פריצת דיסק נכות l5 s1 המנוח (להלן: "התובע") עבד אצל הנתבעת משנת 1986 כקצב. התובע היה יליד 1937.   ביום 9.9.1991 עפ"י הטענה, תוך כדי עבודתו הרים התובע קרטון אשר משקלו היה כ- 55 ק"ג, נפל עם הקרטון ומיד חש כאב עז בגבו - "גבו נתפס" (להלן: "התאונה"). התובע הגיע באותו יום לקופ"ח לין מצוייד בטופס 250, הרופא אישר חופשת מחלה ל- 4 ימים.   למרות כאבים עזים, חזר התובע לעבודה והמשיך במחלקת המזון. גם שם נאלץ להרים משאות. התובע המשיך בעבודתו במשך השנים, כאשר כאבי הגב הולכים ומחמירים. למרות המלצות רופאה תעסוקתית לא מצאה הנתבעת עבודה מתאימה לתובע ומגבלותיו, אלא שיבצה אותו לעבודה פיזית בהעברת סחורות למקרר. ביום 20.1.97 פוטר התובע מעבודתו.   המל"ל קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה של 10%. התובע טוען, כי הנתבעת לא נקטה באמצעי הזהירות אשר מחובתה היתה לנקוט בהם בכדי לשמור על בריאותו. הטענות העיקריות הן באי הנהגת שיטות עבודה נכונות ובאי הקצאת כח אדם מספיק לביצוע המשימות דהיינו: הרמת משאות כבדים מספר רב של פעמים ביום ע"י אדם אחד במקום מספר אנשים, ואי הדרכה ופיקוח על שיטות הרמה נכונות.   התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של פרופ' רייס אשר קבע, כי לתובע נותרה נכות של 15%   בעקבות התאונה.   בשל נזקיו הכללים והמיוחדים, הוגשה תביעה זו שבפני.   הנתבעת טענה, כי לתובע לא נגרמה כל טראומה פיזית במהלך עבודתו ובוודאי לא ביום הנטען. אירוע התאונה כפי שמתואר ע"י התובע, מוכחש לחלוטין. הנתבעת טוענת, כי העבודה אותה ביצע התובע, היתה עבודה רגילה במסגרת תפקידו: חיתוך בשר ואריזתו. התובע עבד כפי שנהוג היה לעבוד שנים לפני כן, כפי שעבדו יתר אנשי מחלקת הבשר וכפי שנהוג לעבוד בכל רשתות השיווק גם היום.   לדעתה של הנתבעת, אשר נסמכה על חוות דעתו של ד"ר גורביץ, הרי בעיות הגב של התובע נבעו ממחלה ניוונית וגילו של התובע ללא קשר לתאונה כלשהיא, אשר כלל לא התרחשה. עם זאת, טוענת הנתבעת גם אם אירעה תאונה כלשהיא, הרי בפעולותיו של התובע עצמו הוא זה אשר גרם לנזקיו. התובע היה אדם מנוסה, והיה עליו לדעת כיצד להרים משא כבד. בניגוד לנאמר בכתב התביעה, כי התובע פוטר ביום 20.1.1997 טענה הנתבעת בכתב הגנתה אשר הוגש ביום 11.2.1995 כי התובע ממשיך לעבוד כקצב באחד מסניפיה, כושר השתכרותו לא נפגע, ואדרבה הוא עלה באופן יחסי למשכורתו לפני התאונה.   ראיות התובע התובע העיד בעצמו וכן העידו מטעמו:                 הגב' רבינוביץ - אשתו של התובע                 פרופ' רייס   1. גב' רבינוביץ גב' רבינוביץ תיארה את חייהם לפני התאונה ולאחריה. בני הזוג נשואים 47 שנים והיא עצמה אינה עובדת. עפ"י עדותה לפני התאונה נהג התובע לעזור לה בעבודות הבית, נקיון, כביסה, קניות, סחיבת דברים כבדים. מעולם לא התלונן על כאבים. לעומת זאת, לאחר התאונה הוא אינו עוזר יותר, הוא נח במיטה ומאד סובל מכאבים, עד כי אינו ישן בלילות מחמת הכאבים. היא עוזרת לו ומטפלת בו, כולל עזרה ברחצה והלבשה. גב' רבינוביץ העידה, כי התאונה אירעה בשנת 1991. הודיעו לה מן העבודה שהוא נפל ולקחו אותו לבית חולים, ללין. לאחר מכן נח מספר