע כמי ש"בא לצוד קליינטים" הוא בגדר הבעת דעה על רקע העובדות ("המונולוג") המובאות בכתבה. הקורא יכול להתרשם בעצמו, שמדובר בשיחה עם כדורגלן אחד ולא עם מספר רב של לקוחות בכוח. הקורא יכול לגבש באופן עצמאי את הדעה אם מסקנתו של הכותב מוצדקת אם לאו. השאלה איננה אם המסקנה-הבעת הדעה נכונים, עולים מהעובדות המובאות, אם לאו. אם מדובר בהבעת דעה, זכאים הנתבעים ליהנות מהגנת החוק המוקנית להם בהקשר זה.
השופט המלומד לא ראה פסול בהבאת ה"מונולוג". הוא לא היה רואה גם פסול בכתבה שהיתה נושאת כותרת אחרת. בית המשפט אינו עורך של עיתון ואינו מכתיב לכותבים את הסגנון. כינוי של פלוני בתור "מאכר" (פסול לדעת השופט המלומד) או בתור "שוויצר" (לגיטימי לפי שופט השלום) הינו בגדר הבעת דעה ולא יותר מכך.
השופט המלומד הסביר, שלצורך כינויו של התובע כמי ש"בא לצוד קליינטים" היה צריך להראות יותר מאשר את פעילותו של התובע בקשר לכדורגלן שלח. גם לכך אינני יכול להסכים. השאלה כמה לקוחות "צריך לצוד" כדי לזכות בתואר הנ"ל היא עניין לכותב, למביע הדעה, ולא לשופט. אפשר, שפלוני יתאר אדם חרוץ כעצלן או יתאר כבזבזן מי שחוסך כספים בדרך כלל. אם מובא הרקע העובדתי - וזה הובא בענייננו - הרי המסקנה שמביא הכותב, היא בתחום הבעת הדעה המוגנת.

15. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת תום הלב. בחלקים הרלוונטיים לענייננו נאמר:ו

"15. הגנת תום לב [תיקון:נ תשכ"ז, תשל"ט, תשמ"ד]

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:ב
...

"(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע ... או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

"(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע -

"(6) הפרסום היה בקורת על ... או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
...



16. בע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (3.5.92, תקדין) דן השופט א. מצא בהגנת תום הלב כמשמעה בסעיפים 15(3), 15(4) ו- 15(10) לחוק איסור לשון הרע. השופט ציין כי לא די באי קבלת תגובה ממי שמשמש נושא לכתבה כדי לסתור את חזקת תום הלב הקיימת לזכותו של המפרסם. וכך נכתב שם:ו

"(ש)כדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו:נ כי הפירסום נעשה על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין. ראה:ב ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' חתוקה, פ"ד כג(2)135, דברי השופט (לימים הנשיא) זוסמן, בעמ' 137 ד'-ה'; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, דברי הנשיא (השופט, כתוארו אז) שמגר, בעמ' 367 ו' ז'; וע"א 78/80, 670/79, 82 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, דברי השופט ד' לוין בעמ' 201 ה'-ז')".


דברים אלה צוטטו בהסכמה בפסק דין המיעוט (לא בקשר לשאלה הנדונה עתה) שכתב השופט מצא ב-ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי פ"ד מז(1) 1, 8ז'- 9א'. בתקדים האחרון הוסבר, שחזקת תום הלב של נתבע (לפי סעיף 16 לחוק) עשויה להיסתר בידי תובע על ידי הוכחת אחד מיסודותיו של סעיף 16(ב) לחוק הנ"ל, ובין אלה סעיף 16(ב)(2) דהיינו ש"הדבר שפורסם לא היה אמת והוא [הנתבע]... לא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". ע"א 809/89 הנ"ל בעמ' 9ב'-ג'. נאמר שם, כי לא די באי בקשת תגובה מצד התובע לאמיתות העובדות הנזכרות במאמר כדי לשלול את הגנתו של הנתבע. יש צורך בקביעה גם ש"הדבר שפורסם לא היה אמת". בענייננו אין קביעה כזאת בקשר ל"מונולוג" של התובע.

17. לכלל לפיו אין צורך בהבאת עמדתו של מי שנפגע מהבעת דעה ראו גם:ו ע"א 7/79 הוצאת ספרים החיים נ' רשות השידור פ"ד ל"ה(2) 365 367; ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס פ"ד נ"ג (3) 352, 360.

