העובדות והצדדים להליך 1. ביום 26/10/95, נהג הנתבע מס' 1, (להלן: "עאסם" או "הבן"), בטרקטורון שנלקח על ידו, ממגרש למכירת מכוניות שהוחזק ונוהל על ידי אביו, עפו, הוא הנתבע מס' 2, (להלן: "עפו" או "האב"). במהלך הנסיעה, אירעה תאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975, (להלן: "התאונה" ו "החוק"). בתאונה, נפגעו עאסם וכן סאמר, קטין כבן 15 שנים, שהצטרף לאותה נסיעה (להלן: "הנפגע"). בעת ארוע התאונה, לא החזיק עאסם ברשיון נהיגה ונהיגתו בטרקטורון, (להלן: "הטרקטורון" או "הרכב"), לא הייתה מכוסה בביטוח חובה. עאסם, הודה והורשע על פי הודאתו, על ידי בית המשפט השלום לנוער בעכו, בין היתר, בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה ונהיגת רכב ללא ביטוח (כתב האישום והכרעת הדין צורפו כנספח ה-3-1 לתצהיר עדותה הראשית של גב' אבו קעוד, להלן: "המצהירה" או "תצהיר התובעת"). הנפגע, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה (כתב התביעה צורף כנספח ו' לתצהיר התובעת). תביעת הנפגע, הוגשה כנגד עאסם וכנגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, (להלן: "קרנית" או "התובעת"). קרנית, הכירה בחבותה כלפי הנפגע מכח סעיף 12 לחוק ופיצתה אותו, במסגרת הסדר פשרה, על נזקיו, תולדת התאונה. מהות התביעה וטענות הצדדים 2. התביעה שבפני, הינה תביעת חזרה של קרנית מכח סעיף 9 לחוק, בגין הסכומים ששולמו לנפגע, אשר מסתכמים, בצירוף ההוצאות, בהן נשאה קרנית לצורך הטיפול בתביעת הנפגע והפרשי הצמדה וריבית, בסך של 693,965 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. 3. קרנית טוענת כי בהתאם להוראות סעיפים 9 ו-7 לחוק, זכאית היא לשיפוי מעאסם בהיותו נהג חסר רשיון נהיגה וחסר ביטוח ומאביו, עפו, כבעל הרכב והמחזיק בו שהתיר את הנהיגה ברכב ללא ביטוח, המכסה את השימוש בו. 4. הנתבעים, טוענים להגנתם, מספר טענות שעיקרן: א. לקרנית, אין זכות חזרה כנגד הנתבעים או מי מהם, שכן פיצתה את הנפגע, למרות שלא היה זכאי הוא לפיצויים על פי החוק, מכח הוראות סעיף 7 (2) לחוק, השולל זכאות לפיצוי ממי שהיה ברכב, ביודעו שנוהגים בו, תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד- 1964, (להלן: החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות)). ב. עאסם, נהג בטרקטורון, ללא רשות מאביו, עפו, ועל כן, בכל מקרה, אין לקרנית זכות חזרה כנגד האב. ג. קרנית, ויתרה על זכות החזרה והשיפוי בכך שבחרה לחתום עם הנפגע על הסכם פשרה, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של עאסם. ד. כן מכחישים הנתבעים את גובה הנזק וטוענים כי קרנית, לא עשתה די להקטנתו. היות והשאלה האם זכאות הנפגע לפיצויים, נשללה מכח סעיף 7 (2) לחוק, כרוכה במילא בשאלה המקדמית, האם נהיגתו של עאסם ברכב, הייתה ללא היתר מאביו- בעל הרכב, אקדים ואדון בשאלה זו. האם התיר האב את נהיגת הבן בטרקטורון 5. טוען ב"כ התובעת כי מהודעת הבן במשטרה כי "הטרקטורון שייך לי קניתי אותו מסמיר בריקי מאבו סנאן", (ההודעה צורפה כנספח ב' לתצהיר התובעת), עולה כי הטרקטורון נקנה עבור הבן וכי הנתבעים, האב והבן, ראו בבן כ"בעל" הטרקטורון וכמי שרשאי לנהוג בו על דעת אביו. כן מוסיף ב"כ התובעת וטוען כי בכדי לחייב את מתיר השימוש, אין צורך ברשות מפורשת ודי ברשות מכללא אשר יכולה להילמד, בענייננו, מעצם העובדה שהטרקטורון חנה במגרש לא נעול כשהתנעתו,כפי שעולה מהראיות, הינה עניין של מה בכך. על כן, לטענת קרנית, מדובר לכל הפחות ב"עצימת עיניים" שיש לראותה כרשות מכללא, שכן האב, שבידיו הייתה השליטה על הטרקטורון, לא פעל למנוע את נהיגתו על ידי נהג לא מורשה ולפיכך אחראי הוא לתוצאת הנהיגה הבלתי מבוטחת. הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי לא הוכח שעפו- האב, התיר לבנו- עאסם לנהוג בטרקטורון בין במפורש בין מכללא וכי למרות שמנ/1, תמצית נסיבות וכיסוי שנערך על ידי מי מעובדי התובעת, עולה כי התובעת ידעה על טענתו זו של עפו, לא הובאו על ידה, ראיות הסותרות את עדותו וגרסתו של עפו שאף נתמכת, בעניין זה, על ידי עדותו של עאסם. 6. בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר עפו כי רכש את הטרקטורון מאדם בשם מוסא אבריק וכי "הטרקטורון הוחזק במגרש המכוניות הנ"ל, בכפר ירכא, כמו יתר הרכבים שהיו בבעלותי ו/או בחזקתי והוצג למכירה, וביום התאונה הנטענת ע"י מר סאמר נלקח הטרקטורון ע"י עאסם כשלא נכחתי במגרש, וכל זאת ללא ידיעתי ומבלי שאתן רשות כלשהי לעאסם לנהוג בטרקטורון..." האב, שהיה בעת הרלבנטית, סוחר רכב והחזיק במגרש מכוניות, נשאל בחקירתו הנגדית האם נכון כי עאסם, ידע שהטרקטורון נרכש עבורו שכן בהודעתו במשטרה אמר שהטרקטורון שייך לו והשיב כי "שאני נשאל מה תגובתי לכך שהבן שלי אמר בהודעה במשטרה כי הטרקטורון שייך לו, אני משיב שאני לא יודע מה הוא אמר, אולי הוא פחד. אני אמרתי אחרת. כשאני נשאל מה תגובתי לזה שהבן שלי ידע שזה טרקטורון שקניתי לו, אני משיב שקניתי את הטרקטורון בשביל למכור אותו ולא בשביל הבן. מה הבן טען במשטרה אני לא יודע. מה הביא אותו להגיד שאני קניתי את הטרקטורון עבורו אני לא יודע. אולי הוא פחד כי הוא לקח את הטרקטורון בלי רשות. הטרקטורון עמד במגרש לצורך מכירה ולא לטיולים" (עמ' 5 לפרוטוקול). עפו, הוסיף והעיד כי ביום האירוע, לא נכח במגרש וכי את מפתחות כלי הרכב, החזיק בארון, כך שכדי להוציאם, נדרש מפתח לדלת המשרד ומפתח לארון המפתחות. כן העיד עפו, כי אינו יודע איך הותנע הטרקטורון וכי עאסם לא לקח את המפתח שנותר מונח במקומו, (עמ' 5-6 לפרוטוקול). עוד העיד עפו, כי בנו, שהיה באותו עת תלמיד, לא עבד במגרש המכוניות, אם כי היה מבקר בו, מידי פעם, עוזר או מנקה מכוניות, אך לא עסק במכירת מכוניות (עמ' 6 לפרוטוקול). כשנשאל לגבי נוהגם של בני הנוער בכפר, לצאת לטיולי טרקטורונים, השיב עפו כי "... הבן שלי לא נסע אף פעם ואני לא ידעתי שנסע לטיולים כאלה. אני לא ידעתי על טיולים כאלה ולא אפשרתי. אם הוא הצטרף למישהו אחר אני לא יודע על זה. כשאני נשאל האם קניתי את הטרקטורון עבור הבן אני משיב שאני בעל מגרש מכוניות וקניתי את הטרקטורון לצורך עסקים ולא לבן" ובהמשך: "כשאני נשאל איפה אמרתי שלא הרשתי לבן שלי לקחת את הטרקטורון אני אומר שזה ברור מאליו שמי שאין לו רשיון אסור לו לקחת את הטרקטורון ולטרקטורון אין ביטוח ואין טסט גם לרכבים שיש לי במגרש אין ביטוחים" (עמ' 5 לפרוטוקול) 7. עאסם, הבן, העיד, בעניין זה כי "הייתי מבקר במגרש לפעמים. עזרתי לשטוף אוטו פה ושם. אני לא ביקשתי שהוא יקנה לי טרקטורון. הוא לא קנה את הטרקטורון בשבילי, הוא קנה אותו למכירה" (עמ' 8 לפרוטוקול) וכי "במגרש לא נסעתי עליו. לא הזזתי אף מכונית במגרש, אבא לא הרשה לי" (עמ' 9 לפרוטוקול). עאסם, אישר בעדותו כי נכון הדבר שבני הנוער בכפר, נוהגים על טרקטורונים ללא רשיון אך הוסיף והעיד כי הייתה זו הפעם הראשונה, שהוא נהג בטרקטורון. בחקירתו החוזרת, הבהיר עאסם כי אולי פעם נהג בטרקטורון ליד בית של חבר וכי תשובתו במסגרת החקירה הנגדית, התייחסה לנהיגה בטרקטורון, המעורב בתאונה. אשר לדרך הנעת הטרקטורון, העיד עאסם, כי "המפתח של הטרקטורון היה במגרש עם שאר המפתחות של המכוניות, לא הנעתי את הטרקטורון עם המפתח שלו אלא עם מפתח אחר. אפשר להכניס כל מפתח והוא פותח" (עמ' 9 לפרוטוקול). כשעומת עם הודעתו במשטרה בה נאמר כי "הטרקטורון שייך לי קניתי אותו מסמיר בריקי מאבו סנאן", השיב עאסם כי "שאני נשאל למה לא אמרתי במשטרה שאבא שלי לא הרשה לי לנהוג בטרקטורון אני משיב שהייתי קטין ולא ידעתי מה להגיד. כשאני נשאל אם אמרתי במשטרה שהטרקטורון שלי אני אומר שמה פתאום, איך הטרקטורון שלי כשאני בן 17? שאני נשאל מהי תגובתי לכך שבהודעתי במשטרה אמרתי שהטרקטורון שייך לי, אני משיב שזה לא נכון. אולי הוסיפו משהו. הטרקטורון היה רשום על שם סמיר בריקי ואולי לפי זה השוטר ידע לרשום את זה. זה לא נכון שאמרתי במשטרה שקניתי את הטרקטורון". (עמ' 10 לפרוטוקול) 8. לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שהובאו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח, בנסיבות העניין, שהאב, עפו, התיר את נהיגת בנו בטרקטורון ולא ניתן לייחס לו, בנסיבות העניין, אף מתן רשות מכללא. עדותו של עפו, הייתה ברורה ועקבית ולא נתגלו בה סתירות אף בהשוואה להודעתו במשטרה, שניתנה בסמוך לאחר התאונה וגם שם העיד כי הוא זה שקנה את הטרקטורון ובנו לקח את הטרקטורון, ללא ידיעתו, כאשר הוא לא היה במגרש המכוניות. כן התרשמתי מאמינות עדותו של עפו, כי לא ידע ולא אישר לבנו לנהוג על טרקטורון או על כל רכב אחר שהיה במגרש המכוניות. עוד אציין כי הגם שלא ניתן, לדעתי, לקבל את עדותו של עאסם, בכל הנוגע לנסיבות הסעתו של הנפגע בטרקטורון, כפי שיובהר בהמשך, הרי מכח הכלל של "פלגינן דיבורא" ניתן לפצל את עדותו ולעמוד על כך כי בכל הנוגע לנסיבות רכישת הטרקטורון, אי שימוש במפתחות הטרקטורון לצורך הנעתו, אופי פעילותו ו"מעורבותו" במגרש המכוניות של אביו והעובדה כי אביו לא הרשה לו להזיז מכוניות, תאמה עדותו של עאסם את עדות אביו ויודגש כי עאסם לא נכח באולם, בעת עדותו של אביו. עוד יאמר כי כשנשאל עפו, אם נהוג היה בכפר, לצאת לטיולי טרקטורונים, השיב כי "הבן שלי לא נסע אף פעם ואני לא ידעתי שנסע לטיולים כאלה. אני לא ידעתי על טיולים כאלה ולא אישרתי" (עמ' 5 לפרוטוקול). גם בענין זה, מוצאת עדותו תימוכין, בעדותו של עאסם, כי הייתה זו הפעם הראשונה שנהג על הטרקטורון אם כי בעבר נהג אולי פעם על טרקטורון אחר ליד בית חברו (עמ' 9 -10 לפרוטוקול). מן המקובץ עולה כי הנסיבות בענייננו, שונות מאלה שנדונו בע"א 483/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם פ"ד מא (4) 754, (להלן: "פרשת אברהם"), שם הוכח לא רק כי מקובל במושב שנערים צעירים, חסרי רשיון, נוהגים בטרקטור בגלוי בתחומי המושב, אלא שאף הובאו, ראיות על נוהג כזה במשפחת המשיבים והוכח כי הנסיעה ביום המקרה, הייתה לצורך עבודה בשדה שנעשתה, על פי הראיות בהוראת האב. זאת ועוד, להבדיל מהנסיבות שנדונו בע"א 1063/01 (מחוזי ת"א) מזור נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם), (להלן: "פרשת מזור"), שם הוכח כי הטרקטורון נקנה על ידי האב כמתנה עבור הבן ורק לאחר הרכישה, הסתבר כי השימוש בו מותר מגיל 18 ואילך, מה שהגדיל את הפיתוי של הבן לעשות שימוש בטרקטורון וחייב, לדעת בית המשפט, את האב לנקוט צעדים של ממש כדי למנוע זאת, הרי בענייננו, לא הוכח כי הטרקטורון נקנה עבור הבן. איני מתעלמת, מעדותו של עאסם במשטרה, בה נאמר, כי "הטרקטורון שייך לי" אלא שלא נאמר בהודעה זו כי הטרקטורון נרכש עבור עאסם וניתן, להבין את האמור בהודעה, על רקע הנסיבות של חקירת המשטרה, לאחר האירוע, מה גם שיש להניח, כי לאור תיקון ההוראה העונשית ונוסחו של סעיף 413 ג' לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, כפי שהיה בתוקף באותה עת, והדורש יסוד של כוונה שלא להחזיר את הרכב לבעליו, עאסם, לא נחקר כלל בכל הנוגע לעבירה של שימוש ברכב ללא רשות הבעלים. כאמור האב, עפו, הבהיר בהודעתו במשטרה, שניתנה בסמוך לאחר מכן, כי הוא זה שרכש את הטרקטורון וכי לטרקטורון שהוחזק במגרש המכוניות, לא היה ביטוח ולא היה טסט, מה שתומך בגירסה כי הטרקטורון נרכש לצורך מכירתו ולא לצורך שימוש בו, על ידי עפו או מי מבני משפחתו. כן יש לציין כי על פי עדותו של עפו, הטרקטורון שנרכש לצורך עסקו, הוחזק במגרש המכוניות, כשאר כלי הרכב כשמפתחותיו מצויים בארון נעול וזאת להבדיל מטרקטורון המוחזק בשטח חצר בית המגורים כשמפתחותיו נמצאים במגירה גלויה לעין, כנסיבות שנדונו ב"פרשת מזור". עוד ראוי להפנות, בענין זה, לפסק הדין בעניין ת.א. 442/98 (מחוזי חיפה) שחבראת ואח' נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' (לא פורסם), שם הותר לקטין, על ידי אביו לעשות שימוש במפתחות הרכב לצורך רחיצתו ונפסק כי "לצורך זכות החזרה, החוק דורש היתר לנהוג ברכב, לא די בהיתר לרחוץ את הרכב או בהיתר לעשות בו פעולה כלשהי שהנהיגה אינה חלק בלתי נפרד ממנה...". 9. סבורה אני, כי בדרך כלל, אין דרכם של הורים, להתיר לבניהם לנהוג ברכב, ללא רשיון נהיגה. לפיכך, בהעדר ראיות, המצביעות על נסיבות מיוחדות, מהן ניתן להסיק מתן רשות מכללא, כגון ידיעת ההורה, על נהיגת הבן בעבר, רכישת הטרקטורון עבור הבן וכדומה, אין לראות בהורה, כמי שהתיר את השימוש שעשה בנו, ברכב שבבעלותו. בענייננו, לא ניתן להסיק מהנסיבות וממסכת הראיות, כי האב, שהינו סוחר רכב ובעל מגרש מכוניות, התיר במפורש או מכללא את נהיגתו של בנו, עאסם, בטרקטורון ואין לראותו, על כן, כמי שהתיר את השימוש בטרקטורון, במשמע סעיפים 2(ב) ו-7(6) לחוק. זכאות הנפגע לפיצויים על פי החוק 10. טוענים הנתבעים כי קרנית פיצתה את הנפגע, על אף שלא היה זכאי הוא, לפיצויים על פי החוק וזאת מכח הוראת סעיף 7 (2) לחוק הקובע כדלקמן: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (1)... (2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד- 1964 וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור". לעניין זה, טוענים הנתבעים כי עאסם, שנטל את הטרקטורון, ללא רשות מאביו, הזהיר את הנפגע, בטרם הנסיעה ואמר לו כי אין לו רשיון נהיגה, אין ביטוח לטרקטורון וכי הוא נוהג בטרקטורון, ללא רשות מאביו. 11. לצורך החלת הוראות סעיף 7(2) לחוק, על מי שאינו הנהג, נדרשים שלושה תנאים מצטברים; א. היות הנהיגה ברכב, ללא רשות הבעלים. ב. ידיעת הנפגע, על היות הנהיגה, ללא רשות הבעלים. ג. המצאות הנפגע, בתוך הרכב, במועד התאונה. בענייננו, אין מחלוקת כי הנפגע היה ברכב במועד אירוע התאונה. 12. טוען ב"כ התובעת, כי בענייננו וכשמדובר ביחסים של אב ובן, לא מתקיים התנאי של נהיגה ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) וזאת בהסתמך על פסק הדין ב"פרשת מזור", שם נפסק כי; "בנקודה זו יש מקום לאימוץ הדברים שנאמרו בפסק הדין נשוא הערעור ולפיהם ברור הוא שמבחינתו של האב (וגם על פי כל היבט ציבורי), אין הבן גם אם הפר את האיסור, בגדר עבריין הגונב את רכבו של אדם אחר (עמ' 3 לפסק הדין). גישה זו גישה ראויה היא ואין זה מתקבל על הדעת כי כל אימת שבן ממרה את פי של אביו ומפר את הוראותיו יראה בו אביו והציבור כולו כעבריין גם כאשר מדובר בשימוש בכלי רכב יקר, הדורש הסמכה ספציפית לצורך הפעלתו". ראיתי לציין כי בנסיבות שנדונו ב"פרשת מזור" וכפי שנפסק שם, לא חלה הוראת סעיף 7(2) לחוק, שכן הנפגע באותו ענין, לא היה בתוך הרכב במועד התאונה. לכשעצמי, דומני כי מהדברים האמורים, משתמע כלל רחב, על פיו, לעולם, נהיגתו של בן ברכב שבבעלות הוריו, לא תחשב כנהיגה תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), מה שעלול להביא, להטלת חבות על ההורה, כל אימת שבנו נהג ברכבו, גם אם אותה נהיגה, נעשתה ללא רשותו וללא ידיעתו. יתכן כי בנסיבות מסוימות, לדוגמא כאשר מדובר בבן, האוחז ברשיון נהיגה כדין, לא יהא זה סביר או רצוי, לקבל טענה כי נטל רכב של הוריו, ללא רשות והפר בכך את ההוראה העונשית האמורה, דבר שיביא לשלילת זכאותו לפיצויים על פי החוק. יחד עם זאת, משסבורה אני כי אין דרכם של הורים, להתיר לבניהם, לנהוג ברכב ללא רשיון, נראה כי בהעדר ראיה לכך שההורה התיר או ידע, על כוונת בנו ליטול את רכבו, ניתן לראות באותו בן, שנטל את רכב הוריו ללא רשות, כמי שנהג ברכב בניגוד להוראת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות). מוצאת אני, חיזוק לדעתי זו, בלשון סעיף 7(2) לחוק הקובע "מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין, (שימוש ברכב ללא רשות).." להבדיל מ"הורשע" בעבירה האמורה. מכאן, שעל בית המשפט, הדן בתביעה על פי החוק, לבדוק האם נתקיימו יסודות העבירה של נהיגה ברכב ללא רשות הבעלים. בחינה זו, תעשה על פי מאזן ההסתברויות הנוהג במשפט אזרחי, שכן מדובר, בשאלה היפוטטית. זאת ועוד, על פי ההלכה שנפסקה בע"א 5773/99, נבולסי נ' אנטון ואח' פ"ד נג(5) 542, הוראת החוק לתיקון דיני עונשין (שימוש ברכב ללא רשות), שבוטלה על ידי חקיקת חוק העונשין, תשל"ז- 1977, נקלטה באופן סטטי לסעיף 7(2) לחוק. לפיכך שלילת הזכאות מכח סעיף 7(2) לחוק, תבחן על פי נוסחה ההיסטורי של ההוראה העונשית שהיה כדלקמן: "המשתמש ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו מאסר שלוש שנים". לשון ההוראה העונשית עצמה, אינה שוללת תחולתה ביחסי הורים- ילדים, גם אם משיקולים של מדיניות לא היה מקום להעמיד לדין בנסיבות אלה. לפיכך, סבורה אני, כי בנסיבות חריגות וכשמדובר בבן חסר רשיון נהיגה, הנוטל את רכב הוריו, ללא ידיעת וללא רשותם, ניתן לומר כי התמלאו בו יסודות ההוראה העונשית של נטילת רכב ללא רשות הבעלים, במשמע סעיף 7(2) לחוק. 13. אשר לתנאי השני, לתחולת סעיף 7(2) לחוק, הדורש ידיעת הנפגע, על היות הנהיגה ללא רשות בעל הרכב, מצאתי, לאחר בחינת הראיות טענות הצדדים כי הנטל להוכיח את ידיעת