קרע של הכבד

קרע של הכבד
1. זו תביעה בנזיקין.
התובעת, נולדה בשנת 1985.
ביום 24/2/2001 בהיותה כבת חמש עשרה וחצי, נסעה התובעת במכונית פרטית שנהג בה אביה ונסעה בה גם אימה.

מכונית זו התנגשה במכונית אחרת.נ

אימה של התובעת נהרגה כתוצאה מאותה תאונה והתובעת נפצעה והובלה לבית החולים.
את נזקיה כתוצאה מאותה תאונה, תובעת התובעת בתובענה זו.
הנתבעת היא חברת ביטוח, שהוציאה פוליסת ביטוח לאבי התובעת, שנהג במכונית הפרטית.ב

הנתבעת איננה כופרת היום, בחובתה לפצות את התובעת והמחלוקת היא רק על גובה הנזק.

2. לאחר התאונה, הובלה התובעת למרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע ושם אובחנו בה פגיעות רבות.
התובעת נפגעה בראשה ואובחן אצלה זעזוע מוח וכן שטף דם פנימי תת - עכבישי. כמו כן, אובחנו שברים בצלעות מספר שתים ושלוש מצד ימין וכן קריעה של הכבד, שבר באגן הירכיים, שבר בעצם הזרוע ופגיעות נוספות.ו

במהלך אישפוזה, הועברה לאחר הטיפולים הראשונים, לבית החולים על שם שיבא בתל - השומר לצורך שיקום וטיפול.

השברים בעצמות קובעו וטופלו. לאחר זמן, החלה התובעת לנוע באמצעות קביים ללא דריכה על הרגליים ולאחר מכן גם החלה לדרוך על רגליה.נ

בבית החולים סורוקה, אושפזה התובעת לצורך הטיפולים הדחופים ולבית החולים על שם שיבא, התקבלה התובעת ביום 13/3/2001 היינו כשלושה שבועות לאחר התאונה ושהתה שם עד 1/5/2001 היינו תקופה של למעלה מחודש וחצי.

התובענה בתיק זה, הוגשה ביום 24/6/2001, היינו ארבעה חודשים לאחר התאונה.

מונו שני מומחים מטעם בית המשפט, האחד, בתחום האורטופדי והשני בתחום הנוירולוגי.ב

המומחה בתחום האורטופדי, פרופ' א' גנאל חיווה את דעתו כי בבדיקתה של התובעת שהיתה ביום 29/5/2002, היינו כשנה ושלושה חודשים לאחר התאונה, הוא מצא צלקות גוף מכוערות על גופה של התובעת .ו
פרט לכך, תוצאות הבדיקה היו תקינות, אולם התובעת התלוננה בפניו על כאבים בכתף ימין לאחר תנועה חדה וכאבים בזרוע ימין לאחר כתיבה ממושכת וכן כאבים במפרק ירך שמאל, המופיעים לאחר מאמץ .נ

עוד התלוננה התובעת בפני המומחה כי הצלקות שנותרו על גופה מטרידות אותה.ב
פרופסור גנאל העריך את נכותה לצמיתות של התובעת, כתוצאה מתאונה זו ב - 19 אחוז.
הערכה זו מחולקת כך : עבור הצלקות 10 אחוז. לדעתו של המומחה הצלקות מהוות נכות בתחום האסטתי בלבד ואינן מפריעות לתובעת לתפקד.
בשל שינוי בצורה אגן הירכיים, כתוצאה מהשבר שנגרם בתאונה, העניק פרופ' גנאל לתובעת עוד 10 אחוז נכות לצמיתות.
עפ"י חוות דעתו של פרופ' גנאל צילומי הרנטגן שנעשו לתובעת, מראים כי השבר בעצם הזרוע התחבר היטב, אולם השבר באגן הירכיים, למרות שהתחבר, השאיר עיוות מזערי, המתבטא בהרחבת מפרק סאקרו - איליאק משמאל, ובעיוות קל בסימפיזיס פוביס . עיוותים אלה, מעלים את החשש להופעת כאבים בעתיד, על רקע מכני, - סטטי וכן להופעת שינויים ניווניים בעתיד הרחוק.
לדעת פרופ' גנאל העיוותים שנותרו באגן הירכיים מסבירים את תלונותיה הנוכחיות של התובעת, על כאבים לאחר מאמץ.

