נפילה בשביל אבנים בבית הקברות 1. זוהי תובענה שעניינה תביעה למתן פיצויים בגין נזקי גוף עקב מעידת התובעת על שביל אבן בבית הקברות העתיק בצפת על שם האר"י הקדוש. רקע עובדתי 2. ביום 16.1.1996 נסעה התובעת ממקום מגוריה בכפר חב"ד לצפון הארץ על-מנת להשתתף באספת ההנהלה של ארגון נשי חב"ד. 3. בדרכן לצפון הארץ החליטו התובעת ומשתתפות נוספות לבקר בשעות הצהריים בבית העלמין האזרחי העתיק בצפת במטרה לפקוד את קבר האר"י הקדוש. 4. לטענת התובעת, בפוסעה על שביל אשר הוליך אל הקבר הניחה רגלה על אחת מאבני השביל, האבן שקעה תחת כובד משקלה, רגלה של התובעת חדרה למהמורה שנוצרה ועקב כך נפלה ארצה ונפצע קרסולה השמאלי (להלן - התאונה). 5. התובעת הינה ילידת שנת 1934, בת 66 שנה, וניהלה עסק, כנטען, לבישול ולהסעדה. 6. התובעת הגישה מטעמה חוות-דעת רפואית מאת האורתופד ד"ר מירובסקי יגאל שעל-פיה נקבעו לה 10% נכות צמיתה בגין פגיעה בקרסול השמאלי וכן 5% נכות נוספים בגין כאבי גב. 7. התובעת תבעה במסגרת תובענתה את מדינת ישראל - משרד הדתות, עיריית צפת והמועצה הדתית בצפת. 8. הצדדים חלוקים לעניין שאלת הוכחת האירוע וכן לעניין שאלת החבות והאחריות וחלוקתה בין הנתבעים. מפאת זאת לא הוגשו חוות-דעת רפואיות נוספות. התיק נקבע אפוא להוכחות לבירור שאלת החבות והאחריות - בלבד. דיון 9. השאלה העיקרית בענייננו הינה מה היו נסיבות נפילתה של התובעת ואם אירוע התאונה מקים חבות בנזיקין של הנתבעות, או מי מהן, כלפיה. 10. בכתב-התביעה ציינה התובעת גירסתה לאירוע התאונה, כדלקמן: "ביום 15.1.96 [צ"ל 16.1.96 - ח' י'], או במועד סמוך לכך, צעדה התובעת על שביל אבן בבית הקברות העתיק בצפת, לכוון קבר האר"י ז"ל. תוך כדי הליכתה מעדה היא על השביל עקב התקלות רגליה בקטע משובש ביותר של השביל, אשר בחלקו היה חסר חיפוי אבן ובחלקו האחר היו אבני החיפוי תלויים [צ"ל תלויות - ח' י'] על בלימה, לא עמדו במשקל גופה של התובעת ושקעו לעומק עם הדריכה עליהם" (ראה: סעיף 9 לכתב-התביעה). 11. בתצהיר עדותה הראשית של התובעת הצהירה היא על הנסיבות, כדלקמן: "5. אל קבר האר"י שבבית העלמין העתיק מוביל שביל אבנים טבעיות שטוחות המשתלבות זו לצד זו בבטון. לצד השביל מעקה ברזל שבור, מוזנח ולא מטופל. שביל זה תחילתו בשער הכניסה לבית העלמין כפי שתיארתי לעיל. 6. קטעים מסוימים על השביל היו חסרים בחלקם ואולם רוב השביל לכל אורכו היה תקין ויציב לפחות למראית עין. 7. תוך כדי הליכתי הנחתי רגלי על אחת מאבני השביל, אלא שהאבן שקעה תחת כובד משקל גופי, רגלי חדרה לתוך המהמורה שנוצרה, מה שגרם לנפילתי על השביל הרעוע והפגום" (ראה: סעיפים 7-5 לתצהיר ת1/). 12. בחקירתה הנגדית בפני העידה הנתבעת כדלהלן: "ש: ראית מפגע בדרך, מהמורה? ת: לא היתה מהמורה, אני דרכתי על האבן והיא שקעה. ש: לא יכולת לראות שהיה משהו לא בסדר בשביל? ת: לא. היתה שנה מאוד גשומה, לא ראיתי שחסר חול מלמטה. השביל נראה תקין" (ראה: פרוטוקול עמ' 6, שורות 30-26). ועוד העידה הנתבעת: "ש: נפלת ממש לתוך בור והיה צריך לחלץ אותך משם? ת: אני וחברה שלי הלכנו ודיברנו, לפתע הרגל שלי נכנסה בפנים והתיישבתי. כל כף הרגל היתה בפנים ואני התיישבתי על הישבן. אבן אחת כנראה שקעה". 13. העולה מעדויות אלה, כי עיקר גירסתה של התובעת הינה כי דרכה על אבן בשביל, האבן שקעה תחת כובד משקל גופה, ורגלה של התובעת נתפסה בשקע שנוצר. 14. התובעת הגישה תצלום של השביל שבו מעדה אשר צולם על-ידי צלם חודשיים לאחר האירוע ואשר מתאר שביל שבו ירדו המבקרות לעבר הקבר - כששביל זה מורכב מאבנים שטוחות המחוברות במלט (ראה: הצלום נספח ב' לתצהיר ת1/ ושני צילומים נוספים ממקום האירוע). 15. בתמונות הללו צולם מקום שחסרות בו אבנים בשביל עד אשר נוצר מעין מפרץ ברוחב של כמטר עד מטר וחצי אשר לגביו העידה התובעת כי בסמוך לו ממש מעדה. 16. על מקום האבן ששקעה - בהתייחס למקומו של המפרץ - העידה התובעת בחקירתה הנגדית, כדלקמן: "ש: מציגה לך את תמונה ב'. היכן נפלת בדיוק? ת: במפרץ השקוע. זה היה הסימן שלי. זה היה חור. ש: זאת אומרת, כשאת הלכת שם המפרץ הזה היה קיים ואת ראית אותו? ת: כן. אני מסמנת בעט באות X את מקום הנפילה. לשאלת ביהמ"ש: איפה נפלת? ת: ליד המפרץ, לא במפרץ. במקום שהמדרכה היתה סלולה. ש: אם אני אומרת לך שהנפילה היתה בדיוק בקו הגבול בין המפרץ למדרכה הסלולה? ת: זה לא ממש בקו הגבול" (ראה: פרוטוקול עמ' 9 שורות 31-23 וכן עמ' 10 שורות 5-4). 17. מדברי התובעת עצמה ומעיון בתמונה דנן עולה כי אם אמנם זכרה התובעת נכונה שביל דרך כה ארוך ומה היה מקום מעידתה המסוים והמדויק לאחר כחודשיים ימים - הרי שהמקום שעליו הצביעה התובעת עצמה מהווה מקום הסמוך למפרץ שבו חסרות אבנים לרוב המעיד על עצמו - בלא מילים ובלא שילוט - כי מקום רגיש ומועד לסכנה הוא. 18. ועוד, התובעת העידה כי ביקרה פעמים לרוב בעבר בקבר האר"י הקדוש וכי מודעת הייתה לעובדה כי מדובר בבית עלמין עתיק, ולפיכך ראוי היה כי תפסע על האבנים בזהירות המתחייבת ממראה עיניה ומידיעתה המוקדמת, מה גם שלא כיחדה כי היו במקום שלטי אזהרה, אלא שלדבריה, היו "דהויים". 19. התובעת אינה תולה האשם בנפילתה בקיומו של מכשול ברור כגון בור או מהמורה, אלא תולה הקולר באבן שנחזתה להיות יציבה ומקושרת לאבנים שלידה, אלא שלגירסתה, שקעה האבן תחת כובד גופה מהיעדר מילוי חול או חומר כלשהו מתחתיה. 20. נשאלת השאלה אפוא אם היה על הנתבעות, או על מי מהן - כמתחזקות בית העלמין הישן, לצפות כי מתחת לאבנים מסוימות אין בנמצא חומר מילוי מספיק. 21. נראה לי כי מתחזקי בית העלמין הישן אינם יכולים לבוא ולבדוק מדי יום ביומו באילו מן האבנים נותר חומר מילוי מתחתן ובאילו הצטמצם חומר המילוי. 22. כמו כן מיקום בית העלמין העתיק במעין שיפוע מזמן עמו מצב של סחף קרקע איטי, בייחוד בחורף, אשר אין אפשרות לעמוד על מידותיו והיקפו בכל יום ויום. 23. אף אם למתחזקי בית הקברות חבות "מושגית" של זהירות כלפי באי בית העלמין, הרי שסבורתני שאין בידי פועליה לבדוק כל אבן ואבן בכל יום אם יציבה הינה - ולכמה זמן תהא עוד יציבה. 24. בדיקות מעין אלו מצריכות, מטבע הדברים, מימון עתק של כספי ציבור רבים והקצאת משאבי ענק אשר לא תמיד ראוי לגלגלם על שכם קופת הציבור. 25. על-כן אין לומר כי לנתבעות חובת זהירות "קונקרטית" כלפי באי בית העלמין לעניין בדיקות יומיומיות של כל אבן ומרצפת בשטח הענק של בית העלמין, והדבר אינו בר-ביצוע. 26. התובעת הוסיפה והעידה בעדותה כי השביל היה דווקא "תקין", ולפיכך אם תקין היה, ואף התמונה נספח ב' דנן מעידה כי תקין הוא - למעט המפרץ שלא עליו מעדה - הרי ראוי היה שעם התקרבה למפרץ תיזהר יתר זהירות בהליכתה. לעניין תקינות השביל בכללו העידה: "ש: את ביקרת באתר אין ספור פעמים. מתי היתה הפעם האחרונה לפני התאונה שביקרת במקום? ת: כשנה לפני התאונה. ש: בפעם האחרונה שהיית במקום אז זכרת שהשביל היה קצת רעוע? ת: המסלול היה תקין ואני לא ראיתי שום שלט מאיר עיניים שמאיר את תשומת הלב. ש: המעקה היה תקין גם? ת: איני זוכרת, השביל היה תקין. ש: נפלת ממש לתוך הבור והיה צריך לחלץ אותך משם? ת: אני וחברה שלי הלכנו ודיברנו, לפתע הרגל שלי נכנסה בפנים והתיישבתי. כל כף הרגל היתה בפנים ואני התיישבתי על הישבן. אבן אחת כנראה שקעה. ש: זה המקום היחיד בשביל שהיה רעוע? ת: כן. ש: גם המעקה היה תקין? ת: לא. קצת לפני הנפילה המעקה היה שבור" (ראה פרוטוקול עמ' 8, שורות 19-6). 27. משמע, התובעת טוענת שהשביל היה תקין, ולפיכך הלכה ושוחחה עם חברתה אף שהתקרבה למקום האירוע, מקום המפרץ, אשר מעצם קיומו ומראהו ראוי היה כי תיזהר שבעתיים. 28. בנסיבות אלה יש לראות בתובעת כמי שלא שתה לבה לתנאי המקום כדבעי ויש לזקוף לחובתה רשלנות תורמת לאירוע נפילתה בשיעור של 100%. 29. אשר לחובתן ה"קונקרטית" של הנתבעות לעניין קיום בדיקה מרבית יומיומית של כל אבן ואבן בבית העלמין האדיר דנא, הרי שעם כל הצער שבדבר, כבר נאמר בפסיקה כי מעידה או נפילה יש שהן מתרחשות בחיי היומיום ואינן מקימות חבות בנזיקין של הזולת, לרבות חבות של רשות מקומית או ארצית. לעניין זה הנני מפנה לע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר [1], בעמ' 765, שם נאמר, כדלקמן: "אכן, גיבושה של חובת הזהירות נעשה על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. התפקיד והסמכות השלטוניים, הנובעים מההסמכה הסטטוטורית, הם אחד השיקולים שיש לקחתם בחשבון, אך קיימים גם שיקולים נוספים, כגון השפעת קיומה של החובה על פעילותו של הגוף השלטוני ועל מצבו הכספי. 'שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות' (ע"א 145/80, בעמ' 123)" (ההדגשה שלי - ח' י'). וכן ראה ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל [2], בעמ' 349 מול האות ג': "אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', בעמ' 126), ולעתים מזומנות ניתקל בקיומו של damnum sine injuria" (ההדגשה שלי - ח' י'). שם, בעמ' 351 מול האות ו': "כללם של דברים: סיכון של החלקה קיים תמיד - מסיכוני החיים הוא - ולא בגין כל החלקה במהלך העבודה יש לראות מעביד כמי שהפר חובתו כלפי עובדו". וכן ראה ע"א 5379/90 מתתיהו נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 170. 30. כן ראה פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ירושלים, ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עיריית רמת גן [5], מפי הנשיא ורדי זיילר, דברים הקולעים אף לענייננו: "בבחינת למעלה מהצריך נוסיף ונאמר שרחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות, ו'גלים' של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. 'מצרך המוני' כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. 