1. זו תביעתו של מוזג משקאות במסבאה (בר-מן), לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לו לטענתו, עקב נפילתו בעבודתו אצל הנתבעת, ותוך כדי ועקב עבודתו אצלה. התובע טען, כי בתאריך 16/5/98 (כפי שתוקן בהסכמה, ר' עמ' 5), עת שעבד אצל הנתבעת, התחלק כתוצאה ממים שהציפו את רצפת המשטח עליו עבד, נפל, ובנפילתו פגעה ידו והפילה שני קומקומים של חלב רותח, אשר נשפך עליו. כתוצאה מהתאונה, נפגע התובע, לטענתו, קשות, בגבו, בכתפו ובזרועו הימנית, מהחלב הרותח. התובע טען, כי מגיעים לו פיצויים מחמת שהתאונה אירעה כתוצאה מרשלנותה של מעבידתו, הנתבעת, אשר פורטה בסעיף 6 לתביעתו. הנתבעת כופרת באחריותה לאירוע התאונה. 2. נסיבות התאונה והאחריות: א. התובע עבד במשמרת ערב של יום שישי במסעדה של הנתבעת בתור מוזג. בסמוך לשעה 24:00, הרתיח שני קומקומים של חלב, הניח אותם על משטח העבודה שלפניו; ואז החליק על ריצפת הקרמיקה, ובתגובה אינסטיקטיבית, בכדי למנוע נפילתו קדימה, ניסה לתפוס במשטח העבודה, ואז נפל והפיל על גופו שני הקומקומים וחלב רותח נשפך על זרועו הימנית ועל גבו. התובע העיד, כי הוא החליק בגלל שהריצפה היתה מוצפת מים, כי גובה המים שהציפו את הריצפה הגיע עד 3 - 2 ס"מ, כי הריצפה כל הזמן רטובה, מנקים ומייבשים אותה מדי כ - 5 שעות, וכי מדובר במחזוריות של הצפה איטית מדי כ - 5 שעות. כך עבדו כל הזמן, ובאותו ערב יום שישי, המסעדה היתה מלאה אורחים, ולא היה מי שיתפנה כדי לייבש את הרצפה. ב. מטעם התובע העידו שלוש מלצריות שעבדו באותה מסעדה. עדת תביעה מס' 1 גב' אלבז ליאת, אשר לא עבדה באותה משמרת בה נפגע התובע, ולא ראתה את התאונה, תיארה מצב כללי, חוזר ונשנה, של הצפות מים בשל ליקויים במערכת האינסטלציה שבמסעדת הנתבעת, הצפות שהיו בעיקרן באזור של המטבח והבר, וכי מעט שטיחונים קטנים, המיועדים למנוע החלקה, הונחו על הריצפה, ובאופן בלתי רציף. (ר' עדותה בעמ' 6, ש' 11, 12, 17, 18; ובעמ' 7 ש' 17, 22, 23, ובעמ' 8 ש' 1 עד 7). עוד ציינה עדה זו, כי בעת ההצפות היו נסיונות תיקון נקודתיים ללא הצלחה (ר' בעמ' 6 ש' 14); ולא הובאו בעלי מקצוע לתקן את מערכת האינסטלציה. עדת תביעה מס' 2, גב' עדי משען, שעבדה כמלצרית במסעדה באותו ערב שבו נפגע התובע, אף היא תיארה מצב של הצפות חוזרות ונשנות באזור הבר והמטבח של המסעדה. עוד העידה כי עובדים החליקו, והם התלוננו בפני הממונים אך לשווא, כי באותו ערב "כרגיל היתה הצפה בבר" (ר' בעמ' 11 ש' 1), שמעה את התובע צועק, הסתובבה וראתה שהוא קורע מעליו את החולצה, רצה אליו ואז הבינה שהוא החליק ונכווה. (ר' עדותה בעמ' 11 ש' 1 - 5, ש' 14 - 16, ש' 20 - 21, בעמ' 13 ש' 19 - 23). על אותו תיאור חזרה עדת התביעה מס' 4, גב' ענבל תימור. עדה זו עבדה גם היא באותו ערב שבו אירעה התאונה, ותיארה מצב ההצפה של הרצפה, במידה שהספיקה שהמזרונים יזוזו ותהיה סכנת החלקה על ריצפת הקרמיקה. אמנם עדה זו לא זכרה מקרים נוספים של הצפות ביוב, אך היא העידה שהרצפה