18. הגנת הביקורת ההוגנת מוכרת מקדמת דנא הן במשפט המקובל האנגלי והן אצלנו. המשפט אינו צנזור על דעות ואינו מכתיב לאיש את סגנונו.
“In English law opinion is free" - 24 Halsbury-Simonds
(3rd ed.) para. 124, p. 71,

ב-ד"נ 9/77 חברת החשמל נ' הארץ פ"ד לב(3) 337 ציינה דעת המיעוט, כי הבעת דעה איננה חייבת להיות אמת, היינו נכונה מבחינה עובדתית, שאם לא כן, לא היה על פי רוב צורך בהגנה המיוחדת אותה מעניק סעיף 15(4) לחוק - שם, עמ' 363 ו'. להרחבת ההגנה על הבעת דעה בתביעות על לשון הרע, ראו:נ ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות פ"ד מט(2) 843, 856 ד'-ה'; ע"א 723/74 הארץ נ' חב' החשמל פ"ד לא(2) 281, 297; ד"נ 9/77 חב' החשמל נ' הארץ פ"ד לב(3) 337, 368 ב'-ג'.
אני סבור, שהשופט המלומד החמיר יתר על המידה עם הנתבעים בדרישת ההפרדה בין הבעת דעה להבאת עובדות. בכתבה נאמר במפורש על סמך מה מביע הכותב עמדתו, ובכך מילא אחר דרישות הפסיקה בהקשר זה:ב ת"א (ב"ש) 45/87 ש. קליין נ' ג. רונן פ"מ תשנ"ב (ב) 515, 526.

19. "אין מחלוקת על כך, כי חופש הביטוי - ובכך נכלל גם חופש העיתונות, חופש האסיפה, התהלוכה וההפגנה - הוא זכות אדם מוכרת בישראל... חופש הביטוי הוא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה"... הוא "זכות על" "עילאית". בתי המשפט נתנו פירוש נרחב לביטוי אשר החירות משתרעת עליו. נכללים בו כל הצורות של הביטוי ובהם ספרים, סרטים והצגות מלים ומעשים... הוא כולל בחובו את הביטוי הפוליטי, הספרותי והמסחרי. הוא משתרע על הביטוי שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות." - אהרן ברק, "חופש הביטוי כזכות חוקתית", דברים באזכרה ליורם רונן ז"ל ביום 9.11.97 מכון ון ליר י-ם.
בע"א מחוזי ת"א 755/93 חדשות נ' חנוך סהר (12.7.95, לא פורסם) כתבה השופטת ד"ר דרורה פלפל:ו
"חופש הביטוי אינו חל רק על ביטויים מקובלים, אלא חשיבותו היא בתחולה לגבי דיעות מרגיזות ופוגעות. כך למשל הותר להצגה מחזה שבאחד מקטעיו הושווה המימשל הצבאי לממשל כיבוש נאצי (בג"צ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421); הותר להקרנה סרט שאחד מקטעיו פגע ברגשות הדת של הנוצרים (בג"צ 806/86 יוניברסל ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות מג(2), 22, 341); והותר שידור דעות גזעניות (בג"צ 399/85 כהנא ואח' נ' הועד המנהל של רשות השידור ואח', פ"ד מא(3) 255). על הלכות אלו חזר ביהמ"ש העליון לאחרונה בהסכמה ב-בבג"צ 606/93 קידום יזמות ומולו"ת (1981) נ' רשות השידור (פ"ד מח(2) 1, לענין השימוש בתשדיר פרסומת ברדיו תחת הכותרת:נ "לך תצטיין")."

וראו גם בהקשר זה פסק דינו של הנשיא ברק ב-בג"צ 6126, 6143/94 סנש נ' רשות השידור, 26.7.99, תקדין).
בעניין:ב
Global Telemedia Intenational, Inc.; v. Doe 1 aka BUSTEDAGAIN40; (23.2.01)

אמר השופט David O. Carter ב:ו -
U.S. District Court For The Central District Of California

את הדברים הבאים לעניין האבחנה בין עובדות להבעת דעה:

To determine whether a statement is an opinion or fact, the Court must look at the totality of the circumstances. This entails examining the statement in its “broad context, which includes the general tenor of the entire work, the subject of the statement, the setting, and the format of the work.” Nicosia, 72 F, Supp. 2d at 1101 (citing Underwager v. Channel 9 Australia, 69 F 3d 361, 366 (9th Cir, 1995)).
Then. The specific context and content of the statement is examined, “analyzing the extent of figurative or hyperbolic language used and the reasonable expectations of the audience in that particular situation.” Finally, the Court must determine whether the statement is “sufficiently factual to be susceptible of being proved true or false.”. Id.