ימים בביתו אך נאלץ לחזור לעבודה. גב' רבינוביץ העידה, כי באו שני אנשים מן העבודה ושכנעו אותו לחזור. מן העבודה היה חוזר למיטה, בגלל כאבים ומצבו הלך והדרדר. קודם לכן, לדברי גב' רבינוביץ מעולם לא סבל מכאבי גב. 2. פרופ' רייס בחוות דעתו ת/1 קבע פרופ' רייס כי לתובע נגרמה פגיעה בשורש L5 כתוצאה מפריצת דיסק S1 L5 בתאריך 9.6.1991. לתובע מתברר מגבלה תפקודית וחסר נוירולוגי בכף רגלו השמאלית הנובעת מכך. מצבו של התובע היום הוא כתוצאה מהתאונה בשנת 1991, עם זאת מצא פרופ' רייס כי לתובע מחלה ניוונית בגבו. על כן, הנכות המגיע לו 15% ומגיע לו "מלוא התוספת המקצועית". בפני פרופ' רייס היו המסמכים כדלקמן:                    תעודת אי כושר                    מכתבים של ד"ר פורקש ד"ר סימונוב וד"ר שניר מתאריכים שונים החל משנת 1993.נ                    תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 13.6.1991 (טעות צ"ל 9.1.1993)                    C.T. מיום 10.1.1993.ב                    פרוטוקול מל"ל מיום 24.3.1996 ו- 21.9.1996.ו פרופ' רייס כתב מכתב לועדה הרפואית של המל"ל ת/2, תכנו זהה לחוות הדעת ת/1. בעדותו הסביר פרופ' רייס כי הממצא העיקרי אצל התובע היא מפרצת דיסקוס גדולה. ממצא כזה נגרם ע"י הפעלת כוחות פתאומיים או אלימות פתאומית והוא מתאים לתיאור התאונה מיום 9.6.1991 - מאמץ הרמה לא מוצלח. ממצא זה אינו קשור לשינויים דגנרטיבים הנמצאים אצל התובע וגם אינו שייך להליך של עייפות או שחיקה. פרופ' רייס הסביר כיצד יש להרים משא וכי יש חשיבות מירבית להקנות הרגלי עבודה נכונים. פרופ' רייס סבור שאמנם התובע לא סבל לפני התאונה מגבו. מתוך החקירה הנגדית ניתן ללמוד, כי צניחת כף הרגל אצל התובע הינה תופעה של חוסר נוירולוגי חמורה וכי הוא היה ממליץ לתובע לאחר הפגיעה לנוח לקחת תרופה ולא היה שולח אותו חזרה לעבודה פיזית. פרופ' רייס הסביר, כי גם אם התובע המשיך לעבוד עם כאבים, אין בכל לשלול את פריצת הדיסק. אמנם ת/3 - בדיקת C.T. נערכה כשנה לאחר התאונה, אך הממצא הבולט הוא הגורם המרכזי לקרע. מצבו של התובע מצדיק הקניית 20% נכות, אך עם זאת רק מחצית הנכות מיוחסת לתאונה בגלל השינויים הדנגרטיביים הברורים שהיו למעשה קיימים לפני התאונה. התובע התובע תיאר את שיטת עבודתו בה הרים משאות כבדים של 30-35 ק"ג קרטונים ובהם בשר. מעולם לא הסבירו לו איך לעבוד, וגם לא אמרו לו איך להתכופף.   ביום התאונה, עבד כרגיל. כאשר סגר קרטון ורצה לשים על המשטח, "נתפס לו הגב, והוא נפל". ביום התאונה עבדו איתו טובה ורוזה. עזרו לו לקום, אך אינו יודע מי. לדבריו, גב' בשם "יונה" הנמצאת במשרד, נתנה לו פתק תאונת עבודה ללין. טובה הלכה איתו ללין ולקחה אותו באוטו שלה. גם אשתו הגיעה איתם ללין. לדבריו, "טובה" היתה איתו 3 פעמים גם בלין וגם אצל הרופא התעשייתי. אשתו הצטרפה לביקור ראשון בלין אך הוא אינו זוכר מי הודיע לה ומתי באה. לגירסתו, כגרסת אשתו, שהה מספר ימים בבית ואח"כ באו לבקרו שני מנהלים בשם חגי ורטנר. הם שכנעו אותו לחזור לעבודה באמרם כי הוא עלול שלא לקבל פנסיה. הוא חשש לאבד את מקום עבודתו, שם על עצמו חגורה וחזר לעבודה. הכאבים