הנפגע, מוטל על הטוען לה, דהיינו על עאסם והוא לא עמד, בנטל זה. צודק ב"כ התובעת בטענתו כי קיימת חזקה עובדתית, על פיה הנוהג בכלי רכב הוא בעליו או לחילופין, נוהג הוא, ברשות הבעלים ועל הטוען ההיפך, מוטלת חובת ההוכחה (ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין פ"ד יח' (3) 662). חזקה זו, עומדת וחלה בכל הנוגע לידיעתו של הנפגע שהיה בעת התאונה קטין כבן 15 שנים. אין די, על כן, בעדותו היחידה של עאסם כי טרם הנסיעה אמר לנפגע שנהיגתו בטרקטורון, הינה ללא היתר מאביו, כדי להפריך את אותה חזקה. עדותו של עאסם, בסעיף 5 לתצהירו כי "סאמר שהינו בן הכפר שלי ולמדנו באותה עת באותו בי"ס ובאותה חטיבה, ולמעשה מכירים היטב אחד את השני, התכוון לעלות לטרקטורון שאני נהגתי, ואז אמרתי לו כי כידוע לו אין לי רשיון לנהיגת הטרקטורון וכי אין ביטוח לטרקטורון ואף הדגשתי בפניו שאני נוהג בטרקטורון ללא רשות אבי, כך שהוא לוקח סיכון על עצמו.", לא רק שהינה בלתי סבירה אלא שאף נתגלו בה סתירות שכן בחקירתו הנגדית, העיד עאסם כי "הנפגע היה כבן 15, שנתיים פחות ממני. בטח שהוא ידע מה זה ביטוח רכב. גם ילד בן 12-13 יודע מה זה ביטוח. אמרתי לו שלקחתי את הטרקטורון בלי רשות ויש עדים לכך שאמרתי לו. בטח שאני אגיד לו, כי זה בעיה לנהוג בלי ביטוח על טרקטורון. חס וחלילה אם תקרה תאונה שהוא יקח את האחריות על עצמו, איך אני לא אגיד לו? אמרתי לו שאין ביטוח ואין רשיון ולקחתי את זה מהמגרש. כשאני נשאל למה הייתי צריך להגיד לו שאין לי רשיון למרות שכולם בכפר היו נוהגים בלי רשיון אני אומר שלא רציתי שהוא יעלה איתי הוא לא חבר טוב שלי, היה איתי עוד קרוב משפחה שלי שאמר לי שהוא יעלה איתי , אמרתי שאין בעיה אם זה יהיה על אחריותו שיעלה" (עמ' 10 לפרוטוקול). מעבר לכך שמהחקירה הנגדית עולה כי הנפגע, לא היה חבר קרוב של עאסם, הרי שלא סביר כי עאסם, שביצע באותה נהיגה מעשה אסור, העמיד את הנפגע, על כל הסיכונים הכרוכים בנסיעה בטרקטורון, בהתאמה מושלמת, להוראות החוק, השולל פיצוי מנפגע שהיה מודע להיות הנהיגה ברכב ללא היתר מבעליו, אך אינו קובע הוראת שלילה דומה, באשר לנפגע שאינו הבעלים או מתיר השימוש, המודע להיות הנוהג, חסר רשיון נהיגה או חסר ביטוח (ראה השוני בין סעיף 7(2) לסעיפים 7(3) ו-7(5) לחוק). זאת ועוד, עדותו של עאסם, נותרה בגדר עדות יחידה משאותו קרוב משפחה, שנטען כי שמע את הדברים, לא הובא לעדות. אמנם, בפתח ישיבת ההוכחות, טען ב"כ הנתבעים כי היה בכוונתו להגיש תצהיר נוסף, אך המצהיר החליט שלא לחתום על התצהיר. יצויין כי לא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת אותו תצהיר או לזימון העד באמצעות בית המשפט ולאחר עדותם, ויתרו הנתבעים על הבקשה לזמן עד נוסף מטעמם. עוד יש לציין, כי עאסם, שהיה הנתבע מס' 1, בתביעה שהוגשה על ידי הנפגע, לא טען ולא הוכיח כי טען, טענותיו אלה, בדבר שלילת זכאותו של הנפגע לפיצויים על פי החוק, כטענות הגנה מטעמו כנגד תביעת הנפגע. אשר על כן, דין טענתו של עאסם כי הזהיר את הנפגע, שנהיגתו בטרקטורון הינה ללא רשות מאביו, להידחות. בהינתן כי עאסם עצמו לא טען שידיעת הנפגע, נובעת ממקור אחר, זולת אמירתו זו, הרי שדין הטענה כי זכאותו של הנפגע לפיצויים על פי החוק, נשללה מכח סעיף 7(2) לחוק, להידחות. 14. מעבר לכל זאת, יש לזכור כי בתביעת חזרה עסקינן אשר ככל תביעת שיבוב, חלה לגביה החזקה כי התובעת פיצתה את הנפגע כדין ובסבירות. לעניין זה, יפה ההלכה שנפסקה בע"א 7148/94, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ ואח' פ"ד נ(ז) 567, (להלן: "פרשת הכשרת הישוב"), כי בהעדר טענה לקנוניה או חוסר תום לב, בפעולתה של חברת ביטוח, אין לתקוף במסגרת תביעת שיבוב, את ההסדר אליו הגיעה התובעת עם מבוטחה ואין לדרוש יותר מאשר סבירות באשר להכרה בקיום כיסוי ביטוחי, גם אם שנוי הוא במחלוקת, שכן "מן המפורסמות הוא, כי אין מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן" (שם בעמ' 569). עוד נאמר מפי כב' השופטת שטרסברג כהן כי "אם קיימות אפשרויות לפרושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפצוי על פי הפוליסה וחברת הביטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשיקולי חב' הביטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חב' הביטוח כלפי מבוטחה כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח..." (שם עמ' 570-571). אם כך כשמדובר במבטחת, המגישה תביעת שיבוב כנגד מזיק שהינו גוף מסחרי ומבטחו, על אחת כמה וכמה, כשמדובר בקרנית שהינה תאגיד סטטוטורי ואין להניח, בנסיבות העניין, כי התנדבה לשלם פיצויים לנפגע, בהסתמכה על זכות השיבוב, הנתונה לה כנגד הנתבעים או מי מהם. כאמור, לא הוכח בענייננו כי הטענה שהנפגע ידע על דבר נהיגתו של עאסם ללא היתר מבעל הרכב, נטענה על ידי עאסם כנגד תביעת הנפגע והמצהירה מטעם התובעת, אף העידה בענין זה, בחקירתה הנגדית כי "כשאני נשאלת מה תשובתי לכך שהנתבע אמר שהנפגע ידע שהוא נוהג ללא רשות וללא ביטוח אני אומרת שהוא לא ידע. גם הבן וגם האב אישרו שאכן הוא לא ידע על פי החקירות שלנו. הנתבעים אישרו שהוא לא ידע זאת על פי החקירות שלנו" (עמ' 3 לפרוטוקול). כשמדובר בנפגע שהיה קטין כבן 15 שנים, סביר להניח כי בנסיבות אלה, לא היה עולה בידה של קרנית, להוכיח את שלילת זכאותו לפיצוי, מכח סעיף 7(2) לחוק. לפיכך נראה, כי שיקוליה של קרנית, לענין ההכרה בחבות, היו בגדר שיקולים סבירים ודין הטענה כי קרנית שילמה פיצויים לנפגע, בהעדר חבות, להידחות. האם ויתרה קרנית על זכות השיבוב 15. דין הטענה כי קרנית, ויתרה על זכות החזרה מאחר ובחרה לחתום על הסכם פשרה, ללא ידיעתו או הסכמתו של עאסם, שהיה אחד הנתבעים בתביעת הנפגע, להידחות. מהסכם הפשרה שצורף כנספח ה' לתצהיר התובעת, לא עולה כל ויתור על זכות החזרה העומדת לקרנית כנגד עאסם, ההיפך הוא הנכון, בהסכם נאמר כי כתב התביעה נגד עאסם, ימחק ללא צו להוצאות, מה שכידוע, אינו יוצר כל מעשה בית דין. גובה הנזק 16. דין הטענה כי קרנית בחרה לפצות את הנפגע, ללא כל נסיון להקטין את נזקיה, בין אם על ידי הוצאת הטיפול לעו"ד חיצוני וניהול ראוי של התביעה, להידחות. בפרשת "הכשרת הישוב", עומדת כב' השופטת שטרסברג כהן, על הטעם העומד ביסוד ההלכה כי לצורך הכרה בזכות השיבוב, תבדק פעולת המבטחת, על פי סבירות השיקולים וכדבריה; "התנכרות להסדר סביר בין חברת הביטוח לבין המבוטח לצורך העברת זכות למבטח מכח תיחלוף, תרתיע חברות ביטוח להגיע להסדרים עם מבוטחים ותאלץ אותן להתדיין איתם עד להכרעה שיפוטית. זאת ועוד, אם כך ייעשה, ייצא חוטא נשכר, שהרי אילולא היה קיים ביטוח היה המזיק חייב לפצות את הניזוק על מלוא הנזק. משקיים ביטוח והניזוק קיבל תגמולי ביטוח, ששולמו בהסדר, הרי אם נכביד ידינו על חברת הביטוח שלא תוכל להישפות, יצא המזיק פטור בלא כלום עם זאת ראוי לציין כי לא בהכרח כל הסדר שיעשה בין מבטחת למבוטח וכל סכום שישולם למבוטח בפועל, יהוו ראיה מספקת להעברת זכות השיפוי כדי אותו סכום. החובה לשלם עומדת, כאמור, לביקורת, וגובה הסכום, על אחת כמה וכמה ". (שם בעמ' 571). 17. בענייננו, שילמה התובעת לנפגע, פיצויים בסך של 570,000 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך של 73,355 ₪ ובסה"כ סך של 643,359 ₪, ששולמו בשני תשלומים, בימים 05/07/00 ו-16/11/00 (סעיף 7 לתצהיר התובעת ונספח ה' לתצהיר). כזכור, מדובר בנפגע שהיה כבן 15 ביום התאונה וסבל מפגיעת ראש עם שבר בבסיס הגולגולת, שבר בעצם הרקה מימין, חבלה באגן, שבר ברמוס פוביס וחבלה בברך (נספחים ו'- ז' לתצהיר התובעת). הנפגע, נבדק על ידי מומחים רפואיים שמונו בהסכמה ונקבעה לו נכות אורתופדית, בשיעור של 10%, בגין הגבלה בתנועות פרק ירך שמאל וכן נכות נוירולוגית זמנית בשיעור של 40%. על פי הערכה פנימית, שנעשתה על ידי מומחים מטעם קרנית, הנכות הנוירופסיכיאטרית הצמיתה הצפויה, נעה בשיעור של 40% וזאת נוכח קיום פגיעה מוחית אנטומית, הניכרת בתוצאות M.R.I, תלונות הנפגע והממצאים הרפואיים המתועדים (נספחים ז/3 וז/4 לתצהיר התובעת). בנסיבות אלה, כשמדובר בנכות צפויה, בשיעור של 46% ובפגיעת ראש ניכרת שהסיכון לנכות בגינה, הוערך בשיעור של כ-40%, כשיעור הנכות הזמנית שנקבעה על ידי המומחה המוסכם, נראה כי סכום הפשרה, בסך של 570,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ, הינו יותר מסביר, (ורק בכדי לסבר את האוזן יאמר כי חישוב הפיצוי בגין הפסד השתכרות על בסיס שכר נטו בסך 5500 ₪ ו-35% נכות, מסתכם בסך מעוגל של כ-570,000 ₪ וזאת ללא התחשבות בפריטי נזק אחרים ונוספים כגון כאב וסבל, עזרת ג' והוצאות). לא התעלמתי מטענת ב"כ הנתבעים כי על פי מכתב ב"כ הנפגע לקרנית מיום 21/07/98, נ/3, דרש ב"כ הנפגע,פיצוי בסך של 500,000 ₪, נטו, אלא שמעבר לעובדה כי מכתב זה, נכתב כשנתיים טרם הסדר הפשרה, הרי שנכתב הוא, בטרם מינוי המומחים הרפואיים ובטרם קבלת חוות הדעת. לפיכך ולאור הערכת הנכות הצפויה, כאמור במכתבו של ד"ר צור מיום 11/10/99 (נספח ז(4) לתצהיר התובעת) ונוכח הנכות האורתופדית הצמיתה שנקבעה על פי חוות דעתו של ד"ר וולפין (נספח ז(2) לתצהיר התובעת), סכום הפשרה, הינו כאמור, למעלה מסביר. סיכום 18. סופו של יום, הגעתי למסקנות הבאות; א. דין התביעה כנגד הנתבע מס' 1, עאסם, להתקבל מכח הוראות סעיפים 9, 7(3) ו-7(5) לחוק. ב. דין התביעה כנגד הנתבע מס' 2, עפו, להידחות באשר לא הוכח כי התיר את נהיגתו של בנו, הנתבע מס' 1, בטרקטורון. 19. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע מס' 1, עאסם, לשלם לתובעת, סך של 693,969 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה, 04/03/01, ועד מועד התשלום בפועל. בהתחשב בכך שהתביעה נגד הנתבע מס' 1, נתקבלה ואילו התביעה נגד הנתבע מס' 2, נדחתה ובהתחשב בכך שיצוגם של הנתבעים, היה משותף, ראיתי להורות על דחיית התביעה כגד הנתבע מס' 2 ללא צו להוצאות. מנגד ראיתי לחייב את הנתבע מס' 1, בהוצאות מופחתות בסכום כולל של 35,000₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום. ניתן היום ט"ו באייר, תשס"ד (6 במאי 2004) בהעדר הצדדים. טולקובסקי בלהה, שופטת טרקטורוןקטינים