התיישנות תביעה נגד משרד הרווחה סיפור חייה הטראגי של התובעת הוא המשמש בסיס לתביעה זו כנגד המדינה. המעשים אותם מגוללת התובעת התרחשו בשחר נעוריה של מדינת ישראל, והעוולות אותן מייחסת היא למדינה אירעו בשנים הראשונות להיווסדה. התובעת נולדה ביום 7.6.1948, ומכאן כי משהוגשה התביעה ביום 2.7.03 חלפו כשלושים שנה מתום תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק לתביעות קטינים. השאלה בה נדרש בית המשפט להכריע, כבר בשלב מקדמי זה של התובענה, היא האם יש לדחות התביעה על הסף בשל התיישנות עילתה. יובהר כי המדינה לא ביקשה לחקור את התובעת על תצהירה בשלב זה של הבקשה לדחיה על הסף, בטענה כי אף אם כל האמור בו דברי קושט - דין התביעה להידחות. עניינה של התביעה בטענות של התובעת כי הוצאה מחזקת אמה בגיל צעיר, וכתוצאה מכך נגרם לה נזק נפשי רב (שבשלב זה טרם הונחה תשתית להוכחתו). התובעת, כאמור, נולדה ביום 7.6.1948 (או שמא ביום 7.4.1948, כעולה מהתסקיר בתיק האימוץ מיום 30.11.1955; להלן: התסקיר). אמה, ניצולת מחנה השמדה, הגיעה ארצה בגפה ביום 29.3.48. בשל הזמן הרב שחלף מאז המאורעות נשוא התביעה, קשה להתחקות אחר המועדים המדוייקים בהם התרחשו הדברים. עם זאת, מהמסמכים שצירפה התובעת לתגובתה לבקשה לסילוק על הסף, מצטיירות עובדות אלה: אם התובעת התגרשה מבעלה הראשון כשמונה עשרה שנים לפני עלייתה ארצה מאיטליה, והגיעה ארצה בחודש השמיני להריונה כשהיא נושאת את התובעת ברחמה, זכר למערכת יחסים עם ידיד שזהותו אינה ידועה בוודאות (תצהירו של קרוב המשפחה שלום גרה מיום 21.9.55; להלן: תצהיר גרה). כשהיתה התובעת בת חודשים ספורים העבירה אותה אמה לבית תינוקות של ויצ"ו בתל-אביב. התובעת טוענת בסעיף 8 לכתב התביעה כי מטרת המסירה היתה למשמורת בלבד, וכי כוונת אמה היתה לאוספה משם לאחר ש"תתארגן ותוכל לטפל בבנותיה". מדברים שיאמרו להלן נראה כי לא מדובר אלא בהסקת מסקנות בדיעבד. ביום 16.2.1949 הועברה התובעת לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים, וביום 27.4.1953 נמסרה למוסד משפחתי בירושלים. ביום 13.12.1955 ניתנה החלטה בתיק אפוטרופסות 1043/55 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט קיסטר, בנוגע לבקשה למינוי אפוטרופוס על התובעת ועל אחותה שנולדה לאמה, אף היא מחוץ לנישואין, בשנת 1950. בהחלטה נקבע כי "נעשה כל שאפשר לעשות בכדי לפנות לאם. היא עזבה לגמרי את הילדות ואינה מתענינת בהן, ואף לא נענית לקריאת בית המשפט". בית המשפט שוכנע מדברים שנאמרו בפניו ומהתסקיר ומתצהיר גרה כי "אין תקוה, שהאם תחזור ותתענין בילדות בזמן שהן זקוקות לטיפול אמהי, ולכן, אינני חושב שיש צורך עוד בהסכמה מפורשת של האם לצעדים המכוונים לאימוץ". עוד יש לציין כי אין מחלוקת כי אם התובעת בילתה את מרבית חייה במסגרות שונות בשל מצבה הנפשי המעורער. התובעת טוענת כי בשנת 1955 עוד לא חלה ההתדרדרות במצב אמה. כן היא טוענת כי ניתן היה לאתר את האם בשקידה ראויה באותה עת, וכי בהימנעות מלעשות כן פעלה המדינה ברשלנות רבתי, לכל הפחות. התובעת טוענת כי כתוצאה מהחלטה זו של בית המשפט היא הועברה למשפחה אומנת, במסגרתה שהתה עד גיל 14 כשהיא סובלת ממסכת של גילויי אלימות מסוגים שונים. לאחר התפרצות כלפי העובדת הסוציאלית היא הועברה לחברת נוער בקיבוץ חפץ חיים. לאחר שבגרה עשתה מאמצים לאתר את אמה, אך ללא הצלחה. רק בשנת 1973 התגלתה אמה על ידי פסיכיאטר שהתובעת היתה בטיפולו. הוא המליץ כי לא תפגוש בה, בשל מצבה הנפשי הקשה של האם. היא פגשה את אמה לראשונה בשנת 1981, והתראתה עימה שמונה פעמים עד למותה בשנת 1991. האם לא היתה במצב נפשי טוב ולא דיברה עברית טובה, ולא מסרה לתובעת מידע על עברה ומדוע נותקה ממנה. לטענת התובעת רק לאחר שנקטה בהליכים בשנת 1999, וזכתה לצו המורה למדינה לגלות לה תיק חסוי של אמה, התגלו לה עובדות חדשות. מהמסמכים שבתיק זה, הוא תיק האפוטרופסות, גילתה כי בפני בית המשפט הונחו נתונים לא נכונים, כגון הטענה כי אמה ניסתה להתאבד באותה עת, שעה שהיא טוענת כי אמה ניסתה להתאבד רק בשלב מאוחר יותר. כן נודע לה מהמסמכים, לטענתה, כי היא הועברה לירושלים בגיל רך ללא ידיעת אמה, וכי המשפחה האומנת בה הושמה היא משפחה שהיתה ידועה כקשה. לפיכך טוענת התובעת כי רק בשנת 1999 גילתה כי המדינה פעלה כלפיה מתוך רשלנות רבתי, תרמית והונאה. התובעת ציינה בתגובתה כי המדינה פעלה בטיפול בעניינה ברשלנות רבתי העולה כדי מעשה מכוון, וכי עד לגילוי זה לא היתה ידועה לה הרשלנות ונעלמו ממנה "העובדות המהוות את עילת התובענה", ומשכך הם פני הדברים טוענת היא לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות). עוד טוענת התובעת כי המדינה פעלה במשך השנים מתוך תרמית, בנסיון להסתיר מעיניה את האמת, ולפיכך יש להחיל על העניין גם את סעיף 7 לחוק ההתיישנות. אקדים ואומר כי דין טענה אחרונה זו להידחות ולו מהטעם הפשוט שעילת התובענה, כפי שפורטה בכתב התביעה, אינה הסתרת העובדות מהתובעת בשנים האחרונות, אלא הנזק שנגרם לה מהוצאתה מחיק אמה. ממילא, אף לו יש לייחס למעשי "ההסתרה" של המדינה, אם היו כאלה (ולטעמי - לא היו כאלה כל עיקר), כוונת תרמית - אין בכך כדי להושיע את התובעת שעילת תביעתה אחרת היא. לו היתה כוונת התובעת כי בפעולות אלה של המדינה יש כדי להעלות טענה של מניעות או השתק כלפיה מלטעון להתיישנות - היו הדברים צריכים להיטען במפורש. הד לדברים אלה מוצאים אנו בטענה כי המדינה פעלה בחוסר תום לב בהסתירה מידע מהתובעת. הראיה עליה מסתמכת התובעת לעניין זה הוא סירובה של המדינה למסור מסמכים מתיק הנוגע לאמה. טענה זו אין בה כל ממש. המדינה טענה כי אין היא רשאית להמציא המסמכים בשל הוראות חוק הגנת הפרטיות, בין היתר מהטעם כי אחת מיורשות האם אינה ידועה. עניין זה נדון והוכרע לגופו, לא בלי קושי מסויים, וניתן צו המחייב את המדינה למסור את המסמכים. סבורני כי לא ניתן לייחס חוסר תום לב, ובוודאי שאין כל בסיס לטענת תרמית, בנוגע להתנהלותה של המדינה בעניין גילוי מסמכים אלה, או בנוגע להתנהלותה במהלך השנים, כפי שזו באה לידי ביטוי גם מהעתק מהתכתובות שהומצאו על ידי התובעת. בשולי הדברים אעיר כי אין אלא לתהות מה מנע מהתובעת לפנות שנים רבות קודם לכן, באמצעות אמה שהיתה בין החיים, ולקבל, לכל הפחות, את המסמכים אותם זכתה לקבל בשנת 1999. כאמור, עיקר טענתה של התובעת היא כי עד לקבלת המסמכים בשנת 1999 לא נודע לה על רכיב האשם שבנוהגה של המדינה. עוד טען בא-כוחה בדיון שהתקיים ביום 11.3.04 כי עד לקבלת המסמכים לא נודע לתובעת קיומו של קשר סיבתי בין נזקה ובין הרשלנות ו/או