נמשכו. גם לאחר התאונה חזר לעבוד בעבודה המחייבת הרמת משאות אם כי קלים יותר. אך גם מחייבם הימצאות בתא הקירור. לשווא ניסה לבקש סוג עבודה אחר. מנהל בשם סיומה אמר שאין בשבילו עבודה משרדית. עד כי בסופו של דבר, פטרו אותו ביוני או יולי 1997. התובע ניסה לעבוד ב"עגלות", אך גם זה לא הסתייע. מאז, איננו עובד כי הוא סובל מכאבים בגבו וברגל שמאל, ובקושי הולך, גם בבית אינו יכול לעשות דבר, למרות שקודם לכן עזר רבות בעבודות הבית. התובע העיד, כי אם נכתב בתעודה נ/1 שסבך מכאבי גב קודם לכן, זו טעות. מצבו הוא ללא שינוי הוא מקבל זריקות והולך עם חגורה אך כפי שאמר לו הרופא: "אין גב חדש". התובע עמד על כך, כי לפני התאונה לא סבל מכאבי גב ורק לאחר אירוע התאונה נשוא תביעה זו, החל לסבול.   המסמכים אשר הוגשו ע"י התובע: ת/1 - חוות דעת פרופ' רייס. ת/2 - מכתב של פרופ' רייס למוסד לביטוח לאומי מיום 5.5.1996. ת/3 - פענוח C.T מיום 16.1.1993. ת/4 - קבלה ע"ס 1,170 ₪ מיום 5.5.1996. ת/5 - קבלה ע"ס 1,170 ₪ מיום 23.6.1996. ת/6 - מכתב של ד"ר שניר מיום 18.7.1995 הממליץ על עבודה משרדית ללא הרמת משאות. ת/7 - תלושים. ת/8 - מכתב של ד"ר נודלמן רופאת תעשיה מיום 2.8.1995. ת/9 - ת/12 - מסמכים רפואים לעניין אי כושר. ת/13 - אישור עבודה. נכתב כי הוא פוטר בגלל צמצומים בכח אדם. ת/14 - אישור אי קבלות שכר מיום 6.1.1997. קצבת נכות מקרן גמלאות מרכזית. ת/15 - מכתב פיטורין. ת/16 - קבלה 1,000 ₪ 9.7.2000. ת/17 - הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה.   ראיות ההגנה מטעם הנתבעת העיד ד"ר גורביץ וכן גב' טובה תורג'מן. הגב' תורג'מן הוזמנה להעיד היות ונטען על ידי התובע כי עובדת בשם טובה לקחה אותו לקופ"ח לין ביום התאונה. הגב' תורג'מן העידה כי איננה זוכרת את התאונה עם התובע. היא עצמה מעולם לא לקחה את התובע לקופ"ח. היא ידעה שהתובע התלונן כל הזמן על כאבי גב, אך על התאונה אינה יודעת דבר. עוד העידה, כי ראתה את התובע בקופ"ח, כאשר היא עצמה היתה באופן מקרי בקופ"ח ביום שהתובע ואשתו היו שם. הגב' תורג'מן ידעה להעיד, כי התובע פנה גם אליה וגם לעובדת אחרת על מנת שתבואנה להעיד לטובתו אך היא סירבה, כי איננה יודעת דבר הקשור לאירוע. העדה העידה, כי מידי כמה שנים נהגו לכנסם לצורכי הסברה בענייני בטיחות, וגם תלו שלטים ופלקטים. בהם גם הראו איך להרים משאות נכון. את ההרצאות תרגמו לרוסית, עם כי ההוראות עצמן כתובות בעברית. גב' תורג'מן לא זכרה אם ראתה אי פעם את התובע באחת מן ההרצאות. העדה עצמה עסקה בהרמת משאות כבדים, וסבלה מבעיות גב ופריצת דיסק, ובשל כך אף נעדרה כחודשיים מעבודתה, אלא שהיא, בניגוד לתובע, הצליחה לשנות את מקום עבודתה.   עם זאת, אישרה העדה כי איש מן העובדים (הכוונה אצל הנתבעת) לא יבוא להעיד, שכן אף אחד לא רוצה לקלקל לעצמו. גב' תורג'מן עמדה על כך, כי היא לא הלכה עם התובע ללין "לא היה ולא נברא". ולא היתה נוכחת שהתובע נפל, והוא ביקש ממנה להגיד שהיתה.   