נרטבת, והיו מונחים מזרני גומי, שטיחונים, כדי למנוע החלקה, אלא שהמזרנים הונחו במרחק אחד מהשני, וכי התופעה של רטיבות מים על הרצפה חוזרת על עצמה (ר' בעמ' 35 ש' 1 - 2). היא גם סיפרה, כי זכור לה לפחות מקרה אחד נוסף של מוזג שהחליק ונפל. (ר' בעמ' 34 ש' 1 - 2). ג. הבעלים של המסעדה, מר קשת גיא, הכחיש מכל וכל שהיתה אי-פעם הצפת מים באזור הבר, אם-כי לא הכחיש שקורה שנשפך מים או נוזל אחר במהלך העבודה על הרצפה. עד זה הוסיף, כי היה במסעדה באותו ערב, אך לא היה בשעת התאונה, עליה קבל דיווח ממנהל המשמרת. ד. מטעם הנתבעת העיד גם מר רונן להבי מי שהיה אחראי משמרת באותו ערב. עדותו תמכה דווקא בתביעת התובע, וכך ענה: "ת. לפי מיטב זכרוני, השטיחונים בבר היו מסודרים לא בצורה טובה כל כך, רביד דרך באחד הקטעים שלא היה בו שטיח, זה מה שאמרו לי, אני לא נכחתי במקום, הוא נאחז במשהו לא טוב ושפך על גופו מה שהחזיק, אני חושב שזה היה חלב." (ר' בעמ' 21 ש' 11 - 13). וכך העיד מר להבי בחקירתו הנגדית: "ש. האם אתה מסכים שאם כל הבר היה מכוסה בשטיחונים, מבחינת בטיחות, היה בטוח יותר? ת. לאו דוקא. ש. תסביר. ת. תלוי בסוג השטיחונים ובאיזו צורה. ש. כמו אלה שהיו במסעדה. ת. אז כן. (ר' בעמ' 30 ש' 16 - 22). גם מר להבי בנסותו להתחמק ממתן תשובה ישירה, גילה שככל הנראה היו במסעדה הצפות. כך ענה משנשאל ע"י ב"כ התובעת אם היו הצפות במסעדה: "ת. אני לא זוכר הצפות כלשהן ואני לא מכחיש לחלוטין. אולי היו הצפות כשלא הייתי או שהיו הצפות שאני לא יודע עליהן. ש. היו סתימות שנאלצם לפתוח עם זרנוקים. ת. לא שזכור לי." (ר' בעמ' 31 ש' 25 - 27, ובעמ' 32 ש' 1). להזכיר, אין המדובר בעובד סתם, אלא באחראי משמרת, אשר סביר להניח שהיה מקבל דיווח, ואף היה רואה במו עיניו, הצפות במסעדה. 3. א. אין חולק, כי התובע נפגע באותו ערב במהלך עבודתו אצל הנתבעת. לכך גם בעל המסעדה מסכים (ר' עדותו בעמ' 26 ש' 12 - 13). התובע הוכיח, כי לפחות באותו ערב היתה מידה מסויימת של רטיבות על הריצפה ולא משנה אם הגיעה כדי הצפה אם לאו, וכי בשל רטיבות הרצפה החליק ונפל כפי שנפל. חובתו של מעביד אינה מצטמצמת למתן הוראת בטיחות, כפי שהעיד עד ההגנה. הלכה פסוקה היא כי חובתו של המעביד הינה לנקוט באמצעי זהירות הולמים לנסיבות ולהרחיק סכנות אפשריות; אך חובתו גם לא לחשוף את עובדיו לסכנות מיותרות. ב. הוכח בפניי שאכן היתה במסעדת הנתבעת תופעה של הצפות מים חוזרות ונשנות. אוסיף מיד כי אף אם מדובר היה בהצפה חד-פעמית, לא היה בעובדה זו כשלעצמה כדי לפטור את הנתבעת מאחריות. עדותו של עד ההגנה, הבעלים של המסעדה, בענין זה, אינה אמינה ואינה מקובלת עלי והכחשתו הטוטלית באמרו שלא היתה אי-פעם הצפה במסעדה, אף היא פעלה לרעתו. לכך יש להוסיף, כי הוא לא נכח במסעדה בשעת האירוע. מר קשת ניסה להתחמק בהשיבו בסגנון של "מחוסר ידיעה" על שאלות ישירות שהופנו אליו; להמחשה אביא קטעים ממנה: "ש. מי היה אמור להזעיק את עובד הניקיון לבר במקרה של לכלוך על