אי שימוש במחסנים - תשלום ארנונה

אי שימוש במחסנים - תשלום ארנונה
העובדות
העותרים 1 ו-2 הינם אב ובתו תושבי המושב עשרת המצוי בתחום המועצה האזורית גדרות, וכל אחד מהם בעליו של נכס למגורים במקום. בבית המגורים של העותר קיים מחסן בשטח של 46.76 מ"ר, ובביתה של העותרת נמצא מרתף בשטח של 62 מ"ר. עד לשנת 2001 השטח הכולל אשר שימש בסיס לקביעת הארנונה ביתו של העותר היה 114 מ"ר, והשטח הכולל של בית העותרת, אשר שימש בסיס לקביעת הארנונה, היה 130 מ"ר. בשנת 1999 הוטלה ארנונה בגין המחסן הצמוד לבית העותר ובגין המרתף בבית העותרת, והחל משנת 2001 החלו דרישות תשלום בגין הרכיבים הנ"ל.


בהמשך לפניית העותרים למשיבה, טענה האחרונה ב- 24.8.04 כי הטלת וגביית הארנונה בעניינם של העותרים הינה כדין, מאחר ולדבריה, לא ידעה על קיומם של הנכסים הנ"ל עד לשנת 2001.נ

המחלוקות העובדתיות בין הצדדים הן שתיים: האחת עניינה ידיעתה/אי ידיעתה של המשיבה בדבר קיומם של המחסן והמרתף, עד לשנת 2001; השנייה מתייחסת לסוג השימוש שנעשה בהם.
השאלה העקרונית שבה חלוקים הצדדים מתייחסת לחוקיות צווי הארנונה לשנים 1999-2003.ב

טענות העותרים

הנכסים נשוא העתירה נבנו כדין באישור ובידיעת המשיבה בשנת 67' ובשנת 94' ועל כן מנועה היא מלטעון שלא ידעה על קיומם: לעניין מחסנו של העותר נטען כי בשנת 1967 הקים העותר מחסן בחצר ביתו, לאחר שקיבל את כל האישורים וההיתרים הנדרשים לכך, לרבות אישור בכתב מטעם המשיבה לתוכנית בניית המחסן. מאז ועד לינואר 2001 לא דרשה המשיבה ולא הטילה ארנונה בגין מחסן זה. רק בשנת 1999 חוקק לראשונה חוק עזר של המשיבה המתייחס להטלת ארנונה בגין מחסנים או מרתפים, ורק בשנת 2001 נדרש תשלום הארנונה. לעניין המרתף של העותרת, טוענים העותרים כי המשיבה בכלל וראש המועצה דאז בפרט, היו מעורבים ישירות בסוגיית הקמת המרתף שכללה לפי המלצת ראש המועצה דאז בקשת הקלה לבניית המרתף.

אשר לטענת המשיבה כי השימוש שנעשה במחסן הינו למגורים, מכחישים העותרים שכך הדבר. גם לעניין המרתף של העותרת דוחים העותרים את טענת המשיבים כאילו המרתף משמש למגורים.ו

העותרים טוענים כי הואיל ומשנת 85' ועד 99' לא הטילה המשיבה ארנונה בגין סוג הנכסים דנן וממילא לא גבתה ארנונה בגינם, הרי שהטלת וגביית הארנונה מאוחר יותר הינם שלא כדין ומטרתם לעקוף את הוראות ההקפאה (משנת 1985) שלא כדין ולגבות סכומים החורגים מ"השנה הקודמת" מעבר למותר בחיקוקים השונים. מוספים העותרים, כי החל משנת 1993 נשללה בתקנה 3(ב) לתקנות ההסדרים האפשרות לשנות בצו הארנונה את סוג הנכס, את סווגו ואת תת הסיווג, אלא אם כן בפועל השתנה השימוש בנכס. במקרה דנן שינתה המשיבה את הסיווג הקודם ע"י סיווג מחסנים ומרתפים שאינם צמודים לעסק - כמגורים. בכל אופן מכחישים העותרים כי המקום משמש בפועל למגורים.נ

העותרים סבורים, כי דרישות תשלום בגין המרתף ובגין המחסן הינן בניגוד לחוק ההסדרים הרלבנטי לאותה שנה בהיותה מבוססת על שיטת חישוב שונה של חיוב בשטחי ארנונה בהשוואה לשנים קודמות. בסעיף 2 (א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2001) התשס"א-2001, נקבע כי באותה שנה יחולו תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000) התש"ס-2000. עיון בתקנה 2(ב) לתקנות אלו מלמד כי "לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים 2000, יראו את סך כל שיטחו של נכס כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים 1999, זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה". במקרה דנן דרישת הארנונה בגין מחסן או מרתף החלה רק בשנת 2001 ו"הוטלה" בשנת 1999. ועוד מציינים העותרים כי גם בשנת 1999 חלה הגבלה מכוח תקנות ההסדרים הרלבנטיות וגם באותה שנה לא ניתן היה להוסיף שטחים המחויבים בארנונה בהשוואה לשנה הקודמת אלא אם כן חלה טעות בחישוב שאינה תוצאת חישוב שונה. ממילא והואיל ומדובר בשיטת חישוב שונה – "הטלת" הארנונה ב- 1999 היתה מנוגדת לחוק ולתקנות והיא בטלה וחסרת תוקף.ב
טענות המשיבה

