כללי 1. בפני תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975.   2. התובע, יליד 1963, עורך-דין במקצועו, נפגע בתאונת דרכים ביום 5.7.95, בשעה שהיה בדרכו ממקום עבודתו לביתו, כאשר משאית פגעה במכונית בה נהג. מונו ארבעה מומחים רפואיים: בתחום הנוירולוגי, האורטופדי, פה ולסת ואף אוזן גרון, אשר קבעו כי לתובע נגרמה נכות צמיתה בשיעור כולל של % 30.36. לפי הסכמה שבין ב"כ הצדדים שאליה אתייחס בהמשך, לגבי הנכות הצווארית והנכות הפלסטית, יש לראות בתובע כבעל נכות צמיתה בעקבות התאונה בשיעור של 28.43% ( ו-33.84% לצורכי כאב וסבל בלבד). הנכות הנוירולוגית 3. בחוות דעת נוירולוגית שנערכה על-ידי ד"ר יעקב ורדי, נקבעו לתובע 5% נכות צמיתה בהתאם לסעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן: תקנות המל"ל או התקנות) המתייחס להפרעות פסיכונירוטיות. זאת לאחר שבבדיקת התובע התגלה ממצא קוגנטבי המשקף "ליקוי ברמה הורגנית ופגימה תיפקודית נמשכת", כתוצאה מהחבלה בראש התובע ומזעזוע המוח שעבר, המתבטא ב"ירידה קלה במטלות הדורשות WORKING MEMORY". ד"ר ורדי גם התיחס לתסמונת אחרי זעזוע מוח המתבטא בתגובה דכאונית וקבע כי "…גם במקרהו של עו"ד כספי, לא נשללה העלילות של מצב דכאוני, תגובתי, ממושך, כרקע או כגורם לקיפוח הקוגניטיבי הפרונטלי." (עמ' 2 לחוות דעתו השניה)   4. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו שאין להחשיב נכות זו כנכות צמיתה אלא כנכות זמנית בלבד. הוא מסתמך בטענתו זו על הדו"ח הנוירופסיכולוגי שנערך לתובע לבקשתו של ד"ר ורדי על-ידי הנוירופסיכולוג ד"ר זלוטוגורסקי. בדו"ח, קובע ד"ר זלוטוגורסקי כי הליקויים שמצא יעברו עם הזמן. אינני מקבל את הטענה. ד"ר ורדי היה מודע לקביעתו של ד"ר זלוטוגורסקי בדבר הזמניות של הנכות ובכל זאת קבע, בחוות דעתו הראשונה, שהנכות נותרה ותשאר לצמיתות. ד"ר ורדי גם הסביר בעדותו שמלבד הממצא הנוירופסיכולוגי שגילה ד"ר זלוטוגורסקי, מצא ד"ר ורדי, ממצא אורגני, ברמה הרקמתית המוחית, אשר השלים את הממצא הנוירופסיכולוגי. אותו ממצא אורגני נמצא בבדיקות שערך ד"ר ורדי לקראת חוות דעתו השניה, אשר נערכה כשנה וחצי אחרי הדו"ח הנוירופסיכולוגי וכארבע שנים אחרי התאונה. בהסתמך על ספרות שציטט בחוות דעתו השניה, הגיע ד"ר ורדי למסקנה, ברמת סבירות גבוהה, שהנכות לא תחלוף. 5. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי התובע לא התיחס לנכות הנוירולוגית שהוא טוען לה כאשר הופיע בפני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח הלאומי. התובע בעדותו משיב לטענה זו באומרו כי לא הוא שרשם את הפרוטוקול של הועדה לגבי התלונות שמסר והוא גם אינו חתום על הפרוטוקול. לכן, הוא איננו אחראי למה שרשום בו. התובע הוסיף כי בכל מקרה, הוא שטח את כל תלונותיו בפני כל רשות מוסמכת שבפניה היה צריך להופיע. עדותו של התובע בענין זה לא נסתרה. למרות שניתנה לב"כ הנתבעת הזדמנות להגיש את הפרוטוקולים של הועדה הרפואית של המל"ל במסגרת תעודת עובד ציבור כדי להפריך את טענותיו של התובע (עמ' 19 ש' 13-14), הוא נמנע מלעשות זאת. התרשמתי שהתובע לא ניסה להפריז בתיאור תלונותיו (ראה, לדוגמא, בעמ' 20 ש' 2 ואילך), דבר שמחזק את מהימנותו ככלל. לכן, גם אילו היה מוגש בפני פרוטוקול של הועדה הרפואית ללא התיחסות לבעיה הנוירולוגית, אינני מאמין שהתובע לא חשף במתכוון בפני הועדה את בעיותיו הנוירולוגיות, או שלא סיפר עליהן משום שאין לו בעיות בתחום הזה שמהן הוא סובל. 6. ב"כ הנתבעת ממשיך וטוען כי התובע השתהה בהגשת ערר על קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לאחר שהוועדה קבעה לו 0% נכות, וכי מלכתחילה, לא הציג בפני הועדה הרפואית את חוות הדעת של המומחים שמונו בתיק הנדון המעידות על קיומן של נכויות. בדבריו, התכוון ב"כ הנתבעת לכך שהתובע מבקש להפרע עבור נזקיו מהנתבעת בלבד ולכן לא פעל די למען אפשרות קבלת פיצוי מהמל"ל. כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 24.10.00, הדיון בטענה מתייתר משום שהתובע הגיש לבסוף את חוות דעת המומחים שניתנו בתיק הנדון לועדת הערר. ועדת הערר קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 14.6%. אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת שהנזק כבר נגרם כאשר לא הוגשו חוות הדעת לועדה הרפואית הראשונה. חזקה על ועדת הערר שהביאה בחשבון את כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות קביעות המומחים בתיק שבפנינו.   