הרצפה. ת. בדר"כ או הברמן ישירות או אחראי משמרת, אם זו בעיה מעבר לקטנה. ש. מה זה מעבר לבעיה קטנה. ת. כמו במקרה הזה שבו נטען שהיתה הצפה, דבר שאני לא יודע עליו, אז זה דבר שחייב לעבור דרך אחראי משמרת." (ר' בעמ' 24 ש' 4 - 8). ועוד "ש. זה נכון שאחרי המקרה של התובע כפי שהעידה אחת המלצריות, הוספו שטיחונים? ת. לא שידוע לי. הבר היה מכוסה כולו. ש. בכל המסעדה הוספו? ת. קשה לי לענות אני לא זוכר. ש. האם אתה מסכים שאם יש מים על הרצפה והשטיחונים לא צמודים זה לזה - הם שטים, זזים? ת. ברמת העקרון זה אחד הדברים שבקשנו שיהיה תמיד יבש. אם אני אומר שבקשנו שיהיה יבש בגלל שהם יכולים לזוז..." (ר' בעמ' 25 ש' 16 - 23). ועוד "ש. היו לכם מקרים שניקיתם סתימות עם צינור מים? ת. לא שזכור לי." (ר' בעמ' 28 ש' 9 - 10). בהמשך עדותו בחקירתו הנגדית, מר קשת דווקא מודה שכן היו בעיות ונזילות בביוב ובשירותים של המסעדה (ר' בעמ' 26 ש' 25 - 26). ג. בניגוד למה שמנסים עדי ההגנה לתאר, תפקידו של התובע אינו רק לדאוג לנקיון הבר, (ר' עדות עד הגנה מס' 2 בעמ' 29 ש' 6), תפקידו היה גם לעבוד ולשרת לקוחות. בערב יום שישי היה לחץ עבודה, כך כולם העידו, ומן הסתם עובד נאמן וסביר היה דואג בראש ובראשונה ללקוחותיו בכדי להוציא את ההזמנות במהירות האפשרית. התובע עבד בתנאי לחץ באותו ערב, ואין זה סביר לצפות ממנו שידאג לייבש את רצפת הבר. כמו-כן עולה מהעדויות שנשמעו בפניי, ובפרט מעדויות עדי ההגנה, שאף אם לא היתה תופעה של הצפה, תופעה של רטיבות מתמדת בריצפת הבר היתה והיתה, ולא משנה לענייננו אם הגורם שלה הוא הצפות חוזרות ונשנות שמקורן מערכת האינסטלציה והביוב של המסעדה, או שמקורן באופי העבודה עצמו. מניעת החלקה של עובדי המסעדה הינה ברת השגה, אם ע"י כך שפועל נקיון יעקוב ויעמול באופן מתמיד, ובמיוחד בערבים לחוצים, בייבוש הריצפה, ואם ע"י התקנת משטחים מיוחדים, ללא מרווחים, שיש בהם כדי למנוע החלקה. סכנת החלקה על רצפה רטובה, הינה סכנה גלויה, וחובתו של המעביד שלא לחשוף את עובדיו לסכנה מעין זו. מה גם, כאמור לעיל, מניעת סכנה זו הינה אפשרית תוך השקעה ומאמץ סבירים בהחלט. הטענה, אף אם הוכחה, שבמסעדה אכן היו עובדי נקיון שתפקידם היה לדאוג לניקיון הרצפה, ולייבושה פן תירטב, אינה יכולה להושיע לנתבעת, כי הרי גם מחדלם-רשלנותם של עובדי הנקיון, מחייב את המעביד באחריות שילוחית, כך שאין בכך כדי לפטור את המעביד מחבותו ומחובותיו כלפי התובע. גם בבואי לבחון אם לחייב את התובע במידה של אשם תורם מצדו, לא מצאתי מקום לכך. הכלל הוא שלא בנקל יוטל אשם תורם על עובד בגין תאונת עבודה שאירעה לו תוך כדי ביצוע עבודתו. אין להטיל על עובד אשם תורם מקום שלא היה בהתנהגותו אשם מוסרי; והנטייה היא שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "האשם התורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (ר' ע"א 655/80 מפעלי קירור הצפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 3769/97 דהן שמעון