בשולי הדברים
20. אני מבקש לצטט שני תקדימים, אשר נראה לי שהדברים המובאים בהם ראוי ליישמם גם בהליך הנוכחי.
בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג פ"ד מו(5) 555, 571ז' - 572ב' נאמר:

"יהיה הדבר אשר יהיה: אין הכרח, שכל עניין היכול להיות נדון בבית המשפט, אכן יידון כאמור. ניתן היה להסתפק בחילופי הדברים או בחידודי המלים, הא ותו לאו. בידי המשיבה גם הייתה האפשרות לפרסם דעתה ותגובתה ברבים. הרי מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית, המצויים בענייני התקשורת וגלויים לביטוייה. לפי גישתי לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפירסוםח ברבים, בכתב או בעל-פה, של דבריהם (ראה ע"א 723/74 הארץ נ' חב' חשמל פ"ד לא(2) 281 בעקבות
(New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S 254, 1964)

"מקובל עלי האיזון בין חופש הביטוי לבין הגנת שמו הטוב של אדם. הגישה הרצויה היא שלא כל דבר ביקורת - אף אם הוא מופרז קמעה או אף אם שזורים בו אי-פה אי-שם אי-דיוקים שאינם מרכזיים או דומינאנטיים - ישמש עילה לתביעת נזיקין בשל לשון הרע. לא אכנס לפרטי השקפתי בכגון דא, שכן פירטתי אותה בשעתו בהרחבה (ראה ע"א 723/74 [2] הנ"ל ובעקבותיו ד"נ 9/77 פ"ד לב(3) 337.

"ההבחנה בין הראוי לשמש עילה לתביעה לבין מה שאינו ראוי כאמור היא, כמובן, עניין של טעם, מידה והיקף. אני גם מודע לכך שביקורת אשר פלוני משמיע כלפי אחר נעימה יותר לאוזנו מזו המוטחת כלפיו; אך, כאמור, מי שמפרסם מעת לעת ביקורת על אחרים, צריך להיות גם מוכן לתגובה כלשהי בצורת פירסום נגדי."

בעל"א 4444/99 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ירושלים נ' יורם וינוגרד, עו"ד (29.8.01) אמר המשנה לנשיא (שם, סעיף 4):
"לא הייתי מוסיף דבר על פסקי הדין שניתנו בבית הדין הארצי אלמלא ראתה הלשכה להטריד אותנו בשני ערעורים אלה שאין מדובר בהם אלא בזוטי דברים. אמת הדבר, שאין חולק על כך שמחובתו של פרקליט לנקוט לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת הן בפניותיו לבית המשפט והן ביחסו לחבריו למקצוע: על"ע 6/77 פ"ד לב(2) 220, על"א 10/81 פ"ד לו(3) 379; אך מכאן עדין אין זה נובע שכל התבטאות סרת טעם שאיננה אסתטית צריכה באופן אוטומטי להפוך לעבירה אתית: על"א 168/83 פ"ד לט(2) 659".
הדברים שאמר שם המשנה לנשיא לעניין כללי אתיקה יפים בעיניי גם לעניין התובענה הנדונה כאן בעילת לשון הרע.

סעד
21. מפאת כוחם המצטבר של השיקולים דלעיל, הייתי מקבל את ערעורם של הנתבעים (ע"א 2085/01), מבטל את החלטת הביניים ופסק הדין נשוא ערעור זה ומחייב את המשיב-התובע בהוצאות המשפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי של הנתבעים בשתי הדרגות ובשני הערעורים (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד הפירעון) וכן בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח + מע"מ, להיום.

שיעור הפיצוי
22. בשים לב לעמדתי בשאלת החבות, אינני מוצא מקום לדיון בשאלת שיעור הפיצוי.

סוף דבר
23. אני מציע לפסוק בהתאם לאמור בסעיף 20 לעיל.



שופט

כב' השופט יגאל גריל:

א. אין בידי להצטרף לחוות דעתו של חברי אבה"ד כב' השופט ג. גינת.

החלטת בימ"ש קמא, מיום 11.4.00, מבוססת בראש וראשונה על קביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות, לאחר ששמע בהרחבה את מערכת העדויות שהובאה בפניו. כידוע אין זו דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית לה ניתנה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה.

לכלל זה יש חריגים, כגון, שהקביעות שנעשו אינן עולות בקנה אחד עם חמר העדויות, או שנפלה בממצאים העובדתיים טעות בולטת.

אין זה המקרה שבפנינו, ואין כל הצדקה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא.

ב. גם מסקנותיו המשפטיות של כב' השופט קמא נראות בעיניי כמבוססות היטב.

ער עני לדברי חברי, כב' השופט ג. גינת, בפיסקה 8 של חוות דעתו, שהביטוי "מאכרים" (כותרתו של פרק 6 בכתבה), איננו בין קטעי הכתבה עליהם קבל התובע בסעיף 4 לכתב התביעה, והאמור בדבריו אלה של חברי מקובל עליי.

ויחד עם זאת, נותרת בעינה קביעתו של כב' השופט קמא באשר לאמירה בכתבה ש"עו"ד יואל גולדברג בא "לצוד קליינטים".

בנדון זה קבע כב' השופט קמא, בסעיף 16 של החלטתו:

"עיקר הוא בעיניי כי מכלול הנסיבות אינו מצביע על להיטות של התובע לקבל את שלח כלקוח נוסף במשרדו....".

ובסעיף 17:

"ואולם קביעתי האמורה שוללת מכל וכל, עובדתית, את גירסת הכתבה על פיה "מהשבוע יואל גולדברג הוא העו"ד של אמיר שלח". היא שוללת מכל וכל, עובדתית, את גירסת הכתבה כי "עו"ד יואל גולדברג בא לצוד קליינטים".

סעיף 35 של ההחלטה:

"קבעתי, כאמור, כי התובע לא הגיע למוסקבה לשם "ציד קליינטים" בכלל, ול"ציד" של שלח בפרט. עוד קבעתי כי התובע, ביסודו של דבר, נשא מונולוג רברבני בפני שלח".

ג. בהמשך, הוסיף כב' השופט קמא שהנתבע מס' 3, כעיתונאי סביר, יכול היה לחשוד, למשמע ה"מונולוג" שהתובע נשא, שמא הגיע התובע למוסקבה לשם "ציד קליינטים" בכלל , ובמסגרת זו לשכנועו של שלח בפרט.

כב' השופט קמא הוסיף וקבע, בסעיף 36 של ההחלטה, כי הנתבע מס' 3 לא יכול היה להגיע למסקנותיו מרחיקות הלכת כנגד התובע, מבלי לערוך בירורים מקדמיים.

קובע כב' השופט קמא כי הנתבע מס' 3:

"מרקוביץ לא מילא אחר חובה עיתונאית זו. הוא נכשל בקיומה כשלון חרוץ. נפלא ממני מה מנע ממרקוביץ לפנות לתובע, ואף לשלח ולבקש תגובה טרם פרסום הכתבה...... ".

בסעיף 38 של ההחלטה:

"לא היתה לו כל סיבה, בשום פנים ואופן, שלא לבקש את תגובתם של התובע ושל שלח. שום אילוץ לוח זמנים צפוף לא דחק אותו לקבל החלטות מהירות...... ".

בסעיף 42 של החלטה:

"התובע, כך מרקוביץ, נסע למוסקבה במטרה מוצהרת "לצוד קליינטים". "קליינטים", לשון רבים , ודרך כלל, אף לא "לקוח" אחד ובודד. מרקוביץ אינו יכול להוכיח כי התובע, במשך כל הזמן, שוטט מאדם לאדם על מנת "לצוד קליינטים". מן הכתבה עולה, איפוא בהכרח, כי התובע הרחיק עד למוסקבה, אך ורק על מנת "לצוד" לקוח בודד אחד, הוא שלח. אין צריך לומר כי בדברים יש משום לשון הרע". (ההדגשה שלי - י.ג).

כפי שאמרתי בפתח הדברים, אין כל הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא, וכפועל נגזר מכך גם אין להתערב במסקנות המשפטיות המתבססות על קביעות אלה.

ד. חברי כב' השופט ג. גינת סבור שמדובר בכתבה זו בהבעת דעה גרידא, וכי הנתבעים זכאים ליהנות מהגנת החוק המוקנית להם בהקשר זה.
צר לי שאיני יכול להצטרף לעמדת אבה"ד.

מקובלת עליי עמדת כב' השופט קמא בסעיף 46 של ההחלטה:

"המונולוג שנישא ע"י התובע, הגם שלא בציטוט המיומר, ראוי לפרסום ויש בו עניין ציבורי. אכן, מונולוג כאמור שנושא פרקליט בפני לקוחו בלובי של מלון, ובפרהסיה, ושבו מדבר התובע אל שלח באופן שהובא בכתבה, ראוי לפרסום, ולו בכתבת צבע רכילותית במדור ספורט. דברים אלו, אילו היו מתפרסמים באורח זהיר ומסוייג, היו זוכים להגנה. לעומת זאת, אין כל צידוק לפרסום הדברים, בהקשר לתובע, תחת כותרת "מאכרים". אין כל צידוק לפרסום הסח אודות בואו של התובע "לצוד קליינטים", וההקשר המשתמע מכך" (ההדגשה שלי - י.ג.).

כאמור, אין המדובר כאן בהבעת דעה לגביה זכאים הנתבעים ליהנות מהגנת החוק, כאשר הנתבעים לא ביקשו תגובה מן התובע טרם פרסום הכתבה, הגם שלא היה במקרה זה אילוץ של לוח זמנים צפוף, והיתה אפשרות לערוך בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ולפרסם תגובתו פרסום הוגן (סעיף 36 של החלטת בימ"ש קמא).

ה. הנימוקים המשפטיים העומדים ביסוד החלטת בימ"ש קמא (סעיפים 47-50 של ההחלטה) מקובלים עליי אף הם.
גם בהתעלמי מן השימוש בכותרת המשנה "מאכרים", שלא צויינה ע"י התובע בסעיף 4 של כתב התביעה, עומדת בעינה מסקנת בימ"ש קמא שהיה בפרסום חלק מן האמור בכתבה נשוא הדיון משום לשון הרע, וכדברי בימ"ש קמא בסעיף 48 של ההחלטה:

"באשר לטענת "ציד הקליינטים" של "המאכער" - התובע, קבעתי, כי העובדות כשלעצמן, הן חסרות שחר...... הכתבה יוצרת "ערבוב" בין עובדות למסקנות. מקום שמרקוביץ מדבר אודות "ציד הקליינטים", קשה, לאמיתו של דבר בלתי אפשרי, להפריד בין הדבקים. המסקנות, ממילא, מובלעות בעובדות. העובדות, כאמור, לאו עובדות הן. ממילא, ולו פוטנציאלית, לא ניתן להידרש לענין תום הלב של הבעת דעה מוגנת, בגדר המסקנות".

ו. חברי הנכבד, כב' השופט ג. גינת, מביא בפיסקה 18 של חוות דעתו מדבריהם של כב' הנשיא א. ברק בדבר היות חופש הביטוי ציפור נפשה של הדמוקרטיה, והפירוש הנרחב שניתן לכך ע"י בתיהמ"ש, וכב' השופטת ד"ר ד. פלפל ב- ע"א (מחוזי ת"א) 755/93 בדבר חשיבות תחולתו של חופש הביטוי גם על דיעות מרגיזות ופוגעות.

דומני, שעמדה זו מקובלת בפסיקה ואינה שנויה במחלוקת, אך במקביל ראוי ליתן את הדעת גם על האיזון החוקתי של ערכים אלה: חופש הביטוי, השם הטוב, והפרטיות.

הצורך בשמירה על איזון ערכים אלה מוצא ביטוי בפסק דינו החדיש והמקיף של כב' הנשיא א. ברק, ב-רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נגד ידיעות תקשורת ואח', מתאריך 14.8.01.

אני מפנה, בין יתר הדברים, לפיסקה 10 של פסה"ד הנ"ל, שם מסביר כב' הנשיא, כי האיזון בין החירויות המתנגשות מוצא ביטויו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965-:

"בכך נקבע הגבול בין ביטוי מוגן לביטוי שאינו מוגן. בין הגנה על השם הטוב ובין שלילתה של הגנה זו. גבול זה יונק מהזכויות החוקתיות בדבר חופש הביטוי, השם הטוב והפרטיות...... חוקתיותו של גבול זה נקבעת על פי האיזון החוקתי בין ערכים אלה.... אכן, האיזון החוקתי שלנו משקף את התפישה כי הן הזכות לשם הטוב ולפרטיות, והן הזכות לחופש ביטוי אינן מוחלטות. כל אחת מהזכויות היא יחסית באופיה, כאשר כל אחת "מוותרת" לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין הערכים המתנגשים....." (ההדגשה שלי - י.ג.).

מסקנתי היא שהחלטת בימ"ש קמא לפיה היה בפרסום נשוא הדיון כאן משום פרסום לשון הרע מבוססת הן באשר לממצאים העובדתיים, והן באשר לבסיס המשפטי העומד ביסוד החלטה זו.

ז. נותר איפוא לבחון את טענות שני הצדדים באשר לגובה הנזק. גם בסוגיה זו לא ראיתי מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע כב' השופט קמא בפסק הדין מיום 12.12.00, בהסתייגות אחת אותה אפרט להלן.


כידוע, נושא שיעורו של פיצוי נתון בדר"כ לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

כב' השופט קמא פירט את השיקולים שהנחו אותו בקביעת שיעורו של הפיצוי המגיע לתובע (סעיף 26 של פסק הדין), ואינני סבור שנפלה בשיקולים אלה טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור.

ח. ער אני לכך שפסק דינו של ביהמ"ש העליון רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נגד ידיעות תקשורת בע"מ ואח', מתאריך 14.8.01, קובע שעל ביהמ"ש לפסוק פיצוי מלא למי שנפגע מפרסום לשון הרע, פיצוי שישקף את מלוא הנזק הרכושי והלא רכושי שנגרם לו (כב' הנשיא א. ברק פיסקה 16), ועמדת המשנה לנשיא, השופט ש. לוין, לפיה יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר, ויחד עם זאת מציין כב' המשנה לנשיא שהדבר כפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה:

"אכן, בכפוף לנסיבות האינדיבידואליות של כל מקרה, צריך שיעור הפיצויים לשקף מחד את המשקל הרב שחברתנו נותנת לשמו הטוב של אדם, אך במקרה מתאים, גם את טובת ההנאה היוצאת למפרסם כתוצאה מפרסום סנסציוני, שבדיעבד נתגלה כלשון הרע".

עוד ראוי ליתן את הדעת לדברי כב' הנשיא א. ברק בפיסקה 17 של פסק דינו הנ"ל ב- רע"א 4740/00, דהיינו, שהתנהגות הניזוק, לפני פרסום, ולאחריו, עשויה להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו.

במקרה שבפנינו נתן בימ"ש קמא את דעתו, בין היתר, להתנהגות התובע שגרמה לפרסום נשוא התביעה, וכן באשר להשפעתה של התנהגות זו על קביעת הפיצוי, ושיעורו.

השיקולים שהנחו את בימ"ש קמא הינם השיקולים הרלוונטיים בהתאם לפסיקה, ולא נפל בהם פגם שיצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

ט. בסעיף 53 של ההחלטה מיום 11.4.00 הסביר כב' השופט קמא מדוע אין מקום לפסיקת הוצאות לזכות התובע, ובסעיף 26 של פסק הדין הוסיף בימ"ש קמא וציין שמאותם נימוקים גם אין מקום לפסוק הוצאות בפסק הדין החותם את הסכסוך.

גם בשיקולים אלה אין מקום להתערב, לדעתי , פרט לכך, שאינני סבור שיש הצדקה לכך שיהא על התובע לשאת גם באגרת המשפט, שהרי התובע נזקק להגשת התובענה לצורך "זכייתו במקצת", ולכן, אילו דעתי היתה נשמעת, הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד במובן זה שייקבע כי בנוסף לפיצוי שנפסק ע"י בימ"ש קמא יהא על הנתבעים לשלם לתובע גם את אגרת המשפט, באופן יחסי לסכום שנפסק לזכות התובע בבימ"ש קמא, כשתשלום זה צמוד למדד ונושא רבית כחוק ממועד תשלום האגרה על ידי התובע ועד הפרעון בפועל.

פרט לתיקון זה הייתי מציע לחברתי הנכבדה, ולחברי הנכבד, לדחות הן את הערעור והן את הערעור-שכנגד, כשכל צד נושא בהוצאותיו, וכי הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר למי שהפקידו.





כב' השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב:

1. שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה בעניין זה.

חבריי חלוקים בדעתם ביחס לתיאורו של התובע בכתבה כמי ש"בא לצוד קליינטים". אב בית הדין, חברי, כב' השופט גינת, סבור כי תיאורו של התובע כמי ש"בא לצוד קליינטים" הוא בגדר הבעת דיעה על רקע עובדות המונולוג המובאות בכתבה וכי נקודת מבט זו, גם אם אינה היחידה האפשרית, הינה לגיטימית, וכי אם מדובר בהבעת דיעה זכאים הנתבעים להנות מהגנת החוק המוקנת להם בהקשר זה תוך הבאת סעיף 15 (4), (5) ו - (6) לחוק איסור לשון הרע המהווים חלק מהגנת תום הלב לה הוקדש סעיף 15 לחוק.

חברי כב' השופט גריל, היה בדיעה כי אין כל הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובמסקנות המשפטיות המתבססות על קביעות אלה ועל בסיס האמור בהחלטת בית משפט קמא היה בדיעה כי בתיאורו של יואל גולדברג כמי ש"בא לצוד קליינטים" יש משום הוצאת לשון הרע.

חברי סבור כי בעניין זה לא מדובר בהבעת דיעה לגביה זכאים הנתבעים להנות מהגנת החוק, כאשר לא נתבקשה תגובה מהתובע טרם פרסום הכתבה ומאמץ בעניין זה את קביעתו של בית משפט קמא. חברי סבור כי צדק השופט קמא בציינו כי מקום שהנתבע מרקוביץ מדבר על צייד הקליינטים קשה ואף בלתי אפשרי להפריד בין עובדות למסקנות, כאשר ביחס לטענת צייד הקליינטים קבע בית משפט קמא כי הדבר חסר שחר.
מסקנתו של חברי היא כי החלטת בית משפט קמא לפיה היה בפרסום משום פרסום לשון הרע מבוססת הן באשר לממצאים העובדתיים והן באשר לבסיס המשפטי.

בעניין גובה הפיצוי, היה כב' השופט גריל בדיעה שאין להתערב בגובה הפיצוי אך כי התובע זכאי כי יתווסף על הפיצוי חיוב באגרת המשפט באופן יחסי לסכום שנפסק לזכותו בבית המשפט קמא. כב' השופט גינת, לאור עמדתו בשאלת החבות, לא דן בשאלת שעור הפיצוי.

