הרשאת חתימה בין בני זוג

הרשאת חתימה בין בני זוג
בבסיס התביעה שלפני, 9 שיקים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת 1, נמסרו לתובעת וחוללו. 

רקע עובדתי והליכים

התובעת, חברה העוסקת בין השאר בשיווק מוצרים לרכב, סיפקה מדי פעם סחורה לעסק בשם "אוטו שי" שבניהולו של מר גבירול עמנואלי ("מר עמנואלי").נ
 
מהלך שנים שילם מר עמנואלי עבור הסחורה שסופקה בשיקים של רעייתו, הנתבעת 1. השיקים נמשכו מחשבונה של הנתבעת 1 בבנק הנתבע מס' 2 (להלן גם "הבנק"), ונפרעו על ידי הבנק.ב
 
במהלך השוטף של העסקים קיבלה התובעת גם את השיקים העומדים בבסיס תובענה זו -  9 שיקים דחויים מחשבונה של הנתבעת 1 בבנק ("השיקים").ו
 
בחודש 2002, לאחר מסירת השיקים וקודם שהגיע מועד פרעונם, נפטר מר עמנואלי. לאחר פטירתו, חוללו השיקים לפי שהחשבון הפך מוגבל. התובעת הגישה את השיקים לביצוע.נ
 
עם הגשת ההתנגדות הסתבר כי הנתבעת 1 (להלן גם "הנתבעת") טוענת כי לא כתבה את השיקים ולא חתמה עליהם. הנתבעת טענה כי מבירור שערכה הסתבר שבעלה המנוח הוא שחתם על השיקים ללא ידיעתה או רשותה.ב
 
במכתב מיום 4.7.03 לב"כ הנתבעת, מאשר הבנק כי כל השיקים שסורבו נמסרו על ידו למנוח ולא לבעלת החשבון "ועל כן הם נחזים להיות מזויפים".
 
לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן והוסיפה את הבנק כנתבע מס' 2. התובעת טוענת כי אם הנתבעת 1 אינה מחוייבת בסך השיקים, מחוייב כלפיה הבנק מאחר ואיפשר ברשלנותו את משיכת השיקים על ידי מי שאינו בעל החשבון.
 
הן התובעת והן הנתבעת טענו לפני לתום לב מוחלט. הגורם המרכזי בסיפור המעשה, מר עמנואלי, אינו עוד עמנו (כאמור).ו
 
הנתבעת 1 - חבות מכח חתימה
העילה הראשונית הנטענת כלפי הנתבעת 1 היא, כי זו מחוייבת מכח חתימתה בפועל על השיקים. דומה כי טענה זו נזנחה בשלב הסיכומים ואדרש אליה בקצרה למען הזהירות.נ
 
חתימה על שטר היא חלק מעילת התביעה וכאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, מוטל נטל ההוכחה על התובע (י' זוסמן, דיני שטרות, מה' שישית, בעמ' 258; ש' לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה 1999, בעמ' 287; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' שביעית, 1995, ש' לוין עורך, בעמ' 507; ע"א 268/56 נוי נ' עירית חדרה, פ"ד יב 353, 358; ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1005; ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, פ"ד לב (2) 197, 201; ע"א (ת"א) 673/95 לוגסי נ' מרגלית חן (1991) בע"מ (בכינוס נכסים), דינים מחוזי נו (9) 166).ב
 
התובעת לא הביאה למעשה כל ראייה ישירה להוכחת נדבך זה בעילה השטרית. מנהל התובעת, שהצהיר מטעמה, לא ראה את הנתבעת חותמת על השיקים ולא הביא עד תומך אחר בעניין זה. התובעת לא הגישה חוות דעת של מומחה כתבי יד ואף לא ביקשה כי בית המשפט ילמד מדמיון כזה או אחר בין חתימות (לענין הדרכים להוכיח כי חתימה היא חתימתו של פלוני ר' ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מז (3) 240, 261-263). בנסיבות אלו, ונוכח התכחשות הנתבעת לחתימה והצהרת הבנק כי השיקים נחזים להיות מזויפים, התובעת לא הרימה את נטל הראייה המוטל עליה בענין זה.ו
 
הנתבעת 1 - חבות מכח הרשאה ומניעות
הרשאה ומניעות - כללי
לחלופין טוענת התובעת כי הנתבעת נתנה לבעלה הרשאה לחתום על השיקים, כי היא מחוייבת מטעם זה ומנועה מלטעון אחרת.
 
אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת לפיה הועלתה טענת ההרשאה לראשונה בסיכומי התובעת ויש בה משום הרחבת חזית. לשונה של התביעה, גם אם לקה בחסר, העלה את הטענה העובדתית כי אם ידעה הנתבעת על מעשי בעלה, יש לחייבה. ברור היה לאורך הדיונים כי מדובר בטענות הרשאה ומניעות אף אם לא תמיד נעשה שימוש במילים אלו, והצדדים אכן התייחסו לדבר בהרחבה בדיון ובחקירות. איש לא הופתע בשלב הסיכומים והנתבעת לא קופחה בסדרי הגנתה (ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד (1) 564; ע"א 9803/01"תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, 16.2.04).
 
כידוע, כללי שליחות חלים גם בדיני שטרות ושולח עשוי לחוב חבות שטרית בתוקף פעולתו של שלוחו, גם אם לא חתם פיזית על השטר.
 
"עצם העובדה כי צד איננו חתום על גבי השיק איננה שוללת, א-פריורי, את חבותו השטרית. אמנם, סעיף 22 לפקודת השטרות הוכתר בכותרת הבלתי-מוצלחת "אין חבות בלי חתימה". עם זאת, ישנם מקרים של חבות שטרית בהיעדר חתימה על גבי השטר.... כך, למשל,...החבות השטרית... של השולח למרות היעדר חתימתו על גבי השטר."
 
ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח (5) 799, 805.נ
 
הענקת ההרשאה, גם במקרה של שליחות שטרית, אינה טעונה מסמך בכתב. שליחות כזו יכולה להווצר גם ללא הרשאה בכתב (ש' לרנר, דיני שטרות, 1999, בעמ' 379).ב
 
כב' הנשיא שמגר מתאר בפסק הדין בענין ורד הלבשה הנ"ל (ע"א 1286/90) מצבים עיקריים של הטלת חבות שטרית על שולח במסגרת הרשאה, וזאת גם כשהשולח לא חתם בעצמו על השטר. המקרה הראשון אליו נדרש הנשיא, הוא המתאים לענייננו:
 
"המקרה הראשון: אם שמעון שלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן", הרי שמכוח סעיף 92(א) לפקודה מוטלת חבות שטרית על ראובן במידה ושמעון פעל במסגרת ההרשאה.ו
 
סעיף 92(א) קובע לאמור:
"מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה בידי אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו".נ
 
ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח (5) 799, 809.ב
 
מקרה שונה הוא כאשר השלוח חותם את שמו-הוא אך מוסיף על פני השטר כי הוא חותם את חתימתו כשלוחו של פלוני. סעיף 25(א), אליו הפנה ב"כ הנתבעת, חל על מקרה אחרון זה. אותו סעיף מתייחס לציון עובדת השליחות על פני השטר ובחבות האישית האפשרית של השלוח. 
 
כעולה מענין ורד הלבשה כמו גם מהוראות סעיף 92(א) לפקודת השטרות, כאשר נחתמת חתימת השולח עצמו על ידי השלוח (ואצלנו, לפי הטענה – חתימת הנתבעת על ידי בעלה המנוח), אין חובה לציין את עובדת השליחות על פני השטר. השולח יהיה מחוייב אם וככל שהשלוח פעל במסגרת ההרשאה. 
 
הגבלת השולח למקרה בו בוצעה החתימה במסגרת ההרשאה עולה גם מהוראת סעיף 24 לפקודת השטרות לפיה "אין החתימה מחייבת את המרשה, אלא אם פעל המורשה במעשה החתימה  בגבולות רשותו ממש".ו
 
מקום בו לא היתה שליחות או במקרה בו שלוח חרג מהרשאתו, האוחז בשטר אינו רשאי להפרע מהשולח כי אם מהשלוח בלבד.
 
במקביל הפנה ב"כ התובעת אל סעיף 23 לפקודת השטרות, אשר קובע [ההדגשה הוספה]:
 
"חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו.נ
 
אכן, יתכן מצב בו אדם יחוייב בגין מעשי שלוח, גם כאשר לא נתן לו הרשאה לפעול כפי שפעל.
 
"משפטנו קובע בסעיף 3(א) כי "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". פירושו של דבר, כי השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השולח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, הרי שרואים את פעולת השלוח כפעולת השולח ("שלוחו של אדם כמותו")...מקום בו קיים מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסויימת למרות שהשולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה.ב
...ו
אם צד שלישי סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית אחרת, הרי שקמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי. מובן, כי במערכת היחסים הפנימית בין השולח לשלוח אפשר ואירעה הפרה חוזית, שאז "זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה" (סעיף 9(א) לחוק השליחות). לעומת זאת, אם הצד השלישי הסיק מתוך התנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע פעולה משפטית, אולם צד שלישי סביר לא היה מסיק זאת, הרי שאין מקום להכרה ביחס הישיר של השולח והצד השלישי."
 
ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח (5) 799, 812.נ
 
הכלל בדבר מצג של הרשאה חל גם בדיני השטרות (שם, בעמ' 813).ב
 
בענין ורד הלבשה הובהר כי ההרשאה מכוח מצג עשויה להתגלם בקשת רחבה של פעולות, וכל התנהגות שבכתב או שבעל-פה יכולה ליצור שליחות. אין המדובר בפעולותיו של השלוח כלפי הצד השלישי, אלא בהתנהגותו של השולח. יחד עם זאת אפשר מצב בו השלוח יוצר מצג כלפי הצד השלישי והיעדר פעולה מצד השולח, כאשר הנסיבות מחייבות פעולה מצידו, עשוי להיחשב כהתנהגות היוצרת שליחות. אולם גם אז מקור השליחות אינו מצוי בהתנהגות השלוח אלא בשתיקת השולח, שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מהווה התנהגות מצידו כלפי הצד השלישי.ו
 
בדומה, בענין סעיף 23 לפקודת השטרות ציין בית המשפט העליון באחד המקרים כך -
 
"בסעיף 23(א) של פקודת השטרות נאמר ... בספרו על דיני השטרות (מהדורה חמישית) מסביר דר' זוסמן (בסעיף 41), כי "גם מי שחתימתו זויפה יכול להתנהג כך שיהיה מנוע מלהשמיע את הטענה שהחתימה שלו זוייפה". בפסק דין בע"א 550/66 (פד"י כ"ב(1), עמ' 240), נפסק שאם לקוח של בנק ידע שחתימתו זויפה והוא שתק ושתיקתו גרמה לבנק נזק, הרי הוא מנוע מטענה שחשבונו חוייב בשיקים מזוייפים וכי טענת המניעות מצליחה לא רק כאשר השתיקה היתה תוך ידיעה ממשית, אלא גם כשהיא היתה תוך ידיעה מיוחסת, דהיינו ידיעה אשר לקוח יכול היה להשיגה אילו נהג בזהירות סבירה (ראה שם דברי השופט ויתקון בעמ' 245). באותו פסק דין נאמר על-ידי השופט לנדוי (כתארו אז) (בעמ' 246) כי "השתק על ידי התנהגות יכול להיווצר לא רק כאשר הצד המושתק ידע את העובדות לאמיתן, אלא גם כאשר יכול היה לגלותן אילו נהג בזהירות סבירה". על הלכה זו חזר בית משפט זה בע"א 618/75 (פד"י לא (3) עמ' 141). הדין שמי שחתימתו זויפה או נחתמה שלא ברשות מנוע בנסיבות מסוימות מלהשמיע טענת זיוף חל לא רק על מסמכים סחירים, אלא גם כאשר ראובן מוסר לשמעון מסמכים, ששמעון יוכל למלא אותם ולעשות חוזה לפיהם בשמו של ראובן; אם שמעון התקשר בחוזה בניגוד להוראות ראובן החוזה יחייב את ראובן כלפי צד שלישי שפעל בתום לב. המניעות במקרה כזה מבוססת על קיום חובת זהירות, המוטלת על מי שמכין ומוסר לאחר מסמכים חוזיים."
 
ע"א 372/77 פרל אינשורנס קומפני לימיטד נ' קנטי, פ"ד לג (3) 38, 46-47.

ר' גם ע"א 550/66 שטאובר בע"מ נ' בנק המזרחי, פ"ד כב (1) 240; ע"א 618/75 עזבון המנוחה טננבאום נ' בנק לאומי, פ"ד לא (3) 141. כן ר' ת.א. (ת"א) 127732/01 בר ציון נ' יגוני, לא פורסם; ת.א. (ת"א) 159449/02 אקסטרא קאר ליסינג מימון והשקעות בע"מ נ' קובן, דינים שלום כב 996.
 
קרבתם המשפחתית של השלוח והשולח מהווה ככלל סממן של הרשאה. בפרשת ורד הלבשה נקבע כי ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח הינה מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר אל צדדים שלישיים הינו, על פניו, מצג של הרשאה, הווי אומר - מצג על פיו כל אחד מהצדדים, לכאורה, פועל במסגרת הרשאת הצד האחר. זהו הדין בקרב בני זוג. קירבת היתר בין השולח (בן הזוג האחד) והשלוח (בן הזוג האחר) מהווים ראיה לקיום הרשאה, כאשר הצד השלישי יודע על הסטטוס המשותף להם. במקביל, הדבר איננו משום ראיה מכרעת וסופית וכמו כן ראיה זו שוקלת רק לגבי פעולות, אשר מדרך הנוהג שבעולם או 'בדרך הרגילה' עושה השלוח עבור השולח בקשר זוגי. 

הרשאה ומניעות - ישום
הנתבעת טענה כי לא נתנה לבעלה המנוח הרשאה לחתום על השיקים או למוסרם. עוד טענה הנתבעת כי לא ידעה כלל שחשבון הבנק פעיל וכי קיימים שיקים המשוכים על חשבון זה. הנתבעת מפנה אל אישור הבנק כי השיקים נמסרו בפועל לידיו של בעלה ולא לידיה למרות שהיא בעלת החשבון.
 
התובעת לא יכלה להביא ראיות פוזיטיביות לקיומה של הרשאה מפורשת של הנתבעת לבעלה בענין השיקים ונקודת המוצא אפוא היא כי אין הרשאה כזו. גם מצג פוזיטיבי של ממש היוצר הרשאה אין למצוא במקרה שלפני. מנהלה של התובעת לא פגש בנתבעת בשנים האחרונות, ובכלל זה לא פגש בה במועד כלשהוא המתייחס לשיקים. מנהל התובעת לא שוחח עם הנתבעת ולא קיבל ממנה מכתב או אישור.

נוכח האמור נותר לבחון האם התקיים מצג אחר בדבר שליחות והאם הנתבעת מנועה מלטעון העדר הרשאה.
 
גרסתה של הנתבעת ועדותה לפני היו בלתי אמינות ורצופות סתירות וכשלים שבהגיון. כך, בתחילה טענה הנתבעת, בחקירתה בענין הבקשה לרשות להתגונן, כי היא לא פתחה את החשבון, לא ידעה על דבר קיומו ולא על קיום חשבון על שמה (עמ' 2 לפרוטוקול 22.9.03).
 
עדות זו הסתברה כחסרת יסוד. התברר כי הנתבעת עצמה היא שפתחה את חשבון הבנק וידעה על דבר קיומו (סע' 2-4 לתצהיר הנתבעת מיום 24.5.04). הנתבעת לא מצאה לנכון להסביר בתצהירה המאוחר את דבר העדות הקודמת בה הכחישה ידיעה על החשבון מכל וכל. בחקירתה הנגדית עומתה עם הדבר וטענה כי התבלבלה בגלל קולו הרם של ב"כ התובעת שצעק עליה בחקירה הקודמת (עמ' 10 לפרוטוקול 2.6.04). לא מצאתי את הסברה משכנע כלל.
 
סתירה וחוסר עקביות אלו אף לא נותרו בגפם. בחקירתה העידה הנתבעת כי פתחה את החשבון כדי להכניס אליו כספי ביטוח לאומי בסך 2000 ₪ שאמורה היתה לקבל מביטוח לאומי. משהקשה ב"כ התובעת על מעשה של פתיחת חשבון עבור סך כזה, אמרה הנתבעת כי זו היתה דרישת המל"ל ולא היתה לה ברירה. רק לאחר שאלה נוספת אישרה הנתבעת כי אמורים היו להכנס כספים נוספים עבור הילדים, עד הגיעם לגיל 18 (עמ' 7-8 לפרוטוקול הנ"ל).
 
כאשר נתבקשה הנתבעת לומר מה עשתה עם הכסף, אמרה כי שמרה על הכסף ולא הוציאה אותו כדי לתת לבן כשיתגייס לצבא אבל אז אישרה התובעת גם כי הבן עבר את גיל הגיוס. כאשר הוסיף ב"כ התובעת והקשה מה ארע עם הגיוס ו"מה קרה עם הכסף הזה", אמרה הנתבעת כי האב נתן לבן כסף ו"אז הבנתי שנתן לו מזה". בשלב מאוחר יותר ניסתה הנתבעת לחזור בה ולטעון כי אמרה שאביו נתן לבן כסף אך לא את הכסף מחשבון הבנק שלה, אך לא היה זה אלא נסיון לשיפור עמדות אותו אין מקום לקבל.
 
נוכח העדויות כפי שנשמעו לפני אני מוצאת לקבוע ברמה העובדתית כי הנתבעת פתחה את חשבון הבנק, ידעה על קיומו, ידעה על כניסת כספים אליו ואף ידעה כי בעלה מוציא ממנו כספים. בעלה היה מעורב בענין החשבון מתחילתו והגיע עימה לבנק עת פתחה אותו (עמ' 8 ש' 25-26 לפרוטוקול 2.6.04). הוצאת הכספים על ידי הבעל נעשתה ללא חתימתה או הרשאתה המפורשת של הנתבעת וברי כי היא ידעה שבעלה פועל בחשבון גם באופן חד צדדי, ובכלל זה מושך מהחשבון כספים. לענין זה משיכת שיקים דומה למשיכת כספים מבחינת התוצאה שיש לה על חשבון הבנק.
 
על אלו ניתן להוסיף כי לפי עדות התובעת, שלא נסתרה, התובעת קיבלה שיקים של הנתבעת בחתימה שכנראה היא חתימת בעלה, באותה מתכונת, מהלך שנים, ואלו נפרעו. אמנם עיקר המצג בענין זה הוא מכיוונו של הבנק אולם כבר בואר כי השתק יכול להיווצר לא רק כאשר הצד המושתק ידע את העובדות לאמיתן, אלא גם כאשר יכול היה לגלותן אילו נהג בזהירות סבירה. זהירות סבירה מצדה של הנתבעת היתה מגלה על נקלה את פרעונם של שיקים שהיא לא נתנה בפועל. הנתבעת לא עשתה כן. היא בחרה לקבוע את כתובת העסק ככתובת לקבלת דברי דואר מהבנק ולא התעניינה בחשבון כלל, לטענתה היא, מאז פתיחתו (עמ' 9 ש' 3 פרוטוקול 2.6.04). התובעת, במקביל, שינתה מצבה לרעה וסיפקה סחורה לעסק על יסוד התשלומים שבוצעו לה בשיקים אלו.

מערכת היחסים בין השולח והשלוח במקרה שלפנינו היא קרובה מאד (בני זוג נשואים) והתובעת ידעה על סטטוס זה. משיכת כספים מחשבון הבנק לשם התפעול היומיומי של עסק המפרנס את התא המשפחתי אינה פעולה בלתי רגילה באופן שיש בו כדי לסטות מהכלל לפיו  קירבת היתר בין השולח והשלוח מהווה ראיה לקיום הרשאה כאשר הצד השלישי יודע על הסטטוס האמור, מה גם שהתחוור, כאמור, שהנתבעת בחרה בכתובת העסק ככתובת לקבלת דברי דואר מהבנק וכן כי הנתבעת היא הרשומה ברשויות כבעלת העסק (לטענתה, שלא בידיעתה). חשבוניות העסק יצאו על מספר הזהות של הנתבעת והיא אף זו שהעסק כיום בבעלותה (עמ' 9 ש' 9-17 לפרוטוקול 2.6.04). הסחורה שסופקה כנגד השיקים גם נמצאת (כנראה) עדיין בעסק.
 
אין כל ראייה לפגם בעסקת היסוד בין התובעת למר עמנואלי או לחוסר תום לב מצידה של התובעת. אין מחלוקת שהשיקים נראו תקינים על פניהם (ואכן חוללו שלא מטעם זה) ולא נטען כי הם כללו סכומים חריגים. מבחינת התובעת, קבלת השיקים בתמורה לסחורה שסופקה היתה, גם במובן זה, במהלך הטבעי והרגיל של הדברים (לא מצאתי דבר בנסיון הבנק לטעון כנגד סבירות ההתחשבנות ובפרט קבלת תשלום דחוי כנגד סחורה שסופקה).

מנהל התובעת העיד כי חשבונו של מר עמנואלי עצמו הפך מוגבל בשלב מסוים ומשכך עבר לעשות שימוש בחשבון על שם אשתו. המנהל נחקר בענין זה ולא ידע להביא ראייה נוספת לדבריו אך מצאתי כי הקשר הדברים ונסיבותיהם אכן מרמזים על התגלגלות ארועים כזו. בדפי חשבון שנכללו בגילוי המסמכים המוקדם ולא הוכחשו, מצויין בראש הדף כי החשבון הוא "עסקי כללי". מהדפים גם ניכר כי מדובר בחשבון פעיל (לרבות הפקדות, שימוש בכרטיס אשראי, הלוואה). גם דברים אלו מתיישבים עם ידיעתו של מנהל התובעת ועל ניהולו של העסק המשפחתי באמצעות חשבונה של הנתבעת. ניתן להעיר כי טענת התובעת לגבי הגבלת חשבונו של בעלה של הנתבעת הופיעה בתצהירו, אך הנתבעת לא מצאה לנכון להביא ראייה או להעלות טענה ישירה בענין זה (אלא רק לחקור את המצהיר על טענתו). אמנם, נטל הראייה מוטל על התובעת אך כה פשוט היה להביא ראייה לפיה חשבונו של בעלה של הנתבעת לא הפך מוגבל או כי היה לעסק חשבון בנק אחר, עד כי אי הבאת ראייה או אפילו העלאת טעון בענין זה אינם יכולים שלא להעלות תמיהה.

נוכח מכלול נסיבות המקרה שלפנינו יש לראות את הנתבעת כמי שנתנה לבעלה הרשאה למשוך כספים מחשבון הבנק ובכלל זה בדרך של משיכת שיקים ולראותה כמנועה מלטעון שהשיקים זויפו או נחתמו ללא הרשאתה.
 
לא הועלתה בפני טענה בדבר הקצאת סיכון והטלתו גם על התובעת במקרה שלפני (בהקשר הרשאה ומניעות, להבדיל מטענת הקטנת נזק בענין הנתבעת 2) ומשכך לא אדרש לדבר. עם זאת אני מוצאת לציין במאמר מוסגר כי הייתי מבחינה בין השיקים הראשונים שנמשכו בעבר מחשבון זה ונמסרו לתובעת לבין השיקים נשוא תביעה זו. לפי שאין חולק כי מהלך זמן ממושך נפרעו שיקים כאלו, גוברת הסתמכות התובעת ופוחתת הציפיה לערוך בירור ישיר עם החותם על השיקים. עוד יצויין כי התובעת שלפני אינה בנק אשר עליו, כפי שצויין בענין ורד הלבשה, מוטל נטל כבד יחסית בענין התנהגות עם שיקים (לענין הקצאת הסיכון ר' ענין ורד הלבשה בעמ' 818 וכן א' ברק, זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוחו, משפטים א' (תשכ"ט) 134).
 
הנתבעת 2 (הבנק)
טענת התובעת כלפי הבנק היא חילופית. התובעת טוענת כי אם הנתבעת 1 אינה חייבת לפי דין בפרעון השיקים כי אז הבנק חייב כלפיה את הסכום.
 
לאור מסקנת הדיון לעיל, מתייתר הדיון באחריות הבנק. בתמצית בלבד יצויין כי אין מחלוקת בדבר רשלנות הבנק. ב"כ הבנק אף ויתר על עדות המצהיר מטעמו. השאלה העיקרית שעלתה בענין הבנק (בצד טענה לגבי הקטנת נזק) היא קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות הבנק לבין הנזק המיוחס לו על ידי התובעת. מוקד טענה זו נעוץ בעובדה שהשיקים חוללו עקב הפיכת החשבון למוגבל ולא בשל חתימתם על ידי מר עמנואלי. ב"כ הבנק טוען כי לאור האמור נגרם הנזק נשוא התובענה עקב התמוטטות העסק בעקבות פטירת הבעלים ולא עקב מסירת פנקסי השיקים לגורם הלא נכון ופרעון שיקים מהלך שנים אף שנחתמו שלא ע"י בעל החשבון. כאמור, לאור מסקנת הדיון בענין הנתבעת 1 לא אדרש לכך.
 
סוף דבר
התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת. הליכי ההוצל"פ ימשכו כסדרם. כן מחוייבת הנתבעת 1 בהוצאות ושכ"ט עו"ד, סך כולל של 2500 ₪ בצרוף מע"מ. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית ללא צו להוצאות.
 



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מועד הקרע בין בני זוג

  2. הרשאת חתימה בין בני זוג

  3. הברחת נכסים בין בני זוג

  4. התפטרות עקב מחלת בן זוג

  5. סכסוך עם בן הזוג של עובד

  6. בקשה לאשרת כניסה לבן זוג

  7. שיתוף בחובות בין בני זוג

  8. דמי שימוש ראויים בין בני זוג

  9. ערעור על הרשעה בתקיפת בן זוג

  10. תביעה לשמירת זכויות בין בני זוג

  11. ביטול מכירת בית של בני זוג שהתגרשו

  12. תניית בוררות בהסכם פירוד בין בני זוג

  13. חישוב הכנסה של בני זוג בעלי עסק משותף

  14. בני זוג נשואים שעובדים במקום עבודה אחד

  15. בדיקת נישואים במסגרת הסדרת מעמד לבן זוג

  16. דיווח על פעילות חריגה בחשבון בנק של בן זוג

  17. דוגמא לסעיף בוררות ב"הסכם פירוד" בגין בני זוג

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון