נטל הראיה בביטוח רכוש

תביעה לתגמולי ביטוח בסכום של 530,000 ₪ בגין נזקי פריצה וגניבה בבית העסק של התובע שארעו במהלך סוף השבוע שבין 18.6.99 לבין 20.6.99. בית העסק שימש כמחסן מכר סיטונאי למוצרי מזון ולחומרי ניקוי בתל אביב ונגנבה ממנו תכולתו, בעיקר מלאי אך גם ציוד. אין חולק כי הגנבים חדרו למחסן על ידי פתיחת המנעולים שנעלו את שעריו. המנעולים נמצאו בסמוך לחצר המחסן כשהם נעולים והמסקנה המתבקשת, לדעת הכל, כי הכניסה למחסן נעשתה באמצעות מפתחות שהתאימו למנעולים. הנתבעת היא המבטחת שביטחה את התובע לנזקי פריצה וגניבה, והיא מתגוננת במספר טענות כדלקמן: גרסתו של התובע איננה אמינה ועל כן לא הוכיח את תביעתו. התובע או מי מטעמו נטל חלק בגניבה. בית העסק לא נפרץ כמובן המונח "פריצה" בפוליסה. מערכת האזעקה לא נדרכה ועל כן גם לא מילאה את תפקידה בעת הגניבה. יצויין כי התובע כופר בטענה זו, ולגרסתו כלל לא חב בהתקנת מערכת אזעקה, ולא כל שכן בדריכתה. בעלי הדין הסכימו כי שווי תגמולי הביטוח בגין גניבת המלאי הוא 510,000 ₪ ליום הפריצה וזאת לאחר ניכוי של השתתפות עצמית והפחתה נוספת בגין תת ביטוח. נותרה מחלוקת בהיקף כספי מצומצם בשאלת שווי הציוד המשרדי שנגנב ואשר לטענת התובע עלה לסך של 20,000 ₪. אלה הן אם כן הפלוגתאות העיקריות; להלן אדון בהן לאור חומר הראיות וטעוני הפרקליטים. אבחן תחילה את הראיות: התובע העיד ומטעמו הוסיפו והעידו ארבעה עדים נוספים, שלושה מהם עובדי העסק והם אחיו של התובע אורן אמר (ע.ת. 4), שותפו של התובע וגיסו מר ברנס (ע.ת. 5), ומר מושיוב (ע.ת. 3). עד תביעה נוסף היה מר לייזרין (ע.ת. 2) שמומחיותו בהתקנת מערכות אזעקה ואשר הגיש חוות דעת בדבר מערכת האזעקה שהייתה קיימת בבית העסק ובשאלה אם נדרכה קודם לגניבה אם לאו. מטעם הנתבעת העידו סוכן הביטוח מר אלמוג (ע.ה. 1), מומחה למערכות אזעקה מר הלפרין (ע.ה. 2), והחוקר מטעמה מר זוסקביץ (ע.ה. 3). כאמור התובע, ברנס, אורן אמר ומר מושיוב הם שעבדו בבית העסק. התובע עסק בעיקר בניהול המחסן והמכירות, ושותפו מר ברנס עסק בעיקר בקשרים עם ספקים. אורן עזר במחסן ובחלוקת הסחורות, ומר מושייב שימש כנהג שתפקידו להעמיס הסחורות, להובילן, ולחלקן ללקוחות. המחסן בו מדובר מצוי בתוך חצר ובה מחסן נוסף ובית מגורים שאכלס באותה עת עובדים זרים. החצר הייתה מגודרת כשבגדר שער מתכת לכניסת מכוניות הננעל במנעול תליה מסוג רב בריח. המחסן נסגר בדלת הזזה ממתכת שננעלה בשני מנעולי תליה רב בריח. במחסן הותקנה מערכת אזעקה באמצעות צופרים ללא קישור חיצוני למוקד שמירה או לכל מקום אחר. גרסת התובע היא כי ביום ששי 18.6.99 הוא עזב את המחסן והותיר אחריו את מר מושייב שעסק בהעמסת סחורה. מר מושייב היה איפוא האחרון שנותר במחסן ולגרסת התביעה כאשר סיים את עבודתו הוא נעל את דלתות בית העסק ופנה לביתו. אורן נסע ביום חמישי לאילת שם בילה את סוף השבוע עד למוצ"ש. ביום ראשון 20.6.99 בבוקר הגיעו מר ברנס ואורן למחסן כדי להתחיל את שבוע העבודה. אורן הוא שנכנס ראשון וגילה את הדלתות כשהן אינן נעולות אך קשורות בחוט ברזל. משפתח את הדלתות גילה אורן את דבר הגניבה. ברנס נכנס מייד אחריו והתקשר לתובע כדי להודיעו אודות הגניבה. התובע שהתגורר בקרבת מקום למחסן וכבר התכונן לצאת ליום העבודה הגיע לבית העסק כעבור כחמש דקות. סמוך לאחר מכן ניתנה הודעה למשטרה ולסוכן הביטוח, והחוקר מר זוסקביץ הגיע למקום וערך את חקירותיו ובדיקותיו. מאוחר יותר נמצאו המנעולים של המחסן בחצר הסמוכה כשהם נעולים, והתובע מסרם למר זוסקביץ. התובע מעיד כי מפתחות המחסן היו מצויים בדרך כלל רק בידיו, בידי ברנס ובידי אורן. כאשר היה מושייב נשאר במחסן היה התובע משאיר בידיו את מפתחותיו שלו, וכך אף עשה ביום ששי 18.6.99. לאחר הגניבה נמצאו כל המפתחות בידי מחזיקיהם. העדים האחרים מטעם התובע תמכו בגרסה זו, הגם שהתגלו סתירות מסויימות בין גרסאותיהם הן בבית המשפט והן בפני מר זוסקביץ. גרסתו של התובע הייתה מקובלת גם על מר זוסקביץ החוקר מטעם הנתבעת (דוח חקירה - נ/3). זה חקר את כל עובדי העסק (עדי התביעה) וכן שכנים לעסק ואחרים. החוקר לא מצא ראיות לחשד כלפי התובע או מי מעובדיו, אך הציע לנתבעת לבדוק בפוליגרף את העובדים "כדי לשלול מעורבות חריגה מצדם". אכן כל הנחקרים שהם עדי התובע שפעלו בעסק הסכימו להצעת החוקר להבדק בפוליגרף. החוקר לא המליץ לבדוק את התובע ואת שותפו שכן להערכתו "אילו חפצו לביים פריצה היו בוחרים בנסיבות נוחות וברורות יותר". הנתבעת החליטה שלא לבדוק בפוליגרף איש מעדי התובע. עוד התרשם החוקר מ"פעילות טובה ורווחית" של העסק, וציין כי גובה התביעה שהוגשה למבטחת איננו מופרז. החוקר ציין כי ממצאיו של בודק מערכות האזעקה מראים כי המערכת לא נדרכה ולכן לא פעלה בזמן הגניבה. ב"כ הנתבעת מעורר תמיהות, מגלה חוסרים, ומוצא סתירות שונות בגרסאות שמסרו התובע והעדים מטעמו, הן בהשוואה של הגרסאות של העדים השונים, והן בין גרסאות שמסרו אחדים מהעדים לחוקר מטעם הנתבעת בסמוך לאחר הארוע, לבין דברים שאמרו בעדותם בבית המשפט. כן מוצא פרקליט הנתבעת סתירה בין דברים שמסר התובע בתלונתו למשטרה סמוך לאחר גילוי הגניבה לבין עדותו בבית המשפט או הודעתו בפני החוקר. התלבטתי לא מעט באשר להשגותיו של פרקליט הנתבעת כלפי מהימנותם של התובע ושל עדיו, אך בסופו של דבר הגעתי לכלל מסקנה כי אין בהן כדי לפגום במהימנות העדים, וברושם החיובי שיצרו מעל דוכן העדים. אביא כמה דוגמאות בנקודות שונות אותן מונה ב"כ הנתבעת: כך למשל הסתירה שמוצא הפרקליט בין דברי ברנס לפיהם מפתחות המחסן היו בידיו ובידי התובע בלבד, לעומת עדות התובע לפיה גם לאורן היה צרור מפתחות. ניתן להסביר את ההבדל בין הגרסאות בכך שצרור מפתחותיו של אורן נמסר לו זמן קצר יחסית לפני הגניבה. סתירה נוספת עולה מתשובותיו של התובע לשאלה אם ביום 18.6.99 מסר את מפתחותיו שלו למושייב (כפי שאמר לחוקר מטעם הנתבעת) או שמסר את המפתחות של אורן או של ברנס (כפי שהעיד בבית המשפט). גם זו איננה סתירה כה מהותית שיש בה כדי לפגוע במהימנותו של התובע, וייתכן שבשל נסיעתו של אורן לאילת נותרו מפתחותיו בידי התובע שמסרם למושייב. סתירה אחרת בגרסת התובע (כגון דבריו בתצהירו לפיהם הסכים עם שמאי מטעם הנתבעת בדבר גובה הנזק בסך 530,000 ₪ לעומת דבריו בעדותו כי הוסכם רק על 510,000 ₪ והיתרה של 20,000 ₪ נותרה במחלוקת) מצביעה דווקא על כנותו של התובע שראה להעמיד דברים על דיוקם הגם שיכול היה לעמוד בעדותו על הגרסה שבתצהיר. גם סתירות אחרות שמפרט ב"כ הנתבעת בסיכומיו אינן כה מהותיות, ואפילו בהצטרפן יחד אין בהן כדי לפגום במהימנות העדים או בגרסת התביעה לפיה אכן התרחשה הגנבה בלא שיתוף פעולה או ידיעה של התובע או מי מטעמו. בסיכומי תשובה נוספים שהגיש ב"כ הנתבעת הוא מפנה לסתירה בין גרסתו של התובע בתלונתו - הודעתו למשטרה סמוך לאחר גילוי הגניבה, לבין גרסתו בפני החוקר ומאוחר יותר בעדותו. בעוד שלמשטרה מסר התובע כי בתום העבודה ביום ששי הוא עצמו נעל את דלתות בית העסק ודרך את האזעקה, הרי בגרסאות המאוחרות יותר מסר כי עזב את בית העסק כשמושייב נותר להמשיך בעבודתו. סתירה לכאורית זו אכן קשה ליישוב אלא שלתובע לא ניתנה הזדמנות להשיב עליה לאחר שתלונתו למשטרה הגיעה לידי ב"כ הנתבעת לאחר הגשת הסיכומים הראשונים. אין בדעתי לעסוק בשאלה מי אחראי לכך שתלונתו של התובע הגיעה לידי ב"כ הנתבעת בשלב כה מאוחר; די בכך שהפרקליט יכול היה לקבל את עותק התלונה ישירות ממשטרת ישראל זמן רב קודם לשמיעת הראיות. בנסיבות שנוצרו ניתנת הסתירה לתרוץ; כך למשל עיון בדו"ח הפעולה של אותו שוטר שגבה את תלונתו של התובע מעלה הרהור שמא שם את תמצית הדברים לפי אותם פרטים שנראו לו מהותיים לרישום התלונה, ולאו דווקא את מלוא דברי המתלונן כלשונם. הנתבעת מבקשת לגלות מניע לגניבה והוא מצבו הכלכלי של העסק וחובותיו. אך הסתבר, וכאמור גם לחוקר מטעם הנתבעת, כי מצבו הכלכלי של העסק היה טוב. מכל מקום הנתבעת לא הביאה ראייה לחשדותיה, ואין צריך לאמר כי בעובדה שהעסק חב כספים לבנקים אין כדי להצביע על מצב כלכלי גרוע; נטילת אשראי היא אחד ממאפייני ניהולם של עסקים בכלל, ואין בה כשלעצמה כדי לשפוך אור על איתנותו של עסק. טוען ב"כ הנתבעת כי לא נמצא בגרסת התביעה כל הסבר לדרך בה הותאמו המפתחות על ידי הגנבים ומכאן מגיע הוא עד מהרה למסקנה כי התובע ושותפו מעורבים בביצוע הגניבה. לא כך היא. אמנם אין אנו יודעים כיצד הושגו המפתחות על ידי הגנבים, אך בפנינו שתי השערות סבירות: האחת מוצעת על ידי הנתבעת ולפיה התובע ושותפו נטלו חלק בגניבה, ולו על ידי כך שהמציאו עותק של המפתחות לאחרים. ההשערה האחרת היא כי הגנבים הצליחו להתאים מפתח אב ("מסטר") התואם לסדרה של מנעולים מסוג המנעולים שסגרו את דלתות העסק. משמעותה של קבלת ההשערה המוצעת על ידי ב"כ הנתבעת היא כי התובע ושותפו עברו עברות פליליות חמורות מסוג פשע, וגם הגשת התביעה דנן היא מעשה תרמית. נטל ההוכחה לקבוע כי אכן כך הוא מוטל על הנתבעת, ואיני סבור כי עמדה בנטל זה, או אפילו בנטל המופחת שהיה נדרש אילו היה מדובר בנטל ההוכחה הרגיל בתביעה אזרחית, היינו עודף במאזן ההסתברויות לפיו תועדף השערתה על פני כל השערה אחרת (לסוגיית נטל ההוכחה אשוב בהמשך הדברים). החוקר מטעם הנתבעת (ע.ה. 3) הגיע במהלך חקירתו למסקנה "שהפריצה בוצעה על ידי גנבים שהגיעו למקום עם מפתחות תואמים ... מישהו פתח את העסק עם המפתחות והטלתי ספק לגבי ביום ע"י בעלי העסק". (עמ' 8 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.9.01). גם דעתי היא שלא נמצאה סרכה במעשי התובע ושותפו, ומקבל אני את גרסתם למרות השגותיו של ב"כ הנתבעת על מהימנותה. ודוק! אינני מסתמך על דו"ח החקירה כעל ראייה לנכונות הערכותיו של החוקר, והגעתי למסקנות אליהן הגעתי באופן עצמאי ועל פי חומר הראיות שבפני. לא תארתי את מסקנותיו של החוקר אלא כדי להצביע על כך שהגיון הדברים, העולה מחומר הראיות, מוביל למסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע. המסקנה לדינא היא כי התובע הוכיח את גרסתו בדבר הגנבה ולא נמצא כי הוא או העדים האחרים ידעו או שיתפו פעולה עם הגנבים. פלוגתא נוספת היא האם אכן נפרץ המחסן כמובנו של המונח "פריצה" בפוליסת הביטוח, וכרוכה בכך גם שאלה נוספת של נטל ההוכחה וכמות הראיות הנדרשת. כך הוגדר מקרה הביטוח: " 'פריצה' פירושה ... גניבת הרכוש המבוטח מתוך בית העסק שבוצעה לאחר חדירה לתוך בית העסק, ובתנאי שהחדירה או היציאה בוצעו באלימות ובכח ונשארו סימנים הנראים לעין המעידים על כך, וכן כניסה על ידי שימוש במפתחות בית העסק שהושגו שלא כדין." אין חולק כי הכניסה למחסן נעשתה באמצעות מפתחות. לפיכך חלה ההוראה המיוחדת למקרה שכזה, המצויה בסיפא להגדרה דלעיל, דהיינו "כניסה על ידי שימוש במפתחות בית העסק שהושגו שלא כדין". המחלוקת מצטמצמת איפוא לשאלה על מי רובץ הנטל להוכיח אם המפתחות "הושגו שלא כדין" ומהי רמת ההוכחה הנדרשת. ב"כ הנתבעת סבור כי כאשר אין מדובר בפוליסה לביטוח "כל הסכונים" חייב המבוטח להוכיח גם את התקיימותו של הסייג הנדון להגדרת החדירה לבית העסק כפריצה. אכן על המבוטח - התובע להוכיח את מקרה הפריצה ואין די בכך שיוכיח כי הרכוש המבוטח נגנב. אולם בענייננו הגדרת המונח "פריצה" טומנת בחובה יסודות חיוביים ויסוד שלילי לפיו המפתחות "הושגו שלא כדין". די בכך שהתובע יוכיח כי מי שהחזיק במפתחות כדין לא נטל חלק בגניבה, ולא ידע עליה, כדי שהנטל יעבור לנתבעת להוכיח את חשדה - טענתה - כי המפתחות הושגו "שלא כדין". דומה כי דבריו הבאים של כב' השופט מצא בע"א 678/86 הולמים את העניין שבפנינו, וניתן להקיש מהם הן לדיון העובדתי והן לסוגיה המשפטית. בא-כוחה המלומד של המשיבה חלק, בטיעונו לפנינו, על ההנחה, שהיתה נר גם לרגליו של השופט המלומד, כי הנטל להוכחת טענתה - שמעשה הזדון אשר הביא לאבדן המכונית נעשה "מטעמו" של המערער - רבץ במשפט על שכמה של המשיבה. אליבא דטענתו, היתה זו חובת המערער לשלול את אמיתותה של הטענה הזאת, כחלק מחובתו להוכיח, ש"מקרה הביטוח" אכן התרחש. הגדרתו של מקרה הביטוח הנדון, טען הפרקליט המלומד, מורכב מיסוד חיובי ("מעשה זדון") ומיסוד שלילי ("למעט מעשה שנעשה בידי המבוטח או מטעמו"); ומלשון ההגדרה נובע, שבלא הוכחת שני היסודות גם יחד, אין המבוטח יוצא ידי חובתו להוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח המהווה את עילתו. טענה זו אין בידי לקבל. הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נשוא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג. כלל זה חזר ונתאשר, זה לא מכבר, בפרשתו של ע"א 497/85 אשל ואח' נ' ריט, חתם לוידס, ואח', פ"ד מב (1) 89. עניינו של פסק-הדין היה בתביעה לדמי ביטוחם של יהלומים, שנתבססה על פוליסה מסוג 'כל הסיכונים', אך העקרונות שסוכמו בו, לעניין נטלי הראיה הרובצים על המבוטח מחד ועל המבטח מאידך, יפים לפרשה דהכא לא פחות משהיו יפים לפרשה דהתם. הדרך שבה ניסחה המשיבה את הגדרת "מקרה הביטוח", בפוליסה נשוא ענייננו, על-ידי הכללת הסייג לפטור מאחריות בגוף התניה הקובעת את תחומי האחריות, איננה מחלצת את המשיבה מחובתה להוכיח את טענתה, שהמקרה הנדון נכנס לגדרו של הסייג. הכלל המקובל עלינו, לעניין פירושן של פוליסות ביטוח כנגד נסחיהן, מחייב, שבהעדר תניה מפורשת בגוף הפוליסה, שהנטל לשלול את קיום התנאים לפטור מאחריות רובץ על המבוטח, לא תישמע חברת ביטוח בטענה, כי זאת התוצאה המתחייבת ממבנה ההגדרה ומהגיונו של הניסוח. אין זה למותר להזכיר, כי טענות המשיבה הטילו במערער חשד למעורבות במעשים פליליים חמורים. אף שגם בגין טענות כאלו אין הטוען נדרש לרמת הוכחה מוגברת, אלא די לו בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו, דין הוא, כי איננו יוצא ידי החובה הנדרשת הימנו אלא אם כמות הראיות שהביא יש בה כדי לספק את המצופה ממנו, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן ומידת חומרתן של טענותיו (ראה: ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589). במקרה הנדון לא הביאה המשיבה ראיות כלשהן להוכחת טענותיה, והדברים הם בבחינת קל וחומר. התרשמות השופט מסבירות התנהגותו של המערער בליל המעשה, או תחושתו בדבר קיומם האפשרי של מניעים פסולים בלב המערער בעת שהצהיר על שווי המכונית לצורכי ביטוח, לא יכלו להוות תחליף לראיות ממשיות, שהמשיבה היתה מצופה להביא, ולא הביאה, להוכחת טענותיה החמורות כנגד המערער. (ע"א 678/86 חסן חניפס נ. סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד מג[4] 177, בעמ' 184). ער אני לכך שבענייננו היסוד השלילי הוא חלק בלתי נפרד מהגדרת המקרה הביטוחי, ונטל ההוכחה לגביו חל על התובע. בכך שונה המקרה שבפנינו מהמקרה שהיה בפני בית המשפט העליון בפרשה הנ"ל. אולם עניינם ותכליתם של הדברים דלעיל יפים כאמור גם למקרה דנן, ורמת ההוכחה הנדרשת להוכחת התקיימותו של היסוד השלילי בענייננו היא נמוכה ביותר. חוזרים אנו איפוא לשאלת מהימנותה של גרסת התובע. התובע נדרש להוכיח כי לא מסר את המפתחות ולא היה מעורב בגניבה (וכך גם שותפו ועובדיו), ומשנמצאו דבריהם של אלה מהימנים, נמצאה גם ההוכחה כי מי שהחזיק במפתחות לצורך בצוע הגנבה השיגם שלא כדין. הנתבעת לא הביאה כל ראייה לסתור, ולא הוכיחה, אפילו ברמה מזערית, כי התובע או מי מעדיו שיתף פעולה עם הגנבים או ידע על הגנבה. לפיכך יש לקבוע כי מפתחות בית העסק הושגו שלא כדין וכי הרכוש נגנב בהמשך לפריצת בית העסק כמשמעות מונח זה בפוליסה. מערכת האזעקה פוליסת הביטוח דנן איננה מכילה תנאי כלשהו בדבר חובת מיגון העסק באמצעות מערכת אזעקה. למרות זאת טוענת הנתבעת לקיומו של תנאי ביטוחי לפיו על המבוטח להתקין ולהחזיק מערכת אזעקה, ולדרוך אותה בעת שבית העסק איננו מאוייש. התובעת מסתמכת בטענתה זו על הצעת הביטוח שבה ניתנה תשובה חיובית לשאלה "האם מותקנת מערכת אזעקה במבנה העסק ?" וכן על ציון בכתב יד באותה הצעה "לפי דו"ח סוקר הרצ"ב". דו"ח הסוקר, שלכאורה צורף להצעה, הוא דו"ח של מר צבי בראון מיום 23.2.98 שמוען לחברת ביטוח אחרת (הפניקס) ובו דרש הסוקר מהתובע להחזיק מערכת אזעקה, והתובע התחייב לבצע את הדרישה בתוך 10 ימים. בפי התובע טענות שונות לענין צרופה של אותה התחייבות להצעת הביטוח ותוקפה המחייב. עוד חלוקים בעלי הדין בשאלה אם דריכתה של מערכת האזעקה הייתה תנאי העולה מעצם ההתחייבות להתקין או להחזיק מערכת אזעקה, ובשאלה אם בפועל נדרכה מערכת האזעקה אם לאו, וכיצד נוטרלה אם נוטרלה על ידי הגנבים. אין בדעתי לדון במחלוקות אלה לפרטיהן שהרי הוראותיו המפורשות של חוק חוזה הביטוח ("החוק") הן כי אין להתיר למבטח להסתמך על תנאי שלא נכלל במפורש בפוליסה, אפילו נזכר הוא בהצעת הביטוח. וכך מצווה אותנו ס' 3 לחוק: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יציינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם. ואם תאמרו די לנו בכך שהתנאי המפורש נכלל בהצעת הביטוח והיה בידיעתו של המבוטח, ישיב לכם ס' 4 לחוק: "נזכרה בחוזה תשובה שהשיב המבוטח בכתב לשאלה שהציג לו המבטח, יצורף לפוליסה העתק מהתשובה; תשובה שהעתקה לא צורף לפוליסה, אין המבטח זכאי להסתמך עליה." בענייננו לא נכלל בפוליסה כל תנאי או סייג בדבר התקנת מערכת אזעקה, קיומה והפעלתה. העתק הצעת הביטוח, המוזכרת בין יתר התנאים האחידים של הפוליסה, לא צורף לפוליסה, ועל כן אין הנתבעת זכאית להסתמך עליה. כדי לסבר אוזנה של הנתבעת אומר כי אין למעשה מחלוקת שמערכת האזעקה אכן הותקנה. מעדויות המומחים עולה כי המערכת שומרת רישום לגבי ההפעלה האחרונה שלה בלבד, ובנסיבות שכאלה עדות המומחה בשאלה אם נדרכה המערכת קודם לפריצה אם לאו היא תאורטית בלבד. אכן נותרת השאלה כיצד ניטרלו הגנבים את מערכת האזעקה ? אולם גם בשאלה זו אין בידינו אלא לשער השערות. השערתו של המומחה מטעם הנתבעת, לפיה המערכת כלל לא נדרכה בתום העבודה ביום ששי, היא השערה בלבד שאיננה עומדת כנגד עדותו של מושייב. ההשערה כי הגנבים ניטרלו את המערכת משום שידעו את קוד הניטרול, או ההשערה שארעה תקלה במערכת, טובות כמו כל השערה אחרת. בשני המקרים אין כדי לשלול את חבותה של הנתבעת. אין באפשרות שהגנבים ידעו את קוד הדריכה והניטרול (ומדובר באותו קוד) כדי לקבוע שהתובע או מי מטעמו מסר להם את הקוד ביודעין לשם בצוע הגניבה. הנזק: כאמור לעיל הסכימו בעלי הדין בדבר שווי המלאי שנגנב, אותו העמידו על 510,000 ₪ לאחר ניכוי השתתפות עצמית ותת ביטוח, ונשארו חלוקים לגבי שווי הציוד המשרדי. התובע הצהיר כי שווי הציוד היה 20,000 ₪ וסכום זה היה גם הסכום לפיו בוטח אותו ציוד. התובע לא נחקר על דבריו והנתבעת לא הביאה ראייה לסתור. בהתחשב בכך שהתובע לא הגזים התובע בדרישתו לגבי שווי המלאי, יש להעמידו בחזקתו ולקבל את עדותו גם בעניין שווי הציוד. בסיכומיו עתר ב"כ התובע לחייב את הנתבעת בסכום כולל של 527,722 ₪. פיצול סעדים: בכתב התביעה עתר התובע לפיצול סעדים בטענה כי עקב אי תשלום תגמולי הביטוח עלול עסקו לקרוס או שעלולים להגרם לו נזקים כבדים, ובעת הגשת כתב התביעה טרם התגבשו הנזקים. הנתבעת כפרה בטענות אלה. התובע לא עתר לפצול סעדים במהלך קדם המשפט ושב לעתירתו רק בסיכומים. כשלעצמי מסתפק אני אם דרוש לתובע צו לפצול סעדים. מכל מקום ראוי היה לתובע לפנות בבקשה מתאימה, שלא בגוף כתב התביעה, ולעשות כן בקדם המשפט. אינני רואה צורך בבקשה לפצול סעדים בכלל, ואיני מוצא הצדקה להענות לבקשה בשלב זה של המשפט. לסיכום: קיבלתי את גרסת התובע ועדיו כי ידם לא הייתה במעל והתובע הוכיח את מקרה הפריצה והגניבה. הנתבעת איננה יכולה להסתמך על תנאי בפוליסה בדבר קיום מערכת אזעקה ודריכתה, ואף לא הצליחה לסתור את עדותו של מושייב כי המערכת אכן נדרכה. יש לקבל איפוא את התביעה. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 527,722 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 20.6.99 וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 100,000 ₪ בצרוף מע"מ כחוק. ניתן היום כ"ג בשבט, תשס"ב (5 בפברואר 2002) בהעדר הצדדים. המזכירות תואיל לשלוח עותק פסק הדין לפרקליטים. אילן ש. שילה, שופטסגן-נשיא ביטוח רכושנטל הראיה / נטל הבאת הראיות