ראשית טוענת המשיבה כי רק במסגרת סקר נכסים אשר נערך במהלך השנים 2000-2001 בתחום שיפוטה, נודע לה על קיומם של המחסן והמרתף בנכסי העותרים. לפיכך ובהתאם לצו הארנונה כללית של המועצה האזורית גדרות חויב העותר בארנונה כללית לפי שטחו הכולל של הנכס - 161.20 מ"ר, והעותרת חוייבה בארנונה כללית בגין שטחו הכולל של הנכס - 192 מ"ר.ו

לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976, מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד אחת מן הטענות שמונה הסעיף. אף שהעותרים טענו לאמור בס"ק (2) לסעיף 3 הנ"ל, הם לא הגישו למנהל הארנונה השגה על הודעות החיוב שקיבלו בשנים 2001 – 2003, ואף לא הגישו ערר. על כן סבורה המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף.נ

בפי המשיבה גם טענת שיהוי: מאז קבלת ההודעה על החיוב בארנונה לגבי כל אחת מהשנים 2001-2003 בידי העותרים חלפו הרבה מעבר ל- 45 הימים הקבועים בתקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ולפיכך דין העתירה להידחות או להימחק על הסף מחמת שיהוי בהגשתה. זאת ועוד, בזמן שחלף מאז הטלת הארנונה הכללית ועד הפניה לבית משפט זה, שונה מצבה, באשר הארנונה הכללית בגין הנכסים נשוא העתירה דנן שולמה ע"י העותרת, ולפיכך הענות לעתירה עלולה לפגוע במשיבה ובציבור תושבי המועצה, שכן הצורך להשיב לעותרת סכומים כלשהם יצור גרעון תקציבי העלול לפגוע ברמת השירותים הניתנים לתושבי המועצה.

עוד טוענת המשיבה כי אי שימוש במחסן ובמרתף לצרכי מגורים איננו רלבנטי להכללתו בשטח המבנה לצורך חישוב ארנונה. המחסן הקיים בנכס של העותר הינו "מחסן ביתי" ואינו משמש לעסקים ולפיכך בהתאם לצו הארנונה לשנים 2001-2003 יש לחייבו בארנונה מלאה לפי סוג השימוש, דהיינו, ארנונה בגין שטח בנין המשמש למגורים. כך גם בהתייחס למרתף הקיים בבית המגורים של העותרת שאינו משמש לעסקים ולפיכך יש לחייבו בארנונה בגין שטח בניין המשמש למגורים. צו הארנונה לשנים 1999-2003 בסעיף 2 קבע במפורש כי ניתן להטיל על העותרים תשלומי ארנונה כללית בגין מחסן ומרתף, כך שברור כי ניתן היה להטיל על העותר תשלומי ארנונה כללית בגין המחסן והמרתף המצוי בשטח המבנה שבבעלותם גם בשנים עברו. לטענת המשיבה, אף אם בחר העותר שלא להשתמש בפועל במחסן ובמרתף לצרכי מגורים, הרי עדיין המדובר במחסן ביתי ובמרתף המשמש למגורים החייבים בארנונה כללית בהתאם לסעיף 2 לצו הארנונה. מהות הנכס ופוטנציאל השימוש בו הוא הקובע ולא מידת השימוש בנכס בפועל.

לטענת המשיבה המועצה לא שינתה את שיטת החיוב, ולפיכך הטלת הארנונה לא נעשתה בניגוד לחוקי ההקפאה וחוק ההסדרים. חיוב העותרים בארנונה כללית בגין המחסן והמרתף אינו מהווה שינוי שיטה, נוכח העובדה שניתן היה להטיל ארנונה על המחסן והמרתף גם בשנים הקודמות לשנת 2001 והמועצה נמנעה מלעשות כן משום סיבות של חוסר אינפורמציה וטעות בשיקול דעת. בהתאם לצווי הארנונה שחלו בשנים שעד 1998 ניתן היה לחייב מחסן ומרתף בארנונה כללית, והדבר עולה מהגדרת המונח "מבנה מגורים" בצו הארנונה לשנת 1998 שהינו רחב דיו ומכיל גם מחסן ומרתף. בצווי הארנונה של המשיבה לשנים 1999 עד 2003 הוספה הבהרה בלבד לגבי מחסן או מרתף, כלומר השינוי אך הבהיר והסביר את צו הארנונה אך לא יצר חיוב חדש שלא היה קיים בצו הארנונה קודם לכן.ב

בכל מקרה, לדברי המשיבה המצב בו חוקי ההקפאה מנעו הטלת הארנונה בשנת כספים מסוימת על נכסים שבשנה לפני כן לא הוטלה ארנונה בגינם, היה קיים אך ורק עד לשנת הכספים 1992. משהושמטו סעיפים אלו, הרי בכל מקרה ההבהרות שהוספו לצו הארנונה בשנת 1999 ולאחר מכן בשנת 2002 אינן נוגדות את חוק ההסדרים.ו

לבסוף טוענת המשיבה כי בפסקי דין רבים נקבעה הלכה לפיה טעות או מחדל שנעשו בעבר (אותם מכחישה המשיבה) אינם יכולים להנציח מצב שבו בעל נכס יהיה פטור מתשלומי ארנונה עד קץ.

ד י ו ן

כאמור, שתי טענות מקדמיות מעלה המשיבה – האחת מתייחסת לשיהוי העותרים בהגשת העתירה והשנייה לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה דנן.


טענת השיהוי:
לטענת המשיבה, הודעות חיוב בארנונה כללית לשנים 2001-2003 נמסרו לעותרים מידי שנה בשנה בראשית כל שנה אזרחית. למרות זאת, הוגשה עתירת העותרים רק ביום 28.12.03. בתגובתם לעניין השיהוי, אין העותרים מכחישים נתונים אלו. מכאן כי העותרים פעלו בניגוד להוראת סעף 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הקובעת: "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". משכך, השאלה הינה באיזה אופן יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו - האם עליו לדחות את העתירה מחמת השיהוי או שמא ידון בה חרף זאת.

העותרים טוענים כי בכל פסקי הדין שהזכירו, בהם נדחתה טענת השיהוי, העובדה שהתנהלה התכתבות מול הרשות המקומית או שהרשות המקומית היתה מודעת היטב לטענות הנישום הביאה לדחיית טענת השיהוי. כך גם במקרה דנן היתה התכתבות, המשיבה ידעה על טענות העותרים, אך החליטה ליישם את הקבוע בצו הארנונה שלה רק באמצע שנת 2001.

על פי ההלכה שנקבעה בפסיקה, מקום בו עצם האיחור בהגשת עתירה גורם לנזק או לשינוי באינטרסים ראויים להגנה של יחידים או של הכלל או של הרשות השלטונית, תדחה העתירה על הסף. פסק הדין המנחה בעניין שיהוי והתיישנות הוא בג"צ 170/87 אסולין ו-4 אח' נ' ראש עיריית קריית גת פ"ד מ"ב(1) 678: "עבור הזמן מאז נולדה העילה המשמשת יסוד לעתירה ועד להגשתה אין בו כשלעצמו כדי להוות שהוי. כפי שנאמר כבר בבג"צ 76/49 גוטמן נ. המפקח הכללי של משטרת ישראל פד"י ד' 156 ,150, הדבר תלוי בנסבות המקרה "אם המבקש על ידי עצם אחורו לא גרם לשנוי המצב או לסבוכו, באפן שהחזרת המצב לקדמותו נעשתה בלתי אפשרית או בלתי מתישבת עם זכויות מתנגדו".נ


בזמן שחלף מאז הטלת הארנונה הכללית ועד הפניה לבית משפט זה, שונה מצבה של המשיבה באשר הארנונה הכללית בגין הנכסים נשוא העתירה דנן שולמו על ידי העותרת ולפיכך הענות לעתירה עלולה לפגוע במשיבה ובציבור תושבי המועצה, שכן הצורך להשיב לה סכומים כלשהם יצור גרעון תקציבי העלול לפגוע ברמת השירותים הניתנים לתושבי המועצה. ברור כי השבת הכספים לעותרת לבדה אין בה כדי לגרום לגרעון תקציבי של ממש עד כדי פגיעה ברמת השירותים הניתנים לתושבי המועצה. עם זאת, אין להתעלם מכך, שסביר להניח שבמשך פרק הזמן בו השתהו העותרים בהגשת עתירתם (והעומד על כשנה), שילמו בעלי מחסנים ומרתפים נוספים תשלומי ארנונה בגין רכיבים אלה. בפסק דין אסולין נקבע כי כאשר מדובר בתקיפת פעולת הרשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב, עבור הזמן כשלעצמו עלול לפגע באינטרסים של הרשות ושל הכלל. ביטול רטרואקטיבי של החלטות לאחר שכספים נגבו בפועל והוצאו בפועל למימון פעולות הרשות, ייצור גרעון שיביא לפגיעה בתושבים, אשר יצטרכו לוותר על שירותים עתידיים או לממן את הגרעון מכיסם. ובלשון פסק הדין: "כשמדובר בתקיפת פעולת הרשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב שלה (וכזו היא הטלת ארנונה וגביתה), עבור הזמן עלול לפגוע באנטרסים של הרשות ושל הכלל. עמדו על כך השופט זילברג בבג"צ 8/59 הנ"ל והמשנה לנשיא בן פורת בבג"צ 417/84 קלפיש נ. המועצה המקומית סביון, פד"י ל"ט (2) 110. המסים הנגבים על ידי הארנונה מהוים חלק נכבד מהתקציב של הרשות. בטול החלטת הרשות המטילה את הארנונה לקראת סוף שנת הכספים, או אף באמצעיתה, לאחר שסכומי הארנונה נגבו והוצאו למימון השרותים העירוניים במסגרת התקציב של אותה שנה, תפגע באנטרסים הן של הרשות והן של כלל תושבי העיר. בטול החלטת הרשות והקביעה שגבית הארנונה אינה חוקית יביאו לחיובה להחזיר את אשר גבתה ביתר, דבר שתוכל לעשותו רק מתוך התקציב של השנים הבאות. אם כך יקרה, לא יהיה באפשרותה של הרשות לספק לתושבים אם השרותים הראויים אלא אם תוכל, במסגרת החוק, להגדיל את שעורי הארנונה בשנים הבאות. כך או אחרת יפגעו גם הרשות, גם התושבים". בהמשך של אותו פסק דין נאמר כי באיזון שבין האינטרסים של העותרים לבין האינטרסים של הרשות וכלל התושבים גובר האינטרס של כלל התושבים כי לא יינזקו על לא עוול בכפם, וזאת ללא קשר לסיבת השיהוי מצד העותרים - בין אם העותרים השתהו משום שלא הגישו את עתירתם בזריזות, בידיעתם את העובדות הרלבנטיות, ובין אם אחרו בהגשת עתירתם מפני שלא ידעו או לא יכלו לדעת את העובדות לאשורן, ובאחורם אין אז משום שהוי. הנזק לצבור והפגיעה באנטרס של התושבים יהיו זהים בשני המקרים, ובמאזן האנטרסים נזקם של התושבים יהיה בעל המשקל שיכריע את הכף".ב

למרות זאת, לא בכל מצב כמתואר, תידחה העתירה בגין שיהוי. יוצאים מן הכלל הם המקרים בהם פעלה הרשות באופן שהוא בלתי חוקי בעליל:"אך כשמדובר בהחלטה ובפעולה שהן בלתי חוקיות בעליל קיים אנטרס נוסף שיש לשקול אף אותו על כפות המאזניים, האינטרס של כלל הצבור בשמירה על שלטון החוק ... לדעתי שהוי בהגשת עתירה אינו חייב להכשיל עתירה שעילתה אי חוקיות ברורה של פעולת הרשות" (בג"צ אסולין, לעיל). על הלכה זו חוזר בית המשפט בבג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ ו-10 אח' נ' שר הפנים ו-2 אח', פ"ד נג(1), 193 ,עמ' 202-203: "בגדר השיקולים שייבחנו לענין דחיית עתירה מחמת שיהוי, יביא בית המשפט גם את השיקול של מידת הפגיעה בעקרונות שלטון החוק. ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, ואין בקרבנו עוררין עליה, הינה כי פגיעה חמורה בעקרון החוקיות יש בה בנסיבות מסוימות כדי להטות את הכף ולהביא לקבלת העתירה על אף השיהוי שבהגשתה. תוצאה כזו ראויה היא גם אם יש בשיהוי שבהגשת העתירה כדי לפגוע באינטרסים חשובים של הרשות המינהלית, אינטרסים הראויים בדרך כלל להגנה". וכמובן, גם במקרה זה יש צורך לבצע איזון ראוי: "עוצמתו של הפגם הנטען תישקל, איפוא, אל מול הנזק שייגרם לרשות ולציבור מביטול המעשה המינהלי הפגום לאחר חלוף הזמן; לא הרי טענה היורדת לשורש הסמכות כטענה המייחסת לרשות חוסר סבירות ובוודאי אין דומה טענה המייחסת לרשות הפלייה מטעמי שחיתות ושיקולים זרים לטענה הנוגעת לפגמים פורמליים בהליך".ו

לאור האמור לעיל, אין מנוס מלקיים בדיקה מקדמית בכדי לשקלל את טענת אי החוקיות העומדת אל מול השיהוי. בענייננו, אחת השאלות הניצבות בבסיס המחלוקת הינה האם הצווים לשנים הרלוונטיות משנים את שיטת החישוב, דבר המנוגד לאמור בחוק ההסדרים. התשובה לשאלה זו תבהיר האם הטלת ארנונה בגין מחסנים ומרתפים הינה חוקית אם לאו. כן ראוי לציין כי השאלה הנ"ל נוגעת לציבור רחב למדי המחזיק ברשותו מחסנים ומרתפים, ואיננה מעניינם של העותרים בלבד.נ

האם צווי הארנונה לשנים 1999-2003 עומדים בסתירה להוראות חוק ההסדרים?

חוסר התלות בהגדלת תעריף הארנונה שהוענק לרשויות המקומיות, תם בשנת 1985. באותה שנה נחקק החוק לייצוב המשק התשמ"ה-1985, שהגביל את שיעור ההעלאה של תעריפי הארנונה, ולאחריו נחקקו חוקים דומים בכל שנת כספים, אשר שימרו את עקרון ההקפאה. חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992, חל משנת הכספים 1993 ואילך, ומכוחו מותקנות מידי שנה תקנות הסדרים במשק המדינה. תקנה 2(ב) לתקנות ההסדרים לשנת 1993 אינה מתירה לרשויות המקומיות לשנות את שיטת המדידה של שטח הנכסים. הוראה זו נכללת בתקנות ההסדרים שהותקנו בכל שנה ושנה בשינויי נוסח קלים, ומטרתה למנוע העלאה עקיפה של תעריפי הארנונה באמצעות מדידה שונה של אותו נכס (המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, ארנונה עירונית, ספר ראשון, בע' 478).

עפ"י חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2001), התשס"א-2001 "בשנת הכספים 2001 יחולו, על אף האמור בכל דין, תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000". לפיכך יש לפנות לתקנות אלו, וכך קובע סעיף 2(ב): "לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים 2000 יראו את סך כל שטחו של נכס כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים 1999 זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה".ב

האם במקרה דנן שונתה שיטת החישוב בצווי הארנונה?
העותרים טוענים כי העובדה שבצו הארנונה של המשיבה לשנת 1999 נוספה לראשונה ההגדרה ל"שטח בנין", פירושה למעשה הוספת סוגי נכסים, כגון מחסנים ומרתפים, לצורך הגדלת בסיס המס והעלאת שיעור הארנונה מעבר למותר עפ"י חוקי ההקפאה. בצו הארנונה לשנת 2000 נוסף "מקלט" בהגדרת שטח בנין המשמש למגורים. בצו הארנונה של המשיבה לשנת 2001 נעשו שינויים נוספים, בין היתר נקבע: "מחסן או מרתף או מבנה עזר אחר שמשתמשים בו בצמוד לעסק יחויב בארנונה לפי תעריף של עסק. בכל מקרה אחר יחויב בארנונה לפי מגורים". העותרים גם מציינים כי המשיבה עצמה סברה שיש בשינויים האמורים משום חידוש, ועל כן שלחה לעותרים הודעה בה נאמר כי "בצו הארנונה לשנת 2001 , החליטה מליאת המועצה לחייב גם מחסנים ביתיים, מרתפים, ממ"דים ומקלטים לפי תעריף ארנונה למגורים". הם סבורים כי אילו ניתן היה לחייב לפני שנת 2001 בארנונה לפי תעריף למגורים בגין מרתפים ומחסנים, מדוע נדרשה החלטה של מליאת המועצה לחייב גם נכסים אלה. לדבריהם, אמנם לפני שנת 1998 לא הגדיר צו הארנונה של המשיבה מהם השטחים בני החיוב כ"מגורים", ואולם הנוהג אצל המשיבה והיישום בפועל של צו הארנונה, כפי שהיה בכל תקופת מגבלות חוקי ההקפאה, היה שמחסנים ומרתפים אינם חייבים בארנונה.

מנגד, גורסת המשיבה, כי חיוב העותרים בארנונה כללית בגין המחסן והמרתף אינו מהווהשינוי שיטה, נוכח העובדה שניתן היה להטיל ארנונה על המחסן והמרתף גם בשנים הקודמות לשנת 2001, אף בהתאם לצווי הארנונה שחלו בשנים שעד לשנת 1998 ניתן היה לחייב מחסן ומרתף בארנונה כללית. המועצה נמנעה מלעשות כן משום סיבות של חוסר אינפורמציה וטעות בשיקול הדעת.

גישתה של המשיבה היא הנכונה בעיני. בכל תקנות ההסדרים נקבע כי למונח "בניין" תהיה המשמעות שנקבעה בסעיף 269 לפקודת העיריות. כך גם קובע צו הארנונה של המועצה האזורית גדרות לשנת 1998, כי תשולם ארנונה כללית, בין היתר, על "בניין" כמשמעותו בסעיף 269 לפקודת העיריות. לפי סעיף זה, בניין הוא "כל מבנה שבתחום העירייה או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה...". הגדרת המונח הינה רחבה, ולדידה של המשיבה מכילה היא גם מחסן ומרתף. מכאן המסקנה כי צו הארנונה של המשיבה לשנת 1999 מוסיף אך הבהרה, לפיה: "מחסן או מרתף שמשמש לעסקים או מגורים יש לחייבם בארנונה מלאה לפי סוג השימוש". תגובתם של העותרים לכך הינה כי באם היה ממש בשיטת המשיבה, כל רשות מקומית היתה יכולה לשנות חדשות לבקרים את שיטת חישוב השטחים או להחליט לחייב שטחים שבעבר לא חויבו, תוך עקיפת הוראות חוקי ההקפאה, שכן הגדרת "בנין" בפקודת העיריות רחבה ביותר וכוללת כל חלק בנכס.ו

במקרה הנדון אינני סבורה כי פרשנותה של המשיבה למונח "בניין" לא עומדת במבחן הסבירות. ההגדרה המופיעה בפקודת העיריות אכן רחבה היא, וצו הארנונה מבהיר ומפרט אותה. בע"ש (באר-שבע) 28/90 אגד אגודה שיתופית נ' עירית דימונה תק-מח 92(3), 820 עלתה שאלה דומה:
" בשנת 1986/87 קבעה המועצה (נספח ב' לכתב הערעור), כי שטח הבנין "כולל את כל השטח שבתוך הבנין בכל הקומות (עם קירות חוץ ופנים) וכן שטח מקורה אחר הצמוד לבנין, או שאינו צמוד לו (למעט פחונים וסככות) אולם מיועד לשמש את המחזיק בבנין, לרבות חדרי כניסה, חדרי מדרגות, פרוזדורים, מטבחים, הול, אמבטיה, חדרי שירות, מרפסות סגורות, מרפסות מקורות, יציעים, בין שאלה מהווים מפלס אחד או מפלסים אחדים ..." בשנה הבאה - 1987/88 - ובשנים שלאחר מכן, הוסף המונח "מקלטים" בהגדרה הנזכרת לאחר "יציעים". אף בענין זה ברור, כי מדובר בתוספת שבאה להבהיר ואינה מהווה שינוי של ההגדרה. אי לכך, כבר בשנים קודמות ניתן היה לחייב בארנונה לגבי המקלט, שכן הוא כלול בשטח שבתוך הבנין ועל כן דינו כדין הבנין. במלים אחרות, התוספת של המושג "מקלטים" בשנת 1987/88 לא הביאה להטלת ארנונה על סוג נכס שלא הוטלה עליו ארנונה בשנה קודמת, אלא העיריה לא גבתה ארנונה מן הנכס, למרות שרשאית היתה לעשות כן על פי פקודת העיריות והחלטת המועצה".נ

בדומה נאמר באותו פסק דין בהתייחס למרתף: "המערערת חוזרת ומעלה טענה, כי החיוב בארנונה לגבי המרתף החל בשנת 1987/88 ולפיכך, חוקי ההקפאה מונעים חיוב בארנונה בשנים שלאחר מכן. כבר התייחסנו לטענה זו ואין לנו אלא לחזור ולקבוע, כי בהחלטות המועצה הוטלה ארנונה בשנים שקדמו לשנה בה המרתף חוייב לראשונה, ועל כן אין מניעה לתקן את הטעות, למרות חוקי ההקפאה ולמרות שלא באה דרישה מאת העיריה לתשלום באותן שנים".