התרמית המיוחסת למדינה. ממילא טוען הוא לתחולתו של "כלל הגילוי המאוחר", ומבקש לקבוע כי תקופת ההתיישנות לא החלה את מרוצה לפני שנת 1999. אשר לטענה כי לתובעת לא נודע קיומו של קשר סיבתי עד לשנת 1999 - הנה בטענה זו אין ממש. הקשר הסיבתי הרלוונטי לעניין תחולתו של כלל הגילוי המאוחר הוא הקשר הסיבתי בין הנזק ובין הפעולות העוולתיות. טענת התובעת היא כי נזקה נובע מהפרדתה מאמה חודשים מספר לאחר לידתה, ומההכרזה עליה כברת אימוץ בשנת 1955 ומסירתה למשפחה אומנת, כל זאת - ללא שנעשו מאמצים ראויים לאתר את אמה. הנזק שנגרם לה, על פי טענתה, הוא גדילתה בחיקה של משפחה אומנת בלתי ראויה, במקום גדילתה בחיקה של אם אוהבת. העובדה כי התובעת גדלה במשפחה אומנת ולא בבית אמה ידועה לתובעת זה עשרות בשנים, וממילא כל נזק שנבע מעובדה זו ידוע לה זה כבר. ממילא אין מקום לטענה כי היא לא ידעה על הקשר הסיבתי בין הנזק ובין העובדות המקימות את עילת התובענה. התובעת ידעה גם ידעה על הקשר הסיבתי. מה שנעלם מעיניה לטענתה אינו אלא האשם המוטל על המדינה בנוגע לעובדות שהביאו לנזק. בטרם נפנה לבחינת הטענות העובדתיות לגופן, שומה עלינו לבחון מה מערכת הדינים החלה על הארועים נשוא התביעה. יש לזכור כי נטל ההוכחה לקיומו של חריג המאריך את תקופת ההתישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על עניינו (ע"א 34/88 רייס נ' חנה אברמן, פ"ד מד (1) 278, 283; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נב (1) 857; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד (2) 535), וממילא על התובעת להוכיח כי תביעתה לא התיישנה. מכאן כי על התובעת להוכיח האם התקיים כלל הגילוי המאוחר בעניינה, ולשם כך יש לבחון, בראש ובראשונה, מה מערכת הדינים החולשת על עניינה. במקרה דנא חלות על הארועים שתי מערכות דינים שעניינן "כלל הגילוי המוקדם": זו הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, וזו החלה מכוחה של הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הסעיף אינו פוגע "בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר" (סעיף 27 לחוק ההתיישנות). סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כי כאשר עילת התביעה היא עוולה שהנזק הוא אחד ממרכיביה יחל מרוץ ההתיישנות ב"יום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". שאלת היחס בין שתי מערכות דינים אלה נדונה ארוכות בפסיקה ובספרות. כך נקבע כי סעיף 89(2) אינו קובע תקופת התיישנות עצמאית, במנותק מחוק ההתיישנות (ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח (3) 673, 682). כל מטרתו אינה אלא להציב מחסום אחרון להתיישנותן של תביעות במקרים שבהם התגלה הנזק לאחר התרחשותו, כך שאף אם התובע פעל בזהירות סבירה והוקנתה לו הזכות מכוח סעיף 8 להגיש את תביעתו לאחר תום שבע שנות ההתיישנות, עדיין אין בידו להגישה משחלפו עשר שנים מיום האירוע נשוא התביעה (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז (3) 122, 130; ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ (1) 528, 531; ע"א 2509/98 גיל נ' קופ"ח של ההסתדרות, פ"ד נד (2) 38, 48). "שאלת היחס בין סעיף 89 לפקודת הנזיקין לסעיף 8 לחוק ההתיישנות אינה שאלה קלה" (ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ (4) 462, 468; ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח, פ"ד נב (1) 857, 864; ראו גם י' גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות" משפטים יד (תשמ"ה) 500; י' גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק" משפטים יט (תש"ן) 81, והמשך בעמ' 369). סעיף 89(2) לא בא "להיטיב את מצבו של התובע, שנזקו נתגלה לו באיחור" (ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנימין מזרחי, פ"ד נא(1) 559, 572). תנאי סף להפעלתו הוא כי "אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות. בשאלה אימתי קיים הצדק לכך יש להכריע לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות" (ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עזבון בליבאום, פ"ד מט(5) 485, 508, וראו גם בעניין מזרחי הנ"ל). הוראתו הספציפית של סעיף 89(2), הגוברת לכאורה על ההוראה הכללית של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, עוסקת בעוולות שהנזק הוא אחד מרכיביהן. בנוגע לפרשנות היקף תחולתו של סעיף 89(2) נתגלעה מחלוקת, כאשר שלוש האפשרויות השונות לעניין זה הובאו בדעת המיעוט של השופט מצא בעניין עזבון בליבאום הנ"ל. כמבואר באותו עניין, האפשרות האחת היא כי ההסדר אותו קובע סעיף 89(2) הנ"ל גובר על ההסדר של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וזה האחרון כלל לא חל במסגרת עוולות שהנזק הוא אחד מרכיביהן. האפשרות השניה היא כי שני ההסדרים חלים זה בצד זה. האפשרות השלישית היא כי סעיף 89(2) חל גבי רכיב הנזק בלבד, אך לא לגבי רכיבים אחרים. לגישה הראשונה לא נמצאו תומכים (השוו עניין פתאל, בעמ' 681; ע"א 506/82 זונטאג נ' עיזבון המנוח מנדלסון ז"ל, פ"ד מ (3) 113, 118; ד"נ 36/84 טייכנר ואח' נ' אייר פראנס, פ"ד מא (1) 601). השופט מצא תמך, בעניין בליבאום, באפשרות השלישית (ועל קביעה זו חזר בעניין מזרחי הנ"ל, בעמ' 573 - 575), בעוד דעת הרוב (השופטים ד' לוין וג' בך) תומכים באפשרות השניה. ההנחה כי האפשרות השניה היא השלטת הובעה גם בעניין המאירי הנ"ל, בעמ' 865, תוך הסתמכות גם על דברי השופט מצא בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג (4) 861, 868 והקביעות בע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח (3) 455. הגישה השלישית, לפיה חל סעיף 89(2) על רכיב הנזק בלבד, מצאה ביטוי כהסדר שיש לשוקלו בחיוב בכתיבת המלומדים (י' גלעד במאמריו הנ"ל; והשוו אנגלרד, ברק, חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (תשלז", מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך) 720 ואילך). הכרעה בעניין זה ניתנה עם מתן פסק-דינו של השופט ריבלין בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד (2) 535, 547 לפיה "סעיף 89(2) לפקודה קובע כלל השעיה מיוחד של ההתיישנות לגבי גילוי מאוחר של נזק בעילות נזיקין. הוא איננו חל על גילוי מאוחר של יסודות אחרים של עילת התביעה" (ההדגשה הוספה - ר.