ד"ר גורביץ חוות דעתו של ד"ר גורביץ היתה, כי לתובע לא נותר כל ממצא כתוצאה מן התאונה הנידונה. לתובע היתה הגבלה קלה בלבד בעמוד שדרה מותני, הנובעת משינויים ניוונים ספונדילטיים ניכרים, אשר לא יכלו להיווצר ביום התאונה הנטענת. בניגוד לפרופ' רייס, לא מצא ד"ר גורביץ כל תמיכה לעניין צניחת כף הרגל השמאלית. בעת הבדיקה טען התובע לפני ד"ר גורביץ, כי יש לו הפחתת תחושה בצורת גרב לאורך הגפה. היות ותחושה זו אינה אפשרית, המסקנה היא כי התובע אינו אומר את האמת. בסיכומו של דבר, החליט ד"ר גורביץ כי לתובע לא נותרה כל נכות בגין התאונה.   בחקירה הראשית, לימדנו ד"ר גורביץ תופעות שונות באורטופדיה אצל אנשים שונים, תיאר את בדיקתו בדיקות אחרות מסקנות תיאוריות שונות וכו'. אינני מפרטת אותן, כי אין בהן צורך לענין שבפני.   ד"ר גורביץ מתייחס לעניין פריצת הדיסק כך (עמ' 7 לפרוטוקול) "יש בד"כ פריצת דיסק בין החוליות זה ממצא. רואים את פריצת הדיסק בסי. טי. פריצת דיסק זה ממצא שהוא בין החוליות אבל הפריצת דיסק היתה צריכה לעשות משהו. אם הנפגע אומר שיש לו כאבי גב אני שומע אותו אבל זה לא מהווה בשבילי שום ממצא. פריצת דיסק צריכה לעשות פתלוגיה על מנת שאני אקבע שיש ממצא פריצת דיסק יכולה לגרום לכאב אני שומע את הנפגע אבל אין לי הוכחה לכך". היות והתובע קיבל רק 4 ימים חופשה, נראה לד"ר גורביץ כי מדובר במקרה קל. לדעת ד"ר גורביץ, מקרה קשה זה כאשר אדם צולע ולא יכול ללכת ומי שסובל, צריך אשפוז ואולי ניתוח. לד"ר גורביץ ביקורת על פרופ' רייס אשר לא שלח את התובע לבדיקת E.M.G שזו בדיקת עצבים המפעילים את השרירים. רק על סמך בדיקה זו, ניתן לקבוע אם יש חסר נוירולוגי אשר גורם לצניחת הרגל. הוא עצמו לא מצא לנכון לשלוח לבדיקה כזו כי התובע עמד עמידה טובה ותקינה הן על העקבים והן על האצבעות. ד"ר גורביץ נחקר ארוכות בחקירה הנגדית והפרוטוקול מדבר בעד עצמו.   לעניינו הסכים, כי על מנת שתיגרם פריצת דיסק צריך להיות אירוע חיצוני כמו פיתול חזק או חבלה, ואילו היה צריך לפסוק נכות ללא קשר לתאונה, היה פוסק 20% מבחינה אורטופדית, כי התובע הוא איש חולני מזה שנים לפני הבדיקה. ד"ר גורביץ הסיק זאת מצילומי הרנטגן ומבדיקתו את התובע, מבלי שיהיה ברשותו כרטיס רפואי אורטופדי, מלפני התאונה. ד"ר גורביץ אישר כי במקרה של פריצת דיסק כמו של התובע, יש לחץ על שורש S1 אשר יכול אף לגרום לשיתוק, וכי הרמת משא כבד נוספת עלולה להחמיר את המצב לגרום ללחץ נוסף על שורשי העצב. ד"ר גורביץ עמד על כך, שצילומי הרנטגן אשר ראה ואינו ידוע מאיזה תאריך הם, מעידים על כך שלתובע היו שינויים ניווניים והוא סבל מכאבי גב גם לפני התאונה. זאת אמר בישיבה מיום 31.1.2201. בישיבה מיום 4.11.01 אמר ד"ר גורביץ כי הוא לא ראה צילומים אלא למעשה הסתמך על פענוח ותיאור בכתב של תוצאות הצילומים. בסוף עדותו אמר ד"ר גורביץ כי לדעתו התובע יכול להרים כל משקל וכי אדם שיש לו שינויים דיסקלים יותר פגיע מאדם אחר, ורוב הנכות שייכת למצב קודם. בישיבה קודמת אמר ד"ר גורביץ כי הוא מסכים שאסור היה לתובע להרים יותר מ 10 ק"ג. ד"ר גורביץ בדק את התובע בשנת 1998.   המסמכים אשר הגישה הנתבעת: א) נ/1 - תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 9.6.2001. לדבריו, הרים קרטון בשר וחש כאבים בגב התחתון. סבל גם בעבר מכאבי גב. בצילום הממצא היה ספונדילוסיס והתובע קיבל 4 ימי מנוחה.   