בקשה להבאת ראיה נוספת (תצהיר)

כללי 1. בקשת ערעור על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא יצחק שמעוני) בת.א. 19720/97, לאפשר למשיבה להביא ראייה נוספת בצורת תצהיר, שהוגש לאחר שהתיק העיקרי הוחזר לבית משפט קמא בעקבות ערעור שהוגש לבית משפט זה בעבר. רקע עובדתי 2. המשיבה (להלן גם - "התובעת") היא הבעלים של הנכס הידוע בשם "בית המהנדס", המצוי ברחוב הלל 35 בירושלים [גוש 30036, חלקה 127]. בנכס מצוי אולם אירועים (להלן - "המושכר"). המשיבה הגישה תביעה כנגד המבקש (להלן גם - "הנתבע"), ביום 26.10.97, בה עתרה לפנות את המבקש מן המושכר, אותו הוא מחזיק על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972. זכויות הדיירות המוגנת של המבקש נרכשו בתמורה לתשלום דמי מפתח למשיבה והתגבשו בחוזה שכירות שנכרת בשנת 1981 בין הצדדים, וזאת לאחר שבשנת 1979 הוסר הפיקוח על דמי השכירות המשולמים על ידי אולמות אירועים, כפי שנקבע בתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - שיעורי מכסימום והפחתות) (תיקון מס' 2), תשל"ט- 1979. רקע דיוני 3. ביום 8.10.98 החליט בית משפט קמא להיענות לבקשה של המשיבה, ולאפשר לה לתקן את כתב התביעה המקורי. בכתב התביעה המקורי, המשיבה ביקשה את פינוי המבקש מן המושכר בעילה של אי תשלום דמי השכירות עבור 4 חודשים, מיוני 1997 ועד אוקטובר 1997. בכתב התביעה המתוקן, הוסיפה המשיבה עילות פינוי נוספות: נטישת המבקש את המושכר; המבקש, ללא הסכמת המשיבה, שיתף אחרים במעמד של שוכרי המושכר, ועל פי כתב התביעה המתוקן הם צורפו כנתבעים 2 עד 4. 4. ביום 12.12.00 ניתן פסק דין לפינוי הנתבעים הנוספים. ביום 9.4.01 פסק בית משפט השלום (סגן הנשיא יצחק שמעוני) לטובת המשיבה, והורה למבקש לפנות את הנכס. בית משפט קמא, בפסק דינו, דחה את כל טענותיה של המשיבה מלבד זו הנוגעת לאי תשלום דמי השכירות. השופט שמעוני, סגן נשיא בית משפט השלום, התייחס בפסק דינו לכל אחת ואחת מהעילות שהועלו על ידי התובעת, ולגבי טענת אי תשלום דמי שכירות קבע (פסק דין מיום 9.4.01, עמ' 5): "משמיעת העדויות ועיון במסמכים שבתיק עולה, כי מאז חודש אוגוסט 1997 לא הועברו כל תשלומים על חשבון דמי השכירות לתובעת. בכתב התביעה המתוקן אומנם מתייחסת התובעת לדמי שכירות מחודש יוני 1997 ועד להגשת כתב התביעה, סכום המסתכם בסך של 40,950 ש"ח, ואולם ברור לכל, וגם הנתבע אינו חולק על כך, כי מאז ועד ליום הסיכומים חלפו כ-52 חודשים. דמי השכירות לתקופה מסתכמים בלמעלה מ- 400,000 ש"ח והנתבע אינו חולק על כך כי דמי השכירות לא שולמו ולא הועבר אף שקל אחד לתובעת... לא ירדתי לסוף דעתו של הנתבע ולשיקוליו המוטעים, הן בטענות שהעלה בכתב הגנתו בתצהיר וכן במהלך עדותו בפני, מדוע לא העביר לתובעת את דמי השכירות המשתלמים בגין המושכר..." 