שיתוק קונברסיבי .1בפנינו ערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב שניתנה ביום 2.1.00לפיה החליט כי המועד לזכאות המשיב לקבלת תגמולים ע"פ דרגת נכות של % 100פלוס, היא מיום פתיחת ההליך לגבי הנכות "המוסבת" (כך נרשם בהחלטת המשיב כאשר הכוונה היא, ככל הנראה, ל"פגימה מוסבת", ראה סעיף 20לפסק הדין). המחלוקת היא האם יש לשלם את התגמולים מיום הגשת התביעה המקורית בפני המשיב דהיינו מחודש פברואר 75, שהוא המועד לגביו קבעה הוועדה הרפואית העליונה כמועד לתחילת דרגת הנכות, כטענת המערער, או שהמועד לגבי הזכאות לקבלת תגמולים הוא מיום פתיחת ההליך להכרה בנכות מוסבת, ע"פ תקנה 9, דהיינו מיום 8.7.92, כטענת המשיב. .2העובדות הצריכות לעניין הן אלה: בתאריך 18.2.75קפץ המערער מטנק בעת ששירת שירות קבע. בנפילתו נחבל בברכיו (להלן לצורך הקיצור יקרא לארוע זה: "התאונה"). אך מספר שבועות לאחר התאונה בעקבות תלונות המערער על צליעה, הוא נשלח לבדיקות ובסופו של דבר זמן קצר לאחר התאונה לקה המערער בשיתוק בשתי רגליו. מאחר ומדובר היה בתאונה קלה יחסית סיבת המגבלה החמורה בגפיו התחתונים של המערער, שהופיע אצלו, כאמור, זמן קצר לאחר מכן הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. בבירור הרפואי שנערך לו התברר כי הוא משותק בשתי רגליו שיתוק היסטרי - קונברסיבי הנובע מבעיה נפשית ולא מבעיה נוירולוגית או אורגנית (להלן: "השיתוק"). תוצאה זו שהינה חריגה בעולם הרפואה, גרמה להתדיינות ארוכת שנים בין המערער שלא השלים עם החלטות המשיב לבין המשיב. בסופו של דבר הכיר המשיב בכך כי קיים קשר בין השיתוק ברגליו של המערער לבין התאונה וזאת בתאריך 6.12.89ובהסתמך על חוות דעת של מומחים שעמדו בפניו, שניתנו במהלך אותה שנה ולפיהן ההפרעות ברגליו של המערער הינן על רקע תגובה קונברסיבית ולכן הוכרה המחלה שארעה בתוך השירות כי נגרמה עקב השירות (ראה נספח ט' לתצהירו של המערער). .3לפני שניגש להכרעה במחלוקת שבין הצדדים יש מקום לפרט את ההליכים הרבים שהתקיימו בין הצדדים: כחודשיים לאחר הופעת השיתוק והתאונה, הגיש המערער תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1959(נוסח משולב) (להלן: "החוק"). תביעתו נדחתה מן הטעם שהמשיב סבר כי אין קשר בין הנכות שבעקבות השיתוק לבין השירות. המשיב סבור היה כי הנכות נובעת מקווים היסטריים באישיותו של המערער, אשר אובחנה עוד קודם לכן בשנת .1970 המערער ערער על החלטה זו לוועדת ערעורים שישבה אז ליד ביהמ"ש המחוזי (ע.נ. 7605/76) וערעורו נדחה ע"י הוועדה בחלטה מיום .17.4.78 המערער הגיש ערעור על החלטת וועדה הראשונה לביהמ"ש העליון (ע"א 324/78) אולם ערעורו נמחק מחמת חוסר מעש בשל אי הגשת סיכומים בהליך זה במשך תקופה ארוכה. החלטת בית המשפט העליון ניתנה ביום .23.1.80כב' הרשם ד. ברטוב המליץ בהחלטתו כי המערער יפנה בבקשה חוזרת למשיב ולהרצות בפני את טעוניו. המערער פנה מחדש למשיב בשנת 1984והוא נתבקש לסכם טיעוניו לעניין זכותו לחדש ההליכים ולעיון חוזר בפני וועדת הערעורים, משלא עשה כן, נדחתה בקשתו בהחלטת וועדת הערעורים מיום .30.7.84 המערער פנה שוב לוועדת הערעורים בשנת 1987וביקש כי תשוב ותפתח את הדיון בערעורו. ועדת הערערורים בראשות כב' הנשיא (דאז) ר. סביר קבעה כי אין למערער עילה שבחוק לפתיחת ההליך מחדש שכן כל ההליכים תמו ונשלמו. יחד עם זאת קבעה הוועדה כי המערער רשאי לפנות בהליכים בדרך של הבאת "ראיה חדשה". .4בתאריך 19.6.88פנה שוב המערער לקצין התגמולים ועניינו נדון במסלול של ראיה חדשה. ביום 5.12.89הודיע המשיב למערער כי ההפרעות ברגליים על רקע תגובה קונברסיבית אירעו בתקופת ועקב השירות הצבאי, וועדה רפואית קבע למערער נכות של %.30 על החלטה זו הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק ע.נ. 513/.92 המערער טען כי את נכותו יש לקבוע ע"פ תקנה 29(2) iiלתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) התש"ל- 1969הקובעת % 100נכות בגין פראפלגיה ולא נכות על פי תקנה 33ד כפי שקבעה הועדה. ביום 8.7.92ניתן פס"ד בתיק זה ע"י כב' השופט אריאל, בו נקבע כי: " .2ענינו של המערער לא נבדק במסגרת תקנה 9לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל (1969)... .3(...) .4אשר על כן, מוחזר העניין לוועדה הרפואית העליונה, אשר תתייחס לאמור בתקנה 9הנ"ל, ואם תמצא שאכן הפגימה ברגליים נובעת מהפגימה המוכרת לפי מבחן 33ד' למבחנים כפי שהיא קבעה, היא תקבע את הנכות של מצב הרגליים אצל המערער, ע"פ המבחן 29(ב) ,iiכאילו היתה היא פגימה מוכרת, כמצויין בתקנה 9הנ"ל.." ביום 5.12.95קבעה הועדה הרפואית העליונה למערער דרגת נכות בשיעור של %.100 על החלטה זו של הועדה הרפואית העליונה הגיש המערער ע"א 157/96 וטען כי על פי תקנה 5(1) לתקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת) תשכ"ו 1965יש לקבוע לו נכות מיוחדת. ביהמ"ש קיבל את הערעור והורה לוועדה לקבוע למערער נכות מיוחדת. הוועדה הרפואית העליונה קבעה למערער נכות מיוחדת שתחילתה מיום שבו נקבעה לראשונה למערער נכות בשיעור % 100דהינו מיום .24.1.95 על החלטה זו הגיש המערער ע.