תאונת קארטינג | תביעות פיצויים על תאונות קארטינג | עו"ד רונן פרידמן

מפסיקת בית המשפט עולה כי תאונת קארטינג לא נחשבת "תאונת דרכים" ובמקרה של תאונה עם רכב קארטינג ניתן להגיש תביעת נזיקין רק במידה ומוכיחים רשלנות מצד מפעיל הפארק או גורם אחר שהיה יכול וצריך למנוע את התאונה. ##האם תאונת קארטינג נחשבת "תאונת דרכים" ?## ##האם קרטניג נחשב "רכב מנועי" ?## בע"א (י-ם) 1208/96, אורנשטיין נ. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', בדחותו את ערעור התובע על פסק-הדין ב-ת"א 15031/91 הנ"ל פסק בית-המשפט: 1. הקרטניג אינו רכב מנועי כהגדרתו בחוק הפלת"ד הגם שהוא רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע וזאת מאחר שלא נועד לשמש לתחבורה יבשתית אלא לשעשוע והנאה. 2. המבחן לעניין ייעוד השימוש הינו אובייקטיבי, דהיינו, טיבו של הכלי על-פי ייעודו המקורי, ולא סובייקטיבי על-פי רצונו של המשתמש. לפיכך, מכונית הנרכשת לשם נסיעת ראווה ותענוג תיחשב כרכב מנועי שכן לפי טיבה היא מיועדת לתחבורה יבשתית. 3. עצם יכולת התנועה של כלי על הקרקע אינה יכולה כשלעצמה להיחשב כיעוד שכן ההגדרה של "רכב מנועי" מבחינה בין תנועה על הקרקע שיעודה לשמש לתחבורה יבשתית – לבין תנועה שאינה כזו. 4. כמו-כן לא מתקיים לגבי הקרטינג במקרה הנדון, התנאי שנקבע על-ידי בית-המשפט העליון ב-ע"א 5847/96 החברה הישראלית לקירור, לפיו "תחבורה יבשתית" תיחשב ככזו רק במעבר ממקום גיאוגרפי אחד למשנהו כאשר המעבר ביניהם יוצר סיכון תעבורתי, שכן בענייננו מדובר באתר סגור המתאים לייעודו של הקרטינג. לעניין זה אין נפקא מינה אם נקודת העליה והירידה מהרכב הינה באותו מקום או במקום אחר ובלבד שמדובר באתר סגור המהווה יחידה גיאוגרפית אחת כנ"ל. 5. אין מדובר "במכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש" שכן אין מדובר כלל במכונה. ##רכב קארטינג אינו כלי המשמש למטרות תחבורה:## בת"א (שלום-י-ם) 15031/91, אורנשטיין נ. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', התובע נפגע בעת שהפעיל רכב קרטינג ששימש כרכב שעשועים ואשר אושר ככזה על-ידי משרד התחבורה עם הגבלת הפעלה רק למקומות סגורים ומוגדרים. בקבלו את טענת הקרן כי רכב הקרטינג אינו מהווה רכב מנועי על-פי הגדרתו בחוק הפלת"ד, פוסק בית-המשפט: 1. על-פי ההגדרה בחוק, רכב אשר נע על פני הקרקע בכוח מיכני יהווה רכב מנועי על-פי החוק, רק אם עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, דהיינו, להעביר אנשים או מטענים ממקום למקום. רכב הקרטינג אשר משמש לשעשוע ואשר השימוש בו מותר בשטח מוגבל, אינו כלי המשמש למטרות תחבורה כייעוד עיקרי. 2. רכב הקרטינג גם אינו יכול להיכלל במה שנקרא "מכונה ניידת", שכן אינו עונה על הגדרת מכונה כזו על-פי תקנות התעבורה. הערעור על החלטה זו נדחה ב-ע"א (י-ם) 1208/96. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים). ##להלן פסק דין בנושא תביעת נזיקין בגין תאונת קארטינג במסגרת "יום כיף":## כללי 1. ביום 11/07/1991 השתתף התובע, אז כבן ארבע עשרה שנים, ב"יום כיף" ביחד עם קבוצה נוספת של נערים ששיחקו עמו בנבחרת הכדורסל. "יום הכיף" נערך בפארק "אטרקציה" ובמהלכו פנו התובע וחבריו לאחד המתקנים באזור הפארק. מתקן זה, המופעל על-ידי הנתבע מס' 1 והנמצא בבעלותו, מורכב ממסלול אספלט ארוך ומפותל, המורכב מעקומות וממישורים (להלן: "המסלול" או "האתר"), שעל-גביו נוסעות "מכוניות מרוץ" קטנות המונעות בכוח מכני בהן נוהגים המשתמשים במתקן (להלן: "הקרטינג"). במהלך נסיעתו בקרטינג התנגש התובע בגדר הביטחון ההיקפית של המסלול ונפגע (להלן: "התאונה"). תאונה זו היא הבסיס לתביעה. 2. מונחת לפני תביעה שהגיש התובע, לראשונה, ביום 03/11/1991 בגין נזקי גוף שאירעו לו. כתב התביעה שהוגש בראשונה כנגד הנתבעים נחזה, על-פניו, ככתב תביעה בגין נזקים שאירעו במהלך תאונת דרכים. בכתב ההגנה שהוגש ביום 05/07/1993 הוכחשו האירוע, הנזקים ויוחס אשם תורם לתובע. הטענה העיקרית שהועלתה היא, כי כלל אין מדובר בתאונת דרכים ולפיכך אין מקום לקבלת התביעה כפי שנוסחה. ביום 22/02/1994 הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבעים וכנגד נתבעת שלישית - היא "קרנית". כתב התביעה חזר על האמור בכתב התביעה המקורי והתייחס, על-פניו, לשתי אפשרויות במסגרתן נכללת התאונה: זו של תאונת דרכים, וזו של מעשה רשלנות של הנתבעים שהוביל לתאונה. ביום 05/04/1994 הוגש כתב הגנה מתוקן מטעם הנתבעים. ביום 23/05/1994 הוגש כתב הגנה על-ידי קרנית. בכתב ההגנה נטען, מעבר להכחשת האירוע והנזקים, כי התאונה אינה נכללת כלל במסגרת של "תאונת דרכים", כי התובע כלל אינו זכאי לפיצויים שכן לא פעל על-פי החיקוקים הספציפיים החלים על המקום בו אירעה התאונה וכיוצא באלו. ביחד עם כתב ההגנה נשלחה על-ידי קרנית הודעה לצד שלישי לנתבע מס' 1. ביום 05/01/1995 הגישה קרנית הודעה מתוקנת לצד שלישי בה צירפה להודעתה לנתבע מס' 1 גוף נוסף, הוא "יעקב ש. השקעות בע"מ". בישיבה ביום 01/01/1995 הוריתי לצדדים להגיש את תצהירי עדויותיהם הראשיות ונקבע כי ראשית ייערך דיון בשאלה האם התאונה בענייננו היא בגדר תאונת דרכים אם לאו. התאונה - תאונת דרכים? 