5. ביום 30.5.01 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין הנ"ל של בית משפט השלום מיום 9.4.01. ביום 15.11.01 קיבל בית המשפט המחוזי (בע"א 2235/01) את הערעור וביטל את פסק הדין אשר ניתן בערכאה הראשונה. בית המשפט מחוזי קבע כי המחלוקת היחידה אשר נשארת על כנה היא בשאלה של אי תשלום דמי השכירות. וכי נושא נוסף שבית משפט ידון ויכריע בו יהיה סעד מן הצדק, וזאת רק אם יקבע כי יש עילת פינוי. בית המשפט המחוזי ציטט את דברי בית משפט קמא אשר קבע "כי מאז חודש אוגוסט 1997 לא הועברו כל תשלומים על חשבון דמי השכירות לתובעת". בעקבות דברים אלה, נאמר על ידי בית המשפט (עמ' 20 לפסק הדין): "כי יש בממצא זה לכשעצמו כדי להשמיט לכאורה עילת פינוי, משנקבע בין הצדדים שרק אי תשלום העולה על שלושה חודשים ייחשב כהפרה. עם זאת בצדק טען עו"ד אונגר (ב"כ המשיבה, שם וכאן), כי בסעיף 16 לכתב ההגנה המתוקן קיימת הודאה על אי תשלום בתקופה ממושכת יותר. יתכן אפוא שמשיקולים אחרים יכולה להתקיים עילת פינוי ,הגם שהמדובר על תקופת הפרה קצרה. איננו מכריעים בנושא זה, שכן אנו סבורים שמן הראוי שערכאה דיונית תיזקק לנושא זה, ובכלל זאת לאפשרות שבהליכים לפניה חל שינוי חזית, בשל המפורט, למשל בעמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 16.2.01, בעיקר בנוגע לקבלת המסמך ת/3. הנה כי כן, עובדת קיומה של הפרה בענייננו טעונה בירור וליבון נוספים, ולא ניתן להידרש לנושא זה על פי הממצאים הקיימים,כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא...". בסיום פסק הדין, בחלק האופרטיבי (עמ' 3), נכתב: לנוכח כל האמור אנו קובעים, שפסק דינו של בית משפט קמא מתבטל, והדיון מוחזר אליו להשלמת דיון, לאחר שישמע את טענות הצדדים - בשאלה, האם מתקיימת עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות, או עילת פינוי אחרת שהוכחה להנחת דעתו על פי הראיות המצויות בתיק, וכן את אפשרות מתן סעד מן הצדק, אם ייקבע על ידו שקיימת עילת פינוי." 6. בתאריך 16.12.01 הוגשה על ידי המשיבה (התובעת), לבית משפט קמא, בקשה דחופה הנושאת בכותרת "בקשה דחופה לקבלת החלטה לעניין הגשת ראיות", בה התבקש בית המשפט "להורות למשיב (הנתבע; המבקש בתיק שלפנינו) להתייחס לבקשה זאת ואף להגיש כל תצהיר ו/או מסמך ו/או ראיה לעניין ביצוע תשלומים עבור שכר דירה בשנת 1997...והכל על מנת שבהתאם לכל החלטה שתתקבל לעניין זה בדיון, ניתן יהא לסיים את הדיון בו ביום...". בנימוקים לבקשה נכתב כי יש לאפשר למשיבה להציג ראיות חדשות, כדי שתוכל להוכיח כי לא נעשו לטובתה תשלומים עבור חודשים יולי ואוגוסט 1997, וכי תשלום האחרון שנעשה בחודש אוגוסט היה מיועד עבור החודשים לפני חודש יוני, ולא עבור החודשים יולי ואוגוסט כטענת הנתבע. לבקשה זו צורפה ראיה חדשה (נשוא בר"ע זו), בלא לבקש רשות מיוחדת לשם כך מבית משפט קמא. ראיה זו היא תצהיר של מנהלת החשבונות של התובעת, אשר אליו מצורפים כרטיסי הנהלת חשבונות וקבלות, שלטענת התובעת מוכיחים את טענתה שהנתבע לא שילם את דמי השכירות. בית משפט קמא הורה למבקש להגיב על בקשה זו בכתב, ובתגובתו התנגד המבקש לקבלת הראיה. בדיון אשר התנהל לפני בית משפט קמא (כבוד