ו.). לדברים אלו הצטרפו יתר חברי ההרכב (השופטים שטרסברג-כהן וטירקל) שאף הביעו דעתם כי יש לנקוט בפרשנות מצמצמת לתחולת סעיף 89(2) הנ"ל. העולה מן האמור לעיל כי ההלכה הרווחת היום היא כי תחולתו של סעיף 89(2) אינה פרושה על רכיב הרשלנות שבעוולה, וממילא אין לחסום את עילת התביעה של התובעת רק מן הטעם כי חלפו למעלה מעשר שנים מיום בצוע העוולה. לא למותר לציין כי ההלכה הרווחת בארה"ב היא שונה, ובמסגרתה נקבע כי כלל הגילוי המוקדם אינו חל כלל על רכיב הרשלנות שבעוולה (United States v. Kubrick U.S. 111 (1979) 444). השפעתה של קביעה זו והגיונה ידונו להלן, במקום המתאים להן. המסקנה היא כי בעניינו חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובעת כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לעניין התנאים לתחולתו של סעיף 8 נקבע כי על הטוען לתחולתו להראות כי העובדות נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלה" (ראו ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 687; ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 870; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד, פ"ד מה (5) 365, 372; ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח (3) 455, 459). נראה כי במבחן זה, המצריך שקידה ראויה של התובע, לא עמדה התובעת במקרה דנא. יובהר כי עילות התביעה של התובעת הן שתיים: האחת נוגעת להוצאתה מידי אמה עד להכרזה עליה כברת אימוץ, והשניה - שיבוצה במשפחה אומנת לא ראויה. על פני הדברים העובדות הנוגעות לעילה השניה היו ידועות לתובעת עוד בהיותה בת 14, עת עזבה משפחה זו תוך התמרמרות רבה. הטענה כאילו לא ידעה על הרשלנות בעניין זה (אם זו קיימת) נטענת מהשפה ולחוץ, ולמעשה לא היתה כל מניעה כי התובעת תפנה לפני שנים רבות בתביעה בעניין זה. גם המסמכים שצורפו לתגובתה לבקשה, ונתגלו לה לטענתה בשנת 1999, אינם מתייחסים כלל לזהות משפחה זו (ששמה כלל לא נמסר לבית המשפט עד עתה) או לדרך הבחירה בה. מכל מקום, כל הטענה בעניין זה, אם בכלל, אינה אלא טענה בנוגע להתגלותן של ראיות (שלמעשה - כלל לא התגלו עד עתה) כחיזוק לעובדות שהיו ידועות לתובעת, כאשר הלכה היא כי "עובדות הן עובדות: אין להן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות" (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר, פ"ד נו (2) 297, 299). למעשה - ניתן היה לדחות את התביעה על שני ראשיה מטעם זה, שכן גם לאחר עיון של ממש במסמכים שצורפו לתגובה לא ניתן לראות כי התגלו שם פרטי רשלנות, אלא, לכל היותר, "ראיות" לרשלנות נטענת. עם זאת סבורני כי בנסיבות העניין יש לקבוע כי כלל לא עלה בידי התובעת להצביע על "עובדה" הנוגעת לרשלנות ועולה מהמסמכים, וממילא לא ניתן לקבוע כי גילוי המסמכים, הוא ולא אחר, מתחיל את מרוץ ההתיישנות. בסעיף 15 לתצהירה טוענת התובעת בנוגע לעובדות שהתגלו לה בשנת 1999 כי: "רק אז גיליתי כי אימי בעצם הביאה אותי לוויצ"ו ומסרה אותי כי ניסתה להשתקם ולעבוד, אני מניחה שעל מנת לקבל אותי חזרה. אז גיליתי כי שיקרו לי בכך שאמרו לי כי היא זרקה אותי ולא רצתה אותי וכי היא היתה אישה מסורה, אחות במקצוע, שהקימה מוסד לטיפול בתינוקות באיטליה, בעלת המלצות לתקופה הרלוונטית, והבנתי כי הסבירות שלא רצתה לטפל בבתה שלה - בי - הינה אפסית. גיליתי כי העבירו אותי לירושלים ללא אישורה וללא ידיעתה... אז גיליתי כי המדינה כלל לא התנגדה להליך האימוץ וכי בפני השופט בהליך האימוץ הוצגו נתונים לא נכונים, כמו העובדה לכאורה שאימי ניסתה להתאבד, אם בכלל, רק לאחר שלקחו אותי ואת אחותי ממנה... אז גיליתי את כל הפרטים שניסו להסתיר ממני כל השנים" [ההדגשות הוספו - ר.