מכאן עולה לכאורה המסקנה כי אין המדובר במקרה שבפנינו בשינוי שיטה אלא בהבהרה, ועל כן צווי הארנונה המוסיפים התייחסות למחסן ומרתף אינם עומדים בסתירה להוראות ההקפאה. נותרת השאלה איזו נפקות יש לידיעתה או אי ידיעתה של המשיבה באשר לקיומם של המחסן והמרתף. במקרה הנדון העותרים הוכיחו באמצעות אישורים עליהם חתומה המועצה, כי האחרונה מוחזקת כמודעת לקיומם של אותם רכיבים. אולם המשיבה מצהירה כי מתוך טעות שבשיקול דעת לא הוטלה הארנונה על הנכסים הספציפיים. יותר מכך, גם אם מדובר במחדל של המשיבה, הרי "אין זה מתקבל על הדעת שטעות או מחדל יונצחו עקב דיני ההקפאה של הארנונה ... תוצאה כזו גם גורמת לחוסר שוויון בין מי שמשלמים ארנונת אמת לבין מי שמשלמים ארנונה בשיעור מופחת רק בשל טעות או מחדל בעבר" (עע"מ 104/03 אביבה קפלן ו-46 אח' נ' עיריית רמת גן תק-על 2004(1), 254). בע"ש 28/90 הנ"ל נאמר: "לפיכך, אם התברר לרשות המקומית, כי בגין נכס מסויים נדרש המחזיק לשלם ארנונה בסכום נמוך מזה שהוטל בהחלטתה של המועצה ובהתחשב בהוראותיה של פקודת העיריות, או לא נדרש לשלם כלל, הרי לא תהא מניעה לתקן את הטעון תיקון בשנה החדשה. ר' גם ת.א. (רמ') 2845/98 עריית יהוד נ' ברוך צ'פניק (טרם פורסם) מיום 29.1.04. בבג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ ו-10 אח' נ' שר הפנים ו-2 אח', פ"ד נג(1), 193 ,עמ' 202-203 נאמר : "בנסיבות אלה של חישוב תעריפי כל שנה על יסוד קודמתה, כאשר משך שנים הונהג תעריף נמוך, ניתן לראות טעם מיוחד להעלאה בשיעור נוסף שנה אחר שנה אם אכן ההעלאה נועדה להפחית מן הסיכון של גרירת גרעונות ישנים והנצחת מצוקתה של קופת העיריה".ב

האם בפועל נעשה שימוש במחסן ובמרתף למגורים והאם שאלה זו כלל רלוונטית

לדידם של העותרים, גם בהתעלם מן השאלה בה עסקנו לעיל, הרי שאם נתמקד בלשון התוספת לצו הארנונה של המשיבה לשנת 1999, היינו בהגדרת "שטח בניין", ניווכח כי המשיבה ביקשה להטיל ארנונה בגין מחסן או מרתף המשמשים בפועל לעסקים או למגורים, וכך גם עולה מן הצווים האחרים. לטענתם, הלכה למעשה לא שימשו המחסן והמרתף למגורים ובוודאי שלא לעסקים.ו

כך נכתב בצו הנ"ל:
מחסנים מרתפים ומבני עזר למגורים


...נ
מחסן ביתי או מרתף שמשמש לעסקים או למגורים יש לחייבם בארנונה מלאה לפי סווג השימוש.ב


ובאיגרת לתושב שנשלחה לתושבים בשנת 1999 נכתב:
"עיקר השינויים בצו הארנונה למגורים:


חיוב מרתפים המשמשים בפועל למגורים או לעסקים (עפ"י השימוש בפועל) "


בצו הארנונה לשנת 2000 נקבע:
"מחסנים ומרתפים ומבני עזר למגורים


מחסן ביתי או מרתף שמשמש לעסקים או מגורים יש לחייבם בארנונה מלאה לפי סוג השימוש".


לעומת זאת, בצו הארנונה לשנת 2001 נקבע:
"מחסנים מרתפים ומבני עזר למגורים


מחסן או מרתף או מבנה עזר אחר שמשתמשים בו בצמוד לעסק יחויב בארנונה לפי תעריף של עסק. בכל מקרה אחר יחויב בארנונה לפי מגורים".ו


לשיטתה של המשיבה אי שימוש במחסן ובמרתף לצרכי מגורים איננו רלבנטי להכללתו בשטח המבנה לצורך חישוב ארנונה, אלא רק פוטנציאל השימוש בו. לכאורה ניתן למצוא חיזוק לכך בהודעה ששלחה המשיבה לעותרים בשנת 2001 ממנה כביכול עולה כי הדגש מושם על סוג הנכס: " בצו הארנונה לשנת 2001 החליטה מליאת המועצה לחייב גם מחסנים ביתיים, מרתפים, ממ"דים ומקלטים לפי תעריף ארנונה למגורים".

אולם, גישתה זו של המשיבה אינה עולה בקנה אחד עם לשון הצווים, אשר ממנה עולה בברור כי ההתייחסות היא לשימוש בפועל. בצו הארנונה משנת 2000 מדובר בסוג השימוש וכך גם בצו הארנונה לשנת 1999. האיגרת לתושב שנשלחה בשנת 1999, והבאה להבהיר את צו הארנונה לשנת 1999, אינה משתמעת לשני פנים, ואינה מותירה מקום רב לספק כי המדובר בשימוש שנעשה בפועל במחסן ובמרתף, שכן היא נוקטת במפורש במילים "עפ"י השימוש בפועל" .