המומחה בתחום הנוירולוגי, פרופ' אלדד מלמד, בדק את התובעת ביום 17/2/2002 , היינו שנה לאחר התאונה ולא מצא כל נכות בתחום הנוירולוגי שנותרה בתובעת כתוצאה מהתאונה.

3. אם כך, אנו עוסקים בנכות אורטופדית בלבד והשלכותיה לעתיד.
התובעת היתה תלמידה בבית ספר תיכון בדימונה בעת התאונה.
היא היתה תלמידה מצטיינת ואף למדה נגינה בקונסבטוריון בדימונה וגם בנגינה היא הצטיינה ואף זכתה במילגות כספיות בתחום הנגינה.
שני הוריה של התובעת היו מורים בעת התאונה ואביה ממשיך להיות מורה גם היום.
התקופה הראשונה לאחר התאונה, היתה קשה ביותר עבור התובעת.
אימה נפטרה והתובעת היתה מאושפזת בבית החולים, כאשר כושר תנועתה נפגע בצורה קשה והיא גם סבלה מכאבים.
למרבה המזל, המצב היום, כשנתיים וחצי לאחר התאונה השתפר מאוד.
בזמן התאונה היתה התובעת בכיתה י' ובעת מתן עדותה, לפני כחמישה חודשים, היא היתה בכיתה יב'.
כיום, סיימה התובעת את לימודיה התיכוניים.
התובעת העידה בגילוי לב, (עמ' 7 ש' 22), כי גם בכיתה יב' היא זוכה לציונים טובים, אם כי היא משוכנעת שהיא היתה מגיעה לציונים גבוהים יותר, לולא התאונה.

התובעת העידה, כי גם את כיתה יא' היא סיימה בהצטיינות והיה זה לאחר התאונה.

התובעת המשיכה בלימודי הנגינה גם לאחר התאונה וגם בקונסבטוריון, היא סיימה את הלימודים לאחר התאונה בהצטיינות (עדות התובעת עמ' 8 ש' 10).ו

אם כי, יש לציין, שהתובעת העידה כי לולא התאונה, היא היתה יכולה להקדיש יותר זמן לאימונים בנגינה והיתה מגיעה לתוצאות טובות יותר, אולם כיום קשה לה לשבת שעות רבות על הכסא בגלל כאבים שמופיעים באיזור אגן הירכיים.נ

גם ידה הימנית של התובעת נפגעה בתאונה ולמרות שהשבר התאחה והתאחה היטב, קשה לתובעת לנגן שעות רבות ביד הימנית.

התובעת עשתה עלי רושם מהימן.ב

היא נערה בוגרת וחכמה שעברה טראומה קשה, הן בשל אובדן אימה, בהיות התובעת בגיל בו היא זקוקה מאוד לנוכחות אם ולהדרכת אם.
הטראומה קשה כפליים, בשל כך שהתובעת עצמה נפגעה בתאונה זו. מנערה מצליחה בכל התחומים, הנמצאת בשיא פריחתה, היא הפכה לנערה שנפגעה ואשר נותרו צלקות מכוערות על גופה, כאשר היא בגיל, שהיא מייחסת חשיבות רבה למראה החיצוני שלה וכן היא סובלת מכאבים שמגבילים במידה מסוימת את יכולותיה התיפקודיות.

לא התרשמתי שהתובעת הגזימה בתיאורי הסבל שלה, במטרה להגדיל את סכום הפיצויים שיפסק לה.

היא תיארה את סיבלה, כפי שהיא מרגישה אותו והיא ציינה במפורש שהכאבים מופיעים אחרי מאמץ מיוחד.
לדוגמא, העידה התובעת (בעמ' 7 שורה 25) שכאשר היא רצה היא מרגישה כאבים באגן.
היא הוסיפה : "אני אמרתי לו (למומחה) שיש לי כאבים לא כל הזמן. יכול להיות יום ללא כאבים ואחר כך יומיים עם כאבים.
אבי אמר שם שלעיתים לאחר ישיבה ממושכת, אני מתלוננת על כאבי אגן. אני אומרת שנכון שהכאבים באגן לא רצופים כל הזמן". (עמ' 7 ש' 25 עד עמ' 8 ש' 2).ו

המומחה פרופ' גנאל, לא שלל את הכאבים שהתובעת התלוננה עליהם.
אדרבא, הוא אישר אותם.
בא כח הנתבעת, פנה בשאלות הבהרה למומחה פרופ' גנאל, בעקבות חוות דעתו שהוגשה לבית המשפט.
שאלות הבהרה אלה והתשובות של המומחה, מופיעות במכתב שכתב המומחה פרופ' גנאל לעורכת הדין מיכל רוזנברג ביום 6.10.02 והן מצויות בתיק המומחה.

בשאלה ו', נשאל פרופ' גנאל : "האם נכון כי נכותה הרפואית של התובעת אינה פוגעת בתיפקודה היום יומי. אם לא נכון - מהן פעולות היום יום בהן מוגבלת התובעת ומה מהות ההגבלה?

תשובת פרופ' גנאל לשאלה זו היתה : "לא נכון . להערכתי מדובר בנכות תיפקודית באגן ותלונותיה על כאבים באיזור מפרק הירך, לאחר מאמץ ובמדרגות, קשורות להערכתי בשינוי שחל באגן והן אמינות ומצביעות על הפרעה בתיפקוד". (ההדגשה איננה במקור).נ

רואים אנו, שפרופ' גנאל מקבל את תלונות התובעת על כאבים באיזור מפרק הירך והוא קושר אותם לשינוי שחל באגן הירכיים בעקבות השבר שבאגן .ב

פרופ' גנאל קובע שתלונות התובעת על כאבים בהקשר זה הן תלונות אמינות והן מצביעות על הפרעה בתיפקוד.
על כן, אינני מקבל את טענת בא כח הנתבעת בסיכומיו, כי התובעת לא סבלה כל פגיעה שתשפיע על תיפקודה בעתיד.
אדרבא, הוכח , הן מפי התובעת והן מחוות הדעת של המומחה, כי ישיבה ממושכת או מאמץ מיוחד , גורמים כאבים לתובעת ומונעים ממנה את המשך הישיבה הרצופה או המאמץ.
אין ספק, שזוהי מגבלה תיפקודית לא קלה, ויש להביאה בחשבון בקביעת גובה הנזק.

4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים בתיק זה, היא לגבי הנושא של אובדן השתכרות בעתיד, שהתובעת צפויה לו.
בא כח הנתבעת טען בסיכומיו, כי התובעת היום כבת 18 וטרם בחרה את דרכה בעתיד.

אין אנו יודעים באיזה מקצוע היתה התובעת בוחרת ועל כן היום, אפילו אם נסבור שתיפקודה נפגם במקצת, הרי התובעת יכולה לבחור לעצמה מקצוע ועיסוק שיתאים לה, גם לאור המגבלה שהיא סובלת ממנה ואז לא יגרם לה כל נזק, בתחום אובדן ההשתכרות בעתיד .ו

לעומתו טוען בא כח התובעת, כי התובעת היתה נערה מוצלחת בכל תחום שבו עסקה.
היא היתה תלמידה מצטיינת בבית הספר התיכון ונגנית מצטיינת בקונסטבטוריון.

היא היתה בריאה בגופה ונפשה והיתה יכולה לבחור לעצמה כל תחום עיסוק שרצתה בו ויש להניח שלאור כישוריה, היא היתה יכולה לבצע כמעט כל תפקיד שהיתה חושקת בו.

כמובן שהיא גם היתה יכולה לבחור לעצמה עיסוק שהוא עדיף מבחינת ההשתכרות, שכן התובעת לא היתה מוגבלת בשום תחום.נ

כיום, כאשר התובעת מוגבלת ואיננה יכולה לשבת שעות ארוכות על הכסא וגם איננה יכולה להפעיל למשך זמן ארוך את ידה הימנית, אין התובעת יכולה לבחור לעצמה כל עיסוק שהיא רוצה בו, אלא היא מוגבלת בבחירת העיסוקים שהיא יכולה להתמודד איתם ועל כן מטבע הדברים פחות מקצועות ועיסוקים עומדים לבחירתה מבחינה מעשית והיא מוגבלת למקצועות ועיסוקים שנכותה מכתיבה אותם.ב

כאשר מדובר בנער או בנערה בגיל 15.5 שנפגעו בתאונת דרכים, קשה יותר לאמוד את אובדן ההשתכרות בעתיד, שכן אין אנו יודעים בדיוק באיזה מקצוע היה בוחר אותו נער, לולא התאונה וכיצד היה משתלב ומתקדם באותו מקצוע.
הניחוש והאומדן במקרה כזה, גדולים יותר מאשר ההערכה.ו

יחד עם זאת, לאור העובדות הידועות לנו במקרה הנוכחי, מותר להניח, במידה רבה של ביטחון, שהתובעת היתה בוחרת בעיסוק עיוני כלשהו לולא התאונה.

שני הוריה של התובעת היו מורים ערב התאונה ואם כי אין ביטחון שהתובעת היתה בוחרת להיות דווקא מורה, הרי לאור ציוניה הטובים בכל המקצועות, הן הריאליים והן ההומניים, אפשר להניח שהיתה בוחרת במסלול אקדמי והיתה משתלבת במקצוע עיוני כגון מחקר או הוראה.נ
מכל מקום, ברוב העיסוקים שמהם היתה בוחרת התובעת, עיסוק אחד לולא התאונה, היא היתה צריכה לשבת שעות לא מעטות.ב

בין אם הדבר כרוך בהוראה ובין אם הדבר כרוך במחקר או תחומים סמוכים, הדבר כרוך בישיבה במשך שעות העבודה.

על כן, אין ספק שהמגבלה ממנה סובלת התובעת, המונעת ממנה לשבת ברציפות שעות רבות, תשפיע במידה מסויימת על יכולת השתכרותה.

אינני מקבל את טענת בא כח הנתבעת בסיכומיו, שצריך לקחת כבסיס לחישוב הנזק, לגבי התובעת את השכר הממוצע היום במשק.
הפוטנציאל של התובעת כפי שהוא עולה מהתעודות שלה בבית הספר מהמלגות שקיבלה מהקונסבטוריון וממסלול הקידום של הוריה, מצביע בפירוש על כך שהתובעת לא היתה נשארת בתחום השכר הממוצע במשק, אלא מגיעה להשתכרות גבוהה יותר.

כמובן שקשה לדייק בענין זה ועל כן אימצה הפסיקה את השיטה של פסיקת פיצויים גלובליים בנושא של הפסד השתכרות בעתיד, כאשר התובע היה נער ביום התאונה, ואחוז הנכות איננו גבוה.

ראה לענין זה: ע.א. 685/79 (אטרש נגד מעלוף) פד"י כרך לו' חלק ראשון עמוד
626.
גם באותו מקרה, היה מדובר בנערה (אם כי בת 13) שנפגעה בתאונה וכך אמר כב' השופט בייסקי (שם בעמוד 630, ליד אות השוליים ז'):
"אף שאין אחידות דעות ביחס לקביעת סכום גלובלאלי על הפסד לעתיד במקרים רגילים... הרי ככל שמדובר בנערה צעירה, שלגביה אין עדיין אינדיקציות מה תחום התעניינותה, מה תהא דרכה והכשרתה, ומה צופן לה העתיד, ממילא אין בסיס לעריכת חישובים מדוייקים על בסיס אחוז הנכות והשכר המשוער לאורך ימים. ובמקרים כגון זה, הדרך של קציבת סכום גלובאלי הולם, כשם שנהג השופט המכובד, היא הנכונה וגם המקובלת".

ראה גם : ע.א. 8/79 (גולדשמיט נגד הררי), פד"י כרך לה', חלק שלישי, עמוד 399.ו

על כן, החלטתי, כי במחלוקת העיקרית בין הצדדים בתיק זה, היינו לענין גובה הנזק בראש הפרק של הפסד ההשתכרות בעתיד, מן הראוי לפסוק סכום גלובאלי.

בפסיקת הסכום, אביא בחשבון גם, שהתובעת טרם בחרה במקצוע בו תעבוד ועל כן היא יכולה היום לבחור לעצמה מקצוע, בהתאם למגבלות הרפואיות שהיא יודעת שקיימות לגביה.

יחד עם זאת, נכות תיפקודית בגובה של 10 אחוז, לצמיתות, היא נכות לא מבוטלת וכאשר היא מתבטאת בכאבים לאחר ישיבה ממושכת או פעילות פיסית, יש לה משקל, לגבי מידת היכולת של התובעת להתמיד בעבודה מסויימת.

בהקשר זה, לא למותר להזכיר שישנם מקצועות לא מעטים, שבהם העובדים נדרשים לעבוד שעות נוספות, או להשקיע מאמצים מיוחדים בזמן נתון ולגבי התובעת, יהיה לה קשה יותר מאשר מאדם בריא, להענות לדרישות כאלה.

מדובר בתקופה ארוכה היינו מתום השירות הצבאי של התובעת ועד ליציאתה לגימלאות.

מאידך, גם ההיוון לגבי תקופה ארוכה זו הוא בשיעור משמעותי.

לאחר שהבאתי בחשבון את כל הנימוקים הרלוונטים לכאן ולכאן, אני מחליט לפסוק לתובעת סכום גלובאלי בסך 400,000 ₪, על אובדן השתכרות בעתיד לכל תקופת עבודתה וסכום זה הוא לאחר ניכוי ההיוון. מסכום זה יש לנכות מס הכנסה ומסקנתי היא, כי הניכוי יהיה בשיעור 25%, ועל כן התוצאה תהיה 300,000 ₪.

5. בא כח התובעת, ביקש לפסוק פיצוי לתובעת בשל הצורך בעזרת אדם שלישי לתובעת.
מסקנתי היא, שהתובעת איננה זכאית לעזרה של אדם שלישי בעתיד.
היא היתה זכאית לעזרה בתקופה הראשונה לאחר הפציעה, כאשר היתה מרותקת למיטה וכאשר מאוחר יותר הלכה בעזרת קביים.

אולם כיום, התובעת מתפקדת בצורה עצמאית לחלוטין ואין היא זקוקה לעזרה כלשהי בתפקודיה וגם לא לעזרה בניהול משק הבית.

התובעת העידה, (עמוד 7 שורה 25), שכאשר היא רצה היא מרגישה כאבים באגן.
אם התובעת מסוגלת לרוץ, היא מסוגלת לבצע גם את עבודות הבית, מה גם שחוות הדעת של פרופ' גנאל, איננה מזכירה כלל וכלל, הגבלות בפעולות פיסיות של התובעת.
צלקות הגוף בוודאי שאינן מפריעות לתיפקודה הפיסי.
השינוי בצורת האגן יכול להשפיע על הופעת כאבים באגן לאחר ישיבה ארוכה או ריצה, אולם אין הוא מפריע לפעולות פיסיות של הגפיים.

פרופ' גנאל, כתב בתשובות לשאלות ההבהרה (תשובה ד') שהשינויים הניווניים צפויים להתפתח עם הזמן, היינו תוך 10-20 שנה.
בשאלה ג', השיב פרופ' גנאל כי הסיכוי להופעת תהליך ניווני אצל התובעת הוא מעל 50%.
על כן המסקנה היא, כי המומחה סבר שבעתיד הרחוק עלולים להופיע תהליכים ניווניים אצל התובעת, במקום שבו יש עיוות בחיבור בשבר באגן, אולם המומחה לא אמר בשום מקום, כי השינויים הניווניים יגבילו את התובעת בפעולותיה הפיסיות.
מסקנתי היא, כי התובעת איננה זקוקה כיום ולא תזדקק בעתיד לעזרת אדם שלישי, בשל התאונה נשוא תיק זה.

6. לאותה מסקנה, אני מגיע לגבי הוצאות רפואיות בעתיד להוצאות נסיעה מיוחדות בקשר לטיפול רפואי בעתיד.
לא נראה לי לנכון במקרה מיוחד זה, לפסוק הוצאות רפואיות בעתיד, כאשר אין בסיס עובדתי לכך.

העובדה שצפויים שינויים ניווניים באגן כתוצאה מהפציעה, איננה בהכרח מצביעה על כך שתהיינה הוצאות רפואיות נוספות.

הביטוח הרפואי החל על כל תושבי המדינה יכסה את הטיפולים הרפואיים השיגרתיים שהתובעת תזדקק להם.

על כן אינני פוסק לתובעת כל פיצוי בענין הוצאות רפואיות בעתיד.

7. מאידך, הוכח, כי התובעת היתה זקוקה לעזרת אדם שלישי, בחודשים בהם היתה מאושפזת והיתה בתהליך שיקום בבית החולים שיבא.

דודתה של התובעת, העדה מעיין יוסף, שהיא אחות אימה של התובעת, העידה כי היא סעדה את התובעת מיד לאחר התאונה במשך תקופה של שלושה חודשים והיא סיכמה עם אבי התובעת, שהוא ישלם לה עבור הסיעוד, סך 7,500 ₪ לחודש.

לגירסת העדה, אבי התובעת חייב לה 21,000 ₪ בשל הסיעוד שסעדה את התובעת.

אביה של התובעת, מאיר פרנקל, העיד כי הוא התחייב לשלם למעיין את הסכום הנ"ל ועדיין לא שילם כי טרם קיבל פיצויים בשל התאונה הזו, אבל הוא התחייב לשלם וכאשר יקבל את הפיצויים ישלם למעיין את המגיע לה.
התובעת היתה מאושפזת כחודשיים בבתי חולים בעקבות התאונה ואחר כך שהתה בבית עוד כחודש. (עדות מאיר פרנקל בעמוד 9).

יש לזכור, שאימה של התובעת, נהרגה בתאונה זו ואביה, המשיך בעבודתו כמורה בבית הספר, כיון שהוא היה המפרנס היחיד של המשפחה, לאחר פטירת אשתו.
בנסיבות אלה, לא ניתן היה להשאיר את התובעת לבדה, במיוחד לאור הטראומה שהיא עברה כאשר אימה נפטרה וצריך היה להצמיד לה קרובת משפחה שתעזור לה בפעולות היום יומיות.

התובעת העידה, כי דודתה היתה לוקחת אותה למקלחת בבית החולים ועוזרת לה להתקלח וכן מובילה אותה לשירותים.

עזרה מסוג זה, חשוב שתנתן ע"י אדם מוכר לנפגע ולא על ידי צוות סיעודי של בית החולים, שלא תמיד פנוי בזמן הנכון לעזרה מסוג זה.
העובדה שאבי התובעת טרם שילם לגיסתו את המגיע לה, איננה צריכה למנוע מהתובעת את הפיצוי המגיע לה בפריט זה.

אבי התובעת הוא שכיר וממשכורתו הוא צריך לפרנס את משפחתו שפרט לתובעת כוללת עוד שני ילדים.

מורה שחי רק ממשכורתו וצריך לפרנס את עצמו ושלושה ילדים, איננו יכול להפריש ממשכורתו, סכום של 7,500 ₪ לחודש עבור סיעוד.
על כן העובדה שהתשלום נדחה עד לאחר קבלת הפיצויים, איננה צריכה לפגוע בתובעת.
אני מאמין לעדות אביה של התובעת שהוא התחייב לשלם לגיסתו את דמי הטיפול ושהוא יעמוד בהתחייבותו עם קבלת הפיצויים.
אשר על כן, אני פוסק לתובעת בסעיף של עזרת הזולת, סך של 21,000 ₪ כפי שנקבע.
8. לגבי כאב וסבל, מסכימים הצדדים בסיכומיהם כי הסכום המגיע לתובעת בשל 19% נכותה ו-64 ימי אישפוז סכום של 49,751 ₪ (ראה סעיף 5 של סיכומי הנתבעת וסעיף ג' 1 של סיכומי התובעת).
אשר על כן, אני פוסק לתובעת גם סכום זה עבור כאב וסבל.

9. התובעת תבעה גם הוצאות מיוחדות בשל נסיעות בעבר והוצאות רפואיות בעבר.
התובעת צירפה קבלות על סך 8,300 ₪, אולם חלק מקבלות אלה, אינן ספציפיות לצרכי התובעת. כגון קבלות מתחנת דלק על מילוי דלק, כאשר אין כל פרט שיכול לייחס קבלות אלה לצרכי התובעת.

אשר על כן, אני פוסק בפריט זה פיצוי לתובעת בסך 7,500 ₪.
סכום זה יש להצמיד מהמועד שהוא חודש וחצי לאחר התאונה ועד מועד פסק הדין.

10. לאור כל האמור לעיל, סך הכל נזקיה של התובעת, כתוצאה מהתאונה הנ"ל הם:

אובדן השתכרות בעתיד - 300,000 ₪.
עזרה בעבר - 21,000 ₪.
כאב וסבל - 49,751 ₪.
הוצאות נסיעה בעבר - 7,500 ₪.
סך הכל -. 378,251 ₪.

לפיכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך 378,251 ₪.

הסך 7,500 ₪ מתוך הסכום הנ"ל, ישא ריבית והפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק מיום 1.5.01 ועד יום פסק הדין.

כל הסכום שנפסק, ישא ריבית והפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום המלא של כל הסכום בפועל.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וסך -.49,000 ₪ שכ"ט עורך דין בצירוף מע"מ כחוק.


ניתן היום כ"א בתמוז, תשס"ג (24 ביולי 2003) בהעדר הצדדים.



ג. גלעדי, שופטנשיא      

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון