נסיבות שהזמן גרמן - סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל

זהו ערעור המדינה על קולת העונש. המשיבים הובאו לדין, בשלושה כתבי אישום נפרדים שהדיון בהם אוחד, באשמת שהייה בלתי חוקית בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, בכך שביום 26/10/00 נמצאו בצומת שערי אברהם כאשר נכנסו לישראל ושהו בה ללא אישור, וזאת תוך כדי שנהגו במשאיות. לאחר שהמשיבים הודו בעובדות והורשעו בדין ולאחר שבית המשפט קמא, נתן דעתו למצב הבטחוני הקשה שבו אנו נתונים כעת ולפוטנציאל הסיכונים הקשור לכך, המהווה שיקול להחמרה, התחשב בכך שמדובר בשלושה נאשמים שאינם כה צעירים וכולם בעלי משפחות מרובות ילדים ולאחר ששוכנע שנכנסו לתחום המדינה לצרכי פרנסתם, לשם הובלת סחורות במשאיות שבהן נהגו, קבע שבמקרה זה הנסיבות לקולה גוברות על הנסיבות לחומרה ודן את המשיבים 2 ו-3 לעונשי מאסר על תנאי למשך 4 חודשים ולתשלום קנסות בסך 3,000 ₪ כל אחד, ולגבי המשיב 1, שהיה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על תנאי, של 6 חודשים, האריך עונש זה לתקופה של שנתיים, והורה לחלט סכום התחייבות של 3,000 ₪ שמשיב זה חתם עליה וכן חייב אותו לחתום על התחייבות חדשה להמנע מעבירה לתקופה של שנתיים על סך 3,000 ₪. כמו כן, לא נעתר בימ"ש קמא לבקשת ב"כ המדינה לחלט את המשאיות לאחר שקבע כי לדעתו דרישה זו אינה עומדת בדרישות המידתיות ומדובר בסעד חריף שפוגע קשות בפרנסתם של הנאשמים. ביהמ"ש קמא הוסיף וציין כי דרישת המידתיות מעוגנת גם בהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועל פי אלה התרשם שאין הצדקה לנקוט בסעד הקיצוני של חילוט כלי הרכב, ומכאן ערעור המדינה על קולת העונש. ב"כ המדינה טענה בפנינו כי שלושת המשיבים, תושבי איזור חברון, נתפסו כשכל אחד מהם נוהג במשאיתו לאחר שעקפו את המחסום המוצב בגבול היציאה משטח האוטונומיה, ומכאן שהיו מודעים לקיום הסגר שמנע מהם את היציאה מתחום האוטונומיה וניסו לעקוף איסור זה. ב"כ המדינה אמרה כי אין לה אינפורמציה ספציפית לגבי מטרת כניסתם ושהותם בארץ, אך ב"כ המשיבים טענה כי הם נכנסו לתחום המדינה לצורך פרנסתם כדי להוביל מטען שעורה מנמל אשדוד לאיזור מגוריהם בחברון, כפי שעשו במשך תקופה ארוכה, הסבר זה היה מקובל ככל הנראה על בימ"ש קמא לאחר שציין כי המשיבים נכנסו לתחום המדינה לצורך פרנסתם ואין אנו רואים סיבה שלא לאמץ מסקנה זו. חרף זאת וחרף העובדה שלמשיבים 2 ו- 3 אין הרשעות קודמות וביהמ"ש קמא ראה את מצבו של המשיב 1 כדומה לזה של האחרים, טענה ב"כ המדינה כי יש לראות בחומרה ניסיון לעקוף מחסומים ולנסות להיכנס למדינה בתקופת סגר. לטענתה, אישר בימ"ש זה בעבר עונשים חמורים יותר, גם בעבירות ראשונות, קל וחומר שלא היה מקום להקל בדינם של המשיבים בצורה כה קיצונית בתקופת התפרעויות ומעשי אלימות כמו בתקופה הנוכחית, תוך שהוסיפה שבתקופה זו עונש המאסר המותנה שבימ"ש קמא הטיל מסכן ומסוכן ומאותת בצורה שלילית לעבריינים פוטנציאלים, ולכן ביקשה להטיל על המשיבים עונשי מאסר בפועל בנוסף על עונשי מאסר על תנאי ולהפעיל את עונש המאסר על תנאי כנגד משיב 1 באופן מצטבר. עם זאת לא התייחסה ב"כ המדינה להימנעות בימ"ש קמא מחילוט המשאיות וניתן להבין מכך שהערעור אינו מופנה כנגד תוצאה זו. ב"כ המשיבים, מאידך, טענה כי הבקשה להחמיר בעונשיהם של המשיבים, בהסתמך על שיקולים בטחוניים והמצב הכללי בישראל, מעלות בעיות קשות שטרם נידונו בפני בתי המשפט בישראל. לטענתה, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמטרת המשיבים, בכניסתם לישראל, הייתה לצרכי פרנסה ולא על מנת לפגוע בבטחון המדינה. הם נכנסו לתחום המדינה עם משאיות ריקות כדי לקחת מטען של שעורה, כפי שכבר צויין, מנמל אשדוד ולהעבירו לחברון, תוך שהדגישה כי היו להם כנהגי משאיות היתרים שאינם מותנים במעביד ישראלי כפי שמקובל לגבי עובדים רגילים. לטענתה הם עוסקים בכך שנים רבות, וכאמור לשניים מהם אין הרשעות קודמות. היא טענה כי אין להתעלם מכך שכלכלת תושבי האוטונומיה קשורה קשר אמיץ עם מדינת ישראל ומחייבת כניסה לתחומי המדינה, הדגישה שהעונש המירבי על העבירה של כניסה או שהייה בתחום המדינה הוא שנת מאסר אחת, ומכאן שהמחוקק לא מתייחס בחומרה לעבירות אלה וטענה כי ככל שבתי המשפט יחמירו בעונשיהם של הנכנסים לתחום המדינה ללא היתר לצרכי פרנסה ועבודה, הדבר לא ירתיע את אלו שמנסים להיכנס למטרת ביצוע פיגועים חבלניים, והגישה שורה ארוכה של פסקי דין של בתי משפט שלום הן בתחום מחוז זה והן במחוזות אחרים לרבות בתי משפט בנצרת, בעכו, בטבריה, בבית שאן, בחדרה ואף במקומות אחרים שבכולם הסתפקו בתי המשפט בהטלת עונשי מאסר על תנאי וקנסות כמו במקרה הנוכחי, וטענה כי בכל אותם מקרים לא ערערה המדינה על קולת העונש. הבעייתיות שמעורר המקרה הנוכחי אכן אינה קלה. מצד אחד, מדובר ללא ספק באנשים קשי יום, כולם בעלי משפחות, שנכנסו לתחום המדינה לצרכי פרנסתם ושמניעת המשך כניסתם מהווה פגיעה קשה במטה לחמם. מן הצד האחר, אין להתעלם מהגורמים להטלת הסגר הקשורים להתפרעויות ולמעשי האלימות הקשים בשטחי האוטונומיה ואף מעבר להם בתקופה האחרונה שיצרו ללא ספק מצב ומציאות בטחונית קשים. בעקבות מצב זה, הוטל על ידי הרשויות המוסמכות אותו סגר שמדובר עליו ושכתוצאה ממנו אין תוקף להיתרי הכניסה ועל בתי המשפט לתת תוקף להוראות סגר זה, ולא לפסוק באופן החותר תחת אושיות תוקפו. בפסק דין בעניינו של נאשם אחר, קטין בן 15, (ע.פ. 7409/00) שנתנו ביום שמיעת הערעור, הדגשנו שבמדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, אין מטילים עונשים קולקטיבים, ואין מענישים אדם אחד על חטאם של אחרים, וזאת בהקשר למה שנאמר בפסק הדין של בימ"ש השלום נשוא אותו ערעור כי גם על קטינים יש להטיל עונשים חמורים כיוון שהם מהווים את חוד החנית בהתפרעויות בשטחים בתקופה זו. עם זאת, אמרנו שבית המשפט אינו דן בעניין בחלל ריק ועליו להתחשב בנסיבות שהזמן גרמן. ציינו שבתי משפט דיברו פעמים רבות על תופעה של מכת מדינה, למשל בקשר לגניבות רכב או לעבירות רכוש, והדברים בוודאי מתייחסים גם למצב הנוכחי של התפרעויות ומעשי אלימות המחייב החמרה בענישה. בעבר אישרנו עונשי מאסר בפועל לתקופות של ארבעה וחמישה חודשים בקשר לביצוע עבירות מסוג זה, ואף קבענו עונשים חמורים יותר כשהכניסה לתחום המדינה היתה מלווה בעבירות נוספות בקשר לזיוף מסמכים, שימוש במסמכים מזוייפים, התחזות לאחר או ביצוע עבירות רכוש וגניבות רכב. במרבית המקרים אכן היה מדובר בקיום עבירות נוספות או במקרים של עבירות חוזרות לא מקרים של עבירה ראשונה, אך היו גם מקרים שאישרנו עונשים כאלה גם במקרים של עבירה ראשונה תוך שציינו, כפי שחזרנו וציינו בפסק דין האחרון בעניינו של אותו קטין, כי גם לעבירות אלה המבוצעות ע"י אנשים שבאים לעבוד וללא כוונות לפגוע יש גם השלכה בטחונית ולו מטעם זה שבין אותם אנשים שבאים ללא כוונת זדון קל יותר לבעלי כוונות רעות להסתנן ולהיכנס אל תחומי המדינה, דבר שנראה כעומד ביסוד הטלת הסגר שבו מדובר. יכול להיות שהחמרנו במידת מה באותם מקרים בעבר שארעו בתקופה של שקט יחסי וזאת גם בשים לב לכך שבאותה תקופה בתי משפט באיזורים אחרים נתנו עונשים קלים יותר ובשים לב לכך שבאותה תקופה לא הגישו השלטונות כתבי אישום כנגד מי שנתפס פעם ראשונה ואף לא פעם שנייה ושלישית והסתפקו בהחזרתם לתחום שטחי האוטונומיה, רק במקרים של נסיונות נוספים הגישו כתבי אישום, ולכן היה אולי מקום גם בפעם הראשונה שהם הובאו לביהמ"ש, על אף שזו היתה לאחר כניסות חוזרות ונשנות קודמות, להקל בדין אך לצורך במתן עונשים משמעותיים ובהחמרה בוודאי שיש משנה תוקף ומשמעות בתקופה הנוכחית של פיגועים והתפרעויות חמורות. אומנם גם כשרועמים התותחים, כפי שנאמר, אין לאבד צלם אנוש ויש להתחשב, ללא ספק, בשיקולים ובנתונים האישיים הקשים של המשיבים, וקשה לבוא בטענות אל שופט השלום המלומד שהתחשב בהם, אך יש לזכור כי אין מענישים אותם על עצם התופעה הכללית אלא על הפרת הסגר שביצעו, הם עצמם, ולאור הנסיבות שפורטו, ביודעין ובמודע ובנסיבות אלה הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל בפירוש אינה חורגת מיסוד המידתיות הנדרש עפ"י חוקי היסוד ובוודאי שלא היה מוצדק שלא להפעיל עונשי מאסר על תנאי. יכולה להיות מחלוקת אם בסגר יש תועלת או חוסר תועלת אך זוהי שאלה בטחונית ומדינית שעל הרשויות המוסמכות להכריע בה, אך משהוטל הסגר, ואיש לא העלה בדעתו לתקוף את חוקיותו, אל להם לבתי המשפט להתספק בעונשים קלים שניתן לאמר שהם חותרים תחת יסודות הסגר כפי שהוטל. ב"כ המדינה בהחלט צודקת כי הטלת עונשים קלים כעונשי מאסר על תנאי וקנסות מהווים מסר שלילי להקפדה על קיום הוראות הסגר כאשר אותם תושבי השטחים שכלפיהם מכוונות הוראות הסגר אינם מבינים את משמעות העונשים האלה ואינם מקבלים עונשים כאלה כעונשים מרתיעים. מטעמים אלה, נראה לי שאין להימנע מהטלת עונשי מאסר בפועל במקרים אלה, למעשה אף חובה להזקק לעונשים אלה על אף שמדובר ללא ספק בפגיעה באנשים קשי יום, בעלי משפחות שביצעו את העבירות מתוך צורך חיוני לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם, שכן יש להעדיף את הפן הציבורי הבטחוני על פני הנסיבות האישיות. מה שמטריד ומוסיף על הבעיתיות קשור לתופעה, שככל הנראה קיימת, של כניסת תושבים רבים מאוד של האוטונומיה לשטחי המדינה לצורכי עבודה כשהשלטונות לא כל כך מקפידים על הוראות הסגר ומאפשרים את עקיפת המחסומים מבלי לעשות תמיד מאמץ משמעותי למניעת תופעה זו. מעבר לכך, מטרידה התופעה שבתי משפט רבים הסתפקו, לפי פסקי הדין שצורפו, בעונשי מאסר על תנאי, גם במחוז זה וב"כ המדינה לא הסבירה למה רק במקרה הנוכחי בחרו להגיש ערעור ולא במקרים האחרים. עיקרון השיוויון הוא יסוד מרכזי בשלטון החוק, ופעילות לקיום החוק באופן כללי ולא באופן ספורדי או סלקטיבי אף היא מהווה יסוד לשלטון החוק הראוי. העובדה שהמשיבים עקפו את המחסומים ונכנסו לתחום המדינה כשהם נוהגים במשאיות לא מצדיקה נקיטת אמת מידה שונה לגביהם מאשר לאחרים לאחר שכאמור ברור שהשימוש במשאיות נועד לצרכי עבודתם ופרנסתם ולא לכל צורך אחר. אך למרות כל אלה, נראה לנו שבתקופה זו שחובה לתת את הדעת על חומרתה הפן הציבורי הבטחוני חייב לגבור. בהתאם לכך השארנו עונש מאסר של חודש בפועל לאותו קטין (ע.פ. 740900) על אף שמדובר היה בקטין ובעבירה ראשונה. במקרה הנוכחי מדובר במבוגרים שבוודאי חייבים היו להיות מודעים באופן מושכל יותר לצורך לשמור על החוק ויש להטיל עליהם עונשים חמורים יותר ובוודאי הדברים אמורים לגבי המשיב 1 שיש לו הרשעה קודמת באותו תחום ושתלוי ועומד נגדו עונש של מאסר על תנאי. עם זאת, לאור אותם נימוקים אישיים ואנושיים, שקשה להתעלם מהם, ולאור אותה תופעה של אי הקפדה על יישום הוראות הסגר כפי שתואר, נראה לנו כי אין למצות את מלוא חומרת הדין כפי שהדבר היה מתחייב לאור צרכי הביטחון ויש גם מקום להחמיר בענישה באופן הדרגתי ללא החמרה רבה לעומת העונשים שהיו מקובלים קודם, אך אין להימנע מהטלת עונשי מאסר בפועל גם על מנת שהדבר יהווה הנחייה לבתי משפט השלום ביחס לעונשים הראויים בתקופה זו במקרים מסוג זה. לכן, הננו מקבלים את ערעור המדינה ומוסיפים על עונשי המאסר על תנאי שהטיל בימ"ש קמא על המשיבים 2 ו- 3, ושיישארו על כנם, גם 3 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן גם דנים את המשיב 1, באופן דומה, לשבעה חודשי מאסר מתוכם 3 לריצוי בפועל ו- 4 על תנאי לפי התנאים שקבע ביהמ"ש קמא ביחס למשיבים 2 ו- 3 ומבטלים את הארכת המאסר על תנאי שהוטל עליו בת.פ. 513/99 של בימ"ש השלום בבית שאן לתקופה של 6 חודשים, ומפעילים עונש מאסר זה. בשים לב לאורך תקופת המאסר על תנאי שהופעל מחד אך גם בשים לב שאין מקום להורות על ריצוי המאסר והמאסר על תנאי שהופעל באופן חופף במלואם, הננו קובעים כי חודש אחד מהמאסר בפועל שהוטל ירוצה באופן חופף וחודשיים באופן מצטבר כך שבסך הכל יהיה על המשיב 1 לרצות 8 חודשי מאסר בפועל. כמו כן הננו מאשרים את חילוט ההתחייבות להימנע מעבירה ואת ההתחייבות החדשה שבימ"ש קמא חייב את המשיב 1 לחתום ואת הקנסות שהטיל על המשיבים 2 ו- 3. תחילת עונשי המאסר בפועל מיום מעצרם של המשיבים ביום - 26.10.00 ואין התערבות בהחלטתו של בימ"ש קמא שלא לחלט את המשאיות שבהן נתפסו המשיבים נוהגים. א. לרון - אב"ד השופט נ. הנדל: 1. עבירה, עבירה לפי שיקולי הענישה ההולמים אותה. העבירה של שהייה בלתי חוקית בארץ איננה יוצאת מן הכלל. יש וראוי להחמיר בעבירה בתקופה מסויימת בשל נסיבות אותה תקופה. הטלת סגר אינו מעשה שרירותי. השיקולים להטלתו הינם שיקולים בטחוניים המתייחסים למצב נתון. שיקולים בטחוניים אין פרושו שיקולים במובן הצר. השיקול הבטחוני אינו מצטמצם לשאלה האם לאחר המעשה של הפרת הסגר, הוכח כי המפר התכוון לפגוע ישירות בבטחון המדינה. שיקולי הבטחון יש לשקלם במובן הרחב. בראייה זו, אין לתת משקל יתר לטענה כי הנאשמים נכנסו לארץ שלא כדין על מנת להתפרנס. ההנחה כי קבוצה מסויימת של נאשמים - בשל מאפיינים אישיים- מפרים את הסגר בשל מניע כלכלי בלבד, ולכן יש להקל עמם, תגרור אחריה את ההנחה הנוספת כי קבוצה אחרת של נאשמים - בשל מאפיינים אישיים אחרים - אינם רשאים ליהנות מהקלה זו. ברם, אין נימוק זה העיקר. הסגר, בתקופה האחרונה, כולל גם את אלה הבאים להתפרנס, כולל גם את אלה אשר בתקופה אחרת יתכן והיו מקבלים היתר כניסה. אם הסגר הוטל באופן כללי, הדבר רק מצביע על עליונות השיקול הבטחוני בימים אלה. השיקול הבטחוני הינו כאמור בעל מימדים רחבים ואין להצר אותו על מנת להתאימו למקרה זה או אחר. המפר בימים אלה, מודע או צריך להיות מודע לאיסור ולמשמעותו. כמובן, העונש חייב להיות מידתי. לו הוכח כי מפר סגר התכוון לפגוע ישירות בביטחון המדינה, התוצאה העונשית הראויה, לא הייתה מוגבלת לעונש מאסר של חודשים. 2. מכאן, אינני סבור כי דווקא בתקופה הזו יש מקום להקל ברמת הענישה. העובדה כי השלטונות, כולל זרוע התביעה הכללית, מבחינים בין תקופה לתקופה, איננה פגיעה בעקרון השיוויון. היפוכו של דבר. אם בתקופה רגועה יותר, התביעה איננה מעמידה לדין מפר סגר בגין הפרה ראשונה, בניגוד למידיניותה היום, שיקול זה נובע מרצונה להתאים את עצמה לנסיבות כפי שהן. יישום מדיניות אחידה בכל מצב, ימנע מהשלטונות כולל שלטונות הבטחון, להקל במפר סגר, אם קיים צידוק לכך. מהצד האחר, הגם ויש החמרה בהעמדה לדין של נאשם והטלת עונש מאסר בגין ההפרה הראשונה, תוצאה זו נגזרת מהמצב בתקופה הרלוונטית. אין משמעות הדבר כי אין מקום לשקול את עקרון השיויון בכל מצב, אך על הטוען טענה זו לבסס אותה כנדרש. בענייננו, הסניגורית המלומדת לא חלקה על כך כי באורח כללי, פסק דינו של בית משפט קמא סוטה מרמת הענישה הכללית במחוז. באשר לפסקי דין שהובאו מבתי משפט ממחוזות אחרים, אציין שלא השתכנעתי כי העונשים שהוטלו באותם תיקים ראויים והולמים את נסיבות המקרה שבפנינו. על בית משפט להטיל את העונש אשר נראה לו ראוי, גם אם בית משפט אחר הטיל עונש חמור או מקל יותר בתיק זה או אחר. זהו יסוד ענישתי כללי. בכל מקרה, הסניגורית לא הגישה פסקי דין של בתי משפט מחוזי ושל בית המשפט העליון. ידוע שהערכאה הגבוהה ורק היא מחייבת ערכאות נמוכות ממנה. בנסיבות העניין, אינני סבור כי ניתן להסתפק בעונש של מאסר מותנה וקנס. ודאי אין להסתפק בהארכת מאסר על תנאי התלוי ועומד. אם נאשם עבר עבירה בתקופה שכזו, בעוד רובץ מעליו מאסר על תנאי, יש מקום להחמרה נוספת בענישה. גם הטלת מאסר בפועל לתקופה קצרה מידי, עלולה להחטיא את מטרת ההרתעה הכללית, הספציפית והמיידית בענישה. הייתי מציע לקבל את ערעור המדינה ולהטיל על משיבים 2 ו- 3 עונש מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים מיום מעצרם, בנוסף לעונשים של מאסר על תנאי וקנס שהוטלו. באשר למשיב 1 - הייתי מוסיף לעונשי ההתחייבות שהוטלו, עונש מאסר בפועל של 4 חודשים, אשר יש להפעיל 3 חודשים באופן מצטבר להפעלת המאסר על תנאי של 6 חודשים שהוטל עליו בת.פ. שלום בית שאן 513/99. כך שיהיה עליו לרצות, אם דעתי תתקבל, מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים מיום מעצרו. כן הייתי מוסיף מאסר מותנה בדומה לעונש אשר הוטל על המשיבים 2 ו- 3. נ. הנדל - שופט השופטת יפה-כ"ץ: מקובלים עלי הנימוקים של חברי כבוד השופט נ. הנדל, אך לענין התוצאה הסופית אני מסכימה לתוצאות של חברי, כב' הנשיא א. לרון. לכן הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' הנשיא א. לרון. ניתן בפומבי היום ח' בחשוון תשס"א (6/11/2000) במעמד לרון,נשיא אב"ד נ. הנדל, שופט ר. יפה-כ"ץ, שופטת משרד הפניםחוקי הכניסה לישראלכניסה לישראל