2. עיקר המחלוקת בין חבריי הוא בשאלה האם בביטוי "צייד קליינטים" יש משום הבעת דיעה או משום מצב מעורב בלתי ניתן להפרדה של עובדה ומסקנה.

עוד חלוקים חבריי בשאלה האם בכך שלא נתבקשה תגובתו של התובע בבית משפט השלום יש משום עניין העומד לחובת הנתבעים שם.

מסכימה אני עם חבריי הנכבדים כי הכותרת "מאכרים" איננה בין קטעי הכתבה כנגדם הלין המערער בע"א 2061/01 בכתב התביעה שהגיש. יצויין עם זאת כי בית המשפט בשוקלו האם קטע מסוים מהווה לשון הרע, שוקל ומתחשב בכתבה בשלמותה וראה: ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פד"י מז(1), עמ' 1, בעמ' 11.

3. יש וקשה להבחין בין טענת עובדה לבין הבעת דיעה.

איני סבורה כי ניתן לראות בביטוי "צייד קליינטים" משום הבעת דיעה בלבד. לדעתי, יש לביטוי מרכיב ברור ומרכזי של טענת עובדה. בענין ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פד"י נג(3), עמ' 352, בעמ' 358, מבהירה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי בעוד עובדה היא תיאור של המציאות האובייקטיבית, הרי הבעת דיעה היא תיאור של עמדה סובייקטיבית באשר למציאות מסויימת, ומדגישה כך:

"המבקש לחסות בצלה של הגנת הבעת הדעה חייב להפריד הפרדה ברורה בין תיאור עובדות ובין הבעת הדעה על יסוד אותן עובדות...".

הנתבעים בבית משפט השלום לא עמדו בחובה להפריד הפרדה ברורה כזו בין טענת עובדה, או תיאור עובדתי, לבין הבעת הדיעה.

הנתבעים סברו כי בתיאור של "צייד קליינטים" אין דבר העלול לבזות את התובע בעיני הקורא הסביר. אין לקבל טענה זו ואין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא בענין זה.

4. הוברר כי האמירה לא היתה נכונה ובית משפט קמא קובע מפורשות בסעיף 35 להחלטתו כי התובע לא הגיע למוסקבה לשם צייד קליינטים בכלל ולצייד שלח בפרט גם אם נשא מונולוג רברבני בפני שלח.

לא רק שלטעמי אין בתיאור הנ"ל משום הבעת דיעה בלבד, אלא שגם לו סברתי שמדובר בהבעת דיעה, הרי, לדעתי, לא עומדת לנתבעים ההגנה הניתנת בחוק להבעת הדיעה.

5. בפסק דין חדיש בנושא לשון הרע שניתן בעניין ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח' מנתח כב' השופט חשין את "החזקה מבטלת החזקה" הכלולה בסעיף 16 (ב) לחוק לשון הרע ומזכיר כי הלכה היא כי אם תוכח לבית המשפט אחת הנסיבות המנויות בסעיף 16 (ב) 1-3 הרי תעלם ואיננה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 (א) (סעיף 39 לפסק הדין מ- 16.8.01).

בפסק דין זה מתעכב כב' השופט חשין על מושג ה"אמצעים הסבירים" הנזכר בסעיף 16 (ב) (2) לחוק ואין חולק כי אלה עשויים להשתנות הן לאור נסיבותיו המיוחדות של כל עניין ועניין והן לאור ההגנה בה תומך הנתבע את יתדותיו.

בפסק דינו של בית משפט השלום מצוין גם כי מרקוביץ כעיתונאי סביר יכול היה לחשוב ממשמע המונולוג שמא התובע הגיע למוסקבה לשם צייד קליינטים וכי במצב זה לא יכול היה להגיע למסקנותיו מרחיקות הלכת כנגד התובע מבלי לערוך בירורים מקדימים. בית משפט קמא מפנה לתקנות האתיקה המקצועית של העיתונות ומציין כי העיתונאי לא מילא אחר חובה זו ואף כי לא היתה למרקוביץ כל סיבה שלא לבקש את תגובתם של התובע ושל שלח וכי שום אילוץ של לוח זמנים צפוף לא דחק אותו לקבל החלטות מהירות.

אלה הם במקרה זה האמצעים הסבירים הפשוטים ביותר שהיה על העיתונאי לנקוט בהם כדי להיווכח אם אמת הדברים ואם לאו כהוראת סעיף 16 (ב) (2) לחוק לשון הרע.

6. במצב זה, נתמלאו שתי הדרישות המפורטות בסעיף 16 (ב) (2) לחוק והוכח כי ההגנה המוענקת להבעת הדיעה לא עומדת לנתבעים, וכך גם לא עומדת להם חזקת תום הלב.

7. בעניין רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נגד אורנה יוסף ואח' שניתן אף הוא זה מקרוב מרחיב כב' הנשיא השופט ברק בדבר מטרתם של הפיצויים בנזיקין ומציין כי הפגיעה בזכות לשם טוב כמו הפגיעה בזכות החוקתית לחירות ולשלמות גופנית מצדיקה פיצוי תרופתי המשיב את המצב לקדמותו ומוסיף כי פיצוי כזה עולה בקנה אחד עם ההגנה הראויה על חופש הביטוי (סעיף 14 לפסק הדין).

כב' הנשיא ממשיך ומציין כי דין האחריות בנזיקין קובע איזון אופקי בין הזכויות החוקיות המתנגשות וכי כך הוא גם בהתנגשות בין הזכות לשם הטוב של הניזוק לבין חופש הביטוי של המזיק וכי משנקבעה האחריות באים דיני הפיצויים לממשה, כאשר הפיצוי התרופתי, בניגוד לפיצוי הנומינלי ולפיצוי העונשי, משקף את האיזון האופקי בין זכויות שוות מעמד המתחרות ביניהן תוך שהוא מחזיר את שני הצדדים למצב בו היו נתונים בטרם בוצעה העוולה.

בפסק דינו מפרט כב' הנשיא את האלמנטים אותם יש לקחת בחשבון בקביעת הפיצוי וסבורה אני כי הפיצוי שנקבע בבית משפט השלום מהווה איזון נכון בין האלמנטים השונים אותם יש לקחת בחשבון במסגרת קביעת גובה הפיצוי בתיק זה.

על כן, אין מקום להתערב בעניין זה.

8. אשר על כן, מצטרפת אני לדעתו של חברי כב' השופט גריל. כמו כן, מסכימה אני כי זכאי התובע לקבל את דמי אגרת המשפט באופן יחסי לגובה הסכום שנפסק לו.





שופטת





הוחלט, ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט ג. גינת, כאמור בסעיף ט' לפסק דינו של השופט י. גריל.

ניתן היום ג' בתשרי תשס"ב, 20 בספטמבר 2001 בהעדר הצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרסום הוצאת דיבה עיתון

  2. סכסוך בין עיתונאים

  3. משכורת כתבת בעיתון

  4. לשון הרע בעיתונות

  5. פרסום מטעה בעיתון

  6. לשון הרע נגד עיתון

  7. לשון הרע בעיתון ערבי

  8. פרסום תמונה ללא צנזור בעיתון

  9. ציטוט לא נכון בעיתון

  10. לשון הרע כתבה בעיתון

  11. לשון הרע בעיתון מקומי

  12. לשון הרע כותרת בעיתון

  13. הוצאת דיבה בעיתון הארץ

  14. הדלפת מכתבים לעיתונות

  15. פיצויי פיטורים לעיתונאי

  16. לשון הרע בעיתון דה מרקר

  17. סירוב לפרסם מודעה בעיתון

  18. שימוש בשם מסחרי של עיתון

  19. תחליף המצאה פרסום בעיתון

  20. פרסום תנאי מכרז בעיתונים

  21. בקשת אסירים לקבל עיתונים

  22. פרסום מידע מודיעיני בעיתון

  23. תביעת לשון הרע נגד עיתונאי

  24. פרסום לשון הרע מאמר בעיתון

  25. לשון הרע נגד שוטרים בעיתון

  26. פרסום הודעת התנצלות בעיתון

  27. תביעת לשון הרע נגד כתב עיתון

  28. תביעת לשון הרע נגד עיתון גלובס

  29. פרסום פרטים לא נכונים בעיתון

  30. לשון הרע בעיתון כנגד איש ציבור

  31. תביעת דיבה נגד כתב עיתון ספורט

  32. תביעה נגד עיתון על ציטוט שקרי

  33. חוזי עבודה אישיים עם עיתונאים

  34. יחסי עובד מעביד עם עובד בעיתון

  35. זכויות יוצרים על מאמרים בעיתון

  36. לשון הרע בעיתון בעקבות משחק כדורגל

  37. קובלנה פלילית לשון הרע נגד עיתונאים

  38. תביעה נגד עיתון הארץ בגין לשון הרע

  39. פרסום עובדה לא נכונה בעיתון לשון הרע

  40. מעבר עובד מעיתון מעריב לעיתון ידיעות

  41. קובלנה פלילית לשון הרע נגד עורך עיתון

  42. תביעה נגד עיתון בגין הפרת זכויות יוצרים

  43. צבירת ימי חופשה עיתונאים ידיעות אחרונות

  44. טענת פיטורי עובד (עיתונאי) בגלל השקפת עולמו

  45. האם פרסום צילום חתונה בעיתון פגיעה בפרטיות

  46. אישור פשרה בתביעה ייצוגית בנושא מנוי לעיתון מעריב

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון