הסעת נוסעים במספר מעל המותר במונית   פסק דין זה מתייחס ל- 4 תיקים פליליים בהן הושמעו הראיות במאוחד.   כללי : 1.      בתיקים הנ"ל הואשמו הנאשמת מס' 1 , שהינה תחנת מוניות, הנאשם מס' 2 בתור מנהל התחנה ואילו הנאשמים מס' 3 בכל התיקים הינם נהגי המוניות שביצעו את העבירות המיוחסות להם בפועל בכל תיק בנפרד.   2. בכתבי האישום המקוריים הואשמו הנאשמים גם בעבירה של הפעלת קו שירות ללא רשיון , אלא לאחר שהודו הנאשמים באשמות אלו, הופרדו האישומים והתנהלו הוכחות לגבי האשמות בתיקים הנ"ל.   מאחר ומדובר בסדרה של אישומים שבוצעו על רקע עובדתי זהה, הוחלט על שמיעת הראיות במאוחד וכן מתן הכרעת דין אחת לגבי כל האישומים. 5. עפ"י כתבי האישום מייחסת המאשימה לנאשמים עבירות של הסעת נוסעים במספר מעל המותר, נהיגת מונית ללא לוחיות זיהוי, נשיאת סימני זיהוי ללא היתר, מתן קבלה שלא כדין וסירוב להמציא ראיה.   הוראות החוק :   הנאשמת מס' 1 מואשמת באמצעות נאשם מס' 2 בעבירות המיוחסות לנאשמים מס' 3 מכח אחריותה כמעבידה ו/או מעסיקה ו/או מרשתה של הנהגים להפעלת המוניות, בהתאם לסע' 39 ב לחוק הפיקוח על המצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957.   2.      סע' 4 של הצו בדבר הסעה באוטובוסים ומוניות שהותקן עפ"י חוק הפיקוח על המצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957 - קובע כי השירות יופעל ע"י מפעיל השירות ועובדיו לפי הוראות תק' התעבורה ולכן הואשמו כל הנאשמים בעבירות על חוק הפיקוח ותקנות התעבורה כמפורט בכתבי האישום שבתיקים הנ"ל.   3. בקשר לעבירה של הסעת נוסעים מעל המותר, אסור לנהג להסיע נוסעים מעל המספר המקסימלי המצויין ברשיון הרכב, אולם, נקבע בתק' 502 לתקנות התעבורה, כדלקמן: "לא יסיע נהג מונית יותר ממספר נוסעים שנקבע ברשיון הרכב, ואולם רשאי נהג המונית להסיע שני ילדים, שטרם מילאו להם 5 שנים, בנוסף על הנוסעים שמותר להסיע במונית לפי רשיונה, ובלבד שלא יסיע יותר מנוסע אחד במושב שליד הנהג"   הראיות : כללי: כל האישומים מבוססים על ביקורות סמויות שנעשו ע"י פקחים של משרד התחבורה. הפקחים הסבירו כי אסור להם היה להיחשף בפני הנהגים ובשל עובדה זו, הסתפקו ברישום דו"חות ביקורת מבלי לחקור ו/או לשאול שאלות מאת נהג המונית.   האשמה של הסעת נוסעים מעל המותר ברשיון הרכב.   1.      הראיות בכל האישומים, מתבססות על דו"חות שערכו פקחי משרד התחבורה לאחר בדיקה חשאית בזמן נסיעה במונית. הפקחים ערכו תרשומות עם סיום הנסיעה ולאחר מכן, העלו אותן על דו"חות הביקורות שהוגשו כראייה במשפט.   2.      עולה מן הדו"חות וכן מן העדויות של הפקחים במהלך המשפטים כי לא נהוג - משום מה- לציין את אופן ישיבתם של הנוסעים , פרטים מזהים ו/או גלאים , (אפילו כשמדובר בהשערה בלבד) של הנוסעים ו/או כל פרט אחר שיש בו כדי לשלול הטענה כי בין הנוסעים היו ילדים מתחת לגיל 5 שנים.   3.      אומנם הפקחים עשו רושם מהימן על ביהמ"ש שמוכן לצאת מתוך הנחה שאכן כמות הנוסעים שנרשמו ע"י הפקחים בדו"חות אכן משקפות את המציאות ומספר הנוסעים בפועל, אבל, כאשר מדובר באישומים בפלילים, כל ספק חייב לפעול לטובת הנאשם.   4.      עפ"י תק' 485 ו- 384 מוגדר "נוסע" כ- "אדם הרוצה לנסוע, המשלם או מוכן לשלם שכר נסיעה", לפי הגדרה זו, "ילד" אינו נחשב כ-"נוסע" אבל בהעדר התיחסות ספציפית של הפקחים בנקודה זו, נראה לי כי הפקחים נתנו למונח "נוסע" משמעות הלשונית הרגילה ולא המשפטית. בכל אופן, כל ספק פועל לטובת הנאשמים.   5.      לא דיי בהסבר הפקחים שאם היה משהו יוצא דופן , היו מציינים זאת בדו"ח הביקורת, עליהם היה לתאר את הנוסעים באופן שיש כדי לשלול הטענה שביניהם היה ילד מתחת לגיל 5 שנים. 6.      עפ"י רשיון הרכב, מותר להסיע עד 8 נוסעים וכן 2 ילדים מתחת לגיל 5 שנים ולכן אם אין ראייה השוללת האפשרות שמדובר בהסעת שני ילדים, דינם של הנאשמים בתיקים : 3991/00 , 3985/00 , 3994/00 לצאת זכאיים מאחר וכמות הנוסעים ברכב לא עלו על 10 נוסעים.   7א. בתיק 3983/00 מיוחסת לנאשם עבירה של הסעת 11 נוסעים מעל המותר ולכ גם אם הוראות תק' 502 ל-ת"ת יעמדו לטובת הנאשמים, עדיין נותר נוסע נוסף מעל המותר. ב. מטעם התביעה העיד הפקח בשם שרון חסיד (להלן : "חסיד") , עדותו היתה מהימנה על בית המשפט. הוא היה מוכן להודות כי היה צריך לתת פירוט מעמיק יותר לגבי אופן ישיבתם של הנוסעים אבל, מקובל עלי כי הפקח אכן ספר 11 נוסעים ברכב ואין אני מקבל את טענת הנאשם שמא טעה הפקח בספירת הנוסעים בגלל חוסר נסיון שלו בעבודה (ראה עמ' 5).   ג. אומנם הנסיעה הספציפית לא היתה זכורה לנאשם שטען בהודעתו (ת/3) כי לא ניתן להסיע 11 נוסעים ברכב שבו מותקנות רק 8 כיסאות (ש' 10 עמ'2 ל-ת/3) אלא טענה זו אינה מתיישבת עם תוכן המזכר של החוקר , בשם רמי בינו, שהוגש כראייה (נ/1), לפיו הוא בדק את הרכב לאחר גביית הודעת הנאשם ומצא סימנים טריים של הסרת שני מושבים וזאת למרות שהנאשם נחקר כ- 7 חודשים אחרי מועד ביצוע העבירה. ההגיון אומר שאם אכן היו רק 8 מושבים ברכב בזמן ביצוע העבירה, לא היה מבחין החוקר בסימנים טריים של הסרת המושבים, שנעשתה ככל הנראה לצורך החקירה.   ד.      לכן, נחה דעתי כי הצליחה המאשימה להוכיח את אשמתם של הנאשמים בגין עבירה של הסעת נוסעים מעל המותר בתיק זה, גם אם מדובר בנוסע אחד בלבד מעל המותר ברשיון הרכב.   יתר האישומים :   תיק 3983/00 :   1.      בתיק זה הואשם הנאשם (כנראה הכוונה לנאשם מס' 3 בלבד) אבל ליתר זהירות תתייחס הכרעה זו גם לכל הנאשמים בעבירה של סירוב להראות מסמך , בניגוד לסע' 39 (ג) (2) לחוק הפיקוח על המצרכים ושירותים, תש"יח - 1957.   2.      למעשה לגבי אשמה זו, לא העיד אף אחד מטעם התביעה מאחר וביהמ"ש לא הסכים לדחיה של התיק למועד אחר עקב עזיבתו הפקח, שהיה אמור להעיד בתיק זה, מאולם ביהמ"ש, דבר שהיה גורם לדחייה של כל התיקים. (ראה החלטה מיום 25.5.00 - עמ' 3) , ולכן גירסת התביעה מסתמכת אך ורק על תוכן הודעת הנאשם בחקירה. (ת/3).   3.      הנאשם מסר בהודעתו כי לא הביא עמו דפי הסיכום כפי שנדרש מאחר ורואה החשבון שלו היה בחו"ל והוא התחייב להעביר את המבוקש לחוקר בדואר רשום. (ראה עמ' 2 ל-ת/3).   4א. המילה "סירוב" בתרגום לאנגלית הינו (לפי מילון אוקספורד) :   CONVEY BY WORDS OR OTHER WISE THAT ONE WILL NOT ACCEPT OR CONSENT OR GIVE...     ב. המילה סירוב במלון אבן שושן משמעות "לא הסכים". 5. לפי פשט המלים לא ניתן לראות בתוכן העדות הנ"ל כסירוב להציג ראייה.   4.      בהעדר כל ראייה נוספת לא ניתן לקבוע כי הנאשם אכן סירב להציג ראייה ולכן אני מזכה את הנאשמים מעבירה זו.   5.      יש לציין שאומנם הפקח ציין בדו"ח שלא היו שלטי זיהוי ברכב אבל מאחר ולא הואשם הנאשם בכך ואף לא באה כל התייחסות מהצדדים, לא יעשה ביהמ"ש שימוש באפשרות להרשיע את הנאשם בעבירה זו.   תיק מס' 3985/00 :   באישום זה מואשמים הנאשמים בשתי עבירות נוספות, נהיגה במונית ללא לוחות זיהוי (פרטים מזהים של הנהג ובעל זכות הציבורית) וכן עבירה של סימן זיהוי ללא היתר, דהיינו שלט "נתיבות".   1.      מטעם התביעה העיד הפקח ישראל כהן (להלן "כהן") הוא ציין מפורשות בדו"ח הביקורת שלו (ת/1) כי לא היו שלטי זיהוי ושלל את האפשרות שהועלתה ע"י ב"כ הנאשמים כי השלטים היו מוסתרים בגלל נוסעים (עמ' 3).   2.      כנגד עדות של כהן, למעשה לא באה כל ראייה מצד הנאשם , כל מה שהוא מסר היה: "בשנת 1996 מלאו לי 12 שנה שאני עובד כנהג מונית, לא נראה לי שלא היתה לי לוחות זיהוי". (עמ' 4). "99 אחוז שהיו לי שלטי זיהוי כי אני נהג זהיר ומסודר". (עמ' 6).   4. לכן, באשמה זו, אני מעדיף את עדות של הפקח שהיתה מהימנה על ביהמ"ש ומרשיע את הנאשם בעבירה של אי נשיאת שלטי זיהוי כמוגדר בחוק.   5. בקשר לאשמה הנוספת של נשיאת סימון זיהוי ללא היתר, אין מחלוקת כי הנאשם הסיע את המונית שלו מבאר שבע לשדרות דרך נתיבות וכפי עולה מהעדויות, כל הנוסעים שילמו דמי נסיעה עבור נסיעה לנתיבות.   6.      אין גם מחלוקת כי לנאשם היה רשיון לנסיעות שירות בין באר שבע עד לשדרות, ולכן מותר לו לשים שלט "שדרות" בחזית המונית.   7.      הפקח העיד כי בחזית האוטו היה שילוט "נתיבות" אולם במהלך עדותו, הוא סתר את עצמו באופן שהעיד שראה את השלט "נתיבות" מתוך הרכב (עמ' 3) . פעם אחת העיד שראה את השלט בתוך המונית ופעם נוספת העיד שהסתכל בתוך המונית וראה את השלט נתיבות "כמובן כלפי חוץ"   8.      א. המאשימה טוענת בסיכומיה כי אין טעם שהנאשם ישא את השלט "שדרות" ברכב עם הנסיעה הינה לנתיבות. אולם, בהתחשב כי נתיבות נמצאת בציר הנסיעה לשדרות, לא מצאתי בנימוק זה משום חיזוק כלשהו לתביעה.   ב. מאידך, אין אני מקבל את טענת ב"כ הנאשמים כי השימוש בשלט נתיבות בתוך הרכב מכוונת להצביע על צומת נתיבות בלבד, וכי הכוונה לצומת נתיבות ולא נתיבות עצמה, שאינה נכללת (משום מה) בציר המאושר ברשיון השירות.   ג. תק' 305 (ב) - מתייחסת לאיסור כי רכב רשום בישראל ישא עליו "לוחות זיהוי או סימן זיהוי או סימן שאינם אמורים בתקנה 305 (א) ". נראה לי כי לשון התקנה מתייחסת לחלק החיצוני של הרכב ולא החלק הפנימי שלו. תק' זו באה בעקבות תק' 305 (א) המתיחסת "ללוחות זיהוי" ואילו ההגדרה של התקנה כולה, מתייחסת ל"איסור סימני היכר אחרים". נראה לי כי התקנה בכללותה באה למנוע סימנים בלתי מאושרים בחלק החיצון של הרכב, שהוא החלק הנראה לציבור עוברי הדרך.   ד. הן בגלל הסתירות בעדות הפקח, והן בגלל הספק העולה מהגדרה של התקנה, הנני מחליט לזכות את הנאשמים מאשמה זו.       תיק מס' 00 /3991 :   1. מעבר לשני אישומים בגין הסעת נוסעים מעל המותר, שעליהם התייחס ביהמ"ש בהכרעת דין זו בנפרד, מואשמים הנאשמים בתיק זה בשני אישומים נוספים של נהיגה במונית ללא לוחות זיהוי וכן נשיאת סימן זיהוי ללא היתר בשתי הזדמנויות שונות, 27.11.96 ו- 4.12.96.   מטעם המאשימה בשני התיקים, העידו שני פקחים. עדויותיהם היו מהימנות על ביהמ"ש, דו"חות הביקורת (ת/1 ו- ת/2) נערכו כראוי. התיאורים של הנאשם היו דומים אחד לשני וכן קרובים למציאות. בענין האשמה של הסעת השלט ללא היתר, מדובר בשלטים הנושאים את יעדי הנסיעה, ולכן יש בכך חיזוק לגירסת התביעה.   בעניין העדר לוחות זיהוי, מסר הנאשם מס' 3 בחקירתו :   "לא ידוע לי על השלטים. לא היה שלטים , יכול להיות שתגי הזיהוי נפלו". (ת/4)   4.      בעניין נשיאת סימן זיהוי, הכחיש שהנאשם מס' 3 אשמה זו ביחס לנסיעה של 27.11.96 באומרו כי אין לו שלט "דימונה" ואילו לגבי נסיעה שהתבצעה ביום 4.12.96 לאופקים, כלל לא התייחס בחקירתו.   5.      בחקירתו בבית המשפט לא עשה הנאשם רושם מהימן על בית המשפט. הוא העיד בקשר להעדר תווי זיהוי "כי יכול להיות מצב שהם נפלו, ועכשיו הם מותקנים בדופן המונית עם ברגים ולא עם סקוץ' (עמ' 4 ו- 5). כמו כן , העיד הנאשם : "איך הוא יכול לראות , אולי התויות היו והם נפלו או הוא הפיל אותם" (עמ' 4).   6.      הנאשם העיד כי כלל לא מחזיק שלטי יעד ברשותו, אולם, בנקודה זו עדיפה עליי עדויות של הפקחים, מה עוד כי בחקירתו הנגדית, הודה הנאשם שאכן יש לו "שלט אחד של אופקים" (עמ' 5).   אשר על כן, אני מקבל עדויות הפקחים שלמעשה נתמכות ע"י גירסת הנאשם עצמו ומרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות ולו בכתב אישום זה.   אומנם הועלתה התיחסות במהלך המשפט לגבי שימוש בשלטי "מוניות אייל" ללא רשות, אבל מאחר והנאשם לא הואשם בכך, אין צורך שביהמ"ש ירחיב את הדיבור בנקודה זו.   תיק מס' 00/ 3994 : 1. מעבר לאשמות של הסעת נוסעים מעל המותר, עליהן התייחס ביהמ"ש בנפרד כאמור, מואשמים הנאשמים בשני אישומים נוספים כאשר האישום הראשון מתייחס לאישומים של נשיאת סימן זיהוי ללא היתר ועבירה נוספת לגבי מתן קבלה שאינה תואמת מחיר הנסיעה והכל בקשר לנסיעה שהתבצעה ביום 19.11.96 ואילו באישום השני, מואשמים הנאשמים בעבירה של נשיאת סימני זיהוי בקשר לנסיעה שהתבצעה ביום 27.11.96.   2. בעניין האשמה הקשורה לקבלה , ככל הנראה טעה הפקח בענין מחיר הנסיעה. עולה מכל העדויות שיש ספק לגבי המחיר שהוא שילם בפועל ושהיה אמור להיות רשום על הקבלה. לראייה, השיב הפקח בחקירה נגדית:   " יכול להיות שהתבלבלתי ובמקום לשלם 8 ₪ שילמתי 9 ₪ אבל מה הרלוונטיות". "זה לא משנה אם שילמתי 8,9, או 10 ₪ העיקר ששילמתי".   מאחר ויש ספק לגבי מחיר הנסיעה, לא ניתן לקבוע בוודאות הסכום שהיה אמור להירשם בקבלה ולכן יש לזכות את הנאשמים מאשמה זו.   3. בעניין האשמות הנוספות, צודקת ב"כ הנאשמים כי פירוט העובדות לגבי האישום הראשון בקשר לנסיעה שהתבצעה כאמור ביום 19.11.96 אינו כולל כל תיאור של עבירה של נשיאה או אי נשיאה שלטי זיהוי או אחר, ובשל כך, ובהעדר בקשה מיוחדת להרשיע את הנאשמים בעבירה זו, אני מחליט לזכות את הנאשמים מהעבירה של נשיאת סימן זיהוי ללא היתר שבאישום הראשון.   4.בענין האישום השני, העיד הפקח - ישראל כהן. עדותו היתה מהימנה על בית המשפט. הוא תיאר כי בחזית הרכב היה שלט לאופקים, שהיה יעד הנסיעה של הנאשם. הוא לא נחקר בחקירה נגדית לגבי אשמה זו, ולכן עדותו המסתמכת על דו"ח ביקורת שלו, נותרת ללא עוררין.   5.לא במסגרת חקירתו ולא במסגרת עדותו בבית המשפט, התייחס הנאשם מס' 3 לאישומים אלו. הוא הסכים כי ביצע את הנסיעות בשתי ההזדמנויות לאופקים, ולמעשה לא באה כל ראיה לסתור את עדויות המפקחים לגבי אשמות אלה.   6.הנאשם מס' 3 מסר שלוש הודעות, כולן לגבי חשדות של הפרת תנאי הרשיון (אשמה שהופרדה מתיק זה) וכן העבירה בעניין הקבלה. הוא מסר גירסאות שונות כאשר בהודעה השלישית, אף טען טענה מגוחכת נגד הפקחים כי : "יתכן והשיגו החשבוניות מהפח של המונית" (ת/3). עצם מתן תשובה כזו פוגמת בעדות הנאשם כולה.   7.למעשה "הרוויחו" הנאשמים בתיק זה מאחר ולמרות שציינו הפקחים בבירור בדו"חות הביקורת כי לא היו שלטי זיהוי שכנדרש (הכוונה ללוחות עם פרטי הנהג ובעל זכות הציבורית), אלא משום מה לא הואשמו הנאשמים בכך ואף אם היתה התייחסות אקראית לנקודה זו במהלך ניהול המשפט, לא באה כל בקשה או התייחסות ספציפית מטעם המאשימה להרשיע אותם בגין עבירה כזו ולכן גם ביהמ"ש ימנע מכך.   לסיכום :   בכל האישומים מואשמים גם הנאשמת מס' 1 והנאשם מס' 2 בתור אחראיים כאמור למעשים של הנאשמים מס' 3 .   הנאשמים 1 ו- 2 לא העידו ולא הביאו כל ראייה כי פעלו כדי למנוע ביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים מס' 3 . אחריותם נקבעה בחוק ואף מוכרת בפסיקה המצוטטת בסיכומי המאשימה (ראה סע' 9 ) וכן בפסיקה נוספת הקשורה לאחריות של חברת למעשי הנהגים . ראה : ע"פ (מחוזי תל אביב) 468/95 מ"י נ. חברת "דן ואח'". רע"פ 6243/94 "אגד" נ. מ"י   לכן, יורשעו הנאשמים מספר 1 ו- 2 בכל האשמות בתיקים הנ"ל , בהן יורשעו הנאשמים מס' 3.   על מנת להסיר ספק וכדי שהתוצאה של כל תיק תיהיה ברורה, אני חוזר וקובע כדלקמן:   1.       תיק מס' 3983/00 - א. סירוב להראות מסמך - זיכוי ב. הסעת נוסעים מעל המותר - הרשעה   2 . תיק מס' 3985/00 - א. העדר לוחות זיהוי - הרשעה ב. הסעת נוסעים מעל המותר - זיכוי ג. נשיאת סימון ללא היתר - זיכוי תיק מס' 3991/00 - אישום הראשון והשני   א.הסעת נוסעים מעל המותר - זיכוי ב.העדר לוחות זיהוי - הרשעה ג. נשיאת סימני זיהוי ללא היתר - הרשעה   4.       תיק מס' 3994/00 - אישום ראשון - א. נשיאת סימן זיהוי ללא היתר - זיכוי ב. קבלה שאינה תואמת מחיר הנסיעה - זיכוי ג. הסעת נוסעים מעל המותר - זיכוי אישום שני -   א. סימן זיהוי ללא היתר - הרשעה ב. הסעת נוסעים מעל המותר - זיכוי   בשולי החלטה זו, ברצוני להעיר מספר הערות :   1.       אין כל פגם כי הפקחים יערכו בדיקות סמויות, אבל מן הראוי כי יישמרו על הדו"חות הראשונים המהוים טיוטה לדו"חות הביקורת וזאת מפני שגם דו"חות ראשונים אלו מהוות חלק מחומר ראיות.   2.       להבא, יש לדאוג לתת תיאור מלא יותר של הנוסעים כדי להוכיח שביניהם לא היו ילדים.   3.       ראוי כי הנהגים ייחקרו כמה שיותר קרוב למועד ביצוע העבירה, ולא כעבור מספר חודשים, כל עוד שהנהג מסוגל לזכור פרטי האירוע.   זכות ערעור תוך 45 יום.  מוניתהסעת נוסעים