סגן הנשיא שמעוני) בתאריך 12.2.02, חזר המבקש על עמדתו לפיה יש לפסול את הראיה החדשה, אולם, בית משפט לא נענה לבקשה (ראה החלטה בעמודים 5-4). בית משפט קמא ציטט מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור את הקטע מעמ' 2 לפסק דין בו נאמר כי "הנה כי כן עובדת קיומה של הפרה בענייננו טעונה בירור וליבון נוספים, ולא ניתן להידרש לנושא זה על פי הממצאים הקיימים, כפי שנקבעו על ידי בית קמא" (קטע הסיום של פסק הדין של בית משפט שלערעור לא צוטט ולא הובא על ידי בית משפט קמא). ואז מוסיף בית משפט קמא, ומחליט: "על מנת להכריע בשאלות השנויות במחלוקת, אני נעתר לבקשה ומאפשר לב"כ התובעת להגיש ראיה נוספת מטעמה, בהתאם לבקשה שהוגשה". החלטה זו היא נשוא הבר"ע שלפנינו, אשר הצדדים הסכימו כי אדון בה כבערעור (ראה: סעיף 50 לבקשה; סעיף 1 לתשובת המשיבה; סעיף 1 לתגובת המבקש). טענות המבקש 8. המשיבה הגישה ראיה חדשה בלא ליטול רשות לשם כך מבית המשפט. בית המשפט הביע את מורת רוחו ביחס להגשת ראיה ב"דלת האחורית", כפי שקבע השופט מלץ בע"א 442/88 ארגון קניות של משקי חירות נ' תנובה בע"מ, פ"ד מד (2) 666, כאשר הגישו ראיות חדשות בצירוף לסיכומים, והעיר כי מדובר בנוהג נפסד. 9. המשיבה צירפה את הראיה החדשה, לבקשה אחרת שלה, בלא שצירפה לה כל תצהיר תומך, אשר בו מסרה את העובדות מכוחן היא מבקשת כי יותר לה להגיש ראיה נוספת בשלב כה מאוחר של ההליך. המצהירה - וכן המשיבה - לא סיפקו כל הסבר לשאלה מדוע לא הובאה העדות בשלב הבאת הראיות במשפט, מדוע לא התבקשה הבאת הראיה - אם זו התגלתה כראיה חדשה ומכריעה - מיד לאחר הסיכומים, ומדוע לא עשתה כן בשלב הגשת הערעור. לטענת המבקש, דרך זו אשר המשיבה בחרה להציג את הראיה מהווה חוסר תום לב, שכן ידעה כי לא תוכל להציג את הראיה בדרך אחרת. 10. המבקש בטענותיו מתבסס על תקנות 149, 168 ו- 143 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד - 1984. 11. לגופו של עניין טוען המבקש כי הדיון לא הוחזר לבית משפט קמא בכדי לאפשר למשיבה לבצע "מקצה שיפורים". לטענת המבקש, ב"כ המשיבה חזר וטען בפני בית משפט השלום ולאחר מכן אף בערכאת הערעור כי המשיבה לא הביאה את ראיותיה כדין וכי לא הביאה את העדים הנכונים. המשיבה הייתה יכולה להביא עדים שהיו מועילים לדיון ואף מביאים לכיוון חקירה שונה, אולם היא נמנעה מכך במכוון. לדברי המבקש, בית המשפט המחוזי קבע כי הדיון צריך להתנהל לפי הראיות המצויות בתיק ולא על פי אלה שהמשיבה הייתה צריכה להביא ולא הביאה. 12. בנוגע לפרשנות החלטת בית המשפט המחוזי - חולק המבקש על דרך הפרשנות אשר מובאת על ידי המשיבה, לפיה יש לעשות הפרדה בדברי בית המשפט המחוזי, כך שיש לבחון אחד מן השניים: (1) האם מתקיימת עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות; או (2) עילת פינוי אחרת שהוכחה להנחת דעתו של בית משפט קמא, על פי הראיות המצויות בתיק. אף אם פרשנות זו של המשיבה נכונה, הרי שאין בה כדי להצדיק את הבאת הראיה החדשה מטעמה, ראיה שלא מצויה בתיק, או להתחיל את ההליך מחדש. 13. לדעת המבקש, פרשנות המשיבה איננה סבירה. בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לבית משפט קמא "להשלמת הדיון לאחר שישמע את טענות הצדדים", ולא לצורך גביית ראיות. בית משפט קמא התבקש על ידי בית משפט שלערעור לבחון אם נעשה שינוי חזית ועל רקע קביעה זו נאמר כי "עובדת קיומה של הפרה בענייננו טעונה בירור וליבון נוספים, ולא ניתן להידרש לנושא על פי הממצאים הקיימים". בירור וליבון וקביעת ממצאים אינם כוללים בתוכם גביית ראיות, שהרי ממצאים נקבעים לפי חומר הראיות אשר כבר מצוי בידי בית המשפט. 14. לאחר שיקבע אם נעשה שינוי חזית, הוטל על בית משפט קמא לקבוע מה ההכרעה העובדתית הנובעת ממנה. בנוסף לכך, אם ימצא בית משפט קמא כי אכן קיימת עילת פינוי, כי אז עליו לבחון את שאלת הסעד מן הצדק. 15. המבקש טוען כי "אין הוא יכול להשתחרר מהתחושה, כי הרקע להחלטה של בית המשפט קמא הוא אי הנחת של כבוד סגן הנשיא מפסק הדין של ערכאת הערעור" (סעיף 38 לבר"ע). לטענת המבקש, בית משפט קמא, לאורך הדיון, הביע את מורת רוחו מהחלטת בית המשפט המחוזי. לדעת המבקש בית משפט קמא הגיע להחלטה בלא ששקל את הדברים באופן יסודי ובוודאי שלא סמך את החלטתו על הנמקות שיש בהן בחינה של טענות המבקש. לטענת המבקש, כאשר העיר לשופט כי אולי יש בכוונתו להגיש ערעור על החלטה זו, הטיח בו השופט כי הוא מנסה להלך אימים על בית המשפט (סעיף 39 לבר"ע). טענות המשיבה 16. לגבי הטענה האחרונה של המבקש, כפי שהובאה בפיסקה 15 לעיל, המשיבה עונה כי טענות מן הסוג הזה יכולות להוות בסיס לפסילת שופט, אך אינן, בסיס לערעור או לרשות ערעור.בכל אופן, מדובר בטענות עובדתיות של המבקש, שלא ניתן להתייחס אליהם כל עוד אין להם ביטוי בפרוטוקול. לצורך תיקון פרוטוקול, יש להגיש בקשה נפרדת מפורטת ומפורשת. המבקש אינו רשאי להציג פרוטוקול "חדש", רק לצורך הגשת ערעור. כבר עתה אומר כי מקבל אני את טענת המשיבה בעניין זה; לא היה מקום מצד המבקש להעלות טענה זו בבקשה. אתייחס לכך גם בסיום פסק הדין, עת אדון בעניין ההוצאות (ראה פיסקה 42 להלן). 17. לדעת המשיבה, אין כל טעם בבקשה זו, שכן המבקש יוכל, באם ירצה בכך, להגיש ערעור על פסק הדין, ואין כל ביטחון כי המבקש אכן יזדקק לה. 18. המשיב מסכים לטענת המבקש כי המבחן לקבלת בקשת רשות ערעור בהליך ביניים הוא אם ייגרם נזק למתדיין הרבה מעבר ליכולת לתקנו בשלב הערעור על פסק הדין כולו. אולם, לטענתו, המערער לא הסביר מדוע לא יוכל לערער על החלטה זאת במסגרת הערעור על התיק העיקרי, אם אכן יזדקק לכך. הטענה כאילו קבלת התצהיר תגרום לכך שיהיה צורך לשמוע את התיק מחדש אינה אלא "הבל" לטענת המשיב, שכן מדובר בנקודה עובדתית קטנה ופשוטה. 19. לטענת המשיב, בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על העובדה שאין מחלוקת כי לא שולמו דמי שכירות במשך שנים ארוכות. כמו-כן קבע בית משפט קמא כי הפסקת ביצוע התשלומים עבור השכירות היתה מאז חודש אוגוסט 1997. 