ב) נ/2 - הפניה מרפאה אורטופדית מיום 21.12.1992 עקב כאבים חריפים בעמוד השדרה וחולשה בשתי הרגלים. בתעודה נכתב כי גם לפני כשנה סבל מכאבים כאלו. הרופא חשד בדיסקופטיה בגובה L5 S1. ג)                    נ/3 - מסמך ללא כותרת המכיל דפים כדלקמן: דף מס' 1 קביעת נכות זמנית מיום 13.6.1991 - 31.8.1991 30%. מיום 1.9.1991 - 31.10.1991 20% מיום 1.1.1991 - 31.12.1991 10% מיום 1.1.1992 0%. מסמכים שעמדו בפני הועדה: בדיקת C.T. מיום 22.2.1196. כיתוב לא ברור בדיקת C.T. מיום 10.1.1993. דף מס' 3-2 פרוטוקול. ניתן להבין כי מדובר בערעור בסכומי הועדה המאמצת את חוו"ד של פרופ' וייס באופן חלקי. הועדה קובעת כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% ובגין התאונה 10% עפ"י סעיף 37(7)(ב) לתקנות המל"ל. הועדה לא מצאה לנכון להפעיל תקנה 15, היות והתובע חזר לעבודה, ואין השפעה על רגל ימין. דף מס' 4 קביעת הנכות. התאריך 16.8.1996. נ/4 - הפניה לצילום ראות מיום 23.10.1992. נכתב ALCOHOL OBASE, HEAVY SMOKER. נ/5 - אישור על תשלומים בגין נכות של המל"ל מיום 12.11.1998 ע"ס 30,291 ₪. נ/6 - אישור על תשלום פגיעה בעבודה 2 ימים 66 ₪. נ/7 - תעודת עובד מצטיין 1995. נ/8 - חוו"ד של ד"ר גורביץ.   טענות ב"כ הנתבעת 1.       אירוע התאונה כלל לא התרחש. עדותו של התובע רצופה סתירות לגבי אופן ההתרחשות, העדים לתאונה והאנשים שהיו עמו בזמן בדיקת הרופא. הגב' "טובה" אשר לטענת התובע, הסיעה אותו לקופ"ח לין, הכחישה זאת בכל תוקף. היא הכחישה את העובדה שראתה את התאונה ועמדה על כך כי לא התלוותה לתובע מעולם לכל טיפול רפואי. קיימות סתירות מהותיות גם בין גירסת התובע לגירסת אשתו למשל בעניין בואה לקופ"ח לין ביום התאונה. 2.       התובע לא הזמין להעיד איש מן האנשים אשר היו לידו בזמן התאונה ועובדה זו עפ"י ההלכה מחלישה את גרסתו. התובע בנה גרסה ע"מ להגיש תביעה אך גירסה זו הופרכה. 3.       העובדה שהתובע חזר לעבודתו כעבור 4 ימים, מלמדת על כך כי גם אם היה אירוע כלשהוא, הוא היה מינורי, הא ראייה כי התובע פנה לטיפול רפואי רק כעבור שנה. 4.       התובע הכחיש כי סבל מכאבי גב לפני התאונה אך מתברר מנ/1 כי סבל מכאבי גב גם בעבר, יתר על כן ,התובע לא היה אדם בריא. סבל מנזקי אלכוהול ועישון (נ/4) ועובדה כי נפטר בהיותו בן 64 שנים בלבד ממחלה אשר איננה קשורה לתאונה. התובע היה על כן מפסיק לעבוד בגיל 60 ללא קשר לתאונה. 5.       יש להעדיף את עדותו של ד"ר גורביץ על פני עדותו של פרופ' רייס. בפני פרופ' רייס לא היו כל המסמכים הנדרשים\ ובכלל זה מסמכים המעידים לכאבי גב קודמים. פרופ' רייס לא יכול היה לקבוע מתי אירעה פריצת דיסק אשר נצפתה שנתיים וחצי לאחר האירוע הנטען בבדיקת C.T.. פרופ' רייס עצמו קבע נכות נוירולוגית ללא בדיקת E.M.G למרות שמתח ביקורת על ד"ר גורביץ אשר לא מצא חסור נוירולוגי ללא בדיקה זו ממש.   דיון המנוח העיד בבית המשפט בתיק זה בשתי ישיבות בשנת 2000. אין מחלוקת, כי בעת זו סבל התובע מהגבלות תנועה בגבו, וכי היה נכה במידה של 20%. כך לדעת פרופ' רייס וכך לדעת ד"ר גורביץ. ההבדל הוא שפרופ' רייס מייחס 10% לאירוע הנטען כתאונה נשוא תיק זה, ואילו ד"ר גורביץ מייחס זאת למצב חולני ללא קשר לאירוע תאונתי אשר ספק בעיניו אם התרחש.   