הנכות האורטופדית 7. בתחום האורטופדי ניתנה חוות דעת על-ידי ד"ר אורי פרנקל אשר קבע לתובע שלוש נכויות צמיתות כדלקמן: א. הגבלה קלה מאד בע"ש הצווארי עם הפרעה בתחושה בגפה השמאלית העליונה שבגינן קבע 10% נכות בגין הפגיעה בע"ש צווארי בהתאם לסעיף 37 (5) א לתקנות המל"ל. ב. הגבלה בתנועה במרפק שמאל ורגישות מינימלית במרפק שמאל שבגינן קבע 5% לפי סעיף 41 (5) א+ב לתקנות. ג. נפיחות קלה ורגישות מקומית קלה בירך שמאל שבגינן קבע 5% לפי סעיף 35 (1) א+ב . ביום 19.11.00, ניתן תוקף של החלטה להסדר שבין הצדדים לפיו תופחת 2.5% מהנכות שנקבעה לעמוד השדרה הצווארי, כך שהיא תעמוד על 7.5%. אף על פי כן, מוסכם כי לצורך חישוב ראש הנזק של כאב וסבל בלבד, היה שיעור הנכות בצוואר על סך 10%. סך הכל הנכות האורטופדית, אם כן, היא בשיעור של 16.52% (18.78% לצורך כאב וסבל).   הנכות בתחום א.א.ג. 8. ד"ר גורביץ, אשר מונה כמומחה בתחום אף אוזן גרון, קבע כי התובע סובל מליקוי אסטטי קל באפו ומקושי קל עד בינוני בנשימה, לאחר שנפגע באפו ונגרם לו שבר בעצם האף. לתובע נקבעה נכות של 5% בשל הליקוי האסטטי בהתאם לסעיף 75 (2) בין א ל- ב, בהתייחס לסטיה במחיצת האף, ו- 5% נכות לצמיתות בשל ליקוי נשימתי בדרגה קלה עד בינונית בהתאם לסעיף 69 (1) בין א ל - ב.   פגיעות אחרות 9. בבדיקת מומחית פה ולסת ד"ר הרמתי, לא נקבעה נכות לתובע כתוצאה מהפגיעה בשיניו במהלך התאונה. המומחית קבעה עלויות לטיפול בשיניים שניזוקו.   10. הצדדים הסכימו כי נגרמה לתובע 5% נכות צמיתה בתחום הכירורגיה הפלסטית בגין צלקות, המשפיעה על ראש הנזק של כאב וסבל בלבד. ההשלכות התפקודיות 11. בתצהיר עדות ראשית שהגיש, פירט התובע כיצד משפיעה התאונה ותוצאותיה על מהלך חייו. לטענתו, הוא סובל מקשיים מוטוריים ניכרים, חולשה ביד שמאל, כאבים והגבלת תנועה בצוואר בגב התחתון ובאגן שמאל. כמו כן, סובל התובע מקשיי ריכוז וקליטה שגורמים להפרעה של ממש במהלך עבודתו כעורך דין ואף מחוץ לשעות עבודתו. התובע גם סובל מקשיי נשימה בשל הנכות בתחום האף-אוזן-גרון, מכאבים באף ומעייפות מתמדת בשל קשיי שינה. 12. עיקר תביעתו של התובע היה דרישתו לקבלת פיצוי בשל אובדן השתכרות, ובמיוחד אובדן השתכרות בעתיד. אלו העובדות שעליהן הצהיר התובע בתמיכה לדרישתו זו: החל מחודש מאי 1993, עבד התובע כעו"ד שכיר במשרד עורכי הדין רפאל - רבינוביץ' - מהולל ושות' (להלן: משרד עוה"ד) התובע החל את עבודתו במשרד כמתמחה כבר בשנת 1991. עיקר עיסוקו של התובע נגע לניירות ערך ולהכנת תשקיפים . התובע העיד כי נהג לעבוד במשך שעות רבות לרבות בימי שישי ובשבתות. בעקבות התאונה שארעה בחודש יולי 1995, נעדר התובע מהעבודה במשך חודשיים וחצי. לאחר מכן, חזר התובע לעבוד במשרד אך השפעות התאונה נתנו את אותותיהן. התובע עזב את המשרד בחודש יולי 1997, שנתיים לאחר התאונה, כיון שחש שאינו יכול להמשיך לבצע את עבודתו ברמה גבוהה כבעבר ולהשקיע את שעות העבודה שהיו מצופות ממנו במשרד. לאחר שעזב את המשרד, החל התובע לעבוד מביתו כעורך דין עצמאי.   13. עדותו של התובע בהקשר זה נתמכה בעדותו של עו"ד אורי סודרי, אשר עבד יחד עם התובע במשרד עוה"ד משנת 1992 ועד שהתובע עזב את המשרד. עו"ד סודרי הפך להיות שותף זוטר במשרד בשנת 1997. בתצהירו, סיפר עו"ד סודרי כיצד הוא והתובע התקדמו ביחד במשרד, בתקופת התמחותם וכעורכי דין צעירים. עדותו תמכה בעדותו של התובע, הן לגבי שעות העבודה שנהג לעבוד לפני התאונה, הן לגבי טיבן של המטלות שהוטלו על התובע במשרד והן לגבי השינוי לרעה בתפקודו של התובע כעורך-דין במשרד, לרבות קיצור שעות עבודתו של התובע, שחל לאחר התאונה. עדותו של עו"ד סודרי היתה מהימנה עלי. למרות ההיכרות שלו עם התובע במהלך השנים שבהן עבדו יחד במשרד, לא התרשמתי כי מדובר בעדות מגמתית. טענה שכזו גם לא הועלתה על ידי ב"כ הנתבעת בסיכומיו.   