נ. 311/98 בטענה כי היה על הוועדה לקבוע את דרגת הנכות מיום פציעתו היינו מפברואר 1975ולא מינואר .1995ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להחזיר את העניין לדיון בוועדה הרפואית . על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור 4677/98. בהחלטת ביהמ"ש העליון הוחלט להחזיר הדיון בשאלת תחילת דרגת הנכות לועדה הרפואית העליונה. בעקבות זאת התקיים דיון בועדה הרפואית העליונה ונקבע ביום 9.12.99כי דרגת הנכות המיוחדת של המערער בשיעור % 100פלוס תקבע מיום פציעתו, היינו מפברואר .1975 .5לנוכח קביעתה של הועדה הרפואית ניתנה ביום 2.1.00החלטתו של קצין התגמולים לגבי מועד הזכאות לתגמולים לפי דרגת נכות מיוחדת של % 100+ כדלקמן: "הרני להודיעך כי זכאותך לתגמולים בגין דרגת נכות מיוחדת זו, הינה יום פתיחת ההליך להכרה בנכות מוסבת, ע"פ תקנה 9- דהיינו מיום .8.7.92 נבקש לציין כי התגמולים בגין התקופה הרטרואקטיבית על פי דרגת נכות מיוחדת, שולמו לך בטעות בגין התקופה החל מ-.1.7.88 לאור החלטתו זו הרי שעל קצין התגמולים לקזז את הפרשי התגמולים ששולמו לך בגין התקופה שבין 1.7.88ועד ...8.7.92". המערער שלא השלים עם קביעה זו הגיש עתירה לבג"צ בתיק 643/99בה עתר בין היתר להורות למשיב לשלם לו את התגמולים המגיעים לו על פי דרגת הנכות המיוחדת, וזאת מיום אירוע התאונה. ביום 21.7.99הוציא בג"צ צו על תנאי וצו ביניים, ובתאריך 6.4.00החליט בג"צ לבטל את העתירתה בקבעו כי הנושא צריך להיות נדון בפני ועדת הערעורים. כמו כן ביטל בג"צ את צו הבניים אך השאיר אותו בתוקפו למשך 30יום כדי לאפשר למבקש להגיש בקשה לועדת הערעורים לאסור על המשיב להמשיך בניכוי התגמולים. בעקבות האמור הוגש הערעור והעתירה למתן צו הביניים בפניינו. ביום 29.5.00ניתנה החלטה של יו"ר הוועדה השופט י. וגנר לפיה נאסר על המשיב, בצו זמני ועד למתן פסק הדין בערעור זה, לנכות מהתגמולים החודשיים שמקבל המערער סכומים אשר לטענת המשיב שולמו למערער ביתר. טענות המערער: .6לטענת המערער יש להחיל על המקרה דנן את סעיף 18(ב)(1) לחוק, וזאת משום שהחבלה נגרמה בעת ששירת שירות קבע בצה"ל, את תביעתו לקצין התגמולים הגיש בעת שירותו שרות קבע, והעילה לתביעתו היא חבלה. המערער טוען כי טעה המשיב בקובעו כי חל על המקרה דנן סעיף 18(ב)(2) לחוק, שכן סעיף זה עוסק "בכל מקרה אחר", דהיינו כל מקרה אשר סעיף 18(ב)(1) לחוק איננו חל עליו. מאחר שכאמור עובדות המקרה נכנסות במסגרת סעיף 18(ב)(1) לחוק הרי שעל פיו חייב קצין התגמולים לשלם לעורר תגמולים אך ורק על פי סעיף זה, דהיינו מיום החבלה שהינו - .18.2.75 עוד טוען המערער כי סעיף 18(ב)(1) לחוק הינו בבחינת "חוק מיוחד" וכוחו עדיף על סעיף 18(ב)(2) החל על כל מקרה אחר שהוא בבחינת "חוק כללי". כן בשל העובדה שהמקרה נכנס בגדרי סעיף 18(ב)(1) הרי שאין לועדה סמכות לקבוע מועד מאוחר יותר, וזאת להבדיל מסעיף 18(ב)(2) שכאמור אינו חל על המקרה דנן. .7המערער טוען כי אף אילו היתה למשיב סמכות להחיל במקרה הנוכחי את הוראות סעיף 18(ב)(2) לחוק, הרי שסעיף זה קובע כי במקרה אחר ישולמו התגמולים מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר. לטענת המערער כוונת המילה "לכך" בסעיף היא לעניין מועד תחילת תשלום תגמולים לנכה. לאור פירוש זה המסקנה היא כי הסיפא של סעיף 18(ב)(2) תחול רק כאשר ועדה רפואית קבעה כי יש לשלם לנכה תגמולים לא מיום הגשת תביעתו אלא ממועד מאוחר יותר. במקרה דנן שום ועדה רפואית לא קבעה תאריך מאוחר יותר, ולכן על פי סעיף זה ישולמו התגמולים מיום הגשת התביעה דהיינו מתאריך .7.4.75 המערער דוחה את פירושו של המשיב כי החריג היחיד לכלל לפיו המועד הקובע הינו מועד הגשת התביעה הינו קביעת ועדה רפואית מועד נכות מאוחר יותר. לטענת המערער טענה זו טעות ביסודה שכן כאמור הפרוש הנכון למילה "לכך" היא לקביעת מועד תחילת תשלומים, ולא קביעת מועד נכות מאוחר יותר. זאת ועוד, במידה ויטען המשיב כי תפקידה של הועדה הרפואית היא לקבוע שיעור נכות, טוען המערער כי הסיפא של סעיף 18(ב)(2) מעניקה לה סמכות נוספת והיא לקבוע מועד תחילת תשלום תגמולים. לטענת המערער טענתו זו אינה נגרעת לאור האמור ברע"א 4677/98. אומנם ביהמ"ש העליון קבע בתיק זה כי יש להחזיר את העניין לועדה כדי שזו תקבע מועד שבו החלה הנכות המיוחדת להבדיל מעניין תחילת התשלום בגינה אך לטענת המערער הוראה זו לא שללה מהועדה את הסמכות להחליט בנושא התגמולים לפי סעיף 18(ב)(2) לחוק. .8לטענת המערער החלטת המשיב לקבוע את מועד זכאותו לתגמולים מיום פתיחת ההליך להכרה בנכות מוסבת הינה מוטעית מיסודה, חסרת סמכות וחסרת כל בסיס. ואלו הם הטעמים לכך: א. השיתוק ברגלים אשר בו לקה המערער בעקבות התאונה נותר בעינו ללא כל שינוי מאז התאונה ועד היום. מעובדה זו יש להסיק כי למערער נגרמה אז ורק אז נכות אשר נשארה בעינה עד היום, ולפיכך כל דרגת נכות שנקבעה לו לאחר מכן תחילתה ביום התאונה. מכאן שיש גם להסיק כי לא נגרמה למערער פגימה חדשה וקביעת הועדה הרפואית מיום 5.12.95חייבת להיות מיוחסת לחבלה שקרתה בפברואר .1975 ב. לטענת המערער נכותו הוכרה מתחילה כ"פגיעה מוסבת" היינו פגימה הנובעת מחבלה שארעה בזמן ועקב השירות, והדבר אושר במכתב המשיב מיום .5.12.89 ג. חיזוק נוסף מוצא המערער בהחלטת הועדה הרפואית מיום 5.12.95שם קבעה הועדה כי הפראפלגיה של המערער הינה פונקציונלית והיא רואה את נכותו המוסבת כקשורה לנכותו. עצם הגדרת הועדה את נכותו כנכות מוסבת מצביעה על כך שהועדה ראתה בדיעבד את הנכות כנכות מקורית וראשית שנגרמה בעת התאונה וכתוצאה ממנה, ולא כפגיעה משנית הנובעת מפגיעה ראשית. ד. לטענת המערער אין לראות בהחלטת הועדה הרפואית כהליך מיוחד הדן בפגימה ספציפית נוספת שנגרמה לו, אלא יש לראותה כהחלטה ביחס לאותה פגיעה ראשונית של פראפלגיה שנגרמה בעת התאונה ונותרה בעיניה ללא כל שינוי עד היום. כן לטענתו כוונתו של השופט אריאל בפסק דינו לא היתה לפתוח בהליך חדש ועצמאי על פי תקנה 9אלא כוונתו היתה להמשיך ולבחון מאספקטים, נקודות מבט או מבחנים אחרים את הנכות שנגרמה למערער בפברואר 1975וזאת משום משום שיתכן והנכות שנגרמה לו, דהיינו השיתוק ברגלייו, גרמה לו בעת האירוע הן לנכות לנכות ישירה והן לנכות עקיפה או מוסבת. על כן אין לקבל את החלטת המשיב כאילו לשם בחינת דרגת הנכות הראשונית שנגרמה בתאונה נפתח הליך חדש על פי תקנה .9 ה. בנוסף טוען המערער כי העברת הנושא לועדה לבחינת דרגת הנכות על פי תקנה 9נעשתה על ידי וביוזמת ביהמ"ש ולא ביוזמתו שלו, ולכן אין למשיב זכות להקטין את הגמלאות המגיעים לו לעורר בשל החלטה זו. לטענתו החלטת ביהמ"ש לבחון את הנושא על פי תקנה 9לא פתחה הליך חדש, אלא הורתה על בחינת הנכות מזוית אפשרית אחרת. .9המערער מוסיף וטוען כי אף אילו היו נכונות כל טענות המשיב, אזי יש לקבוע את המועד לתשלום התגמולים מיום התאונה וזאת על פי אנלוגיה לע"א 2426/90 קצין תגמולים נ' יורשו המנוח ארז לוי ז"ל, שם נקבע כי אין להבחין בין נכה שהוכר ע"פ חוק לבין נכה אשר נפטר טרם הוכר כנכה, שהרי הנכות קיימת מיום האירוע והזכאות לתגמולים קיימת לנכה מיום החבלה אף שטרם הוכר רשמית כנכה. כך גם במקרה הנדון הזכאות לתגמולים קיימת למערער מיום התאונה. זכות זו מוקנת מכח החוק, ונותרת תקפה גם בתקופה שזו נמנעה ממנו שלא כדין עקב החלטות שגויות של המשיב ושל הועדות הרפואיות. לטענת המערער המשיב הודה בבג"צ כי יפעל על פי החלטת הועדה בנושא מועד תחילת הנכות. המערער מפנה לסעיפים 69, 36לתצהירו של מר נחום פרנקל, סגן ראש ענף השיקום וראש היחידה לתביעות וקביעת זכאות, שם הצהיר כי על קצין התגמולים לפעול על פי החלטת הועדה ולשלם את התגמולי החל מן המועד שהועדה קבעה זמנית וכפוף לקביעתה הסופית. על כן על המשיב לעמוד בהצהרתו ולשלם לעורר גמלאות החל מיום התאונה 18.2.75והוא מנוע מלנהוג אחרת. המערער טוען כי תשלום הגמלאות החל מיום התאונה מחויב גם על פי נסיבות המקרה ודיני הצדק והיושר. אילו היתה נתנת ההחלטה הנכונה לפני 25שנה היה נמנע מהעורר עוול רב. מניעת קבלת התגמולים שהיה זכאי לקבלם החמירו את מצבו הכלכלי ולעיתים הביאו אותו עד פת לחם. עתה משניתנה ההחלטה הסופית הנכונה של הועדה יש לתקן את העוול הרב שנגרם לעורר לפחות על ידי כך שיושלמו לו עתה כל התגמולים אשר היה זכאי לקבלם מאז התאונה ועד היום. טענות המשיב: .10לטענת המשיב תביעתו הרלבנטית של המערער לא הוגשה בעת שירות הקבע אלא שנים לאחר מכן. המערער הגיש את תביעתו הראשונה בהיותו בקבע אך זו נדחתה. בשנת 1988הוגשה תביעה נוספת ובה ראיה חדשה, זו התקבלה ולמערער נקבע % 30נכות. תביעתו השלישית של המערער והיא הרלבנטית לעניינו החלה בהחלטת כב' השופט אריאל מיום 8.7.92בה נקבע כי על המשיב לבחון האם נכותו של המערער נובעת מנכותו המוכרת על פי תקנה 9לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל 1969(להלן: "התקנות"). לטענת המשיב הסעיף הרלבנטי הוא סעיף 18(א) לחוק, ולא 18(ב) לחוק כפי שטען המערער. סעיף 18(ב) לחוק עוסק במקרה בו מוגשת התביעה בשירות קבע אך זה לא המקרה שלפנינו, משום שתביעת המערער שבגינה משולמים התגמולים היא זו שהוגשה כאמור בשנת 1992, לאחר שיחרורו. מאחר והתביעה לא הוגשה תוך שנה מיום שיחרורו הרי שחל הסיפא של הסעיף הקובע שהתגמולים ישולמו מיום הגשת התביעה זולת אם ועדה רפואית קבעה כי הנכות החלה מאוחר יותר. משום ואין קביעה כזו הרי שהמועד הנכון לתחילת התשלומים הינו שנת .1992 עוד טוען המשיב כי בניגוד לנטען בסיכומי המערער הרי שלא טען כי חל על המקרה סעיף 18(ב)(2) לחוק. כך שאין רלבנטיות לטענה של חוק כללי וספציפי. בהוראות סעיף 18(א), 18(ב) יש שתי סיטואציות שונות, ואילו חוק כללי וספציפי חל במקרה בו שני חיקוקים קובעים לכאורה קביעות סותרות. .11לטענת המשיב הפנית כב' השופט אריאל את עניינו של המערער לבדיקה לפי תקנה 9אינה מהווה בחינת אספקטים אחרים של הנכות, אלא בסוג תביעה אחר לגמרי. לטענתו הגשת תביעה מוסבת מהווה תביעה, ולפיכך על תשלומים שמשולמים בגינה חל סעיף 18לחוק. מפנה לע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן, מה (5) .963 וגם לע.נ. 612/98 עמירם פאל נ' קצין התגמולים (מצורף לסיכומי המשיב). עוד טוען המשיב כי אם לשיטתו של המערער החליטה הועדה על קשר ישיר בין הנכות לשירות, הרי החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות כי עניין זה נתון להחלטת קצין התגמולים בלבד. לטענת המשיב המערער מחד נהנה מכך שקביעה לפי תקנה 9לתקנות היא סוג תביעה אחר, ולולא כן, דהיינו אם היה מדובר בקשר ישר, לא היה המערער זכאי להמשיך בתביעתו, כי עניינו מוצה זה מכבר. אולם מאידך אין המערער מוכן לקבל את הצד השני של המטבע - שגם לצורך קבלת התגמולים מדובר בתביעה חדשה. עוד מוסיף המשיב וטוען כי אפילו לשיטתו של המערער לא יכול לחול סעיף 18(ב) לחוק. אף אם נקבל את עמדת המערער כי התביעה להכרה בנכות ע"פ תקנה 9נמשכה כביכול אחרי התביעה המקורית ואינה בגדר תביעה חדשה (עמדה לה אין המשיב מסכים) עדיין לא ברור מדוע יש להחיל את סעיף 18(ב), הדן בתביעה שהוגשה במהלך שירות הקבע. התביעה שהגיש המערער במהלך שירותו בשירות קבע נדחתה כאמור, וכאשר הגיש המערער את תביעתו בשנת 1988כבר לא היה אז בשירות קבע. כך שגם לשיטתו של המערער התביעה שבגינה יש לשלם תגמולים צריכה להיות לכל היותר התביעה שהוגשה בשנת .1988 .12המשיב טוען כי טעה המערער כשטען כי יש לפרש את סעיף 18כאילו הועדה הרפואית קובעת את מועד תחילת קבלת התגמולים. לטענת המשיב פרוש זה עומד בניגוד ללשון החוק, לפסיקה ולהגיון. לטענת המשיב קביעת מועד תחילת התגמולים היא בסמכותו של קצין התגמולים. לא ניתן לסבור אחרת, ולו רק לנוכח העובדה שהחוק ייחד לועדה רק את היכולת להשפיע על קביעת מועד מאוחר יותר - משמע כי בעניינים אחרים אין לה השפעה. אם כך לא רק שאין לועדה הרפואית סמכות לקבוע את מועד תחילת קבלת התגמולים, אלא שמועד תחילת הנכות בדר"כ אינו רלבנטי למועד תחילת קבלת התגמולים, אלא אם הוא מאוחר להגשת התביעה. ויצויין כי אם היה עניין מועד תחילת התגמולים נתון בידי הועדה הרפואית הרי שהסמכות לדון בערעור היא לביהמ"ש מחוזי ע"פ סעיף 12א' לחוק ולא לועדת הערר. עולה מכל האמור שאין ממש בטענה כאילו בידי ועדה רפואית סמכות להחליט על תחילת מועד קבלת התגמולים. לטענת המשיב ציטוט החלטתו מיום 5.12.89תוך נסיון לטעון כי קצין התגמולים הכיר בעצמו בקשר ישיר של הנכות בגובה % 100ובין השרות, מוטב שלא היה נעשה כלל שכן אין אנו עוסקים בתשלום תגמולים לפי החלטה זו אשר קבעה למערער % 30נכות אלא אנו עוסקים בשאלת התשלום עבור נכות % 100פלוס, נכות שנקבעה למערער לפי תקנה 9מיום .8.7.92 לנוכח כל האמור לעיל טוען המשיב כי יש לדחות את הערעור ולקבוע כי מועד תחילת זכאותו של המערער לקבל תגמולים לפי דרגת נכות של % 100+ הינו .8.7.92 .13לחילופין בלבד טוען המשיב כי סעיף 35(ב) לחוק קובע מאימתי ישולמו תגמולים במקרה של ראיה חדשה. במידה ולא תתקבל עמדת המשיב כי תחילת הזכאות הינה מיום 8.7.92הרי שמתבקשת הועדה לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לתקופה שבין פברואר 1975ל-19.6.88, מועד הגשת הבקשה לראיה חדשה. לטענת המשיב עפ"י סעיף 35(ב) תחילת מועד קבלת התגמולים הינו במועד הגשת התביעה לראיה חדשה, כך שבכל מקרה זהו המועד הראשון שאליו אפשר להתייחס. לפני מועד זה בודאי שאין למערער זכות לקבלת תגמולים עבור נכות בגובה + %.100 לנוכח האמור מבקש המשיב לדחות את הערעור, ולבטל את החלטתה מיום 29.5.00בה ניתן צו זמני שמנע את המשך ניכוי התגמולים ששולמו ביתר למערער. דיון ומסקנות: .14שקלנו את טענות הצדדים ועיינו באסמכתאות שצורפו והגענו למסקנה כי הדין במקרה זה עם המשיב. להלן ננמק מסקנתינו זו. תחילה יש להכריע בשאלה למי הסמכות לקבוע את המועד לתחילת התגמולים ולאחר מכן נכנס לגופו של עניין בשאלה הפרשנית העומדת בפנינו. בתשובה לשאלה בידי מי נתונה הסמכות לקבוע מאימתי ישולמו תגמולים, אנו סבורים כי הסמכות היא למשיב ולא לוועדה הרפואית. כזכור קבע ביהמ"ש העליון כי הסמכות לדון בערעור המשיב היא לוועדה זו. לדבר נפקות משפטית שכן כידוע אם היה מקום לקבל את טענת המערער כי מי שקובע את מועד תחילת התגמולים היא הוועדה הרפואית, הייתה וועדה זו משוללת סמכות עניינית לדון בערעור זה לפי סעיף 12א לחוק היתה נתונה הסמכות לביהמ"ש המחוזי. לפיכך המסקנה כי הסמכות לקבוע מאימתי ישולמו התגמולים היא למשיב תואמת את עמדתינו כמו את החלטת הבג"צ להעביר את הדיון בתיק בפניינו. קביעת מועד תשלום התגמולים מוסדר בסעיף 18לחוק, וזהו לשונו: " .18מאימתי משלמים תגמולים (א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר. (ב) מי שהגיש תביעה בהיותו בשירות קבע, ישולמו התגמולים המגיעים לו - (1) אם העילה לתביעה היתה חבלה - מיום שבו אירעה החבלה, ובלבד שאם הגיש תביעתו אחרי שעברה שנה מאותו יום ישולמו התגמולים משנה אחת לפני יום ההגשה; (2) בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותרו." .15הצדדים חלוקים בשאלה האם חל על המקרה הנדון סעיף 18(א) לחוק או שמא סעיף 8(ב) לחוק. לשאלת חלוקת הסמכויות בין הועדה הרפואית לבין קצין התגמולים נאמר בע"א 140/89 קצין התגמולים נ' צבי גולומבק בפ"ד מה(3) 23, 27- 28: "לא למותר לשוב ולהיזקק לשאלת חלוקת הסמכויות בין הועדה הרפואית מזה לבין קצין התגמולים מזה. המדובר בשני גופים אשר החוק הקימם לתכליות שהן שונות, על אף נקודות המגע שביניהן. קצין התגמולים, אליו התובע גמול מגיש בקשה, הוא המוסמך להכיר באדם כ"נכה" (סעיף 31, 30לחוק). "נכה" מוגדר כחייל משוחרר או חייל בשירות קבע שלקה ב"נכות", ו"נכות" היא - "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: (1) מחלה. (2) החמרת מחלה. (3) חבלה". אשר לקביעת דרגת הנכות, הוסמכה ועדה רפואית לקבוע "מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה" (סעיף 10(א) לחוק). היינו, תנאי מוקדם לקביעתה של דרגת נכות היא ההכרה בנכות, שעניינה דבר הקשר סיבתי בין המחלה, החמרת המחלה או החבלה לבין השירות הצבאי. על פי סעיף 28א' לחוק יכול קצין התגמולים לבקש מועדה רפואית חוות דעת בדבר הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין החבלה, המחלה או החמרת המחלה, שגרמו, לפי הטענה, לנכות; אך זו נשארת לעולם החלטתו של קצין התגמולים. "כאשר הועדה הרפואית מגישה חוות דעת בנוגע לקשר הסיבתי, אין זו אלא המלצה והיא עדיין זקוקה להכרה ולגושפנקא רשמית מצד קצין התגמולים. אם ניתנת הכרה כזו, ההחלטה הופכת להיות החלטה של קצין התגמולים וערעור עליה ייעשה במסלול של סעיף 33, קרי לועדת הערעורים (רע"א 101/89 ד"ר אלברט כלב נ. משרד הבטחון, קצין התגמולים - לא פורסם; וראה ע"א 43/75 קצין התגמולים נ. שאול זרוק, פד"י ל'(2) 391, .392) כאשר המדובר ב"החמרת מחלה", על קצין התגמולים לקבוע את שיעור החמרת המחלה שיש לייחס לשירות הצבאי ואת משך התקופה בה יש לראות את המחלה כמוחמרת על ידי השירות. ... סיכומה של נקודה זו, הועדה הרפואית מוסמכת לקבוע אחוזי נכות שהוכרה על ידי קצין התגמולים ככזו שנגרמה על ידי השירות הצבאי. הועדה הרפואית מוסמכת גם מעת לעת להידרש לשינויים החלים במצבו של הנכה ולהתפתחות מחלתו, ולקבוע את אחוזי הנכות בהתאם." לכאורה אין בחוק הוראה הקובעת במפורש ביד מי מצויה הסמכות לקבוע את המועד שממנו ואילך ישולמו תגמולים לנכה. עם זאת הדבר נלמד מלשון הוראות החוק ומיקומן במבנה החוק. ראשית נבחן את הוראות החוק המיחסות סמכות הן לקצין התגמולים והן לועדה הרפואית ומיקומן בחוק. תפקיד הועדה הרפואית נלמד מסעיף 10לחוק הבא בגדרי פרק שלישי, שעניינו קביעת נכות. סעיף 10לחוק קובע כי ועדה רפואית תקבע מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה. ואילו תפקידו של קצין התגמולים נלמד מסעיף 30המצוי בפרק שישי לחוק ומסדיר את נושא התביעות לפי החוק וההחלטות בהן. סעיף 30קובע כי תובע תגמול לפי חוק זה יגיש בקשה לקצין התגמולים, ועל פי סעיף 31על קצין התגמולים לפסוק בבקשה בהקדם ככל האפשר. כפי שנאמר בציטוט שהובא לעיל (ע"א 140/89) קצין התגמולים, אליו מוגשת תביעה לתגמול לפי החוק, הוא המוסמך להכיר באדם כנכה, ודרגת הנכות נקבעת ע"י הועדה הרפואית, כאשר תנאי מוקדם לקביעת דרגת נכות היא ההכרה בנכות, שעניינה דבר הקשר סיבתי בין המחלה, החמרת המחלה או החבלה לבין השירות הצבאי. סיכומו של פרק זה המסקנה היא כי כאשר הוכר המערער שלפנינו כנכה ונקבעה לו דרגת נכות ע"י הועדה הרפואית הרי שההחלטה בדבר מועד מתן תגמולים מהווה חלק בלתי נפרד בטיפול בתביעתו לקצין התגמולים. טיפול בתביעה שהגיש נכה מצויה כאמור בידי קצין התגמולים. לכן יש לאמר כי הסמכות לקבוע מאמתי ישולמו תגמולים היא בידי קצין התגמולים זולת אם נקבע אחרת בחוק. .16סעיף 18לחוק היא ההוראה הרלוונטית לעניין קביעת מועד מתן תגמולים. סעיף 18(א) לחוק קובע כי: "(א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר." על פי הסיפא של הסעיף נלמד כי ישנה אפשרות של הועדה לקבוע מועד מתן תגמולים אך כחריג ולא כלל. הסדר דומה מצוי בסעיף 18(ב)(2) בהתייחסו לסעיף 18(א)(1): "18(ב)(2). בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר." מלשון הסעיף אנו למדים כי ועדה רפואית יכולה רק לקבוע מועד המאוחר למועד תחילת מועד מתן התגמולים אך לא לקבוע את המועד המוקדם. כלומר זהו החריג לכלל שמועד מתן התגמולים יקבע על ידי קצין התגמולים. שאם לא כן הרי היתה הוראה החוק קובעת שהועדה הרפואית תקבע את מועד תחילת התגמולים. יש לציין עוד כי ביהמ"ש העליון אשר החליט ברע"א 4677/98, אותה הגיש המערער שלפנינו, הבחין בין סמכותה של ועדה רפואית להחליט מהו מועד תחילתה של נכות לבין קביעת תחילת מועד מתן התגמולים בגינה. בפסק הדין נאמר: "אנו מקבלים חלקית את הערעור במובן זה שהענין יחזור לועדה הרפואית העליונה (כפי שקבע בית המשפט המחוזי), על מנת שתקבע את המועד שבו התחילה הנכות בשיעור + % 100(להבדיל מענין התשלום בגינה) מפברואר 1975או ממועד הגשת הראיות...". (הדגשה שלנו י.ו). מהו המועד הנכון לקביעת תגמולים עבור המערער .17משקבענו את שקבענו לעיל, כעת עלינו להדרש לשאלה הנוספת והיא האם יש להתערב בהחלטת המשיב אשר קבע בהחלטה נשוא הערעור כי זכאותו של המערער לתגמולים בגין דרגת נכותו המיוחדת, הינה מיום פתיחת ההליך להכרה בנכות מוסבת, ע"פ תקנה 9- דהיינו מיום .8.7.92 אם נחזור לעיקר טענותיו של המערער הרי שבתמציתן הן מסתכמות בשתיים: לטענת המערער תביעתו הראשונה שהגיש ביום 7.4.75בעת שירותו שירות קבע היא הרלבנטית לענייננו, ועל כן יש לפעול לפי סעיף 18(ב)(1) לפיו ישולמו התגמולים מיום החבלה. טענתו הנוספת של המערער נוגעת להגדרה המשפטית של נכותו. לטענתו נכותו הינה נכות מוסבת הנובעת מפגימה אחת, ועל כן אין לראות בהחלטת הועדה מיום 5.12.95הליך מיוחד הדן בפגימה ספציפית שנגרמה לו. מאידך, כאמור, בתמצית ניתן לסכם את תמצית טענות המשיב לפיהן התביעה הרלבנטית למועד תחילת תשלום התגמולים "הולדתה" בהחלטת כב' השופט אריאל מיום 8.7.92, בה נקבע כי על הועדה הרפואית לבחון האם נכות המערער נובעת מנכותו המוכרת על פי תקנה 9לתקנות. מאחר שבתקופה זו המערער כבר לא שירת בשירות קבע הרי שאין להחיל את סעיף 18(ב) לחוק אלא את סעיף 18(א). לחילופין, כאמור לעיל, טוען המשיב כי אם תדחה טענתו זו הרי שמתבקשת הועדה לדחות את הערעור ככל שהוא מתחייס לתקופה שבין פברואר 1975ל- 19.6.88, מועד הגשת הבקשה לראיה חדשה, וזאת לאור סעיף 35(ב) לחוק. סעיף 35(ב) קובע כי התגמולים ישולמו החל מהמועד של הגשת הראיות החדשות שעל פיהן ניתנה ההחלטה החדשה. .18לדעתנו פתרונה של המחלוקת ימצא בהגדרת המשפטית הנכונה של ההליך אשר נערך בפני הועדה הרפואית העליונה בתאריך 5.12.95בו הכירה הועדה בדרגת נכות בשיעור של % 100למערער לפי סעיף 29(2) .iiהשאלה היא האם בקביעה זו הכירה הועדה בפגימה מוסבת כפי שטוען המערער או שמא עסקינן בפגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת. במתן תשובה לשאלה זו נוכל לאתר מהו מועד התביעה הרלבנטי למתן תגמולים למערער בגין נכותו המיוחדת, וזאת נחיל על הוראת החוק המתאימה שבסעיף 18לחוק. בטרם ניגש למתן התשובה לשאלה הנ"ל, נראה כי לצורך הדיון ניתן לחלק את תקופות ההתדיינות הארוכה שהיתה למערער עם המשיב לשלושה שלבים. השלב הראשון החל ביום 7.4.75, כחודשים לאחר פגיעת המערער, בו הוגשה לראשונה תביעת המערער להכרת זכות לפי חוק. המערער מיצה את כל ההליכים שעמדו לרשותו אולם בקשתו נדחתה. (להלן: "השלב הראשון"). השלב השני החל בהגשת ראיות חדשות מצד המערער ע"פ סעיף 35לחוק ביום 19.6.88, לפיו נפתח מחדש הדיון בעניינו. למערער הוכרה דרגת נכות % 30על פי תקנה 33ד. על החלטה זו הגיש המערער ע.נ. 513/92 בטענה כי יש לקבוע לו נכות ע"פ תקנה 29(2) iiלתקנות הקובעת % 100נכות בגין פארפלגיה. (להלן: "השלב השני"). השלב השלישי החל במתן פסק דינו של ביה"ש המחוזי בע.נ. 513/92 מיום 8.7.92בו קבע כב' השופט אריאל כי עניינו של המערער לא נבדק במסגרת תקנה 9לתקנות, ולכן הענין מוחזר לועדה הרפואית העליונה. בהתאם לכך התכנסה הועדה והחליטה ביום 5.12.95כי למערער נכות בשיעור של %.100 לאחר מכן ערער המערער בטענה כי יש לקבוע לו נכות מיוחדת, ובתום ההליכים הנוספים שהתנהלו נקבעה לו דרגת נכות מיוחדת מיום פציעתו. (להלן: "השלב השלישי"). .19ההליך שהתנהל בפני הועדה הרפואית העליונה בתאריך 5.12.95ראשיתו של ההליך נעוץ בנקודת הזמן של תחילת השלב השלישי, היינו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בע.נ. 513/92, בו מורה ביהמ"ש המחוזי לוועדה לדון ע"פ תקנה 9, ושם נקבע: "... מוחזר העניין לוועדה הרפואית העליונה, אשר תתייחס לאמור בתקנה 9הנ"ל, ואם תמצא שאכן הפגימה ברגליים נובעת מהפגימה המוכרת לפי מבחן 33ד' למבחנים כפי שהיא קבעה, היא תקבע את הנכות של מצב הרגליים אצל המערער, ע"פ המבחן 29(ב) ,iiכאילו היתה היא פגימה מוכרת, כמצויין בתקנה 9הנ"ל.." תקנה 9דנה בפגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת, וזה לשונה: " .9דין פגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת הייתה פגימה מסוימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי-אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה פגימה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי-אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות" על משמעותה של תקנה 9ניתן ללמוד מע"א 459/89 - קצין התגמולים נ' צבי חריטן ואח' פ"ד מה(5) 374, 390: " פגימה מוכרת יכולה להיות אחת מן השתיים: פגימה מוסבת או פגימה מוחמרת. פגימה מוסבת היא פגימה הנובעת מחבלה או מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות. פגימה מוחמרת היא פגימה הנובעת מהחמרת מחלה כשאותה החמרה אירעה בזמן השירות עקב השירות. משמע, הפגימה המוכרת לשתי צורותיה קשורה לאירוע בזמן השירות עקב השירות. הפגימה אשר הרישא בתקנה 9דנה בה, איננה קשורה ישירות לאירוע בזמן השירות ועקב השירות, אלא קשורה לפגימה מוסבת או פגימה מוחמרת. כפי שנובע מתקנה 9המדובר בפגימה נוספת הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת. אולם, אין לפגימה הנוספת האמורה קשר בלתי אמצעי לאירוע בזמן השירות עקב השירות. המדובר, למשל, על פלוני החולה במחלה שאירעה בזמן השירות עקב השירות, אשר ממנה התפתחה מחלה נוספת נפרדת ועצמאית, אף כי איננה תולדת אירוע בזמן השירות עקב השירות. המדובר, איפוא, כאילו על שני רבדים של מחלות: הראשונה הקשורה לשירות, והשניה הצומחת מתוך המחלה הראשונה, אם כי אינה קשורה לשירות אלא למחלה הראשונה. כאן המקום להדגיש שאין המדובר על החמרה של המחלה הראשונה אלא, כאמור, על מחלה חדשה ונפרדת אשר קשורה באופן בלתי אמצעי למחלה הראשונה. הבעיה אשר תעלה בדרך כלל במקרים כגון אלה תהיה, אם יש קשר בלתי אמצעי המוביל מן המחלה הראשונה אל המחלה הנוספת בה לקה הנכה". ובענ 612/98 עמירם פאל נ' קצין התגמולים (טרם פורסם - צורף לסיכומי המשיב) נאמר: " 5.6בהילכת חריטן (ע.א. 459/89 ק"ת נ' חריטן פד"י מה'(5) נקבע: "בהערת אגב נוסיף, כי לאור אופיה של הפגימה הנוספת שתקנה 9דנה בה, כתולדה של פגימה מוכרת ולאור הוראותיה של תקנה 9, איננה חלה לגבי הפגימה הנוספת הגבלה על הזכות להגיש תביעה שנקבעה בסעיף 32(א) לחוק" (שם בעמ' 391). נראה הדבר כי קביעה זו, היא שאיפשרה למערער לזנוח (לשעה או לתמיד) את מסלול הקשר הסיבתי ולעבור למסלול הנכות המוסבת. יתר על כן, יש בקביעה זו אישוש למסקנה לפיה, פנייה למסלול הכרה בנכות מוסבת הינה בגדר תביעה. 5.7מכאן שאנו פוסקים, כי פניית המערער לוע"ר עפ"י תקנה 9, באה בגדר המונח תביעה אשר ביסוד סעיף 18(א) לחוק הנכים...." .20המערער טוען כי מדובר בנכות מוסבת. מעיון בהוראות החוק ובתקנות שהוצאו מכוחו עולה כי אין הגדרה ל"נכות מוסבת". ככל הנראה התכוון המערער באומרו "נכות מוסבת" ל"פגיעה מוסבת", שזו מוגדרת בתקנה 1לתקנות: "פגימה מוסבת"- פגימה הנובעת מחבלה או מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות". לטענת המערער, נכותו הוכרה מלכתחילה כנכות מוסבת. עוד טוען המערער כי עצם הגדרת הועדה מיום 5.12.95את נכותו כמוסבת מצביעה על כך שהועדה ראתה את נכותו כמקורית וראשית אשר נגרמה בעת התאונה וכתוצאה ממנה, ולא כפגיעה משנית הנובעת מפגיעה ראשית. לפיכך טוען המערער כי אין לראות בהחלטת הועדה הליך מיוחד הדן בפגימה ספציפית נוספת. עוד ציין המערער כי העברת הנושא לועדה לבחינת דרגת הנכות על פי תקנה 9נעשתה ביוזמת ביהמ"ש ולא ביוזמתו, והוראת ביהמ"ש לא פתחה הליך חדש אלא הורתה על בחינת הנכות מזוית אפשרית אחרת. איננו מקבלים פרשנות זו של המערער. .21הועדה הרפואית העליונה בהחלטתה מיום 5.12.95קבעה כך: "לאור כל האמור לעיל הועדה בדיעה שהפרפלגיה היא פונקציונאלית וקובעת דרגת נכות של % 100לפי סעיף 2 29iiלצמיתות (מותאם) ומקבלת את הערעור. רואה את נכותו המוסבת כקשורה לנכותו" לקביעה זו של הועדה נעיר בשניים. ראשית יש לשים לב כי הועדה "מקבלת את הערעור". ומהו הערעור? הערעור נידון בועדה לאחר מתן פס"ד בע.נ 513/92 שם כאמור קבע ביהמ"ש כי במידה והועדה תמצא שאכן הפגימה ברגליים נובעת מהפגימה המוכרת לפי מבחן 33ד' למבחנים, היא תקבע את הנכות של מצב הרגליים אצל המערער, ע"פ המבחן 29(ב) ,iiכאילו היתה היא פגימה מוכרת, כמצויין בתקנה 9לתקנות. כלומר הפרשנות הראויה הינה כי הועדה אשר קיבלה את טענות המערער לפיהן הפגימה ברגליים נובעת מהפגימה המוכרת, קבעה למעשה קביעה עפ"י מסלול הדיון שהתקיים ע"פ תקנה 9, כפי שהנחה אותה ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו. שנית, אומנם נכתב בהחלטת הועדה כי היא "רואה את נכותו המוסבת כקשורה לנכותו" אך אין בכך להסיק כי הועדה עמדה על משמעותה המשפטית של הגדרת "פגימה מוסבת" כפי היא מוגדרת בתקנות, וזאת מהטעם שמדובר בועדה שתחום מומחיותה הוא בנושאים רפואים ולא משפטיים. העולה מן המקובץ הוא כי אין לקבל את הטענה כי יש לדון בכל ההליכים שניהל המערער מאז 1975כמקשה אחת. אומנם לא נעלמה הכוונה שביסוד כל ההליכים שנקט המערער היתה לזכות בדרגת הנכות הגבוהה ביותר, לה זכאי, אולם אין בכך כדי לחייב את המסקנה לפיה, מן הבחינה המשפטית מדובר בהליך אחיד ורציף. עולה כי דיון הועדה ביום 5.12.95כפי שהורה ביהמ"ש יצר מסלול דיון חדש ע"פ תקנה .9ולאור הנאמר בפסק הדין שניתן בע.נ 612/98 עמירם פאל נ' קצין התגמולים כפי שהובאו לעיל הרי שפנייה לועדה רפואית עפ"י תקנה 9באה בגדר המונח תביעה אשר ביסוד סעיף 18(א) לחוק. בעניין זה נציין כי לדעתינו אין חשיבות אם נפתח מסלול זה של תקנה 9בפני המערער ביוזמתו או ביוזמת ביהמ"ש. ההכרה כי תקנה 9פותחת הליך חדש נובעת מתכליתה וממהותה של התביעה להכרה בפגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת, והיא אינה נובעת מן השאלה מי יזם את תחילתו של ההליך. לאור הניתוח המשפטי הנ"ל המסקנה היא כי מדובר בהליך חדש. .22מסקנתנו הינה איפוא כי פסיקת ביהמ"ש המחוזי בע.נ. 513/92 מיום 8.7.92פתחה תביעה חדשה הדנה בעניינו של המערער לפי תקנה 9לתקנות. מאחר ובתאריך 8.7.92לא שירת המערער עוד בשירות קבע, לא יכול לחול סעיף 18(ב) לחוק הדורש כתנאי מקדמי הגשת תביעה במהלך שירות קבע. לפיכך על המקרה דנן יש להחיל את סעיף 18(א) לחוק הקובע כי: "(א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר." כיוון שתביעתו החדשה של המערער לא הוגשה כשנה מיום שחרורו הרי שחל הסיפא של הסעיף הדן בכל מקרה אחר ומאחר ואין כל קביעה של ועדה רפואית למועד מאוחר יותר, מסקנתינו הינה כי המועד לתחילת התשלומים עפ"י החלטת הוועדה הרפואית העליונה הינה מיום הגשת התביעה החדשה לפי תקנה 9דהיינו מיום .8.7.92 יצויין כי המסקנה הנ"ל עולה בקנה אחד עם החלטת כב' השופט אריאל אשר הפנה את המערער לדיון בתקנה 9כאשר למעשה המערער מיצה עד לשלב זה שבו נדון הערעור בפני ביהמ"ש המחוזי, את כל ההליכים ועקב השתהותו קבע כב' הנשיא לשעבר ר. סביר כי תמו ונשלמו כל ההליכים ולכן ראיה אחרת של הדברים כאילו מדובר ב"רציפות" של ענינים משפטיים וערעורים הנובעים מהתביעה הראשונית כטענת המערער איננה עומדת במבחן המציאות שהיתה. משהגענו למסקנה האמורה מתייתר הדיון בטענה החלופית של המשיב לעניין מועד חלופי לתחילת תשלום התגמולים ממועד הגשת הבקשה ל"ראיה חדשה". לפני סיום ברצוננו להעיר כי ביום 26.2.01הגיש המערער באיחור רב וללא נטילת רשות, תשובה לסיכומים שהוגשו על ידי המשיב. עם זאת, עיינו בדברי התשובה ולא מצאנו מקום לשנות מהמסקנות אליהן הגענו כפי שפורטו לעיל. .23אשר על כן הגענו למסקנה כי מועד תחילת תשלום התגמולים הוא מיום 7.8.92ואין מקום להתערב בהחלטת המשיב. לפיכך, דין הערעור להדחות. לנוכח התוצאה ולשם הסרת ספק, צו המניעה הזמני שניתן ביום 29.5.00בתיק זהבטל. בנסיבות אין צו להוצאות.שיתוק