אין מחלוקת כי ביום 9.1.1992 הגיע התובע לקופ"ח לין ובפיו התלונה כי הרים קרטון בשר וחש כאבים בגב התחתון נ/1.   בתעודה זו נכתב, כי התובע סבל מכאבי גב קודם לכן, עובדה שהתובע הכחיש ואף טען, כי לא ברור לו מדוע זה מופיע בתעודה. בצילום נמצא, כי לתובע יש ספונדלוסיס והוא קיבל טיפול ו-4 ימי מנוחה. איש מן הצדדים לא מצא לנכון להציג את תיקו הרפואי המלא של התובע. ד"ר גורביץ סוקר מסמכים רפואיים שונים, אך כולם לאחר ינואר 1991. רובם לא הוצגו בביהמ"ש.   חזקה על הנתבעת אשר קיבלה או יכלה לקבל את תיקו הרפואי המלא של התובע, כי אם היו בעיות גב רציניות קודם לכן, היתה טורחת ומציגה תיק זה בבית המשפט.   מאז ועד לשנת 1997, בה חדל התובע לעבוד אצל הנתבעת הוא סבל מכאבי גב אשר מקורם הוא גם בפריצת דיסק קשה כפי שמתועד ב- ת/3, וגם במחלה הניוונית בעמוד השדרה כולו.   השאלות בפני הן: האם נכותו של התובע במידה זו או אחרת, היא כתוצאה מעבודתו של התובע ואם כן, האם היא נגרמה בגלל הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובע בהיותה מעבידתו. היה והתשובות הן חיוביות, יש לקובע מהו שיעור הפיצוי המגיע.   הנני מאמינה לתובע, כי ביום התאונה הרים משא כבד, נתפס לו הגב הוא נפל, ועקב כך, נגרמה לו פריצת דיסק. עדויותיהם של פרופ' רייס וד"ר גורביץ, כי פריצת דיסק מעין זו, היא בעקבות גורם אלים חיצוני, כמו פיתול חזק או הפעלת כוח חיצוני, מחזקות את דברי התובע, אני מאמינה לתובע, כי קודם לתאונה, לא אובחנה כל מחלה בגבו למרות השינויים אשר נצפו בצילומים. והנני קובעת, כי התאונה גרמה לפריצת הדיסק.   עצם העובדה שלאדם ישנם שינויים בעמוד השדרה, אינה מהווה ראיה כי הוא סובל או סבל מכאבים, ידוע המצב שאנשים רבים חיים שנים ארוכות עם מצב דומה עד שמופיעים גם כאבים.   התובע החל בעבודתו אצל הנתבעת בשנת 1986 בהיותו בן 51 שנים, ועד ליום 9.1.1991. התובע עבד בחיתוך בשר ואריזתו בקרטונים השוקלים בין 35 ק"ג ל- 55 ק"ג כל אחד. את הקרטונים היה התובע מרים ו/או מוריד לפי הצורך לצורך העברתם למחסני קירור. עבודתו זו, נעשתה מידי יום כך שהתובע הרים כל יום בין 35 ל- 40 קרטונים. הטענה כלפי הנתבעת, היא כי לא טרחה מעולם להדריך את התובע בדרך עבודה נכונה, כלומר הרמה תוך כדי כיפוף ברכיים ולא כיפוף הגב, וכי למרות שהיה מנהל עבודה במקום, מעולם לא הזהיר את התובע, כי צורת עבודה אחרת היא מסוכנת ועלולה לגרום נזק. הנתבעת לא הזמינה לעדות אף גורם אחראי או ממונה שיכול היה להעיד על עבודת התובע עצמו על נהלי עבודה, על דרכו פיקוח או אזהרה וכו'. הנתבעת הסתפקה בעדותה של הגב' תורג'מן. הגב' תורג'מן הוזמנה להעיד, ע"מ לפגום במהימנותו של התובע לעניין כיצד הגיע לקופ"ח לין, וכי היא מעולם לא לוותה אותו לטיפול, יתרה מכך, היא לא ראתה את התאונה בניגוד לעדות התובע.   