14. בין עדותו של התובע לבין עדותו של עו"ד סודרי נמצאה סתירה בכל הקשור ל"גרף שעות עבודה לפי עובדים" שהונפק על-ידי משרד עוה"ד, המעיד על מספר שעות העבודה שהתובע עבד בכל אחד מחודשי עבודתו במשרד. לפי אותו גרף, לפני התאונה, עבד התובע בממוצע 8.5 שעות ליום, לעומת עדותו לפיה הוא עבד 14 - 16 שעות ליום. התובע העיד שהגרף משקף רק את שעות עבודתו שלגביהן חייב המשרד את לקוחותיו, ואינו משקף באופן מלא את שעות העבודה שעבד בפועל במשרד. לעומתו, העיד עו"ד סודרי שהגרף משקף גם את שעות המשרד שבגינן לא חויבו הלקוחות. למרות שבדרך כלל במצבים שכאלה, יש להעדיף את העדות הפחות נוחה מצידו של מי שהביא את העדות הסותרת, במקרה הספציפי הזה, יש להעדיף את עדות התובע. עדותו של התובע עולה בקנה אחד לא רק עם עדותו אלא גם עם העדות של עו"ד סודרי עצמו, הן בתצהיר עדותו והן בעדותו בבית המשפט. עו"ד סודרי העיד כי שעות העבודה במשרד הן מ 8:30 ועד 19:30 (שהן 11 שעות) וכי לא מקובל שעובד יעזוב את המשרד לפני כן. עוד הצהיר עו"ד סודרי כי לפני התאונה, היה התובע לעתים קרובות עובד עד השעה 21:00 - 22:00. עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם פרשנותו ביחס לגרף שעות העבודה. כפי שכבר ציינתי, לא התרשמתי כי עו"ד סודרי מסר עדות שיקרית ומגמתית. לכן, אני מסיק כי האחרון מסר עדות מוטעית ביחס לגרף, אשר הוצג לפניו לראשונה (לצורך המשפט) בחקירתו הנגדית.   15. לטענת התובע, כבר בתחילת עבודתו כעו"ד שכיר במשרד, נאמר לו על ידי השותפים כי הוא מועמד לשותפות במשרד. עוד טוען התובע כי במהלך הענינים הרגיל, ללא התרחשות התאונה, הוא היה היום שותף במשרד והיה משתכר בהתאם למעמד זה. לכן, מבקש התובע לבסס את החישוב של אובדן שכרו בעקבות התאונה בהשוואה לרמת השכר של שותף במשרד עוה"ד. התובע לא הוכיח כי הוא היה מיועד להיות שותף במשרד. עדותו באשר לנאמר לו על-ידי השותפים הבכירים במשרד היא בגדר עדות מפי השמועה. התובע נמנע מלהזמין לעדות שותפים בכירים במשרד המופקדים על ההחלטה לצרף עורך-דין שכיר כשותף, שיכלו להעיד על הכוונה לצרפו כשותף במשרד. יצוין כי אין בעדותו של עו"ד סודרי כדי ללמד על החלטה או מגמה ברורה במשרד עוה"ד להפוך את התובע לשותף במשרד. אף על פי כן, היה בעדותו של התובע, לרבות הפירוט בתצהירו בדבר הצלחותיו כעורך דין בתחום עריכת תשקיפים, העליות החדות בשכרו בשנתיים הראשונות להיותו עורך-דין ועד לתאונה ובעדותו של עו"ד סודרי אודות התקדמותו של התובע במשרד לפני התאונה, כדי להעיד על כך שלתובע היה הפוטנציאל להגיע למעמד של שותף או לפחות של עורך דין בעל שכר גבוה, אם לא במשרד עוה"ד אז במשרד עורכי דין אחר. הראיות מטעם התובע מוכיחות פגיעה בעקבות התאונה ברמתו התפקודית כעורך-דין ובאפשרותו להתקדם מבחינה מקצועית.   16. השפעתה של התאונה על היכולת התפקודית של התובע בתור עורך דין כפי שתוארה על ידו בעדותו, עולה בקנה אחד עם הממצאים הרפואיים. באי-כוח שני הצדדים הפנו בסיכומיהם לפסק-הדין בת.א (מחוזי ת"א )101/94 שטרן נ. ניניו ואח' דינים מחוזי כרך כ"ז (2) 309, שבו נקבע כי בהערכת פגיעותיו התפקודיות של עורך-דין, יש להביא בחשבון, "...שעורך דין מפעיל בעיקר את מוחו, את נסיונו ואת ידיעותיו המקצועיות." יצוין כי באותו פסק-דין, פסק בית המשפט לתובע, למרות שלא הוכח כל הפסד הכנסה בעבר או הפחתה בכושר העבודה או ההשתכרות שלו - פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בסך 400,000 ₪. במקרה דנן, להבדיל מהמקרה של שטרן, אכן נפגע "מוחו" של התובע, לאור הערכת הנוירולוג ד"ר ורדי כי נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 5% המתבטאת "בירידה קלה במטלות הדורשות WORKING MEMORY." ד"ר ורדי אמנם קבע בתשובה לשאלת הבהרה כי עבודתו של התובע כעורך דין אינו דורש לרוב WORKING MEMORY. בעדותו, הבהיר המומחה את מסקנתו,   "הוא הסביר לי שהוא עוסק במיוחד בתשקיפים. לזה אתה לא צריך WORKING MEMORY מאד טוב. אמרו לי לגבי תשקיפים שזו עבודה משרדית שאתה יכול לחזור על החומר שמונח לפניך. זה לא כמו חקירה בבית המשפט ומקצועות שעוסקים בתזמון של דברים, ניצוח, כדורסל. זה תלוי באיזה תחום של מקצוע. אצל עו"ד המופיע בבית המשפט, הפגיעה התפקודית של ה WORKING MEMORY יכולה להיות הרבה יותר גבוהה. או אדם שעוסק בבורסה שצריך למכור ולקבל אינפורמציה, אז אתה צריך WORKING MEMORY (ההדגשה שלי - ש.