20. בית המשפט המחוזי החליט להחזיר את התיק לבית המשפט קמא כדי שזה, האחרון, יקבע ממצאים בשתי שאלות - האחת, עבור אלו חודשים לא שולם שכר דירה, והשניה, אם היה או לא היה שינוי חזית מוסכם בעניין זה. 21. המשיב מפרש את דברי בית משפט המחוזי כך: ככל שמדובר בעילת פינוי אחרת אזי יש להיזקק "לראיות המצויות בתיק" ואילו לגבי השאלה העובדתית בדבר משך הזמן שבו לא שולמו דמי השכירות "אין אפשרות להידרש אליה לפי הממצאים הקיימים". ממצאים אינם מסקנות משפטיות מן החומר, אלא ממצאים עובדתיים. 22. צירוף התצהיר לא נעשה בדרך של "הגנבה". 23. טענת המערער כי יש להוסיף תצהיר כתמיכה לבקשה אינה טענה נכונה, שכן לא היה נחוץ כל תצהיר. לא נטענו בבקשה כל עובדות מעבר למה שנפסק על ידי בית המשפט שלערעור ובית משפט קמא. פסקי דין אלו הנם בידיעה שיפוטית ולא נדרש תצהיר לאימותה של כל עובדה אחרת. 24. בנוגע להוצאות הרבות, טוען המשיב כי דווקא הבקשות הרבות והארכניות של המערער הן שגרמו להימשכות ההליך. דיון 25. שתי שאלות עומדות לפנינו: הראשונה, מהו הפירוש הנכון של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 2235/01, שבו הורה להחזיר את התיק לבית משפט קמא; השניה, האם החלטת בית משפט קמא מיום 12.2.02, נשוא בר"ע זו, חורגת מסדרי הדין האזרחי ופוגעת בזכויות הדיוניות של מי מהצדדים, והכל, במסגרת סמכותו של בית משפט קמא כפי שנקבעה בע"א 2235/01 הנ"ל. נתחיל בנושא השני, בו יוצגו העקרונות, ועל בסיסם ולאורם נבדוק את פסק הדין בע"א 2235/01 ויישומו על ידי בית משפט קמא. 26. מקובלנו כי "מטרתן של תקנות סדרי הדין האזרחי היא להבטיח ניהול משפט בצורה יעילה ולמנוע סחבת ובזבוז זמן שיפוטי מיותרים, אולם כל זאת תוך שמירה על זכותם של כל הצדדים למשפט להביא את ראיותיהם ואת טיעוניהם בפני בית המשפט בצורה נאותה ומלאה" ( ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ -חברה לבניין בע"מ נ' סתם, פ"ד מב(1) 541, בעמ' 545, בין האותיות א - ב ). 27. מובן מאליו שמטרות אלו אינן יכולות לפגוע במטרה העיקרית של בית המשפט, שהיא עשיית צדק וחיפוש אחר האמת, וזאת תוך שמירה על זכויות המתדיינים. "הצדק הדיוני מחייב קיומם של כללי הצדק הטבעי , שעניינם מתן הזדמנות לכל בעל דין להשמיע טענותיו" (בג"צ 3914/92 לאה לב ואח' נ' בית הדין האזורי בתל-אביב-יפו ואח', פ"ד מח(2) 491, בעמ' 502, מול האות ב). 28. תקנות הסדר האזרחי מגלמות בתוכן את הדרך היעילה ביותר להגשמת זכויותיהם של בעלי הדין והאיזון בין האינטרסים המתחרים של בעלי הדין בהתחשב במשקלם הסגולי של אינטרסים אלו. "מטרת סדרי הדין הקבועים בחוקים ובתקנות היא - שכל צד יביא את טענותיו בסדר מסוים ובאופן מסוים, כדי שיריבו יוכל להתגונן כראוי" (המ' 797/72 מלון מלכת שבא בע"מ נ' כרמל, פ"ד כז(1), 255, בעמ' 257 בין האותיות ג - ד; וראה גם: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג - 2003), עמ' 2). 29. קיימות שתי מגמות בתפיסת התקנות ומטרתן: מגמת היציבות, אשר מקנה לתקנות מעמד רם, והרואה חשיבות ביציבות ודורשת עמידה בתקנות על כל דקדוקיהן. לפי אסכולה זו, ניתן לסטות מ"דרך הישר" רק במקרים העלולים לגרום לעיוות דין ולא כדבר שבשגרה, שאם לא כן יש חשש שמא יתייחסו אל התקנות בזלזול (ע"א 430/74 בסמן נ' גזית תכנון שירותי אדריכלים בע"מ, כט (1) 228, וראה גם: גורן, שם עמ' 3). לעומת זאת קיימת גישה נוספת "הרואה בסדרי הדין מכשיר פרוצדורלי לגילוי האמת ולעשיית הצדק בין הצדדים. זו מחייבת פתיחה של ההליך לגמישות רבה בהתאם לרוח התקופה" (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מט(2)102, בעמ' 115, מול האות א, דברי הנשיא שמגר, בהתבסס על מאמרו של הנשיא לנדוי המוזכר שם; וראה גם: גורן,שם, עמ' 2). גישה זו מתאימה לאסכולה המייצגת עמדה ליברלית ומקילה, לפיה על בית המשפט לפתוח את שעריו לרווחה, ככל האפשר, לרבות לצורך תיקון תקלות או שגיאות דיוניות . 30. מקובלת עליי הגישה המקילה, אך כאשר תמיד יש לזכור כי סדרי הדין האזרחי נועדו לשמור על מהלך התקין של הדיון ומכאן על הצדק, שכן אי עמידה בסדרי הדין עלולה להפריע לגלגלי הצדק לפעול. וכך נאמר ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף מרדכי, פד"י נה (3) 730, עמ' 732: "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד". אולם, סדרי הדין לא נועדו למנוע מבעל דין להביא את עניינו בפני בית המשפט, כלומר לקבל את יומו בבית המשפט. 31. כאן צריך לבדוק האם היה מקום להביא את התצהיר בשלב זה של ההליכים והאם יש בכך משום פגיעה מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של המבקש. 32. תקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, קובעת : "לא הכריע בית המשפט בערכאה הקודמת בפלוגתא פלונית או שאלה של עובדה, והיא נראית לבית המשפט שלערעור כמהותית למתן החלטה נכונה במשפט לגופו של עניין, רשאי בית המשפט שלערעור לנסח פלוגתות או שאלות ולהעבירן לדיון לבית המשפט בערכאה הקודמת, ובמקרה זה יורה לאותו בית משפט לקבל את הראיות הנוספות הדרושות; בית המשפט בערכאה הקודמת ידון בפלוגתות או בשאלות ויחזיר את חומר הראיות, בצירוף ממצאיו ונימוקיהם, לבית משפט שלערעור." בקשת רשות ערעור זו תוכרע על בסיס הפרשנות הראויה של פסק דינו של בית משפט שלערעור (פסק הדין בע"א 2235/01 הנ"ל, כפי שצוטט לעיל בפיסקה 5). הבסיס לפרשנות היא לשון פסק הדין של בית משפט שלערעור ותקנה 455, המהווה את מקור הסמכות של בית משפט שלערעור להחזיר את התיק לבית משפט קמא. 33. בית משפט שלערעור קבע כי קיימת סתירה בין קביעת בית משפט קמא כי כספי השכירות לא הועברו לתובעת (המשיבה) מאז חודש אוגוסט 1997, ואילו בסעיף 6 לכתב ההגנה קיימת הודאה מפורשת על אי תשלום בתקופה ממושכת יותר. 34. בית משפט שלערעור ציין כי "עובדת קיומה של הפרה בענייננו טעונה בירור וליבון נוספים, ולא ניתן להידרש לנושא זה על פי הממצאים הקיימים, כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא" (עמ' 2 לפסק הדין). בחלק האופרטיבי קבע בית משפט שלערעור כי "הדיון מוחזר אליו להשלמת דיון - לאחר שישמע את טענות הצדדים - בשאלה, האם מתקיימת עילת פינוי בשל אי -תשלום דמי שכירות, או עילת פינוי אחרת שהוכחה להנחת דעתו על פי הראיות המצויות בתיק..."(עמ' 3 לפסק הדין; ההדגשה לא במקור). 35. חזקה על ב"כ המשיבה כי קרא בעיון את פסק דינו הנ"ל של בית משפט שלערעור. אם היה סבור ב"כ המשיבה כי זכויותיה הדיוניות של המשיבה קופחו בכך שבהחזרת התיק לבית משפט קמא נמנעה ממנה האפשרות להגיש תצהירים נוספים, כי אז היה עליו להגיש בר"ע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט העליון. משלא עשה כן, ומשחלף המועד להגשת אותה בקשה לבית משפט העליון, הפך פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל לפסק דין חלוט, במובן זה שכל ערכאה שיפוטית חייבת לפעול על פיו ואינה רשאית לסטות ממנו. 36. בית משפט שלערעור בהחזירו את התיק לבית משפט קמא לדיון מחדש בשאלה מה התאריך המדוייק בו הופסק תשלום דמי השכירות, לא התכוון לפתוח את ההליך מחדש על ידי הצגת ראיות חדשות מטעם הצדדים, אלא ביקש כי בית משפט קמא ישוב לבחון את הממצאים אשר נקבעו על ידיו, וזאת על פי הראיות המצויות בתיק עצמו. בית משפט קמא כפוף להחלטות בית משפט שלערעור ואינו רשאי לסטות מהן. נוסיף ונאמר כי בית משפט קמא, כאשר נתן את פסק דינו ביום 10.4.01, סיים את מלאכתו ונעדר סמכות לעסוק יותר בתיק זה. סמכותו התעוררה מחדש רק לאחר שבית משפט שלערעור החזיר לו את התיק לאותה השלמה, הכל על פי הגבולות שהותוו בתקנה 455 שצוטטה לעיל (פיסקה 32). 37. אם היה מורה בית משפט שלערעור לבית משפט קמא לקבל ראיות נוספות, בית משפט קמא היה רשאי לחייב לעשות כן, כנאמר במציעתא של תקנה 455. ברם, אם בית משפט שלערעור מחזיר את התיק לערכאה הדיונית רק לצורך שמיעת הצדדים, על פי הראיות בתיק, אין בית משפט קמא מוסמך לגבות ולקבל ראיות חדשות. כל עיסוק של בית משפט קמא באותו תיק, מעבר להנחיות בית משפט שלערעור תיחשב כחריגה מסמכות. 38. משהגענו למסקנה הפרשנית כי בית משפט שלערעור הורה להחזיר את התיק לבית משפט קמא רק כדי לקבוע ממצאים על פי הראיות הקיימות ביחס לאי תשלום דמי השכירות (וכן להכריע בשאלת הסעד מן הצדק אם יקבע כי קיימת עילת פינוי), אין מנוס מלפסוק כי דין הערעור להתקבל, שכן הגשת התצהיר מטעם המשיבה מהווה סטייה וחריגה מהוראות בית משפט שלערעור. 39. למרות גישתנו העקרונית בדבר הגמישות ביישום סדרי הדין האזרחי, לא ניתן לבצע "מקצה שיפורים" בהליך בו הוחזר הדיון לבית משפט קמא. 40. לבית משפט שלערעור הייתה הסמכות לקבוע כי ראיות נוספות יוגשו לבית המשפט בשלב הערעור (תקנה 456), אך הוא לא עשה כן. בית משפט שלערעור הורה לבחון מחדש את הסוגייה על פי הראיות המצויות בתיק עצמו. בשלב זה של הדיון, הוספת ראיה חדשה בצורה בה היא נעשתה על ידי המשיבה, אינה מותרת. 41. הצדדים טענו, זה בכה וזה בכה, ביחס לשאלה האם ראוי להביא את שאלת הגשת התצהיר בפני בית המשפט המחוזי במסגרת בקשת רשות ערעור, תוך ההליכים בבית משפט השלום, או שמא ראוי להמתין עד לתוצאות הדיון בבית משפט השלום, והעניין יתברר במסגרת ערעור בזכות על פסק דינו של בית משפט השלום. בעניין זה נראית לי עמדת המבקש (סעיפים 4 - 3 לתגובתו), כי עדיף שהנושא יוכרע עתה, מאשר לקיים הליך בבית משפט שלום ולאחריו ערעור, שתוצאותיו עלולות להיות החזרת התיק פעם שניה לבית משפט קמא. הצורך בסיום ההתדיינות משותף לשני הצדדים, ומשקף גם את טובת הציבור, לפיה זמן שיפוטי ייחסך. לפיכך, מן הראוי להכריע בבר"ע זו עתה, וכך לחסוך התדיינות נוספת. 42. ברגיל, מן הראוי היה לזכות את המבקש בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד, כי תוצאות בר"ע זו מהוות, מבחינתו, זכייה בדינו. ברם, בשל הדברים שכתב המבקש בסעיפים 38 ו- 39 לבקשת רשות הערעור, החלטתי כי כל צד ישא בהוצאותיו. בימים אלו ממש נתקלנו בתופעה דומה ואמרנו את הדברים הבאים (ע"מ 575/03 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית; פסק הדין ניתן ביום כג' חשון תשס"ד (18.1.03) על ידי השופטים מ' גל, מ' דרורי, וי' שפירא): "הניסוח של כתב הערעור מכוון, פעמים מספר, אל השופט שישב בערכאה הראשונה, כאשר צורות הביטוי כלפיו פוגעות ונושאות אופי אישי. כל צד זכאי כמובן להגיש ערעור ולהתמודד עם פסק הדין של הערכאה הראשונה לגופו, אך את חיצי הביקורת יש להפנות אל גוף פסק הדין ולא אל כותבו... השופט מכריע במחלוקת בין הצדדים שלפניו. הוא אינו צד ואינו בעל דין בה... ודוק: משל עצמו אין לשופט דבר... מן הראוי שנושא זה - אשר לצערנו חוזר ונשנה בערעורים לערכאות שונות - יזכה לתשומת לב ולהנחיות מתאימות, לבל יתרופפו הכללים עליהם נסמכת מערכת היחסים בין ערכאות השיפוט לבין המתדיינים לפניהם ונציגיהם" בענייננו, הניסוח של סעיפים 38 ו- 39 לבר"ע הוא דוגמא בולטת לכך כי חיצי הביקורת הופנו לכותב פסק הדין ולא לגוף פסק הדין. יתרה מזו, למבקש ניתנה הזדמנות לחזור בו מדברים אלו, אך בתגובתו לתשובת המשיבה, שב והעלה ב"כ המבקש טענות כנגד השופט בבית משפט קמא, תוך שהוא מציין כי אינו יכול להתעלם מאותן התרחשויות באולם בית משפט קמא (שאין להם ביטוי בפרוטוקול), והוסיף: "בל יושתק המבקש מלשטוח טרונייתו זו" (סעיף 21 לתגובה). בעל דין שנוהג כך, אין ראוי שיזכה לחיוב הוצאות ושכ"ט עו"ד, גם אם הצליח בערעור. היה מקום אפילו לשקול לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אך הסתפקתי בכך שקבעתי כי לא יזכה בהוצאות. 43. התוצאה היא: א. הערעור מתקבל. ב. התצהיר הנוסף שהוגש על ידי המשיבה - יוצא מתיק בית המשפט ויוחזר למשיבה. ג. כל צד יישא בהוצאותיו. ד. הפיקדון שהפקיד המבקש בסך 1500 ₪ ביום 7.4.02 - יוחזר למבקש, על פירותיו, על ידי הגזברות. 44. המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לבאי כוח הצדדים. ניתן היום א' בכסלו, תשס"ד (26 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים. משה דרורי, שופט הוספת ראיותמסמכים