בהתאם לכך, נראה כי ההוראה שבצו הארנונה לשנת 2001 נועדה להבהיר ולחדד את ההבחנה שבין שימוש לעסקים לבין שימוש למגורים. כל אימת שלא נעשה שימוש בפועל לעסקים, יחשב כשימוש בפועל למגורים. משטוענים המשיבים כי המחסן לא שימש בפועל לעסקים ממילא אין הם יכולים לטעון כי לא שימש למגורים. מעבר לדרוש יצויין כי טענת העותרים כאילו לא נעשה שימוש למגורים במחסן ובמרתף, לא הובאה לה כל הוכחה ואין היא נסמכת על דבר, זאת הגם שנטל ההוכחה מוטל על כתפיהם של העותרים – ויותר מכך – שאלה זו של שימוש בפועל עניינה צריך להתברר כהשגה ובהמשך בפני ועדת הערר ולא בעתירה שלפנינו.

אשר על כן ובמצטבר נוכח הדברים שפורטו לעיל אין מעשיה של הרשות נגועים באי חוקיות כלשהי במקרה הנדון. יש מקום קבל את הטענה בדבר השיהוי ולדחות את העתירה בשל כך.

גם את טענת היעדר סמכות ראיתי לקבל. ההליך המתאים לערער על הטלת ארנונה הוא השגה לפני מנהל הארנונה כמפורט בסעיף 3 (א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976: "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה...". אינני מקבלת את ניסיון העותרים להיבנות מס"ק (ב) הקובע : "אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)".

את שאלת חוקיות הצווים לא ניתן להפריד מן השאלה כיצד יש לסווג את השימוש במחסן ובמרתף, דהיינו, האם מחסן ומרתף נכנסים להגדרה של "מבנה למגורים". רק לאחר שנקבע כי מחסן ומרתף חוסים תחת ההגדרה, ובין היתר האם קיים שימוש כזה או אחר, ניתן היה לומר כי צווי הארנונה, המתייחסים למחסן ומרתף, הינם חוקיים. ובלשון רחבה יותר: רק לאחר שתיפתר שאלת הסיווג – תעלה סוגיית חוקיות הטלת הארנונה. על כן, הפסקה הרלבנטית לענייננו היא פסקה (2): "נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו". בהתאם לסיפא של סעיף 3(ב) - " שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)" - ככל שהדבר נוגע לאי חוקיות או אי סבירות לעניין סיווג נכס, מוסמכים מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בהם.

כך נקבע על ידי בית משפט זה בע"א 2600/00 (ת.א) עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ, דינים מחוזי, כרך לג (7), 883: "משמע, למנהל הארנונה ולועדת ערר הסמכות להחליט באי חוקיות ככל שזו נוגעת באחד מהפריטים המפורטים בפסקאות (1) - (3). החלק המודגש ראוי ומתחייב מן ההגיון שכן המילים "טעות בציון סוג הנכס" מעצם טיבן וטבען כוללת בתוכן גם טענה של אי חוקיות. בנוסף, כל קביעה אחרת הייתה מובילה לאבסורד במערך הקיים, שכן לא סביר כי 3 ערכאות: מנהל הארנונה (על דרך ההשגה), ועדת הערר (על דרך הערר) ובית המשפט המנהלי (על דרך הערעור המנהלי) ידונו אך ורק בשאלות טכניות מובהקות, כפרשנות המשיבה, בלא שתהא הסמכות לדון גם במשמעות ובהשלכות של אותה טעות טכנית לכאורה. פרשנות כזו נדחית אף מטעמים של מדיניות משפטית, שכן אין מקום להעמיס על המערכת המשפטית, העמוסה ממילא, בירור סוגיות שעילתן הוגדרה כאי חוקיות בעוד שמהותן קשורה בטבורה לסיווג הנכס הספציפי. יש להעניק לחריג המגביל את סמכות מנהל הארנונה וועדת הערר פרשנות מצמצמת וזאת לאור מגמת הפרשנות המרחיבה לסמכויות גופי הערר (ראה פסק דינה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481, וראה בייחוד ע' 490-496)". ר' גם דבריו של כבוד השופט שמגר בבג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מב(3) 441, 446-447).

בשל כל הנימוקים שהובאו לעיל - העתירה נדחית.

העותרים ישאו בהוצאות המשיבה וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ בצרוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום ד' בתשרי, תשס"ה (19 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים.


קובו אסתר, שופטת      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ארנונה על פאב

  2. ארנונה על מכבסה

  3. ארנונה על רפתות

  4. ארנונה על מספרה

  5. ארנונה על מחסנים

  6. ארנונה על ממגורה

  7. ארנונה תחנות דלק

  8. ארנונה על בית ריק

  9. ארנונה על שטח פתוח

  10. תביעת השבה ארנונה

  11. מהי מטרת הארנונה ?

  12. הוצאות אכיפה ארנונה

  13. ארנונה על גן לאומי

  14. ארנונה שימוש מעורב

  15. חיוב אישי בארנונה

  16. הנחה בארנונה בטעות

  17. חוב ארנונה במטולה

  18. ארנונה על בית אבות

  19. ארנונה על אדמת מרעה

  20. ארנונה על בית מלאכה

  21. האם ארנונה היא מס ?