פ.)" (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 12.11.01 ש' 4-12).   נדמה לי כי מסקנותיו של המומחה בדבר הצורך של עורך דין העוסק בעבודה הקשורה לתשקיפים ב WORKING MEMORY, הן הערכה המבוססת על עדות שמיעה לגבי מה שכרוך בעבודה כזו, ואינן משקפות את המצב לאשורו. לפי עדותו של התובע, שלא נסתרה, הכנת תשקיף היתה כרוכה במאמץ מרוכז ובלחץ של זמן. לעתים, בתקופות שבהן "הבורסה היתה לוהטת", הוא טיפל בשלושה עד ארבעה תשקיפים במקביל, עומס אשר הצריך אותו לעבוד גם בסופי שבוע (עמ' 14 לעדותו ש' 14-17). העבודה היתה כרוכה בהשתתפות בישיבות ברשות ניירות הערך אשר נמשכו עד שתיים בבוקר. ראיה לכך שהתובע אינו כשיר כפי שהיה בעבר להתמודד עם עבודה של הכנת תשקיף מצויה בדו"ח החקירה מיום 8.8.99 (נ/ 6) שערך חוקר סמוי מטעם הנתבעת, אשר הציג את עצמו כמי שמעוניין לשכור את שירותיו של התובע להכנת תשקיף. התובע הודה באוזני החוקר כי אם הוא יראה כי העבודה "גדולה עליו" מבחינת ההיקף, הוא יצטרך לקחת עורך דין חיצוני כדי שיעזור לו (עמ' 3 לדו"ח). בנוסף, הן לפי עדותו של התובע והן לפי עדותו של עו"ד סודרי, עסק התובע, בהיותו עורך דין במשרד עוה"ד, גם בהופעות בהתדיינויות בבית המשפט, אשר גם לדעת המומחה מצריכות WORKING MEMORY.   17. מלבד הפגיעה הנוירולוגית הפונקציונלית, נגרמו לתובע נכויות צמיתות בשיעורים לא גבוהים באיברים שונים בגוף (בצוואר, במרפק, בירך ובאף - פגיעה נשימתית) . כל אחת מהפגיעות הללו משפיעה במידה מסוימת על התפקוד היום יומי של התובע. ביחד, יוצרות כל אותן נכויות תמונה של פגיעה רב איברית. אותה תמונה מתאימה לתיאור של התובע באשר להעדר היכולת שלו לעבוד באותו קצב ובאותן שעות עבודה כפי שעבד לפני התאונה, ובאותה חדות מחשבה. הייתי מעריך את נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מחישוב של כלל נכויותיו בשיעור של 20%, כאשר אותו נתון מבוסס על הערכתי שהנכות התפקודית בגין הנכות הנוירולוגית גבוהה מהנכות הרפואית, ואילו הנכות התפקודית כתוצאה מהנכויות האורטופדיות והנכות הנשימתית פחותה מהנכויות הרפואיות.   גובה השכר 18. שכר היסוד ההתחלתי של התובע במשרד עוה"ד בחודש 6/93 היה בסך 3,699 ש"ח. ערב התאונה, כעבור שנתיים להיותו עורך-דין, הגיע שכר היסוד שלו לסכום של 8,145 ש"ח, שהוא יותר מפי שניים משכרו ההתחלתי. בשנתיים שלאחר התאונה ועד למועד שבו התובע עזב את משרד עוה"ד, הגיע שכר היסוד שלו לסכום של 9,792 ש"ח, המשקף עליה של כ - 20% לעומת שכר היסוד ערב התאונה. נתוני השכר הנ"ל אינם כוללים בונוסים שבהם זכה התובע מהמשרד. מחודש 12/93 ועד לחודש 6/95, זכה התובע בכל חצי שנה לבונוס בסכום ממוצע של 6,500 ש"ח. לאחר התאונה, לא זכה התובע לבונוסים כלשהם. לכן, יש להוסיף את הממוצע החודשי של סכומי הבונוס - סך של 1,083 ₪ - לשכר היסוד לפני התאונה, כדי לשקף את שכרו הריאלי. השכר שקיבל התובע לפני קרות התאונה, אם כן, הגיע בפועל לסכום של 9,228 ש"ח. לכן, שכרו במשך שנתיים אחרי התאונה עלה למעשה רק ב - 6%. הנתונים הנ"ל הם הוכחה נוספת לטענתו של התובע כי חש שאינו מקודם במשרד ולכן החליט לעזוב.   19. לפי עדותו של עו"ד סודרי, שכרו של סודרי כשותף זוטר במשרד עוה"ד מגיע לסכום של 25,000 ₪ ברוטו לחודש. עורך דין שכיר במשרדו בעל ותק של 7 שנים משתכר בסכום של 13,000 - 14,000 ₪ ברוטו לחודש (שהם, בממוצע, 13,500 ₪). לדברי עו"ד סודרי, במרבית המקרים, עורכי-דין שאינם מתקבלים כשותפים במשרד בתוך 7 שנים, עוברים למשרדים אחרים. עם זאת, היתה עורכת דין אחת שנשארה לעבוד 10 שנים והשתכרה בסכום של 18,000 ₪ לחודש.   20. שכרו של התובע מעבודה כעורך דין עצמאי מאז שעזב את משרד עוה"ד, לפי הממוצע של שנים 1997 - 1999 המשתקף מהדו"חות שהגיש למס הכנסה, מגיע לסכום של 70,164 ₪ לשנה (ברוטו, אחרי הוצאות), שהם 5,847 ₪ לחודש. 21. סביר בעיני לקחת כבסיס לחישוב גובה השכר שאליו היה מגיע התובע אלמלא התאונה אותו סכום של 13,500 ₪ לחודש שאליו התיחס עו"ד סודרי בתור שכר המשולם במשרד לעורך-דין בעל 7 שנות ותק, בתוספת הבונוסים שנוהגים לשלם במשרד בסכום שנתי של 13,000 ש"ח. יתכן ומדובר בנתון המקפח את התובע, לאור ההתקדמותו המהירה במשרד עד למועד התאונה (שהשתקפה בעלויות בשכרו) ולאור סיכויו להגיע למעמד של שותף במשרד זה או אחר. אולם היות וגם ב"כ התובעת הסתמכה בסיכומיה על הנתונים שהביא עו"ד סודרי בעדותו, אסתפק באותו נתון כבסיס. אם לוקחים את ההפרש בין השכר האחרון של התובע לפני התאונה (8145 ₪ נכון לחודש 7/95) לבין השכר של 13,500 ₪ הצפוי לאחר 7 שנות עריכת דין (חודש 7/00), יוצא כי לתובע היתה צפויה העלאה בשכר בשיעור של 1071 ₪ בממוצע במשך כל אחת מאותן חמש שנים (לפי 13,500 - 8145 = 5355 : 5 = 1071).   22. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי מן הראוי לבסס חישוב של הפסדיו של התובע על השכר שהוא מרוויח כעורך-דין עצמאי מאז שפרש ממשרד עוה"ד. אותה רמת שכר (כ - 6,000 ₪ לחודש), הוא נמוך באופן משמעותי משכרו האחרון של התובע במשרד שבו עבד. אמנם סביר בעיני שהתובע נאלץ לעזוב את עבודתו במשרד עוה"ד מכיוון שעבד מספר שעות קטן יותר מהמקובל במשרד. סביר להניח שמשרד עוה"ד לא היה מאפשר לו להמשיך לעבוד עוד זמן רב במספר שעות קטן מהמקובל. אולם, התובע לא הוכיח כי עשה את המוטל עליו להקטין את נזקיו. סביר בעיני, כי התובע יכול היה למצוא עבודה כעורך דין במשרד אחר, שבו עומס עבודה קטן יותר לעומת משרד עוה"ד בו עבד מבחינת שעות העבודה והתפוקה הצפויה ממנו, ולהשתכר ברמת שכר שהיא שווה לשכר שקיבל לפני שעזב את המשרד. התובע אמנם העיד, בחקירתו הנגדית, שהוא ניסה לעבוד בחצי משרה במשרד אחר ללא הצלחה ואף נקב בשם המשרד. אולם ניתן היה לצפות שאם אכן נעשה מאמץ רציני להתשלב במקום עבודה אחר, היה התובע, מיוזמתו, מתיחס לכך בתצהיריו ומצרף את האסמכתאות התומכות בטענה.   23. לקחתי בחשבון את העובדה כי עבודתו הנוכחית כעורך-דין עצמאי היא בעיקר עבור חברת "פרוטוקול" שבבעלותו (שלגביה ארחיב בהמשך) לצורך חישוב השכר שהתובע יכול להשתכר בו . יש בצורת עבודתו הנוכחית נוחות מסוימת לתובע מבחינת יחס "הלקוח" (פרוטוקול) כלפיו, הוודאות לגבי המשך העבודה עם אותו "לקוח" והשימוש שהתובע עושה במשרדי חברת פרוטוקול ובשירותיה. אלה הם למעשה "הטבות" שהתובע לא היה זוכה בהן אילו הלך לעבוד במשרד עורכי דין אחר, ויש לגלם את אותן ההטבות בחישוב שכרו בהשוואת השכר שמקבל כפועל לשכר שיכול היה לקבל במקום אחר.   24. שכרו האחרון של התובע במשרד עוה"ד היה 9792 ₪ לחודש עבור 11 שעות שהיו מצופות ממנו. אילו עבד במקום אחר בהתאם ליכולתו, כפי שהוא עובד היום כעצמאי, עד השעה 17:00 מידי יום (זאת אומרת, שעתיים וחצי פחות מידי יום), לפי אותה רמת שכר היה שכרו מגיע בחודש 7/97 לסך של 8012 ₪. לאור כל אמור, נקודת המוצא בחישוב אובדן השכר הינה ההפרש בין השכר שאליו היה מגיע התובע כשכיר באותו משרד אלמלא התאונה, לבין השכר שיכול היה התובע לקבל במשרד עורכי דין אחר שבו היה נדרש לעבוד פחות שעות עבודה.   חברת "פרוטוקול" 25. אחת המחלוקות המרכזיות במשפט נוגעת לכספים שהתובע קבל וממשיך לקבל מחברת חברת "פרוטוקול הקלטות בע"מ" (להלן: פרוטוקול), אשר התובע הוא ממקימיה. מדובר בחברה העוסקת בתרגומים ובהקלטות, ובייחוד הקלטות של דיוני בתי משפט, ותמלול ההקלטות. לפי ספרי החשבונות של החברה שהוגשו על-ידי התובע, מחזור עיסקאות החברה צמח מ 1,358,134 ש"ח בשנת 1993 ל 7,537,513 ש"ח בשנת 1998. התובע ושותפו בהקמת החברה, מר דורון כהן, מחזיקים כל אחד במחצית מניות החברה ושניהם מנהלי החברה. בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת בענין פרוטוקול, השיב התובע כי גם עובר לתאונה קיבל שכר כדירקטור של פרוטוקול אף מבלי שעבד בשירותה בפועל. כיום, לאחר התאונה ולאחר שהתובע עזב את עבודתו כעו"ד שכיר במשרד עוה"ד, מקבל התובע שכר מפרוטוקול גם בעבור עבודתו כיועץ המשפטי של החברה. את רווחי פרוטוקול, הוא ממשיך לקבל בתור משכורת ואילו עבור היעוץ המשפטי שהוא נותן לחברה, מנפיק התובע לחברה חשבוניות מס. כיום שוהה התובע במשרדי פרוטוקול מספר ימים בשבוע ולעיתים אף מדי יום. התובע עובד כעורך-דין עצמאי מביתו או ממשרדי חברת פרוטוקול ובמסגרת עבודתו מייצג את פרוטוקול בגביית חובות מלקוחותיה. לפי נתונים שהציג, שכרו של התובע מפרוטוקול כדירקטור עלה מ- 26,600 ₪ בשנת 1993 ל 59,000 ₪ בשנת 1995, כאשר השכר שיקף 2% ממחזור החברה. משנת 1996 ואילך, שכרו משקף לפחות 6% מחזור החברה. בשנת 1996, שכרו היה 228,700 ₪, בשנת 1997 - 355,295 ₪ ובשנת 1998 - 508,200 ₪ (שהם 42,350 ₪ לחודש).   26. בסיכומיו, הצביע ב"כ הנתבעת על כך שהתובע לא התיחס בתצהירו לעובדה כי הוא נהנה מהכנסות גם מחברת פרוטוקול. לא היתה בעובדה זו כדי לפגוע במהימנותו של התובע. ראשית, יודגש כי התובע לא ניסה להסתיר את הכנסותיו מפרוטוקול והתיחס אליהן, יחד עם הכנסותיו מעריכת דין, בסעיף 8 לכתב התביעה שלו. שנית, תביעתו של התובע עוסקת באובדן השתכרות עתידי מעבודתו בתחום עריכת הדין. לטענת התובע, רווחיו מפרוטוקול הם רווחים הוניים, ולכן אין להם כל רלוונטיות לתביעה. שלישית, כאשר ב"כ הנתבעת ביקש זאת, חשף התובע את כל המסמכים הרלוונטיים לחברת פרוטוקול, כולל דו"חות החברה למס הכנסה, דו"חות רווח והפסד וריכוז משכורותיו בחברה.   27. ב"כ הנתבעת ניסה להראות שגם אלמלא התאונה, היה התובע עוזב את משרד עוה"ד ומשתלב בעבודה במסגרת חברת פרוטוקול. לטענתו, ניהול חברת פרוטוקול הוא עיקר עיסוקו של התובע, ונכותו לא פגעה ביכולת שלו לנהל את החברה. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי המשכורת אותה מקבל התובע מפרוטוקול היא בעבור עבודתו בניהול החברה, ולא הכנסה הונית, כפי שטען התובע. אני דוחה את טענות הנתבעת מהנימוקים המפורטים להלן: א.      התובע מקבל משכורת המשקפת את רווחיו בחברת פרוטוקול עוד מהתקופה שהוא היה מתמחה במשרד עוה"ד. לפי עדותו, אשר נתמכה בעדותו של עו"ד סודרי, נאסר עליו לבצע עבודה שלא בעבור משרד עוה"ד בשעות העבודה במשרד, שהיו מ 8:30 עד 19:30 (לפחות). מכאן, שהתובע לא ביצע עבודה בפועל בפרוטוקול ובכל זאת זכה במשכורת, מה שמוכיח את טענתו שהמשכורת שקיבל היתה הכנסה הונית. אין נפקא מינה בהקשר זה אם התובע קיבל את הרווחים בתור משכורת או בתור דיווידנד. ב.      ההוכחה לכך שהתובע לא התכוון לפני התאונה לעבוד בתור מנהל חברת פרוטוקול, אלא כעורך-דין במשרד שבו עבד, היא בעובדה שגם אחרי שסיים את התמחותו והוסמך כעורך-דין (שנתיים לפני התאונה) המשיך התובע לעבוד כעורך-דין במשרד עוה"ד. אילו התכוון לעבוד כמנהל פרוטוקול, סביר להניח שהיה עובר לעבוד בחברה עם קבלת ההסמכה כעורך-דין או בסמוך לאחר מכן. לפי עדויותיהם של התובע ועורך-הדין סודרי, הנתמכות בתלושי המשכורת של התובע, במועד התאונה, היה התובע בתקופת פריחה במשרד עוה"ד, הן מבחינה מקצועית והן מבחינת שכרו, אשר הכפיל את עצמו לעומת השכר הראשוני ששולם לו כעורך-דין. לא סביר שהתובע התכוון לעזוב את הקריירה הזאת למען עבודה בחברת פרוטוקול, שממנה זכה למשכורת גבוהה אף מבלי שעבד שם בפועל. ג.        ממצאי החקירות שנערכו מטעם הנתבעת דווקא מחזקים את גירסתו של התובע שהוא אינו עובד כמנהל פרוטוקול. החוקר הסמוי שהתקשר לתובע בשיחה המוקלטת שתומללה במסמך נ/ 4, שמע מהתובע שהוא נמצא אצל פרוטוקול עד השעה 17:00, אך לא בכל יום וכי צריך לתאם עמו מראש על מנת לפגוש אותו במשרדי החברה. התובע אמר לחוקר כי לפעמים הוא נמצא במשרד אחר, הוא משרדו הפרטי, בדומה למה שהתובע העיד במשפט. הוא גם אמר לחוקר כי כעקרון, הוא אינו עוסק בקבלת עבודות תמלילים וכי מי שעוסקת בכך היא אישה בשם חלי, שהיא "המנהלת". באותה שיחה, הכחיש התובע שהוא המנהל. גם בשיחה נוספת בין החוקר הסמוי לבין התובע, הפנה התובע את החוקר לאותה חלי באומרו ש"אני לא מתעסק בזה". (ראה תמליל נוסף שהוגש ע"י ב"כ התובעת במסגרת בקשתה מיום 3.11.00). ב"כ הנתבעת התמקד בסיכומיו בעובדה כי בשיחה עם החוקר נ/ 4, ידע התובע למסור מידע מדויק לגבי תעריפי חברת פרוטוקול. אין לכך משמעות רבה. סביר מאד שבעלים של חברה שהוא גם אחד משני הדירקטורים שלה יתמצא במחירי החברה שבבעלותו. ד.      ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי התובע עזב את משרד עוה"ד בשנת 1997, מיוזמתו וללא קשר לתאונה, לטובת עבודה בפרוטוקול, כדי להשקיע את עיקר מרצו בחברה שלו, נוכח תאוצה בעסקיה ותפיחת הכנסותיה. הטענה לא הוכחה. לא זו בלבד שלא הוכח שהתובע עבר לעבוד עבור פרוטוקול מלבד בעבודה כיועץ משפטי שעליה העיד, אלא שמחזורי העסקאות של פרוטוקול גדלו משנה לשנה, בתאוצה מרשימה, גם בשנים שלפני כן (1994 - 1,443,511 ש"ח, 1995 - 2,890,824 ש"ח, 1996 - 3,855,886 ש"ח). אף על פי כן, ולמרות אותה תאוצה עיסקית בחברה, לא עזב התובע באותן שנים את עיסוקו כעורך-דין במשרד עוה"ד. ה.      התובע אמנם לא העיד עדים מחברת פרוטוקול, לרבות שותפו בחברה, כדי לתמוך בגירסתו. בנסיבות אחרות, ההימנעות מלהעיד עדים היתה בעוכריו. אולם, נוכח הראיות שהובאו בפני בבית המשפט, המציירות תמונה די ברורה של היקף המעורבות של התובע בחברה פרוטוקול, בעבר ובהווה, תמונה שאף חודדה לאור ממצאי החקירה מטעם הנתבעת, לא היתה בהימנעות התובע מלהעיד את אותם העדים כדי לפגוע במהימנות עדותו אודות חברת פרוטוקול.   אעבור לפסוק בפיצויים המגיעים לתובע בגין הנזקים שהוכחו.   הפסד השתכרות בעבר 28. ביחס להפסד ההשתכרות בעבר, יש לפצל את החישוב לשתי תקופות:   א. התקופה הראשונה - תקופה של חודשיים וחצי עד שהתובע שב לעבודתו במשרד עוה"ד. לפי תלושי השכר ממשרד עוה"ד, קבל התובע שכר חלקי בעבור החודשים 7/95 ו- 8/95 בלבד. הסכום שהפסיד מגיע לסך של 11,017 ₪ (6664 ₪ לחודש 7/95 ו 4353 ₪ לחודש 8/95). אני פוסק את הסכום הזה, בניכוי 25% - שיעור המס המירבי, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד כל אחת מהמשכורות הנ"ל. (ניכוי דמי הפגיעה שקבל התובע יעשה במסגרת ניכויי המל"ל שלהלן). יש להוסיף לסכום הנ"ל פיצוי עבור הפסד העלאות שכר ובונוסים, אשר יכלל להלן במסגרת "התקופה השניה". ב. התקופה השניה - (החופפת את התקופה הראשונה) - ממועד התאונה ועד למועד פסק-הדין, פיצוי עבור הפסד העלאות שכר ובונוסים, המבוסס על הנתונים והמסקנות שבסעיפים 18-24 דלעיל.   התקופה שכר בפועל שכר ראוי ההפרש (מ 7/97 - שכר צפוי עם 10% (לפי 1071 ₪ העלאה חודשית העלאה שנתית) כל שנה + בונוס של 13,000 ₪   7/95 - 12/95 8145 X 6 = 48,870 8145 X 6 = 48,870 -- 1/96 - 6/96 8552 X 6 = 51,312 48,870 + 13,000 = 61,870 10,558 ש"ח 7/96 - 12/96 9151 X 6 = 54,906 9216 X 6 = 55,296 390 ש"ח 1/97 - 6/97 9792 X 6 = 58,752 55,296 + 13,000 = 68,296 9,544 ש"ח 7/97- 7/98 8012 X 12 = 96,144 10,287 X 12 = 123,444 + 13,000 = 136,444 40,300 ש"ח 7/98 - 7/99 8813 X 12 = 105,756 11,358 X 12 = 136,296 + 13,000 = 149,296 43,540 ש"ח 7/99 - 7/00 9694 X 12 = 116,328 12,429 X 12 = 149,148 + 13,000 = 162,148 45,820 ש"ח 7/00 - 7/01 10,663X 12 = 127,956 13,500 X 12 = 162,000 + 13,000 = 175,000 47,044 ש"ח   על הנתבעת לשלם לתובע כל אחד מההפרשים הנ"ל, בניכוי 25% - שיעור המס המירבי, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד האמצע של התקופה הרלוונטית.   הפסד השתכרות בעתיד (אובדן כושר התשכרות) 29. עמדו בפני שתי אפשרויות לחישוב הנזק - האחת, מבוססת על חישוב קונבנציונלי של קביעת ההפסד הצפוי לתובע והכפלתו באורך תקופת העבודה שעוד נותרה לו, והשניה, קביעת הפסד השתכרות על פי אחוז הנכות הפונקציונלית. (אפשרות שלישית - פסיקה גלובלית - לא נראית לי מתאימה במקרה דנן משום שקיימים מספיק נתונים כדי לערוך חישוב מדוייק יותר). לכל אחת מהשיטות יתרונות וחסרונות משלה, ובמחלוקת בין הפוסקים בבית המשפט, לא באה לעולם הכרעה לטובת השיטה האחת תוך ביטול השיטה האחרת (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' 4, עמ' 304-305.) לפי השיטה הראשונה - הייתי מכפיל את הפסד השכר של התובע בשנה האחרונה - 47,044 ₪ - במקדם היוון ל 32 שנה (עד שהתובע מגיע לגיל 70, בשל היותו בעל מקצוע חופשי) - 19.0689 = 897,077 ₪, בניכוי 25% מס = 672,808 ש"ח. לפי השיטה השניה - הייתי מכפיל את אחוזי הנכות הפונקציונלית - 20% כפול שכרו האפשרי של התובע - 175,000 ₪ כפול מקדם ההיוון 19.0689 = 667,412 ₪ בניכוי 25% מס = 500,559 ש"ח. הגעתי למסקנה כי יש לבחור במקרה דנן בשיטה הראשונה. שיטה זו מתמודדת בצורה מדויקת יותר עם ההפסדים הצפויים לתובע לאור נתוני העבר ושעות העבודה הנוכחיות שלו. סיבה נוספת לבחירת השיטה הראשונה היא התרשמותי שהשיטה השניה אינה מביאה בחשבון את סיכויו של התובע להשיג מעמד של שותף במשרד עורכי דין או לפחות עורך דין בעל שכר גבוה. הצלחה מקצועית של עורך דין העוסק בתחום העסקי - מסחרי יכולה להוביל לגריפת רווחים הגבוהים למעלה מרמת השכר הרגילה, הן על ידי קבלת שכר טרחה באחוזים בתיקים גדולים, והן על ידי יצירת הזדמנויות עסקיות. הצלחה גם יכולה להביא עמה גידול ניכר בקליינטורה, והדבר ישתקף בעליה תלולה ברמת השכר. כדי להצליח בצורה כזאת, דרושה לרוב השקעה של שעות עבודה רבות, חשיבה חדה ומהירה ואנרגיה. הדברים נכונים במיוחד לגבי עורך דין בתחילת דרכו, כפי שהיה התובע במועד התאונה. כתוצאה מהתאונה, יצא התובע מ"הליגה" של עורכי דין שרצים קדימה לעבר ההצלחה המקצועית הרווחית. הוא נשאר מאחור עם יכולת עבודה מוגבלת כאשר הוא נאלץ לקחת על עצמו עבודה עם פחות אתגר. לאור כל האמור, אני פוסק לתובע פיצוי בגין אובדן שוכר השתכרות בסך של 672,808 ש"ח.   כאב וסבל 30. מקריאת סיכומי ב"כ הצדדים התגלתה מחלוקת בדבר אופן החישוב המצטבר של הנכויות הרפואיות לצורך קביעת הפיצוי בגין כאב וסבל. ב"כ התובע ביקשה לפסוק לפי נכות בשיעור של 33.82%, ואילו ב"כ הנתבע טען כי שיש לפסוק לפי נכות של 24.65% בלבד. שקלולן של מספר נכויות נעשית על-פי המבחנים בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי, שהיא התקנה המפנה לתוספת לתקנות המגדירות את הנכויות הרפואיות השונות (ראה קציר, שם, בעמ' 703). לפי תקנה 11 (ב) ו(ג) לאותן תקנות, יש לחשב נכויות בחופף רק כאשר מדובר במספר פגימות באותו פרק, גפה או עין וכאשר שיעור הנכויות הכולל עובר את גבולות הנכות הקבועים תקנה משנה ג' . במקרה דנן, אין מקום לחפיפת נכויות. יש לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל על בסיס נכויות, ללא חפיפה ביניהן, בשיעור 33.84%, בניכוי גיל, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום התאונה. יש להוסיף לסכום זה פיצוי המבוסס על 4 ימי אשפוז.   עזרה בעבר 31. לפי סעיף 19 לתצהיר התובע, שלא נסתר, הוא היה מרותק למיטתו למשך חודש ימים ולאחר מכן, במשך חודשיים, נאלץ ללכת עם קביים. בכל תקופת השיקום, הוא נזקק לטיפולים תכופים. אביו סעד אותו וטיפל בו. בשל עזרת אביו של התובע,לאור התיאור הנ"ל, אני פוסק פיצוי בסך 3,000 ₪.   הוצאות רפואיות 32. התובע דרש החזר הוצאות שונות, הן לעבר והן לעתיד, אולם לא הצליח לשכנע מדוע אותן הוצאות אינן מכוסות על-ידי המוסד לביטוח הלאומי, בהתחשב בכך כי מדובר גם בתאונת עבודה. הדרישה נדחית.   ניכויים 33. יש לנכות משיעור הפיצויים המשולם לתובע סכומים ששולמו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי עבור דמי פגיעה בסך 8,650 ₪ נכון למועד תשלומם (סעיף 3.2 (א) לסיכומי ב"כ התובעת) ועבור מענק סך של 97,282 ₪ נכון ליום 13.2.00 (ראה נספח לתצהיר המשלים של התובע).   34. כמו-כן, יש לנכות תשלום תכוף בסך 7,655 ₪ מיום 13.11.95 (בהנחה ששולם בפועל) וזאת לפי כתב הקבלה נ/ 3.   הוצאות משפט 35. על הנתבעת לשלם לתובע, בנוסף לסכומים שנספקו לעיל, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסך הסכומים שנספקו + מע"מ.   המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתנה היום ג' באב תשס"א (23 ביולי 2001) בהעדר הצדדים. פיינברג שמעון, שופט  עורך דיןתאונת דרכיםעצמאים