ואח' נ' אביבה דני, תק', על' 99(3) עמ' 78). התובע לא רץ במהלך עבודתו, לא השתולל ולא קיפץ; הוא פשוט עבד והיה טרוד בעבודתו; במקרה כזה, וכנגד סכנת ההחלקה שארבה לו "מתחת לשטיח", ולאור התנהגותו הסבירה בהחלט, אינני רואה בו כמי שנושא באשם בולט לעין, ואף לו באשם פחות מזה. 4. עתה לשאלת גובה הפיצויים המגיעים לתובע: א. עיקר פגיעתו של התובע היה כוויות דרגה שניה, מפוזרות באזור זרוע ימין וגב. מיד לאחר התאונה הועבר לבי"ח רמב"ם שם טופל במשחות וחבישות (ר' ת/4, ת/6 - ת/11). התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, והתובע היה באי-כושר מוחלט מעבודתו משך חודש ימים, מיום התאונה עד 16/6/98 (ר' ת/1, ת/2, ת/3). כך תיאר התובע את כאביו וסבלו כתוצאה מהכוויה: "... הרגשתי את החולצה נכנסת לי לתוך העור, קרעתי מעלי את חולצת העבודה... רעדתי בכל הגוף, עם כאבי תופת, ... בשנייה הזאת אני מסתכל ורואה שחתיכות עור נופלות ממני." (ר' עדות התובע בעמ' 14 ש' 26 - 27, ובעמ' 15 ש' 1 - 3). התובע נאלץ להחליף תחבושות 3 פעמים ביום, אמו ואחותו הסיעו אותו למרפאת "לין" בחיפה, וכל פעם שהיו מסירים את התחבושות חתיכות עור היו נופלות והיה סובל מכאבי תופת. כך היה משך השבוע הראשון (ר' עדותו בעמ' 16 ש' 17 - 21). לטענתו הכאבים בעוצמה זו נמשכו כחודש וחצי. אח"כ המשיך להחליף תחבושות במרפאה שבמקום מגוריו. התובע הגיש מכתב המוסד לביטוח לאומי (ת/5) המפרט את התקופה שבגינה שולמו לו דמי פגיעה, וסכום דמי הפגיעה ששולמו לו. לפי ת/15, שולמו לתובע דמי פגיעה בסך של -.1,173 ₪, לתקופה מיום התאונה עד 16/6/98. בנוסף הגיש התובע תלושי שכר לחודשים 3/98, 4/98, ו - 5/98 (ר' ת/12, ת/13, ת/14). ב. חישוב הפיצויים המגיעים לתובע: (1) כאב וסבל: כאמור, התובע סבל מכוויות מדרגה שניה בזרועו ובגבו, מלווים עם כאבי תופת, נשירת עור, והחלפת תחבושות תכופות ומלוות עם כאבי תופת. אין ספק כי כוויה הינה מסוג הפגיעות המכאיבות ביותר ואם בכאב וסבל מדובר, הרי שהפיצויי צריך לבטא את עוצמת הכאב, על-כן, ובהתחשב גם בתקופה הממושכת בה היה התובע מטופל בתחבושות ומשחות, הנני קובע פיצויי בגין ראש נזק זה בסך של -. 20,000 ₪. (2) הפסד השתכרות לעבר: מקובלת עלי תקופת אי-כושר של חודש ימים, כפי שרופאיו של התובע אישרו לו, וכפי שהמוסד לביטוח לאומי הכיר. הפיצויים המגיעים לתובע בגין ראש נזק זה, לאחר הפחתת תשלומי ה - מ.ל.ל. וכשהם משוערכים להיום הנו -.480 ₪. מעבר לסכומים הנ"ל, יתר הוצאותיו של התובע מכוסים, ולכל הפחות אמורים להיות מכוסים, ע"י המוסד לביטוח לאומי, בהיות התאונה תאונת עבודה. התובע טען לפיצויים בגין פגיעה בהישגיו הלימודיים בעקבות התאונה. טענה זו איננה מבוססת, ולא מצאתי בה ממש. 6. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסכום של -.20,480 ₪, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של -.5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. קרמיקהסוגי אריחים (רצפה)נפילה