הנתבעת ביקשה להראות, כי היו הדרכות לעניין הבטיחות וכי לעובדים שאינם מדברים עברית היו מתרגמים. בנוסף, היו פלקטים המראים כיצד יש להרים משאות. מעדותה הוברר, כי כיום את המשא הכבד מרימה מכונה. עוד למדנו, כי היא עצמה סבלה מכאבי גב ומפריצת דיסק בעקבותיה היתה מושבתת מן העבודה. היא הצליחה לשנות את עבודתה. למדנו עוד, כי התובע פנה אליה ואל רוזה שתבואנה להעיד. היא לא היתה מוכנה, כי לא ראתה. באותה נשימה אמרה הגב' תורג'מן כי "אף אחד לא יתן עדות אף אחד לא רוצה לקלקל לעצמו". יחד עם זאת, עמדה על כך מספר פעמים, שהיא לא היתה נוכחת ולא ראתה למרות שלמחרת באו ושאלו אותה אם ראתה, ולמרות שע"פ הכרטיס, היתה בעבודה באותו יום.   חשוב לצטט מעדותה של הגב' תורג'מן לגבי אופן העבודה: "אני ורוזה היינו אורזות, ניסם העלה את הבשר, את הקרטון שאני סיימתי לארוז ואני הייתי עוזרת לו לשים על המשטח. העבודה שלו היתה לא פחות קשה משלי. גם אני הרמתי, יכול להיות שאי הרמתי את הקרטון עם הגב ולא עם הרגליים. אתה אומר, שתמיד הרמתי והתכופפתי לקרטון כי היה צריך להרים קרטון מנקודה נמוכה ולנקודה גבוהה ואני עונה, שזה נכון. הקרטון בא על משטח, מהמשטח לשולחן העבודה הרמנו. על המשטח יש 50 קרטונים וניסים היה מרים את הקרטון מהמשטח לשולחן. הקרטון שוקל בערך 22 ק"ג, לאחר אריזה כשהקרטון סוגר המשקל לא משתנה. תמיד מה שהיה בקרטון חוזר אליו. יש קרטונם שהיינו צריכים לחלק את הבשר. המשקל לא בהכרח 22 ק"ג, זה תלוי בבשר. כל חתיכה זה מס' הבשר. יכולים להיות קרטונים כבדים יותר עד 40 ק"ג. הקרטונים היו מסודרים על המשטח, שכבה של 5 על גובה של 10 קרטונים. היינו גומרים 2 משטחים ביום כ 100 קרטונים ביום. מהמשטח שהוא גבוה עד לשולחן ניסם היה מרים. צריך לשלוח את הידיים למעלה. כלומר, חמישים קרטונים הוא הוריד מלמעלה לשולחן. וכאשר הקרטון היה למטה הוא היה מתכופף ומרים. את כל הנושא של להרים את הקרטונים ביצע ניסם לבד. " חשבון פשוט מלמד, שלפחות במשך חמש שנים הרים התובע בעצמו משא של לפחות 2,200 ק"ג מידי יום. גם לאחר מכן המשיך התובע בהרמת משאות. רק בשנת 1995 ישנה הגבלה (נ/1) והתדרדרות היתה מהירה עד כי בשנת 1996, כבר הוחלט, כי למעשה אינו יכול לעבוד יותר בעבודה פיזית. סביר להניח, כי התובע עבר בדיקות רפואיות לפני שהתקבל לעבודה, וכי אז לא נמצאה פריצת הדיסק החמורה וגם לא סימני מחלה אחרים שאלמלא כן, לא היה מתקבל לעבודה זו. פריצת הדיסק אשר גרמה ללחץ על העצבים, התרחשה תוך כדי מהלך עבודתו. המשך העבודה הפיזית הקשה החמיר את מצבו. התובע ביקש לא אחת, לשנות את טיב עבודתו ולהקל עליו. עפ"י עדותו לא צלח הדבר. התובע הזכיר שמות של בעלי תפקידים אצל הנתבעת, איש לא הגיע להעיד ולסתור את דבריו. לא לעניין נהלי עבודה פיקוח ולא לעניין בקשתו להחליף עיסוק, ולא לעניין ביקור שני מנהלים אצלו, כאשר שכב בביתו לאחר הנפילה, אשר שכנעו אותו לחזור לעבודה.   הנתבעת לא מצאה לנכון להציג את תיקו האישי של התובע, אלא הסתפקה במסמכים בודדים ממנו ותעודה המעידה על היותו עובד מצטיין בשנת 1995.   גם אם היו הדרכות בנושא הבטיחות אחת לכמה שנים, חובתה של הנתבעת היא לוודא ולפקח, כי כל העובדים הודרכו, ומבצעים את הוראות הבטיחות. לא הובאה ע"י ההגנה כל עדות, כי נעשה פיקוח שכזה. העובדה, כי היום עושים עבודה זו ע"י מכונה, מלמדת כי אמנם נדרש מהתובע מעל ומעבר. הנתבעת היתה צריכה לדאוג לכך שלא ירים בעצמו כל יום משא כה כבד. הנתבעת היתה צריכה לדאוג להעברתו לתפקיד אחר שלא יחייב הרמת משא, אשר אין ספק שהחמירה את מצבו. בכך הפרה את חובת הזהירות שלה כלפיו, חובת זהירות מוגברת עקב היותה מעבידתו. על סמך כל האמור לעיל, הנני קובעת, כי התובעת אחראית לנכותו של התובע וחייבת בנזקיו.   אשם תורם אין כל אשם תורם בהתנהגותו של התובע. המטלה בה נשא היתה מטלה כבדה וקשה תרתי משמע. כידוע לא בקלות בית המשפט ימצא אשם תורם בעובד אלא רק כאשר אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (ע.א. 3769/97 דהן שמעון נ' אביבה דני פד"י נג(5) 581, 588-587).   הנזק הנני מקבלת את עדותו של פרופ' רייס וקביעתו (כמו המל"ל) כי לתובע נותרו 10% נכות בגין התאונה.   כאב וסבל לתובע נגרמו כאב וסבל פשוטו כמשמעו מאז התאונה ועד מותו. גם אם המשיך לעבוד, היתה עבודתו מלווה בסבל אשר הלך וגבר עם השנים.   בנסיבות העניין, פיצוי של 50,000 ₪ יהיה פיצוי הולם.   עזרה בעבר אינני מקבלת את כל טענותיו של ב"כ התובע בראש פרק זה. אמנם העידו התובע ואשתו, כי לפני התאונה עזר רבות לאשתו ואחריה פסק, אך עצם העובדה שהוא המשיך לעבוד במשך 5 שנים לאחר התאונה, מקשה על הקביעה כי בבית היה חסר ישע לחלוטין. אני מקבלת, כי העזרה שהגיש לאשתו בניהול משק הבית פחתה לאחר האירוע, אך לא שמעתי, כי עקב זאת נשכרו שירותי עוזרות בית במקומו. דרישת פיצוי בסכום של 174,000 ₪ כפי שדורש התובע, היא מוגזמת ואין הפסיקה מכירה בפיצוי בגין עזרה מסוג זה, אלא בעזרה לנפגע עצמו.   בגין העזרה אשר הושיטה הגב' רבינוביץ לבעלה במשך השנים הפיצוי המגיע עפ"י האומדן הוא סכום של 20,000 ₪.     הפסד השתכרות בעבר התובע פוטר מעבודתו, משום שלא יכול היה להמשיך בה. אמנם ב- ת/15 נאמרף כי הסיבה היא צמצומים בכח אדם. אך לאור התיעוד הרפואי ובמיוחד ת/6 ת/8 ת/9 ו- ת/12 ברור כי הסיבה האמיתית היתה, אי יכולתו הפיזית להמשיך בעבודה זו. אין זה נכון לפסוק בגין ראש נזק זה, עפ"י הנכות הרפואית של 10% בלבד, שכן, יתכן ולו היתה הנתבעת מוצאת לו מקום עבודה אחר במקום להחמיר את הנזק, לא היה מפוטר בסופו של דבר. מאידך, אין לפסוק לו את מלוא הפסד שכרו מתקופה זו ועד שנפטר.   גם בראש נזק זה אפסוק עפ"י האומדן. הסכום המגיע לתובע הוא 60,000 ₪. סכום זה יש לשערך מיום פטירת המנוח, ועד ליום מתן פסק הדין.   הוצאות רפואיות נטען ע"י ב"כ הנתבעת, כי הוצאות אלו, אמורות היו להיות ע"ח המל"ל. בשיעור נכות זו אינני בטוחה כי זה המצב. ידוע הוא שאדם נפגע זקוק להוצאות רפואיות שונות אשר לא עבור כולן יש כיסוי לא במל"ל ולא בקופ"ח. בגין ראש נזק זה הפיצוי עפ"י האומדן הוא 4,000 ₪. סכום זה יש לשערך מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין.   הוצאות בגין חוו"ד של פרופ' רייס בסך 2,170 ₪ יחולו אף הן על הנתבעת. סכום זה יש לשערך מיום התשלום ועד ליום מתן פסק הדין.   מסכום הפיצויים המגיע לתובע יש לנכות את תגמולי המל"ל.   בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ.   ב"כ הצדדים יכינו פסיקתא מתאימה לחתימתי.  עמוד השדרהנכותפריצת דיסק