'גלים' שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות... הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה, כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה מ'יושר מתמטי' של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש'יושר' כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ'אי-יושר' של מה בכך. בענייננו היה מדובר ב'אי-יושר' של כמחצית עוביה של מרצפת, ואי אפשר לבוא בטענות על העירייה ש'אי-יושר' זה לא תוקן. לחילופין ואפילו יש מידה של רשלנות ב'אי-יושר' זה, הרי הרשלנות התורמת של המערערת באי תשומת לב לנעשה תדירות בדרכים, היא תרומה של 100%" (ההדגשות שלי - ח' י'). 31. דברים אלה יפים אף לענייננו, הגם שאין עסקינן בדרך ציבורית או במדרכה אלא בבית עלמין, ואולם אף בית עלמין הינו בבחינת "מקום צבורי" הפתוח לכול בכל ימות השנה, והלכה זו חלה גם עליו. 32. אנשים הבאים בשערי בית העלמין העתיק, אשר אינו משמש עוד לקבורה כיום, צריכים להיות ערים לתנאי המקום, לנקוט מידת הזהירות ולשים לבם למתרחש בדרכם. 33. לא כל אבן הנחזית להיות תקינה ושלמה יכולה להיבדק, כאמור, על-ידי הרשויות שעה שעה ויום יום. 34. הטלת מטלה כזו על רשויות המטפלות בבתי עלמין או המופקדות על מוסדות ציבוריים מקבילים מצריכה משאבי עתק אשר אינם בנמצא ואשר השתתם על הרשויות פירושה גלגול עלות יקרה זו על שכם אזרחי המדינה. 35. בבואי לשקול כל נסיבות העניין דנן הריני סבורה כי התובעת לא נזהרה זהירות ראויה בלכתה בשביל דנא, ואין להטיל על הנתבעות האחריות לקרות מעידתה של התובעת. 36. מעידה או החלקה, הן ברחוב או בדרך ציבורית, הינה אירוע המתרחש, לצערנו, מדי יום ביומו ועל כך כבר נאמר בפסק-הדין העקרוני ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [4], בעמ' 126, שם נקבע, כדלקמן: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון" (ההדגשה שלי - ח' י'). כמו כן נאמר שם [4], בעמ' 131: "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות 'אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו' (השופט זוסמן בע"א 485/60, בעמ' 1918). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה (ראה: ע"פ 364/78, בעמ' 632). בצדק ציין השופט ויתקון בע"א 559/77, בעמ' 652, כי: 'השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה'. על בית המשפט להציב זה כנגד זה 'את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון' (השופט שמגר בע"א 343/74, בעמ' 158). נמצא, כי אמצעי הזהירות הנדרשים אינם גורם קבוע, אלא הם גורם, המשתנה על-פי הנסיבות. הם חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר. הביטוי 'בטוח' כמו הביטוי 'מסוכן' הם ביטויים יחסיים, המשתנים בהתאם לאופיו של גורם הסכנה, של הניזוק ושל האמצעים למניעת הסכנה. ביצוע החובה, כמו קיומה, אינו עניין טכני, אלה מהווה 'שיקול משפטי' במקבילית הכוחות, המורכבת מהאינטרסים של הצדדים הפוטנציאליים ומצורכי החברה (ראה: ע"א 683/77)" (ההדגשות שלי - ח' י'). 37. לאור כל הטעמים לעיל הריני דוחה את התובענה. 38. כפועל יוצא מכך, אין לדון מי האחראית מבין כל הנתבעות לתחזוקת בית העלמין שבענייננו. התובעת תשלם לכל אחת מ3- הנתבעות הסך של 3,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.בתי עלמין / בתי קברותנפילה