ו.] עיון באמור לעיל מגלה כי עיקר טענותיה של התובעת מוסב על מסקנות שהיא הסיקה מהמסמכים. עיון במסמכים המצורפים אינו תומך במסקנות אלה או ב"עובדות" החדשות שנתגלו. למעשה נראה כי ההיפך הוא הנכון, והרושם שקיבלה התובעת, כמו גם בסברותיה, אינו אלא פועל יוצא של ריכוך העובדות מכוחה של הכמיהה לאם וטשטושן מחמת זמן. כך, לדוגמא, הבהירה פקידת הסעד בתסקיר בפני בית המשפט המחוזי כי "עד כמה שידוע לי לא בקרה האם את בנותיה, היא הופיעה פעמים מספר בלשכה הסוציאלית של עת"א. שם ראיתיה לפני כשנתיים, היא עשתה רושם של בן אדם שאין לו משקל נפשי, דברה על רצונה לעזוב את הארץ, ולא שאלה על בנותיה" (ההדגשה הוספה - ר.ו.). לפיכך הגיעה עורכת התסקיר למסקנה, שאינה מופרכת כלל בנסיבות העניין, כי אין תקווה שהאם "תתענין פעם בבנותיה". אמירות דומות מוצאים אנו בתצהיר גרה, המוסר כי האם מסרה את התובעת למוסד אם וילד "מחוסר אמצעים", וכי הופיעה אצלו במהלך שנת 1955 וספרה "שעבדה בתור אחות בבית חולים ומחוסר אמצעים איננה מבקרת את הבנות". מכאן כי האם היא שנמנעה מלברר היכן שוהות בנותיה, או מלבקרן, והדבר נבע מבחירתה שלה. למסקנה דומה הגיע בית המשפט המחוזי בהחלטתו שנזכרה לעיל. לא למותר לציין כי התובעת עצמה העידה בסעיף 9 לתצהירה כי כאשר פגשה את אמה "היא לא היתה בעלת עברית טובה ולא היתה במצב נפשי טוב ולכן לא נתנה לי כל מידע על עברי, מדוע נותקתי ממנה וכדו'". בדברים אלה מבקשת התובעת לשכנע כי לא היה באפשרותה להשיג מידע במועד מוקדם יותר, אולם דומה כי פועלם הוא הפוך: אם אמה של התובעת לא מסרה לה מידע כלשהו, מנין לה הבטחון שבקביעה כי כל העובדות העולות מהמסמכים ה"חדשים" הן שקריות כולן? התובעת לא הבהירה זאת כל עיקר, ולכאורה דומה כי אם בכלל היתה השפעה לגילוי המסמכים על גילוי הרשלנות, הרי שזו היתה הפוכה מפועלה על התובעת. עיון במסמכים אינו מביא אלא למסקנה כי המדינה פעלה כראוי, וכי אמה של התובעת היא שנמנעה מלעשות מאמץ, ולו גם מאמץ מועט, להתחקות אחר בנותיה, כאשר נראה כי אין היא נותנת דעתה להן. לפיכך הגעתי למסקנה כי המסמכים עליהם מבקשת התובעת להסתמך אין בהם כדי להוות "עובדות" שלא היו בידיעתה ושידיעתן מקימה את עילת התובענה. המסמכים אינם אלא ראיות לעובדות, ואף לו נמצאת אומר כי עובדות הם - אין באמור בהם כדי להוות תגלית שיש בה כדי לשפוף אור על רכיב הרשלנות (או האשם) שבעוולה. מעבר לנדרש אציין כי כשם שנקבע לא פעם כי די בגילוי סימני נזק או ניצני נזק לתחילת מרוץ התיישנות (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח (4)554, 59; עניין אגיוף הנ"ל, בעמ' 531; עניין המאירי הראשון הנ"ל, בעמ' 866) והלכה דומה הוחלה בנוגע לרכיב הקשר הסיבתי (עניין המאירי הנ"ל, בעמ' 865 ואילך), הרי שיש לקבוע כלל דומה בכל הנוגע לגילוי רכיב הרשלנות המיוחסת. עיון בטענותיה העובדתיות של התובעת מגלה כי לכל הפחות קינן בלבה חשד כבד ביותר בנוגע לפועלה של המדינה בעניינה מזה שנים רבות, ונראה כי די בקיומו של חשד מעין זה, אף אם לא נמצאו לו די ראיות לתומכו, כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות של העילה. אשר לדרך בה פעלה התובעת במהלך עשרות השנים מאז הארועים נשוא התביעה ועד להגשתה, אין אלא לאמר כי זו אינה עולה כדי שקידה ראיה וזהירות סבירה. השקידה אינה שקידה, ובוודאי שאינה ראויה. עיון בנספחים לתצהיר התובעת מגלה כי היא פנתה בכתב לעובדת סוציאלית שליוותה אותה במהלך שנת 1965, ולאחר מכן לא פנתה לרשויות עד לשנת 1994, ומכל מקום - לא עלה בידיה להציג כל מסמך על פנייה בשלבים אלה. כבר בשנת 1973 (בהיותה בת 25 שנים) נודע לה על מיקומה של אמה, ובשנת 1981 עלה בידה לפוגשה. במהלך שנים אלה, ולמעשה עד לשנת 1994 בה שלחה מכתב בודד, לא עלה בידי התובעת להצביע על פעולה כלשהי שעשתה לצורך גילוי פרטים בנוגע לתביעתה. עיקר התכתובות החלו להישלח במהלך השנים 1997 - 1998, כאשר עילת תביעתה נוצרה כחמישים שנים קודם לכן והתיישנה כעשרים וחמש שנים קודם לכן. גם הגשת תביעה זו לא התאפיינה בזריזות יתירה: התובעת קיבלה המסמכים לידיה בעקבות החלטת כבוד השופט מוסק מיום 7.10.99, אולם את התביעה הגישה רק ביום 2.7.2003, כארבע שנים מאוחר יותר. התנהגות זו יש בה גם כדי להעיד על התנהלותה לאורך הדרך, ועל פני הדברים נראה בבירור כי לא ניתן לאמר כי התובעת פעלה לאורך השנים ב"זהירות סבירה" לצורך גילוי העובדות הנחוצות לביסוס עילת התובענה. לפיכך הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי התקיימו תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות בעניינה, ודין תביעתה להידחות. בשולי הדברים אעיר כי למסקנה דומה ניתן היה להגיע גם לו היה מקום למתן משקל של ממש לשיקולי מדיניות בעניין זה. עילת התביעה נוצרה בשנים 1949- 1955. ניהול הליך בנוגע לעניינים שאירעו בתקופה זו, של הורתה ולידתה של המדינה, יפגע קשות בסיכויי הנתבעת להביא ראיות ולנהל את הגנתה. שנים ארוכות חלפו מאז הארועים נשוא התביעה ועד להגשת התביעה, ובמהלכן עברו רבים מהעדים הרלוונטיים לעולם שכולו טוב. "כלל הגילוי המאוחר" עושה חסד עם תובעים שלא ישנו על תביעתם, ומתעלם כליל מהנתבעים שסיכוי הגנתם נפגעו עד מאד. לא למותר לציין לעניין זה כי "כלל הגילוי המאוחר" אינו פרי חשיבה ישראלית מקורית. כלל זה, בצורותיו השונות, מקובל ברחבי העולם מאז המחצית השניה של המאה התשע עשרה. הכלל נפוץ, בין היתר, במרבית מדינות ארה"ב (ראו C.W. Corman Limitation of Actions (1991, vol 2) 133; Griffin v. Garrat-Callahan (1995) F.3d 36, 38). בפסיקה בארה"ב נדונה השאלה אם כלל הגילוי חל כלפי כל אחד מארבעת מרכיבי הכלל: הנזק, זהות הנתבע, הרשלנות והקשר הסיבתי (לרשימה שונה במקצת של ארבעת רכיבי הכלל ראו י' גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות" משפטים יד (תשמ"ה) 500, 505. יתכן כי ניתן לכלול ארבעת הרכיבים דלעיל ברשימתו של פרופ' גלעד, אולם לא זה המקום להאריך בעניין זה). כפי שצויין לעיל, בפרשת United States v. Kubrick U.S. 111 (1979) 444 קבע בית המשפט העליון הפדראלי כי הכלל אינו חל על רכיב האשם (הרשלנות), וכי אף אם לא ידע התובעת על רשלנותו של הנתבע אין בכך כדי למנוע את תחילת מירוץ ההתישנות. קביעה זו נתקלה בביקורת בפסיקה של ערכאות נמוכות יותר בארה"ב (ראו C. M.Wagner "United States v. Kubrick: Scope and application" 120 Mil. L. Rev. (1988) 139). עם זאת, אף כי הקביעה בפרשת Kubrick התייחסה לשאלת האשם בלבד, יש שנקבע כי אי ידיעת זהות המזיק אינה מפסיקה את תחילתו של מירוץ ההתיישנות (Wilkinson v. United States 677 F.2d 998 (4th Cir. 1982), cert. denied, 459 U.S. 906 (1982)); ויש שנקבע כי אי ידיעה של מלוא היקף הנזק או אי ידיעה של הקשר הסיבתי אינן מפסיקות את מירוץ ההתיישנות (Johnson v. Johnson, 701 F.Supp. 1363, 1367 (N.D.Ill. 1988)). בעניין זה מציינים המחברים המלומדים גוטל ונוביק במאמרם E. Guttel & M. T. Novick "A New Approach to Old Cases: Reconsidering the Statutes of Limitation" 54 Uni. Of Toronto L. J. (2004) 129 כי יתכן שההחלה השונה של כלל הגילוי המאוחר, תוך "ויתור" על רכיב כזה או אחר מהרכיבים המקובלים, באה להתגבר על התוצאות הלא נוחות של החלתו. תחולתו של הכלל מטיבה עם התובע, אך לעיתים קרובות פוגעת היא עד מאד בזכויותיו של הנתבע, שאינו מסוגל לנהל כיאות את הגנתו. הגמשת הכלל נועדה למנוע עיוות דין כתוצאה מהחלת הכלל בדרך הפוגעת קשות ביכולתו של הנתבע להתגונן. דרך פתרון הבעיה המוצע על ידי המחברים - החלה של התיישנות בדרך חלוקתית, דוגמת חלוקת האשם בין מזיק וניזוק בדרך של יחוס אשם תורם - יש בה קסם לא מבוטל, אולם היא עניין שעל המחוקק לענות בו. מכל מקום, יש מידה רבה של אמת בטיעון על פיו החלה גורפת של כלל הגילוי המאוחר, תוך התעלמות מהעוול שהדבר עלול לגרום לנתבע, יש בה, לכל הפחות, טעם לפגם. מעבר לנדרש אציין כי ספק הוא בעיני אם היה בידי התובעת להוכיח ולו מקצת מהנזק לו היא טוענת. טענותיה בנוגע לעניין זה מתעלמות לא רק מהנכות ממנה היא סובלת כתוצאה משיתוק ילדים, אלא גם מהעובדה כי אין מחלוקת שאמה בילתה את מרבית חיה בארץ כשהיא סובלת מבעיות נפשיות של ממש. דומה כי מהתשתית העובדתית שנפרסה לעיל עולה כי גם לו היה עולה בידי התובעת להוכיח את טענותיה, היא היתה מוצאת מבית אמה בשלב מוקדם של חייה ונמסרת לידי אחרים, לנוכח מצבה הנפשי של האם. לפיכך הגעתי למסקנה כי עילת תביעתה של התובעת התיישנה לפני שנים רבות, בשנת 1973 או לכל הפחות בשנות השמונים של המאה הקודמת, ולפיכך דין התביעה להידחות. בבואי לפסוק את הוצאות המשפט עמדה מול עיני גם דרישתה הכספית של התובעת בתביעתה, שהסתכמה בסכום של 2,450,000 ₪. לכאורה היה מקום לחייבה בהוצאות משפט בשיעור 20% מסכום זה, הוא השיעור שבא-כוחה היה דורש לו היה בידיו להוכיח את עילת התביעה. יש מקום לטענה כי מקום בו לא זכה התובע במרבית תביעתו יש לראות בו כמי שהפסיד את מרבית תביעתו, ועליו לשלם לנתבעים הוצאות משפט בגין חלק התביעה שהפסיד וכן שכר-טירחת עורך-דין ומע"מ (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 545; והשוו ע"א 164/54 היועץ המשפטי נ' גורדונה לבני, פ"ד ט 1109, בו נקבע כי מאחר והתובעים זכו רק ברבע מתביעתם הרי שהם זכאים לרבע מההוצאות, והנתבעים זכאים לשלושת רבעים מההוצאות; וראו ע"א 419/80 הולנדר נ' הוד אווז, פ"ד לו (4) 433, 436). עם זאת, תוך התחשבות בנסיבותיה הקשות של התובעת מחד, ובעובדה כי על פני הדברים לא היה מקום להגשת התביעה במועד ובדרך בה הוגשה מאידך, אני מחייבה בהוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין בסכום כולל, לשני הרכיבים גם יחד, של 20,000 ₪. התיישנות