3. ביום 26/10/1995 הוגשה לבית המשפט, מטעם הנתבעים, חוות דעתו של המומחה מר בעז מוגילבקין - שמאי, בוחן מוסמך וקצין בטיחות מורשה - לעניין תכונותיה של "מכונית" הקרטינג בה נהג התובע שעה שאירעה התאונה. בחוות הדעת תוארו המכונית, מבנה, צורתה ויכולותיה הטכניות והמכניות, יכולת ודרך התנועה שלה וכיוצא באלו. מחוות הדעת עלה, כי תכלית המכונית היא שעשועים ובידור, כי אין צורך ברשיון על-מנת לנהוג בה, כי היא מיועדת לפעול רק באזור המסלול המוגדר, כי איננה יכולה לשמש להובלת נוסעים או משאות וכיוצא באלו. כמו כן, התברר, כי יכולת תנועתה מוגבלת מאוד, הן במהירות הנסיעה והן בטיב המסלולים עליהם ביכולתה לנוע, והתברר, כי היא איננה מיועדת לנסיעה על כבישים "רגילים" וכי אף אין ביכולתה לעשות כן. בישיבה ביום 19/11/1995 נחקר המומחה על חוות דעתו. בחקירתו חזר על ממצאיו העיקריים שבחוות הדעת ופרט, כי לרכב אין תיבת הילוכים, אין יכולת לנסוע לאחור, אין יכולת לטפס עליות משמעותיות, אין כל מערכת תאורה עצמאית, צופר או בלם יד. בנוסף, התברר, כי גובהו של הקרטינג מעל לכביש הוא קטן מאוד - כשלושה סנטימטרים - ולכן עצם המצוי על הכביש עשוי לסכל את נסיעתו התקינה. באותה הישיבה הוריתי לצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב לעניין השאלה האם בתאונת דרכים עסקינן אם לאו. 4. התובע טען, בסיכומיו שבכתב, כי על-פי השימוש האובייקטיבי האפשרי בקרטינג יש לראות בו משום "רכב מנועי", שכן השימוש לצורכי שעשוע הוא סובייקטיבי בלבד. עוד נטען כי הקרטינג נופל למסגרת "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מיכני בכביש" וזאת לאור נסיבות העניין ובלא קשר לייעוד העיקרי של הקרטינג. 5. הנתבעים בסיכומיהם שבכתב טענו, כי הקרטינג איננו בגדר "רכב מנועי" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 וכי, בכל מקרה, השימוש בקרטינג בעת התאונה לא היה "למטרות תחבורה" כנדרש וזאת לנוכח העובדות הבאות: הקרטינג לא יועד מלכתחילה לתחבורה אלא שייעודו צומצם לשעשועים; אף הרשויות (משרד התחבורה ומכון התקנים) לא הגדירוהו אלא כרכב שעשועים או כרכב תפעולי שתפקידו התחבורתי הוא אך טפל ושולי וממילא, הקרטינג איננו נכנס להגדרותיו של החוק ל"רכב מנועי", נעדר כשירות, הן פיזית והן משפטית, לנוע בכוח מכני על הכביש וכיוצא באלו. 6. קרנית, בסיכומיה שבכתב, הצטרפה לטענה לפיה אין התאונה בענייננו נכנסת למסגרת של "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. בין השאר, נטען, כי ייעודו העיקרי של הקרטינג איננו לשמש לתחבורה יבשתית, כי הקרטינג איננו בגדר מכונה ניידת ובוודאי שאין הקרטינג כשיר, לא פיזית ולא משפטית, לנוע בכוח מכני בכביש. 7. בהחלטתי מיום 01/05/1996 קבעתי כי, לנוכח תיאור הרכב והנסיבות השונות של העניין, לרבות האופן בו ראו הרשויות את הקרטינג ותכונותיו המכניות והטכניות, הרי שעיקר ייעודו של הקרטינג איננו לשמש למטרות תחבורה כנדרש. כמו כן, קבעתי, כי הקרטינג איננו בגדר "מכונה ניידת" וזאת, בין היתר, לנוכח העובדה, כי איננו מיועד לביצוע עבודות וכי מהירותו המירבית מוגבלת מאוד. לפיכך, קבעתי, כי התאונה בענייננו איננה נכנסת למסגרת של "תאונת דרכים" ועל כן יש לדחות את התביעה שהוגשה כנגד קרנית ולמחוק את ההודעות לצד שלישי ששלחה. על החלטתי זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בע"א 1208/96. בית המשפט המחוזי (מפי כב' השופטים כהן, רביד וגל) דחה את הערעור וקבע כי, בנסיבות העניין, הקרטינג אינו עונה על הגדרת "רכב מנועי" משום שעיקר ייעודו אינו ל"תחבורה יבשתית", וכי אינו בגדר "מכונה ניידת" שכן הקרטינג איננו בא בגדר "מכונה" לעניין החוק. 8. ביום 04/12/1997 הוגש כתב התביעה המתוקן כנגד הנתבעים. בכתב התביעה נטען כי, שעה שהתובע היה באתר עם חבריו, הוא קנה כרטיס לקרטינג ולאחר שקיבל הסברים לעניין השימוש בקרטינג החל בנסיעה. בישורת, לקראת סוף המסלול, עצר התובע במטרה להמתין לחבריו שנסעו אחריו ולסיים עימם את הנסיעה. בשלב זה החלו עובדי הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") לצעוק לעברו שימהר וייסע. לטענת התובע, בשלב זה הוא לחץ על הדוושה הימנית והרכב החל סוטה לכיוונה של הגדר שלימין המסלול. למרות ניסיונותיו להסיט את ההגה ואת הקרטינג מכיוון נסיעה זה, המשיך הקרטינג לכיוון הגדר, התנגש בה ואצבעו של התובע נפגעה כתוצאה מההתנגשות הזו. נטען, כי הנתבע ניהל את מסלול הקרטינג בצורה רשלנית בכך שעובדיו דחקו בתובע לפעול ו"הלחיצו" אותו - למרות שהיו מודעים לגילו הצעיר ולחוסר ניסיונו בנהיגה, בכך שלא היו צמיגים, או ערימות חציר, למניעת התנגשות סביב כל הגדר ההיקפית של המסלול, בכך שהגדר לא הורחקה מהמסלול מרחק כזה שיאפשר עצירה בטוחה ומניעת התנגשות ובכך שלא ווידא, כי מהירות הנסיעה של הקרטינג תוגבל למהירות לא מסוכנת. התובע ביקש להטיל את האחריות לנזקיו על הנתבעת מס' 2 מעצם היותה המבטחת של הנתבע לגבי אחריותו כלפי צדדים שלישיים. במסגרת הנזקים נטען לנזק, בין היתר, בגין אובדן כושר השתכרות ולעזרה במשק בית לעתיד. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר ליאון קפלן מיום 20/11/1997 (להלן: "חו"ד קפלן"). לפי חו"ד קפלן ממצאי הבדיקה הם: "אגודל ימין פחות מפותחת ויותר קצרה מאגודל שמאל; קיבוע מלא של ה- DIP JOINT; צלקות בחלק הגבי של האגודל עם גבשושים ורגישות יתר במישוש". במסגרת נכותו, נקבע בחו"ד, כי התובע סובל מ- 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 44(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי תאונות עבודה), תשט"ז - 1956 בגין: "קשיון נוח באגודל - המאפשר תפיסה ואחיזה". 9. בכתב ההגנה המתוקן שהוגש ביום 04/01/1998 נטען, בנוסף על הכחשות טענותיו השונות של התובע ונזקיו, כי התובע הסתכן מרצונו, לוקה באשם תורם, פעל באופן שגרם לתאונה בכך שנהג בחוסר זהירות, התעלם מהוראות הבטיחות, השתובב, נהג בפראות וכיוצא באלו. ביום 23/02/1998 הוגשה לבית המשפט חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים - ד"ר דוד הנדל - מיום 19/01/1998 (להלן: "חו"ד הנדל"). בחוות דעתו הצטרף ד"ר הנדל לקביעת אחוזי הנכות שבחו"ד קפלן אך ציין כי: "...האחרון [קרי, ד"ר קפלן] לא התייחס לתפקוד, שבמקרה שלפנינו חשוב מאוד. ההפרעה שפגימה זו גורמת לתפקוד יומיומי היא מזערית בלבד". יצויין, כי המומחים לא נחקרו חקירות נגדיות על חוות הדעת שהגישו. בישיבה ביום 06/09/1998 הוריתי לצדדים להגיש את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. תצהירי הצדדים ועדויותיהם 10. התובע טען בתצהירו, כי ביום התאונה הוא הגיע לאתר יחד עם חבריו, קנה כרטיס כניסה ולאחר שקיבל הסבר טכני כיצד להפעיל את הקרטינג החל בנסיעה במסלול. לאחר שעבר את הפיתולים והגיע לישורת הסופית, עצר והמתין לחבריו. בשלב זה, אנשי הנתבע, עובדי המסלול, החלו לצעוק לעברו שימהר. הוא החל בנסיעה והקרטינג סטה ימינה וזאת למרות מאמציו לסובב את ההגה שמאלה. בשלב זה, התנגש הקרטינג בגדר הביטחון ההיקפית של המסלול ואגודלו הימני של התובע נחתך במגע עם הגדר. לטענתו, לא היו סביב כל המסלול אמצעי בלימה כגון צמיגים, או ערמות חציר, ולא היה שטח ריק בין הצמיגים לבין גדר המתכת אלא שמייד לאחר הצמיגים נמצאה הגדר. לדבריו, הוא מתקשה להפעיל כוח באמצעות אגודלו הימני וסובל מכאבים בשעת הפעלת האגודל, בנוסף על-כך שהוא מתקשה לבצע פעולות בסיסיות הדורשות את הפעלת האגודל. כמו כן, טען, כי נגרמת לו עוגמת נפש בגין העיוות הפיזיולוגי שנגרם לאגודלו הימני. 11. הנתבע טען בתצהירו, כי "מכוניות" הקרטינג בהן נעשה שימוש קיבלו את כל האישורים הנדרשים על-פי חוק בארץ וכי הן הופעלו רק במסגרת המסלול הייעודי שנבנה עבורן על-ידי מומחה מחו"ל, המתמחה בבניית מסלולים מעין זה בו אירעה התאונה. לדבריו, הותקנה במסלול גדר בטיחות מצמיגי גומי, מהירותה המקסימלית של המכונית הוגבלה טכנית לכ- 30 קמ"ש ובשעת התאונה היה כל הציוד חדש לחלוטין. כמו כן, ציין, כי בקופת האתר נתלה שלט ובו הוראות בטיחות למשתמשים, כי בקופה עצמה נמסרו הוראות בטיחות לקוני הכרטיסים על-ידי המוכר וכי בעת הכניסה למסלול ניתנו הוראות בטיחות נוספות למשתמשים על-ידי המדריכים. בתצהיר צוין, כי בתחום המסלול עצמו, לאורכו, נמצאים מדריכים נוספים וכי המכוניות מוזנקות אחת-אחת כשבין אחת לשנייה מרחק של כ- 50 מטרים, וזאת על-מנת למנוע התנגשויות ביניהן. בנוסף, ציין הנתבע, כי הוא היה עד ראייה לתאונה. לטענתו, התובע עצר באמצע מסלול הנסיעה והמתין לחבריו ומשאלו הגיעו הוא החל בנסיעה במטרה להתנגש בהם; לאחר שהחטיא את המכונית שבאה מצד ימין שלו, הוא המשיך בנסיעה, חצה את גדר הבטיחות המורכבת מצמיגים עד שנתקל ברשת הבטיחות ונבלם בה. כמו כן, ציין, כי שמע את אחראי המסלול, אחד בשם מרקוס, צועק לעבר התובע שימשיך בנסיעה ושלא יעצור ואילו התובע השיב לו, כי הוא ממתין לחבריו. 12. בחקירתו הנגדית חזר התובע על עיקרי תצהירו. לדבריו, חבריו לקבוצה נסעו מאחריו שעה שאירעה התאונה. הוא ציין, כי אינו זוכר מי מכר לו את הכרטיסים בקופה וכי איננו זוכר שנמסרו לו על-ידי הקופאי הוראות בטיחות אך הוסיף כי: "יכול להיות שהסבירו לי" (ר' בע' 3 לפרוטוקול מיום 06/12/1998). כמו כן, ציין, כי זכור לו שראה את הוראות הבטיחות שבשלט וכי ההוראות שנמסרו לו על-ידי המדריך עובר לכניסה למסלול התייחסו לאופן הפעלת הקרטינג ולאיסור להתנגש. הוא לא זכר אם נמסרו לו גם הוראות בגין האיסור לעצור במהלך המסלול. לדבריו, ההוראות שנמסרו לו היו: "בעל פה אך חפִיפִיוֹת" (ר' בע' 3). כמו כן, לא זכר התובע האם נשלחו למסלול מספר קרטינגים בו-זמנית או שמא הם נשלחו אחד-אחד. הוא הודה, כי עצר ואף סימן את נקודת העצירה על שרטוט של המסלול (נ1/). הוא הכחיש את הטענה כי עצר והמתין לחבריו משום שרצה להתנגש בהם. לדבריו, לאחר שעצר צעקו עליו אנשי המתקן כי ימשיך לנסוע לכיוונם. הוא ציין, כי איננו זוכר כיצד השתלשלו האירועים לאחר מכן, אלא רק יודע, כי זינק לתוך הגדר ולא הצליח לעצור את הקרטינג או להסיטו (ר' בע' 4 לפרוטוקול). לדבריו, כשהוא התנגש בגדר היו חבריו מאחריו ובדיוק הגיעו כך שאין זה הגיוני כי ניסה להתנגש בהם במכוון. עוד התברר מעדותו כי הוא משרת בצבא כראש צוות תוכנה וכי הוא חתום לשנתיים וחצי לשירות קבע. 13. בנוסף, העיד מטעם התביעה מר רוסו (להלן: "רוסו") - חברו של התובע שהיה עד לתאונה. בחקירתו הראשית העיד, כי הוא נסע אחרי התובע, חלף על-פניו וכשהגיע לקו הסיום הסתובב וראה, כי התובע סוטה ימינה ונכנס בגדר. בשלב זה, הוא רץ לסייע לתובע להיחלץ מהקרטינג (ר' בע' 7). לדבריו, טרם הכניסה למסלול נבדק גובהם של המשתתפים והם הונחו שלא לערוך תחרויות בינם לבין עצמם על-גבי המסלול. בחקירתו הנגדית, ציין, כי איננו זוכר האם הונחו גם, במסגרת הוראות הבטיחות, שלא לעצור במהלך מסלול הנסיעה. לדבריו, השילוח למסלול נעשה בזוגות והוא היה בן זוגו של אחד בשם ברק. רוסו העיד כי איננו זוכר האם יצא לפני או אחרי התובע וציין, כי הוא עבר על-פניו לאחר שזה עצר. לדבריו, הוא היה עד להתנגשותו של התובע בגדר וכשנשאל באשר לאופן בו אירעה התאונה אמר: "הוא סטה ימינה פשוט. במקום להמשיך עם הפניה, הוא נעצר ובמקום להמשיך הוא סטה ימינה. זה ענין של זהירות". לדבריו, לא היו צמיגים לפני הגדר בה התנגש התובע (ר' בע' 9-10). בחקירתו החוזרת תאר בפירוט את התאונה. לדבריו, הוא חלף על-פני התובע וכשהסתכל לאחור ראה את התובע נעצר ולאחר מכן "נכנס" בגדר. יחד עם עדותו הוגשה תמונה אווירית של המסלול (נ2/) על גביה סומנו נקודת העצירה ונקודת התאונה. 14. אחריו העיד מר מקייטן מטעם התובע (להלן: "מקייטן"). בחקירתו הראשית הוא תאר את התאונה. לדבריו "X נעצר שם בצד ימין של הכביש ואני הייתי עם השאר ועברנו, היתה שם השתהות או עצירה, אני לא זוכר, והמשכנו לנסוע וראיתי X [קרי, התובע] נסע איתנו והמשיך במקום להמשיך את הסיבוב המשיך ישר ונתקע בגדר" (ר' בע' 11). לדבריו, לא הייתה כל חציצה בין הגדר לבין המסלול ולא היו צמיגים שחצצו בין הגדר למסלול. הוא לא זכר כל שיחה בין עובדי הנתבע לבין התובע שעה שזה עמד במסלול. לדבריו, שעה שהתאונה אירעה הוא לא היה במקביל לתובע אלא עבר אותו. כמו כן, העיד, כי נהגי הקרטינג שולחו למסלול אחד-אחד אולם המשלחים לא המתינו שהמסלול יהיה ריק לחלוטין טרם שולח הנהג הבא בתור. בחקירתו הנגדית, ציין, כי המסלול היה תקין וכי באזור בו אירעה התאונה לא היו צמיגים שהפרידו בין המסלול לבין הגדר (ר' בע' 12-13). כמו כן, ציין, כי הוא זוכר שהם קיבלו הוראות זהירות טרם הכניסה למסלול, אך אינו זוכר האם נמסרו להם הנחיות בדבר האיסור להיעצר באמצע המסלול. עוד עלה מחקירתו הנגדית, כי הוא חושב שהתובע עצר ואז המשיך בנסיעתו והתנגש בגדר. הוא ציין, כי אינו זוכר מה היה סדר השילוח והאם שולח לפני התובע או לאחריו. 15. אחריהם העיד הנתבע. בחקירתו המשלימה העיד, כי היו צמיגים לכל אורך קטע הסיום של המסלול מאז שהוא נפתח לקהל וגם שעה שאירעה התאונה. יחד עם עדותו, הוגשה תמונה שצולמה לאחר התאונה ובה מצוין מקום התאונה (נ3/). בתמונה רואים באופן ברור כי לכל אורך הקטע הסופי של המסלול ישנם צמיגים. יצויין, כי הצמיגים המופיעים לאורך קטע המסלול הנ"ל בנ3/ אינם מופיעים בנ2/ המוקדמת, וממנה עולה, כי בתקופה מסוימת לא היו כלל צמיגים לאורך המסלול בין הפנייה ועד לנקודת הסיום. בחקירתו הנגדית, חזר על כך, כי הוא היה עד ראייה לתאונה וכי צעק לתובע שלא יעצור ושימשיך לנסוע וזאת משום שהיה חשש, כי הנהגים שאחריו יתנגשו בו (ר' בע' 14). הוא הודה, כי לא לכל אורך המסלול היו מונחים בשעתו צמיגים, אלא רק בסיבובים ולא בישורות (ר' בע' 15 וגם בע' 19). במהלך חקירתו הנגדית סומנו על נ2/ מקום העצירה של התובע ומקום ההתנגשות שלו בגדר. הנתבע המשיך והעיד, כי הקרטינג היו תקינים כולם וכי הם נבדקו בבוקר אותו היום (ר' בע' 16). מחקירתו הנגדית עלה, כי באותו היום הוא פעל כקופאי באתר במשך כשעתיים בבוקר ואחר-כך הייתה זו רעייתו שישבה בקופה, כך שבשעת התאונה הוא היה עד להשתלשלות האירועים. לדבריו, התובע "...עמד וחיכה לחֶברֶה שלו וניסה לנסוע בצד ימין ורכב אחד עבר משמאלו ואחד מימינו ראיתי שלקח את הרכב ימינה ולחץ על הגז והערכתי שרצה להתנגש ברכב מימינו. בתור משחק." (ר' בע' 17). מכאן, עולה שהוא עצמו לא היה בטוח כי כוונתו של התובע מלכתחילה הייתה להתנגש בקרטינגים של חבריו, אלא רק הסיק זאת מתוך מה שראו עיניו. כמו כן, התברר, כי אורכו של המסלול הוא כ- 950 מ' (ר' בע' 19 לפרוטוקול). 16. מטעם הנתבעים הוגש, בסמוך לדיון, תצהיר עדות ראשית של מר מרקוס פרקס - שהיה בזמן הרלבנטי לתאונה מנהל המסלול והאחראי עליו (להלן: "פרקס"). על-פי תצהירו, הוא ראה את התובע עוצר לקראת סוף המסלול בהמתנה לחבריו. מיד כשראהו, החל לצעוק לעברו שיסע ולא יעצור וזאת תוך שהוא מתקדם לעבר הקרטינג שלו. בתצהירו, הוא מציין, כי התובע ניסה להתנגש, בכוונה, ראשית במכונית שחלפה משמאלו ולאחר מכן בזו שחלפה מימינו, ולאחר שהחטיא את הקרטינג שחלף מימינו, איבד את השליטה בקרטינג שלו, פרץ את גדר הצמיגים והתנגש בגדר הרשת המקיפה את המסלול. כמו כן, ציין, כי הוא והנתבע הם שחילצו את התובע מהקרטינג וכי עובר לכניסתם של המשתמשים בקרטינג למסלול נמסרו להם הוראות בטיחות, לרבות ההוראה להימנע מכל עצירה במהלך הנסיעה. הוא שב וציין, כי התובע השתולל ועקב כך נגרמה התאונה. 17. בחקירתו המשלימה, ציין, על נ1/ את מקום התאונה. כמו כן, הוסיף, דבר שלא עלה קודם לכן, כי לאחר שהתובע נעצר התנגשו בו חבריו והעיפו את הקרטינג שלו לגדר (ר' בע' 22). בחקירתו הנגדית חזר על נקודה זו וטען כי הקרטינג של התובע נדחף לגדר על-ידי חברו שהתנגש בו ושלא נפגע (ר' בע' 22-23). בנוסף, ציין, כי אמר לתובע להמשיך בדרכו לאחר שזה עצר את הקרטינג באמצע המסלול (ר' בע' 23-24). כמו כן, ציין, כי באזור בו התנגש התובע בגדר ההפרדה לא היו צמיגים שחצצו בין המסלול לגדר וכי ההוראה שלא לעצור במהלך הנסיעה, הגם שאיננה מופיעה על-גבי שלטי האזהרה, נמסרה למשתמשים בעל-פה. העד הוסיף, כי לאחר התאונה נעשו שינויים באופן הפעלת האתר וכמות המשתמשים באתר בו-זמנית הוקטנה על-מנת למנוע מצבים של משחקים מסוכנים והתפרעויות. לדבריו, הוא הגיע ראשון לחלץ את התובע, הוא הרחיק מהמקום את חבריו של התובע שבאו לסייע לו (ר' בע' 25). בהתייחסו לשינויים שנעשו במסלול ציין, כי לאחר התאונה הוסיפו עוד צמיגים לכל אורך המסלול ומעקה בטיחות (ר' בע' 25-26). לגופו של עניין - עובדתית 18. התמונה העולה משלל העדויות השונות היא, שהתובע עצר את הקרטינג שלו במרכזו של המסלול, בשלב הישורת הסופית, על-מנת להמתין לחבריו. לפתע, החל הרכב לנוע במהירות לצידו הימני של המסלול שם נעצר, בסופו של דבר, בגדר הביטחון ההיקפית. כמו כן, הובהר כי התובע קיבל ונחשף להוראות בטיחות שונות, הן בכתב והן בעל-פה, ברם תוכנן של ההוראות שקיבל בעל-פה לא הובהר דיו, כפי שנראה להלן. לאחר ששמעתי את העדויות השונות ולאחר שבחנתי את התמונות שהוגשו לבית המשפט נחה דעתי, כי באזור בו אירעה התאונה לא הייתה כל חציצה של צמיגים, או כל גורם אחר, בין המסלול לבין גדר הביטחון. מהתמונה נ2/, עולה בבירור, כי שעה שצולמה, לא היו צמיגים באזור הישורת כך שלטענה שהועלתה על ידי הנתבע לפיה היו צמיגים באזור החל מפתיחת האתר אין תמיכה. מהשוואת נ2/ ו- נ3/, עולה, כי באזור בו אירעה התאונה נוספו צמיגים. אף הנתבע בעדותו, לאחר שנשאל מספר פעמים, הודה, כי באזור התאונה לא היו צמיגים לאחר מועד הצילום של נ2/. אף מעדותו של פרקס עלה בצורה חד-משמעית, כי לא היו צמיגים חוצצים באזור התאונה עובר לתאונה. לפיכך, לא מצאתי לקבל את גרסת הנתבע לעניין קיומה של חציצה בין המסלול לגדר הביטחון ואני מעדיף את גרסת התובע וקובע, כי לא הייתה כל חציצה שכזו בעת התאונה. 19. לאירוע התאונה היו מספר גירסאות: לפי אחת מהן, התובע עצר ומשהתחיל לנסוע בשנית סטה, מסיבה כלשהי (אם משום שאיבד את השליטה לאחר ניסיונות ההתנגשות, אם משום שהקרטינג "משום-מה" סירב להיענות לרצונו של התובע וכיוצא באלו) לצידו הימני של המסלול עד שנעצר בגדר. לפי גרסה אחרת, שעלתה בעיקר בתצהירו ובעדותו של פרקס, בשלב מסוים, לאחר שהקרטינג של התובע נעצר, התנגש בו מאחריו קרטינג אחר שהטיח אותו לתוך גדר הביטחון. יצויין, כי גרסה אחרונה זו לא זכתה לתמיכה או חיזוק נוספים לא בעדויות התובע ולא בעדותו של הנתבע ועל כן אין מקום לקבלה. כך או אחרת, דומה, כי שתי הטענות העיקריות, זו של כשל טכני שמנע מהתובע לנהוג בקרטינג בצורה נאותה וזו של ניסיון התנגשות שכשל ושבעקבותיו איבד התובע שליטה על הרכב, לא הוכחו על-ידי הטוענים להתקיימותן בצורה משביעת רצון ולפי מידת ההוכחה הנדרשת. סוגייה זו, ואי-הבהירות שבה, משליכות במישרין על שתי השאלות המהותיות: זו של עצם הטלת האחריות וזו של חלוקת הנזק הראויה - במידה ויימצא, כי יש מקום להטיל אחריות על הנתבע. נקודה נוספת הראויה להתייחסות הינה השאלה האם נמסרה לתובע אזהרה בעל-פה שלא לעצור באמצע המסלול: אין חולק על כך כי הוראה מעין זו לא הופיעה בשלטי הוראות הבטיחות שבאתר. יחד עם זאת, בחלק מעדויות התביעה לא הוכחשה האפשרות, כי אכן ניתנו הוראות כאלו, בעל-פה, לתובע ולמשתמשים האחרים. התובע עצמו, שעדותו מהימנה בעיני, לא זכר מתן הוראה כזו, ואין ספק, כי הוראה משמעותית וחשובה מעין זו, מן הראוי היה שתמצא מקומה על גבי השלטים שבאתר. הוראה שכזו, שהיא ללא ספק הוראה משמעותית (כפי שהנתבע עצמו ציין זאת), חובה היה שתימצא על השלטים ואם היא לא מצאה את מקומה על השלטים, יש בכך לתמוך באפשרות שהוראה כזו לא ניתנה גם בעל פה, כפי שיפורט להלן. לגופו של עניין - משפטית 20. לנתבע מיוחסים מספר מעשים ומחדלים שיש בהם, לטענת התובע, בכדי להטיל עליו את האחריות לנזק שנגרם לו וזאת במסגרת עוולת הרשלנות: בכך שעובדיו דחקו בתובע למהר ולנסוע וזאת למרות גילו הצעיר והיעדר ניסיונו בנהיגה; בכך שלא הותקנו בסמוך למקום ההתנגשות אמצעי בלימה שהיה ביכולתם לעצור את הקרטינג טרם המגע עם גדר הביטחון; בכך שגדר הביטחון לא הורחקה מהמסלול מרחק סביר שיאפשר את עצירת הקרטינג ובכך שמהירות הקרטינג לא הוגבלה למהירות לא מסוכנת. 21. הנתבע טען להגנתו כי התובע הסתכן מרצון ולוקה באשם תורם ניכר ואף מכריע. כמו כן, נטען, כי הנתבע נקט בכל אמצעי הזהירות האפשריים, כי הקרטינג - מעצם טיבו וטבעו - כולל סיכונים מסוימים בלתי נמנעים וסבירים וכיוצא באלו. 22. כל פעילות כורכת עימה סיכונים מסוימים טבעיים, ברורים ונחוצים לאותה הפעילות. יוצר הסיכון לא יישא באחריות בגין התממשותו של כל סיכון, אלא רק במקרה שהסיכון שהתממש הוא בלתי סביר ושלא ננקטו אמצעי הזהירות הסבירים למניעתו (ע"א 3124/90 סבג נ. אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107[ב-ו], להלן: עניין סבג; ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126[ג] - 127[א], להלן: עניין ועקנין). "סבירותו" של סיכון נקבעת לפי שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, והכל בהתחשב בערך החברתי של הפעילות בגינה, או במסגרתה, נוצר הסיכון בפועל. בין היתר, נשקלים ההסתברות להתממשות הסיכון, גובה הנזק הצפוי, העלות הנדרשת למניעת אותם הסיכונים, האינטרס הציבורי בפעילות וכיוצא באלו (עניין סבג, בע' 107[א] - 109[ה]; עניין ועקנין, בע' 127[א]; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ. גורדון, פ"ד לט(1) 113, 130[ד] - 131[ד]; ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ. אדם ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3) 169, 183[ה] - 184[ד]). כך גם בפעילויות ספורטיביות או פעילויות שעשועים ופנאי אחרות, שאף בהן - למרות הגידול לכאורה במספר הסיכונים הכרוכים בפעילות - לא תוטל אחריות בגין סיכון סביר, או בגין נקיטת אמצעי זהירות סבירים, והכל בהתאם לעריכת השקלול הכולל (ר' ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ. נחמיאס, פ"ד כט(1) 63, 74[ז] - 75[ג]). חובות הזהירות, המושגית והקונקרטית, וההתרשלות ייגזרו במידה רבה מבחינת שקלול הסיכונים הנ"ל. בעוד ששאלת קיומה של חובת זהירות מושגית אינה קשה בענייננו, אם מכוח מעמדו של הנתבע במקרקעין (ר' ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ. שחם (לא פורסם, פסק דין מיום 30/03/1995, מופיע בתקדין-עליון 95(1) 1011, פסקה 3 לפסק הדין); ע"א 169/89 בלייכפלד נ. אוניברסיטת בר אילן (לא פורסם, פסק דין מיום 02/03/1995, מופיע בתקדין-עליון 93(1) 1394, פסקה 3 לפסק הדין; עניין ועקנין, בע' 125[ד]; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ. כהן, פ"ד נ(2) 111, 123[ו-ז]) ואם מכוח הקרבה ו"יחסי השכנות" שנוצרו בינו לבין התובע לאור הנסיבות (ר' ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229[ב] - 230[ג]; ע"א 371/90 סובחי נ. רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349[ב] - 350[א] ומראי המקום שם; ע"א 4114/90 בן שושן נ. כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 423[ב] , 426[ב] - 428[א]; ע"א 915/91 מדינת ישראל נ. לוי, פ"ד מח(3) 45, 66[ג] - 69[ז]) הרי שעניין קיומה של חובת זהירות קונקרטית וקיומה של התרשלות מצריך בדיקה מעמיקה וזהירה של נסיבות העניין. 23. בענייננו, עשה הנתבע למניעתם של סיכונים רבים: הוא דאג, כי הקרטינג יעברו בדיקות ואישורים כנדרש על-פי כל דין; הוא דאג כי ייתלו שלטי אזהרה וכי יינתנו הוראות בטיחות במספר נקודות במהלך הפעילות באתר; הוא דאג כי יימצאו מדריכים אחראים בשלבים שונים של המסלול על-מנת למנוע סיכונים "לא צפויים" וכיוצא באלו. יחד עם זאת, לא כל הסיכונים הצפויים והבלתי סבירים מצאו מענה ופתרון על-ידיו. כאמור לעיל, שוכנעתי כי באזור בו אירעה התאונה לא הייתה מחיצה של צמיגים בין המסלול לבין גדר הביטחון. מחיצת צמיגים שכזו הוקמה לאחר התאונה. גדר הביטחון בה נתקל התובע נמצאת בהמשכו הישיר של מסלול הנסיעה ואין למעשה כל מחיצה וכל חציצה בין המסלול לבין הגדר. שלא כמו בשאר חלקי המסלול, אין למסלול שולי עפר וחול אלא שהאזור כולו סלול אספלט ורק גדר הביטחון מפרידה בין המסלול לבין מה שמחוצה לו. למעשה, אם רכב מאבד את השליטה, מכל סיבה שהיא, אין כל דבר שיעצור אותו - מבחינה פיזית - אלא גדר הביטחון. אומנם, הנתבע טען, כי אזור התאונה נמצא בישורת לקראת סיום המסלול בה נוסעים בדרך כלל במהירות נמוכה, אך, נראה לי, כי ניתן היה, בקלות וללא מאמץ והכבדה ממשיים - כפי שאכן נעשה לאחר התאונה - להקים חומת צמיגים חוצצת בין המסלול לגדר על-מנת למנוע מצבים בהם הגדר היא האמצעי הראשון והאחרון הבולם "קרטינג סורר". מבחינה זו, השארת גדר הביטחון בצד המסלול מבלי שתהייה חציצה בינה למסלול עצמו יצרה סיכון צפוי, בלתי סביר שניתן, ושצריך היה, למונעו באופן פשוט, בלא עלויות ובלא הכבדה על הנתבע. הנתבע איפשר לנערים צעירים, שמעצם טבעם נוטים שלא לגלות את אותה מידת אחריות, זהירות ומודעות לסיכונים שמגלים אנשים בוגרים, לעשות שימוש במסלול ובקרטינג, היה עליו לצפות כי הם עשויים, בנסיבות כאלו או אחרות, לאבד את השליטה על הרכב או להשתטות תוך עשיית שימוש בכלי הרכב, ולסטות לכיוונה של גדר הביטחון. מהעדויות אף עלה, כי בחלק מהמקרים נצפו דפוסי התנהגות שכאלו מראש ואף ננקטו אמצעים לצמצום הנזקים העלולים להיווצר (כגון ריבוי מדריכים ומשגיחים וקביעת נוהלי הפעלה שונים, ולאחר התאונה גם שינוי דרכי שילוח הנהגים), בנסיבות אלו אין אלא לתמוה על כך שלא ננקט הצעד הפשוט של פריסת צמיגים לאורך גדר הביטחון באזור זה. המרחק בין מקום העצירה שיוחס לתובע לבין הגדר איננו גדול וסביר להניח כי לו היה נתקל במחיצת צמיגים הרי שהיה בהם בכדי לעצור לחלוטין את המשך נסיעתו לכיוון הגדר, שכן ספק עד כמה היה ביכולתו להאיץ לאורך מרחק זה (כפי שאף עולה מעדות הנתבע בע' 15). מנסיבות העניין עולה, כי הנתבע מקיים את יסודות עוולת הרשלנות במובן זה, שהוא חב כלפי התובע חובת זהירות מושגית וקונקרטית ושהוא הפר את חובתו זו בכך שלא ווידא, כי באותו אזור קיים מחסום פיזי שימנע את ההתנגשות הישירה בגדר הביטחון. למרות האמור לעיל, אין לגזור מרשלנותו של הנתבע את התוצאה לפיה הוא אחראי למלוא נזקיו של התובע שכן, בענייננו, אף התובע לוקה במידה מסויימת של אשם תורם. 24. טרם אדון בשאלת מידת אשמו של התובע אתייחס, במספר מילים, לטענת ההסתכנות מרצון. הנתבע העלה את הטענה לפיה התובע הסתכן מרצונו, כמשמעות סעיף 5 לפקודת הנזיקין, ועל כן אין מקום להטיל עליו אחריות בגין נזקיו של התובע. הבסיס לטענת הסתכנות מרצון הוא קיומה של הסכמה, ובהיעדר הסכמה ממילא אין גם "הסתכנות מרצון". על התובע להיות כזה ש"ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". קרי, בענייננו היה על התובע לדעת כי, בנוסף על הסיכונים הטבעיים הכרוכים בשימוש בקרטינג בכפוף להוראות הבטיחות, קיים אזור בגדר בו הוא עלול להתנגש ושאין הגנה של צמיגים בין המסלול לגדר. אין לפרש את הסכמתו של התובע לעשות שימוש בקרטינג כהסכמה ליטול על עצמו את כל הסיכונים הנובעים ממעשיו וממחדליו של הנתבע, וההיגיון מחייב, כי התובע סמך על כך, כי הסיכונים הנובעים מגדר הביטחון הוסרו על-ידי הנתבע. כך, למשל, לא יהיה זה הגיוני לפרש את הסכמתו של מי שעוסק בצניחה חופשית לצנוח כהסכמה לכך שטייס המטוס לא יהיה מוסמך או שהמצנח לא יהיה מתאים לסוג זה של פעילות - וזאת כל עוד אין הסכמה מפורשת אחרת. בענייננו, ישנה אך הסכמה מכללא, משתמעת, לסיכונים הרגילים ועל כן יש לפרשה במסגרת ההגיונית בה ניתנת הסכמה מכללא ולא ניתן לומר בענייננו, כי התובע ידע והסכים לכל תנאי המסלול והסיכונים הכרוכים בהם. בל נשכח, כי התובע היה בן 14 שנים בלבד בעת האירוע. 25. כאמור לעיל, משלא הובהר האם לתובע נמסרה אזהרה לבל יעצור במהלך הנסיעה במסלול אם לאו, הרי שיש לקבוע, כי הוראה שכזו לא ניתנה לו. כמו כן, לא הוכח, כי התנגשותו בגדר נבעה מכשל טכני, או ליקוי, בקרטינג עצמו. יתרה מזאת, הובהר כי על-גבי שלטי ההנחיות וההוראות באתר לא הופיעה הוראה האוסרת עצירה במהלך הנסיעה על המסלול. מעדותו של פרקס עלה, כי שעה שחולץ התובע מהקרטינג, לאחר התאונה, הייתה ישיבתו עליו תקינה ובהתאם להוראות וכי למרות זאת נגרמה הפגיעה בידיו. כמו כן, נראה, כי אלמלא עצר התובע לא הייתה נגרמת כלל התאונה. לו היה מוכח בצורה חד-משמעית, כי התובע היה מודע לכך שהעצירה במהלך הנסיעה אסורה לחלוטין על-פי הוראות הבטיחות, או שהיה מוכח כי התובע ניסה, במזיד, להתנגש בקרטינגים של חבריו, אזי הייתי נוטה לראות באשמו משום אשם מכריע (ר' ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ. גלעד (טרם פורסם, פסק דין מיום 20/06/1999, מופיע בתקדין-עליון 99(2) 1381, פסקה 25 לדברי הש' אנגלרד); ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ. עוואד, פ"ד מד(1) 422, 437[ב-ז], להלן: עניין קופת אשראי). יחד עם זאת, נראה, כי התובע פעל שלא באופן סביר ולא נקט במידת הזהירות הראויה. עצירה באמצע המסלול, כאשר נהג הקרטינג יודע, כי רכבים נוספים עשויים להגיע מאחריו, איננה יכולה להיחשב כהתנהגות סבירה וזהירה. אומנם, התובע היה בעת התאונה רק בן ארבע עשרה שנים ולכן אין להפריז בדרישה כי יפעיל שיקול דעת לעניין זה. ברם, נראה כי כושר השיפוט שלו ויכולתו להעריך סיכונים, גם אם אינם כשל אדם מבוגר ואחראי, עדיין מחייבים אותו להפעיל שיקול דעת מסוים ולא לראות בהוראות הבטיחות המפורשות שניתנו לו משום "פטור" מהפעלת שיקול דעת ותבונה מינימליים (ר' ע"א 61/89 מדינת ישראל נ. אייגר, פ"ד מה(1) 580, 587[א] - 589[ז]). ועוד, המרחק בין מקום העצירה לבין מקום התאונה אינו גדול וקשה להבין כיצד "הצליח" התובע לצאת ממצב סטאטי לחלוטין ולסיים "בתוך" הגדר הנמצאת מחוץ למסלול מצידו הימני. המסקנה המתחייבת היא, כי מסיבה כלשהי לאחר שנעצר, כנראה לאחר שעובדי הנתבע האיצו בו לעשות כן, החל התובע בנסיעה ולא שם ליבו לאופן הנסיעה או למהות מעשיו. גם שקילת מעשיהם ומחדליהם של התובע ושל הנתבע, אלו מול אלו, מביאים למסקנה כי יש מקום להטיל גם על התובע אחריות בגין נזקיו בבחינת רשלנותו התורמת, אם כי בשיעור התואם את גילו ואת מהות מעשיו שתרמו לאירוע. בנסיבות אלו, נראה לי כי מן הראוי לייחס לנאשם מידת אשם תורם בשיעור של 20%. 26. סיכומו של דבר, יש מקום להטיל אחריות על הנתבע בגין התאונה, וזאת לנוכח האמור לעיל. יחד עם זאת, נמצא, כי יש לייחס גם לתובע מידה מסויימת של אשמה לעניין גרימת התאונה, ובנסיבות הענין אני מעריך את רשלנותו התורמת בשיעור של 20%. לעניין גובה הנזק 27. כאמור לעיל, לתובע נקבעו 10% נכות בגין הפגיעה באגודלו. בחו"ד קפלן לא הייתה כל התייחסות לשיעור הנכות התפקודית הכרוכה בנכות רפואית זו. בחו"ד הנדל הייתה התייחסות לנקודה זו ונאמר שם, כי ההשלכה של הפגיעה הנ"ל על תפקודו היום-יומי של התובע היא מזערית. התובע עוסק בתחום התוכנה והמחשבים, הוכשר לכך ואף משרת, וישרת, תקופה ארוכה בצבא לאור ההכשרה שקיבל בתחום. לא שוכנעתי, כי הפגיעה גורמת לתובע הפרעה משמעותית בתפקודו השוטף, ונראה, כי השפעותיה, הגם שקיימות, אינן משמעותיות. לעניין הכאב והסבל: התובע עבר שורה של טיפולים ונראה, כי מצבו עתה יציב. הפגיעה מלכתחילה לא הייתה חמורה וקשה באופן יוצא מהרגיל ונראה, כי יכולתו של התובע להפעיל את אגודלו לא נפגעה בצורה ניכרת. לנוכח האמור לעיל, ולאחר שקילת מכלול הנסיבות, אני פוסק לתובע סכום של 30,000 ש"ח. לעניין אובדן כושר ההשתכרות: כידוע, אין לגזור משיעור אחוזי הנכות הרפואית את שיעור אחוזי הנכות התפקודית. במקרה דנן, נראה, כי שיעור אחוזי הנכות התפקודית קטן משיעור הנכות הרפואית. התובע, כאמור לעיל, משרת בצבא בתחום התוכנה, עוסק בכך במקצועיות תקופה לא מעטה וספק האם, ועד כמה, יש לפגיעה באגודלו השפעה על תפקודו זה, ועל אורח חייו ככלל. לא שוכנעתי, כי הפגיעה באגודלו משפיעה בהווה, ותשפיע בעתיד, בצורה משמעותית על יכולתו לפעול, ללמוד ולהשתכר למחייתו. בנסיבות אלה, נראה, כי יש מקום לפסוק פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה, תוך שימת דגש על כך שנכותו התפקודית של התובע אינה כנכותו הרפואית, בשיעור כולל של 50,000 ש"ח. לעניין עזרת צד ג' בעתיד: נקודה זו לא הוכחה ואף נראה, לאור האמור לעיל, כי אין לה מקום. תיפקודו של התובע תקין, המומחים לא מצאו לנכון להתייחס לליקויים תפקודיים מהותיים ואף אני לא התרשמתי, כי קיימים ליקויים כאלו המחייבים עזרת צד ג'. לפיכך, בהתחשב בכל הנסיבות, אין מקום לפסוק לתובע פיצויים בגין ראש נזק זה. 28. היוצא מכל זאת הוא, כי הנתבעים חייבים לפצות את התובע בגין נזקיו בעקבות התאונה בסכום כולל של 80,000 ש"ח. מסכום זה יש להפחית 20% בגין אשמו התורם של התובע ובסך הכל התובע זכאי לסכום של 64,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. כמו כן, ישאו הנתבעים בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד בסך 12,500 ש"ח בתוספת מע"מ.פיצויים