  22. תשלום ארנונה עודפת

  23. השגה למנהל הארנונה

  24. תעריף ארנונה מדורג

  25. ארנונה לפני טופס 4

  26. הבטחה שלטונית ארנונה

  27. ארנונה על מעון ילדים

  28. חוב ארנונה של השוכר

  29. ממתי משלמים ארנונה ?

  30. ארנונה על שטח חקלאי

  31. ארנונה על שטחי שירות

  32. ארנונה מספרות תל אביב

  33. ארנונה על שטחי ביטחון

  34. חוב דמי שילוט ארנונה

  35. תעריפי ארנונה השוואה

  36. ארנונה על אולם אירועים

  37. ארנונה על מבנה תעשייה

  38. ארנונה על שטחים טכניים

  39. הגדלת שטח לחיוב ארנונה

  40. התחייבות להפחתת ארנונה

  41. איך מערערים על ארנונה

  42. טעות במדידה החזר ארנונה

  43. תשלום ארנונה פתח תקווה

  44. חוב שנוי במחלוקת ארנונה

  45. השגה על ארנונה תחנת דלק

  46. חובות ארנונה של יורשים

  47. חוב ארנונה לעיריית חיפה

  48. אינטרס ההסתמכות - ארנונה

  49. קבלת תשלום ארנונה בחזרה

  50. החזר ארנונה אולם אירועים

  51. נטישת מושכר חיוב בארנונה

  52. תשלום תחת מחאה – ארנונה

  53. החזר הארנונה שנגבתה ביתר

  54. שינוי ארנונה רטרואקטיבי

  55. ארנונה על מחסן חלק מדירה

  56. חיוב רטרואקטיבי בארנונה

  57. שינוי ארנונה לאחר 10 שנים

  58. מכתב השגה על חיוב בארנונה

  59. שינויים בהגדרות צו ארנונה

  60. סיווג מרפאות לצורך ארנונה

  61. הקלה בארנונה למבנים חקלאים

  62. תשלום ארנונה בניה ללא היתר

  63. תשלום ארנונה על כניסה לעסק

  64. חובות ארנונה מלפני 20 שנה

  65. חוקיות הטבה בארנונה לחברות

  66. ארנונה למשפחה מעל 8 ילדים

  67. גביית ארנונה מחברה שהתפרקה

  68. הבטחה שלטונית לפטור מארנונה

  69. תשלום ארנונה באחוזת ראשונים

  70. ערעור על החלטת מנהל הארנונה

  71. חוב ארנונה לעיריית תל אביב

  72. אי קבלת תשובה להשגה בארנונה

  73. תביעה בגין ארנונה ומים - עיריית בת ים

  74. סיווג ''תעשיה'' לצרכי ארנונה

  75. גביית ארנונה מהבעלים של החברה

  76. שינוי סיווג ארנונה מחסן לעסק

  77. ארנונה על מחסן בגובה מטר וחצי

  78. חוב ארנונה לעיריית פתח תקווה

  79. מכתב הנחה בארנונה מראש המועצה

  80. אישור משרד הפנים לגביית ארנונה

  81. ארנונה על מפעלים במועצה אזורית

  82. איחור בתשובת מנהל הארנונה להשגה

  83. מחזיק מטעם הממשלה לצורך ארנונה

  84. תביעה לתשלום החזר תשלומי ארנונה

  85. תעריפי ארנונה שונים באותו אזור

  86. אי שימוש במחסנים - תשלום ארנונה

  87. השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין

  88. ארנונה על חניון ציבורי ללא תשלום

  89. ארנונה על מרתף שאינו ראוי לשימוש

  90. גביית ארנונה בזמן הליכים משפטיים

  91. ארנונה על מבנה שאינו ראוי לשימוש

  92. תביעה כספית בגין חוב ארנונה בשכירות

  93. ארנונה על החלק היחסי בבניין משרדים

  94. אי שימוש במחסנים 6 חודשים - ארנונה

  95. מגורים עם ההורים במשק חקלאי - ארנונה

  96. הליכי גבייה בשל חובות ארנונה שקיומם הוכחש

  97. שינוי סיווג ארנונה מ"בית פרטי" ל"בית משותף"

  98. האם צריך לשלם חוב ארנונה בזמן שהייה בחו"ל ?

  99. טענת אי מגורים בנכס במסגרת תביעה לתשלום ארנונה

  100. האם אפשר להגיש השגה על ארנונה גם אחרי 90 יום ?

  101. סיווג ''מפעל תעשייתי'' כ''עסק אחר'' לצורכי ארנונה

  102. ארנונה: האם מספרה נחשבת "בית עסק" או "בית מלאכה" ?

  103. האם מותר לחייב אוטומאטית בריבית פיגורים על ארנונה ?

  104. השגה על הארנונה, בטענה כי שטחו בפועל קטן מהשטח המדווח

  105. סיווג מבנים לצורכי ארנונה - מבנה חקלאי - מבנה תעשייתי

  106. האם צריך לשלם ארנונה על "בריכה פתוחה" לא פעילה בחורף ?

  107. האם מכתבי דרישה לגביית ארנונה עוצרים את מרוץ ההתיישנות ?

  108. עתירה לביטול דרישת ארנונה בנכסים המשמשים בבניית מסילת ברזל

  109. חיובי ארנונה ששולמו ביתר עקב כך שכל חלק ממ"ר חויב כמ"ר שלם

  110. ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בענייני ארנונה בעתירה של אזרח כנגד החלטה של רשות

  111. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון