איחור בפינוי חנות בפני שתי תביעות מאוחדות. רקע התביעות: ביום 25/8/97, חתם התובע על הסכם שכירות עם הנתבע 2, אשר לפיו שכר זה האחרון חנות בקניון פתח תקווה, מן התובע. הנכס המושכר יקרא (להלן: "החנות"). הנתבע 1, ערב להתחייבויות הנתבע 2, על פי הסכם השכירות. הנתבע 2 יקרא לשם הנוחיות (להלן: "הנתבע"). חוזה השכירות מיום 25/8/97, היה בתוקף עד ליום 31/8/98. הנתבע שילם מראש את דמי השכירות. הנתבע עזב את החנות, ושכר חנות אחרת בקניון, לאחר שהסתיימה תקופת השכירות. השאלות הטעונות הכרעה הן כדלקמן: מתי פינה הנתבע את המושכר? איחור בפינוי, אם היה כזה, מצדיק פסיקת פיצוי מוסכם. שאלה נוספת שיש להידרש אליה, היא מצב המושכר בעת שנעזב על ידי הנתבע. אלה שתי הסוגיות העובדתיות הטעונות הכרעה, ונבחן אותן אחת לאחת. פינוי המושכר: יש לבחון את גרסאות הצדדים. פינוי המושכר - גרסת התובע: התובע מר משולם ניסים, גרס כי סיום תקופת השכירות על פי ההסכם, היה ביום 31/8/98. רק כחודשיים לאחר מכן, תיאום עמו השוכר מועד לקבלת המושכר. ביום 18/10/98 הוא הגיע למושכר בתיאום עם השוכר, ואז הסתבר לו כי המושכר אינו נקי ואינו פנוי. כך למשל לא סתם השוכר חורים שניקב בתעלת האיוורור ולא הסיר כיתוב הנושא את שם העסק השוכר מהויטרינות החיצוניות. ראה סעיף 6 לתצהירו של מר משולם. לטענתו של מר משולם, הוא לא היה שבע רצון ממצב המושכר, ולכן הודיע לנתבע כי עליו לתקן את הליקויים. הוסכם יזמין מהנדס מטעמו שיערוך פרוטוקול מסירה והדבר נעשה ביום 28/10/08. מר משולם מוסיף כי התיקונים לא בוצעו כהלכה ונגרמו נזקים. מר משולם טוען כי יש לחשב את משך הזמן שבו החזיק הנתבע את המושכר, מעבר לתאריך החוזה, כתקופה של החזרה מאוחרת, שיש לשלם עליה פיצוי מוסכם. את הפיצוי המוסכם, חישב מר משולם, על פי סעיף 20 (ב) לחוזה השכירות מיום 25/8/97 לפי 80 דולר ליום בסה"כ 7,200 דולר ארה"ב, עבור שלושה חודשים עבור איחור בפינוי. מר משולם נחקר על גרסתו בישיבת יום 29/11/01. גם מעדותו עלה, כי למעשה תקופת השכירות במושכר היתה אמורה להסתיים ביום 30/9/98 ולא ביום 31/8/98. הוא ציפה לקבל הודעה בתחילת חודש אוקטובר 1998 על החזרת המושכר, ולאחר שלא קיבל מן הנתבע הודעה, הוא חזר ופנה אליו כדי לברר מתי יוחזר הנכס. ראה עמ' 6 לפרוטוקול שורות 13-20. מר משולם הוסיף וציין כי קבע עם הנתבע פגישה למחצית אוקטובר 18/10/98, כדי לתאם את החזרת החנות, בגלל תקופת החגים. ראה גם עמ' 7 לפרוטוקול שורות 7-11. לדבריו, לא היה לו צורך לפנות בבקשות הארכה אל שוכרים אחרים בקניון, שבו הוא מחזיק בבעלות על 13 חנויות. עמ' 7 לפרוטוקול שורות 7-11. הוא האמין בתום לב כי החוזה מסתיים ביום 30/9/98 ולא ביום 31/8/98. גם במכתבים המודפסים שנשלחו, כגון נספח ד' לתצהיר מופיע התאריך 30/9/98 כתאריך סיום החוזה. עליו יש מחיקה ומופיע תאריך 30/8/98. התובע הוסיף כי אינו אחראי לטעות קולמוס, אם היתה. עמ' 7 לפרוטוקול שורות 25. מר משולם הכחיש, כי נמנע לפנות אל הנתבע בחודש ספטמבר 1998, לפינוי החנות, הואיל ולא היה בארץ כל חודש ספטמבר. לאחר שנאמר לו כי לא היה בארץ מיום 6/9/98 עד ליום 24/9/98, הכחיש והיה נכון רק לאשר: "אולי שבוע לא הייתי בארץ". עמ' 8 לפרוטוקול שורות 1-5. עוד הכחיש מר משולם, כי במהלך חודש אוגוסט 1998 ניגש לחנות של הנתבע כדי לברר אם הוא רוצה להמשיך את החוזה, והנתבע אמר לו כי כבר חתם על חוזה אחר. עמ' 8 לפרוטוקול שורות 8-9. מר משולם אישר כי המהנדס הגיע רק ביום 18/10/98 שכן היה צורך לתאם תאריך, לטענתו הטיעון הנדרש עם הנתבע בלבד, אותו הגדיר כדייר. עמ' 8 לפרוטוקול שורות 24-25. מר משולם אמר כי החנות עמדה חצי שנה או יותר ולאחר מכן הושכר כמחסן עבור מינימרקט הפועל במקום, בצמוד. עמ' 10 לפרוטוקול שרות 2-8. פינוי המושכר - גרסת הנתבע: הנתבע מר לזר פנחס, אישר כי חתם על שטרי החוב במסגרת החתימה על הסכם השכירות של החנות. את תמורתה שילם שנה מראש עד ליום 31/8/98. הנתבע צרף לתצהיריו אישורים, כי ביצע גם את מלוא התשלומים הנילווים, לרבות תשלומי ארנונה לאותה שנת שכירות, וכל תשלומי חברת הניהול של הקניון. הנתבע ציין כי ביצע העתקות של קווי הטלפון שהחזיק ברשותו בחנות נשוא התביעה, מספר 3 בקניון, לחנות החדשה אותה שכר בקניון זה, מספר 30. לטענתו, בתאריך 15/8/98, נחתם הסכם שכירות בינו לבין אדם אחר, מר יעקב גונשרוביץ שהוא הבעלים של חנות מספר 30 בקניון זה, קניון הדר גנים בפתח תקווה. במסגרת חוזה זה, הוא שכר את החנות של מר גונשרוביץ בשכירות נמוכה יותר, החל מחודש ספטמבר 1998. הנתבע הוסיף, כי התובע דווקא ביקש ממנו להישאר בחנותו שלו, אולם הוא סירב לכך. הנתבע הוסיף, כי מחיקת המילה אוגוסט משטרי החוב שהוצגו להוצל"פ, והוספת המילה ספטמבר במקומה, נעשתה בחוסר סמכות, ועולה כדי העדר הרשאה. הנתבע אף הרחיק לכת, והשתמש במילה "זיוף". הנתבע הצביע על פגמים צורניים אחרים בשטרי החוב, כגון אי התאמה בין המלים לספרות. הנתבע הוסיף וטען בתצהירו, כי התובע לא אמר מאומה במהלך חודש ספטמבר על איחור בפינוי, כל טענותיו היו ממוקדות בליקויים קלים, שלטענתו נותרו במושכר. הנתבע הכחיש את הליקויים הקלים, אולם בכל זאת עשה מאמץ לבוא לקראת התובע. כך למשל צבע את החנות למרות שלטענתו לא היה צורך בכך. הנתבע גורס, כי היתה עילה מוצדקת להגשת התביעה נגדו. לדבריו, התביעה הוגשה מחמת היותו של התובע איש מדון, שאינו משלים עם כך שמחירי השכירות בקניון, אשר רובו מצוי בבעלותו, צנחו. מחירי השכירות צנחו מחמת התחזוקה הלקויה של הקניון כולו, שהתובע הוא אחד האחראים לה. הנתבע מתאר בעמ' 4 לתצהירו, אסיפת דיירים של בעלי החנויות, שנועדה לעצור את הסחף בירידת ערך הקניון. במהלכה התבטאו רבים משוכרי החנויות כנגד התובע. גם הנתבע פתח פיו והאשים את התובע בלכלוך ובמחדלים של הקניון, ואזי קם התובע להשיב לו ואמר בין יתר הביטויים החריפים: "מחר אני הולך להוצל"פ". לטענתו של הנתבע, התובע מתעלל בו בחינם, ללא צידוק, למרות שפינה במועד והכל בגין דבריו באותה ישיבת דיירים. בישיבת יום 29/11/01 נחקר הנתבע על תצהירו. הנתבע טען, כי שכר את החנות למשך שנה וקיבל את המפתחות. עמ' 13 לפרוטוקול שורות 12-14. לגרסתו, מסר את המפתחות למר משולם ביום 23/8/98 או בסמוך לכך. אם כי אין לו מסמך כתוב על כך. עמ' 13 לפרוטוקול שורות 18-20. הנתבע אישר כי התקיימה פגישה בינו לבין מר משולם בחנות ביום 18/10/98, כאשר הפגישה נערכה לפי דרישותיו של מר משולם. הוא גרס כי מר משולם, הוא זה שפתח את החנות ולא הוא, שכן המפתחות כבר לא היו ברשותו. עמ' 14 לפרוטוקול שורות 1-2. לדבריו, לא היתה לו שליטה על כוונת התובע להביא מומחה שיבדוק את החנות, ולפיכך לפחות ביקש להיות נוכח באותו מועד. הוא הכחיש כי באותו מועד הוא היה זה שפתח את החנות, וטען כי גם ביום 18/10/98 פתח אותה התובע. עמ' 14 לפרוטוקול שורות 8-9. עם זאת בהמשך החקירה התגלה, כי נשאר בידו של הנתבע סט נוסף של מפתחות. עמ' 14 לפרוטוקול שורו 17-20. בסט זה השתמש כדי לפתוח את החנות לצבעי. היו ארבעה סטים של מפתחות, ומתוכם החזיר רק שניים. לטענתו לא החזיר את כל המפתחות באוגוסט 1998, שכן היה אמור להשתמש בחנות עד סוף אוגוסט. את הסטים הנוספים לטענתו, שלח בדואר בחודש נובמבר 1998. הכרעה בנושא איחור בפינוי: אני מאמינה לנתבע כי פינה את החנות במועד שהצהיר עליו, קרי: בסוף אוגוסט 1998. אני מאמינה לגרסתו של הנתבע כי התובע סר לחנותו בערך באותו מועד, וביקש ממנו להישאר בחנות תקופה נוספת, והנתבע סירב. הנתבע הציג אסמכתאות לשכירת חנות אחרת באותו קניון החל מחודש ספטמבר 1998. עדותו של הנתבע בעניין זה, אמינה ומקובלת עלי. חוזה השכירות עם מר גונשרוביץ על החנות החדשה, חנות מס' 30, צורף כנספח 6 לתצהירו של הנתבע. חוזה זה לא נסתר בחקירה נגדית. על פי החוזה נספח 6, הוא נחתם ביום 15/8/98, ותקופת השכירות הנקובה בו, היא לשנה אחת מיום 1/8/98 עד ליום 31/8/99. איזו סיבה יש לנתבע, לרקד על שני המשרדים? מדוע שיחזיק בשתי חנויות באותו קניון? ברגע שראיתי את ההוכחה לכך שהנתבע שכר חנות אחרת, מתחזקת גרסתו ועומדת מוצקה מול גרסת התובע. התובע מצידו, לא דייק בלשונו, לא זכר נסיעות שהיו לו לחו"ל, אולי בכל חודש ספטמבר. מכתבי התראה ששלח פרקליטו לנתבע, לקו באי דיוקים באשר לעניין המהותי של תאריך הפינוי - מכתב ספטמבר במקום אוגוסט. ככלל, עדותו של התובע בעניין תאריך הפינוי לא היתה אמינה, היתה מגומגמת, מגמתית, ונגועה. לעומתו, הנתבע עשה רושם חיובי. שוכנעתי כי זהו אדם הפורע את מלוא חיוביו. הוא שילם את כל דמי השכירות מראש, ולא כשל אפילו בתשלומים הנילווים. אני מאמינה כי הנתבע פינה את החנות במועד ולא נותר בה אפילו יום אחד. אני מאמינה כי הנתבע השאיר בידו שני סטים של מפתחות, לא מתוך כוונה להשתמש בחנות, אלא כדי להשלים את השימוש על פי החוזה, ולהשיב את המצב לקדמותו, על פי דרישות התובע. אינני יודעת האם הגשת התובענה השטרית, כנגד הנתבע נבעה בנקמנות, כשם שטען הנתבע, אולם, וודאי שסיבה אובייקטיבית של איחור בפינוי לא היתה כאן. לפיכך אין התובע זכאי לפיצוי מוסכם שהוא טוען לו, בשל איחור בפינוי. פיצוי בגין נזקים: התובע דרש פיצוי עבור נזקים שלטענתו נותרו במושכר לאחר שהנתבע עזב. בתצהירו גרס התובע מר משולם, כי נותרו במושכר נזקים ניכרים. התובע טען כי נגרמו לו נזקים, ולצורך כך הביא מומחה, מר X, שערך מסמך ביום 28/10/98 ואשר לפיו: "יש לצבוע פיסת קיר של 10 סמ"ר, לנקות פיסת קיר של 60 סמ"ר, להוציא כעשרה דיבלים מהקירות ולתקן טיח להוריד שני קטמי גבס, אחד ממרצפת ואחד מתחת לכיור, להשחיז את רצפת החנות ולצפות בגלזורה, לפי 126 ₪ למ"ר, או לחילופין להחליף את הריצוף מחדש לפי עלות של 180 ₪ למ"ר". המסמך צורף כנספח ב' לתצהירו של מר משולם. מר X הציג עצמו כבוגר מגמת הנדסת בניין, במכללה הטכנולוגית "טכניקום גבעתיים" בשנת 1986. מר X, העיד בפני בישיבת יום 29/11/01. בדין העיר ב"כ הנתבע, כי חוות הדעת אינה ערוכה כחוות דעת מומחה על פי פקודת הראיות. אם לא די בכך, מתוך אותו מסמך עשוי להתקבל הרושם כי מר X הוא מהנדס בניין מומחה, והתברר כי הוא הנדסאי. מר X היה מודע לכך שניתן לכשל בהבנה, אך בכל זאת לא ראה לנכון לדייק בעניין מהותי זה. ראה עמ' 2 לפרוטוקול שורות 2-11. אכן, מומחיותו של מר X, התערערה מכל וכל בחקירה נגדית. המומחה התגלה כחבר של בנו של מר משולם, שעשה לו טובה וערך מסמך זה. עמ' 2 לפרוטוקול שורות 23-24. המגמה להטיב עם אביו של חברו, ניכרת בכל תג ותג של "חוות הדעת" המופרכת הזו. התגלה בחקירה, כי המסמך נערך לאחר שהיו מסמכים אחרים שהושמדו, ובהם הערות שלא מצאו ביטוי ב"חוות הדעת". ראה עמ' 4 לפרוטוקול שורות 1-4. בעמ' 4 לפרוטוקול שורות 17-20 התברר למשל שבמקום 10 דיבלים שצריך להסיר מן הקיר, ראה מר X, 5 דיבלים. לגבי הפוליש שעברה הרצפה, הסתבר כי נתון זה התווסף לבקשה מפורשת של הנתבע, למרות שמלכתחילה לא ראה מר X לנכון להתייחס לכך. עמ' 24 לפרוטוקול שורה 24. מר X עמד על דעתו, כי הדבק מן השטיח הרס את הריצוף, באופן המחייב גלזורה, או החלפה, וכי לא ניתן להסתפק בפוליש טוב או שפשוף בטינר. לא ברור לי הכיצד בעשרות אלפי, אם לא מאות אלפי בתים בישראל מצליחים להסיר שטיחים מבלי להחליף ריצוף או לשייפו בגלזורה. אני סבורה כי המגמתיות, והחברות בין בנו של התובע, לבין מר X, מצאה את ביטויה גם בעניין זה. עדותו של מר X, לחלוטין לא היתה אמינה עלי, והיתה נגועה במגמתיות מתחילתה ועד סופה. במיוחד, תמוהה דקדקנותו של מר X, לאור העובדה שהחנות האמורה משמשת היום כמחסן של מיני מרקט. מתוך ניסיון לשמור על אמינות חוות דעתו, ואולי אפילו לשמור על קשרי הידידות עם משפ' משולם, הוסיף מר X, כי היה ממליץ על שיוף/החלפת רצוף כאמור גם למחסן. עמ' 5 לפרוטוקול שורות 19-22. מעדויות הצדדים, עולה כי התיקונים שנדרשו, אם בכלל היו מינוריים. ראה גרסתו של הנתבע בעמ' 14 לפרוטוקול שורות 10-14. הנתבע אמר כי הצביעה היא מינימליסטית 10 סמ"ר, מתוך 1,400 סמ"ר. עמ' 14 שורות 10-14. הנתבע הוסיף כי השטיח היה מודבק רק בקצוות. עמ' 14 לפרוטוקול שורות 24-26. הנתבע טען כי הוריד את השילוטים הגדולים מעל החנות, וכל שנשאר הוא שלט קטן עם שעות פתיחה. עמ' 16 לפרוטוקול שורות 1-3. טענותיו של התובע אינן עומדות, ואינן אמינות בעיני, מול טענות הנתבע. הכרעה בנושא הפיצוי: אני קובעת כי התובע נטפל אל הנתבע בשל עניינים בשל מה בכך. לא ברור לי הטעם לכך, אולם מבחינה משפטית ועובדתית גרידא, אני קובעת כי לא היה לכך בסיס. הנתבע פינה את החנות במועד במצב טוב וסביר. גם אם שמר שני סטים של מפתחות כדי לבצע בקרה ומסירה מסודרת עם התובע לאחר שישוב ממסעותיו בחו"ל ויגמרו החגים, אין הדבר מחייב אותו להחליף את מלוא הריצוף ועוד כאלה תיקונים מופרכים ומוגזמים שהתובע דרש. אין לדעת מה היו נימוקיו של התובע, כאשר התענה לנתבע. מדוע ראה צל הרים כהרים? יתכן, שהיה זה בשל החלפת המושכר על ידי הנתבע, שהעדיף חנות אחרת באותו קניון. יתכן שהיה זה בשל אותה אסיפת דיירים, שבה הטיח הנתבע האשמות בתובע, על תפקודו באחזקת הקניון. לא ראיתי צפונות ליבו של התובע, אך עובדתית, אני קובעת כי התובע פעל ממניעים לא ענייניים, ובפועל לא היה מקום לתביעה, הן בעניין הפינוי, והן בעניין הנזקים הנטענים. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני דוחה את שתי התביעות השטריות המאוחדות שבכותרת. תיק הוצל"פ בתיק 1-00-74898-01 יסגר בזה וכל ההליכים שננקטו במסגרתו יבוטלו. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאותיו בגין תובענה זו בסך 6,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פינוי עסק / חנותפינוי