1. בנם של המערערים, טוראי אילן אלחדד ז"ל (להלן: - "המנוח"), שנולד ביום 23/04/73, התגייס לצה"ל ביום 07/05/91 בפרופיל-רפואי: - 97 ושוחרר מהשירות ביום 04/11/92 בפרופיל-רפואי: - 21 (סעיף-ליקוי של: -"הפרעה אישיותית", שאינה מחלת-נפש. מצב-נפשי לא טוב אבל לא פסיכוטי. סעיף 31347 - המבטא הפרעת אישיות קשה עם הפרעה תיפקודית קשה וקבועה וקושיים בולטים בהסתגלות חברתית).   2. ביום 30/12/92, דהיינו, 56 ימים לאחר השיחרור, נטל המנוח את חייו בידיו והתאבד בתלייה.   3. ביום 08/02/93 פנו המערערים לקצין-התגמולים בבקשה להכרת זכות לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), ה'תש"י - 1950 (להלן: - "החוק").   4. ביום 18/04/93, הודיע קצין-התגמולים למערערים, כי הוא דוחה את פנייתם מאחר ועפ"י חוות-דעת רפואית שניתנה ועפ"י מסמכי צה"ל, לא קיים "קשר סיבתי" בין תנאי-שירותו של המנוח בצה"ל לבין נסיבות מותו.   5. על החלטתו האמורה של קצין-התגמולים הגיש ב"כ המערערים ערעור זה ביום 05/05/94.     6. ביום 19/06/94 הגיש ב"כ המשיב את כתב-תשובתו לערעור, כאשר טענתו המרכזית הינה: -   "התאבדותו של המנוח אינה קשורה כלל לשירותו הצבאי ולא אירעה תוך ועקב השירות הצבאי".   7. לכתב-התשובה הנ"ל צירף ב"כ המשיב את חוות-הדעת הרפואית, עליה הסתמך קצין-התגמולים בדחותו את תביעת המערערים, כאמור בסעיף 4 של פסק-דין זה, דהיינו, את חוות-הדעת הרפואית של פרופ' משה קוטלר, מומחה בפסיכיאטריה, מיום 05/12/93 (מוצג מש/ 2).   כעולה מחוות-הדעת הרפואית הנ"ל, הוא, שהמנוח שוחרר מצה"ל ללא כל עדות למחלת-נפש פעילה מלבד דפוס-האישיות הבסיסית וקושי-ההסתגלות-המישני, שנגזר ממנה, ולכן אין פרופ' משה קוטלר רואה קשר בין התאבדותו של המנוח לבין נסיבות שירותו הצבאי.   8. ביום 27/02/95, הגיש לנו ב"כ המערערים את חוות-דעתו הרפואית של ד"ר סרג'יו נובזנסקי, מומחה בפסיכיאטריה, (ללא תאריך), וזאת כתגובה לחוות-הדעת הרפואית הנ"ל של פרופ' מ. קוטלר (מוצג מע/ 1).   כעולה מחוות-דעתו הרפואית הנ"ל של ד"ר סרג'יו נובזנסקי, הוא, שבעקבות חשיפתו של המנוח לדמויות שפיקדו עליו, חל שינוי לרעה בהתנהגותו והוא סבל מהפרעות נפשיות שכנראה הלכו והחמירו עד התפרצות של מצב פסיכוטי-פארנוידאלי מלווה בדכאון שבעקבותיו שם קץ לחייו, חודשיים לאחר שיחרורו מצה"ל.   9. ב"כ המשיב העביר את חוות-דעתו הרפואית הנ"ל של ד"ר סרג'יו נובזנסקי, לקבלת תגובה מאת פרופ' משה קוטלר וביום 25/05/95, נתקבלה חוות-דעת רפואית שנייה של פרופ' משה קוטלר, מיום 07/05/95 (מוצג מש/ 3), שבה הוא קובע, שאין הוא עוסק בהשערות גרידא, וכי לא קיים כל בסיס עובדתי היכול לשפוך-אור על הנסיבות הטרגיות בהן קיפד המנוח את חייו.   ומוסיף פרופ' מ. קוטלר וקובע: -   "שמונה השבועות שחלפו בין שיחרורו של המ נוח מהשירות הצבאי לבין האקט-האובדני הטרגי, הן בבחינת "קופסה שחורה", שלדאבוני לא ניתן לפענחה ובהתאם לכך נעלמים מעינינו המניעים האמיתיים לאקט טראגי זה".   "... אין כל עדות אובייקטיבית הקושרת את השירות הצבאי לנסיבות התאבדותו, מלבד סמיכות בזמן".   10. בתאריך 10/03/95, העביר לנו ב"כ המערערים את חוות-דעתו הרפואית, הנוספת, של ד"ר סרג'יו נובזנסקי, מיום 28/02/95 (מוצג מע/ 4) וביום 14/05/96 קיבלנו מב"כ המשיב את חוות-דעתו הרפואית, השלישית, של פרופ' משה קוטלר, מיום 25/04/96 (מוצג מש/ 4).   11. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 08/09/98, הגיש לנו ב"כ המשיב, כמוצג, את תיקו-הרפואי של המנוח (שנתקבל וסומן כמוצג מש/ 1).   12. בדיון הנ"ל הצהיר ב"כ המערערים, כי לטענתו: -   המחלה הנפשית של המערער "נגרמה" עקב השירות הצבאי, או לפחות "הוחמרה" עקב השירות האמור.   המחלה הנפשית היוותה "טריגר" להתאבדותו.   13. ב"כ המערערים הגיש לנו 2 תצהירים שנעשו ע"י המערער מס' 2, אבי המנוח (ה' יהודה אלחדד), מיום 15/03/93 (מוצג מע/ 2) ומיום 02/01/94 (מוצג מע/ 3).    14. בערעור זה שמענו את העדים הבאים: -   א. ד"ר סרג'יו נובזנסקי, שנחקר ע"י ב"כ המשיב על האמור בשתי חוות-הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידו; בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערערים; וכן השיב לשאלותיו של חבר-הוועדה פרופ' א. להמן.   ב. פרופ' משה קוטלר, שנחקר ע"י ב"כ המערערים על האמור בשלוש חוות-הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידו; בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המשיב; וכן השיב לשאלותיו של חבר-הוועדה פרופ' א. להמן.   במהלך עדותו הגיש לנו ב"כ המערערים מאמר בנושא: "כשירות למעצר צבאי כבעייה פסיכיאטרית", שפורסם בבטאון "הרפואה" (בכרך קט"ז, חוברת ח', בעמ' 405, מיום 16/04/89), פרופ' משה קולטר היה שותף להכנתו.   ג. אחרון העדים, היה אבי-המנוח, המערער מס' 2, ה' יהודה אלחדד, שנחקר חקירה-נגדית ע"י ב"כ המשיב על האמור ב- 2 התצהירים שנעשו על-ידו ובחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערערים.   15. בתום העדויות הנ"ל ולאחר שביום 17/05/2001 נתקבלה הודעה מאת ב"כ הצדדים שלפיה אין להם עדים נוספים, וכי הסכימו ביניהם על-סדר הגשת סיכומים, בכתב, ניתנה על-ידנו החלטה (מיום 20/05/2001) כמבוקש ע"י ב"כ הצדדים.   16. ב"כ המערערים הגיש את סיכומיו ביום 22/10/2001 (לאחר קבלת הארכה להגשתם) וב"כ המשיב הגיש את סיכומיו ביום 14/04/2002 (לאחר קבלת הארכה להגשתם).   טיעוני ב"כ הצדדים: - 17. א. לטענת ב"כ המערערים: -   המנוח התגייס לצה"ל כשהוא בריא בנפשו, למרות שהיה בעייתי בנושא משמעת.   לאחר כשנה הועבר לגדוד אחר שם שובץ במטבח.   עפ"י תצהירי הוריו, עבר המנוח סדרה של התעללויות במטבח, במסגרת "מסע להחזרה בתשובה".   לחץ ה"חזרה בתשובה" ערער את איזונו הנפשי של המנוח עד כדי הרעה של ממש, הרעה שהתבטאה בפרץ אלימות כלפי רס"ר המטבח.   בגין מעשה התוקפנות נכלא המנוח, שם הורע עוד יותר מצבו הנפשי, ומאז לא חזר עוד לעצמו, על אף שהתארגן חלקית לאחר שיחרורו מהכלא.   זמן קצר אחר כך נפקד המנוח, בשנית, לאחר שנדרש לחזור לעבודה באותו המטבח.   עקב המצב, שמבחינת המנוח היה מבוי סתום, ביכר המנוח להשתחרר מצה"ל עם סעיף נפשי. עוד טרם שיחרורו, נפשו של המנוח היתה שבורה ורצוצה, ניצני מעשהו האובדני הנורא ביצבצו - אך המערכת התעלמה מהם כליל.   כעבור פחות מחודשיים, לאחר שלא היה מסוגל להתאושש, התאבד בתלייה.   המדובר בטריגר כפול: - א. "מסע החזרה בתשובה", שהביא לערעור מצבו הנפשי. ב. הכליאה, שהביאה למחשבות אובדניות מצידו ו/או לרצון מימושן.   ב. "נטל השיכנוע" ו"נטל הבאת הראיות": -   ב"כ המערערים מאבחן בין "נטל השיכנוע" לבין "נטל הבאת הראיות".   "נטל השיכנוע" - יכול לעבור לכתפי המשיב כאשר חל המתווה של "היפוך נטלים", דהיינו, אילו נפטר המנוח בעודו בשירות בצה"ל. ככלל "נטל השיכנוע", שעל המערערים לעמוד בו, הינו קבוע לאורך כל הדיון.   "נטל הבאת הראיות" - הרי שעל-אף העובדה שב"כ המשיב יכול היה להביא עדי-הזמה לכל הקשור לרקע העובדתי של תנאי שירותו, כליאתו ומסע החזרה בתשובה של המנוח, ביכר המשיב להסתפק בהכחשות והעלאת ספיקות. עדותו של המערער מס' 2 (ה' יהודה אלחדד - אבי המנוח), שלא נסתרה - יש בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי המשיב והמשיב לא עמד בנטל זה.   18. לטענת ב"כ המשיב: -   א. לא קיים קשר בין התאבדותו של המנוח לניסיונות לחזרה בתשובה.   הרקע ה"טראומטי" של חווית החזרה בתשובה כ"טריגר" או כגורם-רקע משמעותי להתפתחות או החמרת הקושי ההסתגלותי של המנוח - אינו בנמצא.   גם אם השפיעו על המנוח לחזור בתשובה, דבר זה לא גורם למחלת נפש ולא יכול להביא למצב של התאבדות ואינו רלוונטי למעשה ההתאבדות.   ומה עוד, שההחמרה במצבו של המנוח חלה, אפילו לגירסת המערערים, כאשר הוא כבר "התפכח" מעניין העיסוק הדתי.   המנוח סבל מ"הפרעה אישיות קשה" עם "קשיי הסתגלות" עוד טרם גיוסו ובמהלך כל שירותו הצבאי.   המנוח שוחרר מהשירות כאשר לא נמצאה אצלו כל עדות להפרעה נפשית פעילה.   התפתחות מצב פסיכוטי כלשהו, לאחר השיחרור, אינו יכול להיות קשור לשירות הצבאי ולאירועים שנויים במחלוקת, זמן רב קודם לכן.   מחלת המנוח (המצב הפסיכוטי) החלה לאחר השיחרור ללא כל קשר לשירות.   ב. נטל ההוכחה מוטל במלואו על המערערים. המנוח התאבד לאחר ששוחרר מן השירות, כך שנטל ההוכחה רובץ על כתפי המערערים.   "החזקה" - אשר מעבירה את נטל ההוכחה לכתפי המשיב, אינה חלה במקרה שלפנינו באשר המנוח לא היה בעת מותו בשירות צבאי.   סעיף 2 (ג) לחוק קובע כדלקמן: -   "חייל שמת כתוצאה מחבלה - שאירעה בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו אלא אם הוכח היפוכו של דבר".   ופירושו של דבר, אליבא טיעונו של ב"כ המשיב, הוא, כי באשר לאופן העמידה בנטל ההוכחה בערעור מעין זה, הרי שלפי סעיף 2 לחוק, כפי שהובא לעיל, קיימת חזקה, כי המוות נגרם עקב השירות "זולת אם הוכח היפוכו של דבר (זאת, להבדיל, מתביעה להכרת זכות של חייל כ"נכה" לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], אשר לגביה מוטל, תמיד, על החייל עול ההוכחה בדבר קיומו של "קשר סיבתי בין השירות הצבאי וגרימת, או החמרת, הנכות).   לטענת ב"כ המשיב, "היפוכו של דבר" לא הוכח במקרה שלפנינו, והמערערים לא הרימו את נטל ההוכחה שרובץ על כתפיהם.   ג. ובאשר למידת ההוכחה : - טוען ב"כ המשיב, כי אין זה די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא ל"קשר הסיבתי", אלא יש להראות כי "מתקבל מאוד על הדעת" קיומו של קשר כזה, והוא מאזכר את פסק-הדין בע.א. 472/89, קצין-התגמולים נ. אברהם רוט (פ"ד מ"ה (5), עמ' 203 בעמ' 215), וכן את האמור בפסק-הדין בע.א. 192/85, קצין-התגמולים נ. הכט (פ"ד מ"ד (3), עמ' 646, בעמ' 654), שם נקבע, כי: -   "על התובע שנטל ההוכחה מוטל עליו להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, דהיינו, מעבר לסבירות של 50%".   19. אין חולקין, כי המנוח התאבד כחודשיים לאר שיחרורו מצה"ל. בסעיף 2 לחוק, כוונת המחוקק היתה לקבוע "חזקות" בלבד, ומשאין הן חלות, על המערערים להוכיח את טיעוניהם בראיות כדין (ראה: רע"א 449/88, קצין-התגמולים נ. ברזילי, פ"ד מ"ג (3), עמ' 5 בעמ' 7).   משכפר המשיב בטענתם של המערערים, כי המנוח נפטר עקב השירות, דהיינו, כפירה ב"קשר הסיבתי", על המערערים להוכיח קיומו של "קשר סיבתי", וזאת במידת ההוכחה שקבעה לכך הפסיקא.   20. ב"כ המערערים מודה, שגם עובר לגיוסו, ועוד מגיל צעיר, גילה המנוח קשיי-הסתגלות למסגרות, היה בעל קווים נרציסטיים תלותייים המתקשה בקבלת סמכות.   ב"כ המערערים מצביע על "ראיון ברה"ן משל"ב", מיום 10/03/91, כחודשיים לפני גיוסו לצה"ל (מסמך 100 בתיקו של המנוח - מוצג מש/ 1), שלפיו: -   "התרשמות כללית: -   אינו מעוניין כלל בקרבי.   חושב שלא יצליח.   צריך להיות ליד אימו, קל"ב.   עד לגיוסו עבד במוסך כמכונאי.   מתאר עצמו כעצבני, נוהג לריב עם אנשים כשעצבני.   ישנם חברים, מבלה, שולל שימוש בסמים, אלכוהול.   אין עבר פלילי.   מידי פעם נהג להסתבך בתגרות.   מתאר כאמור קשר הדוק עם אימו.   ... ....   ... ... שולל כוונות אובדניות.   לסיכום: - מדובר בחייל חסר מוטיבציה, בעל קווים נרציסטיים תלותיים המתקשה בקבלת סמכות. מומלץ קה"ס - 40".   לטענת ב"כ המערערים, באמור לעיל, אין המדובר בנכות נפשית, אלא - באופי, תפיסת-עולם ובמיכלול של דרכי-התמודדות.   ב"כ המערערים גם מודה, שהמנוח התנגש חזיתית עם המערכת-הצבאית, בתחום המשמעת, בגלל איפיונים אישיותיים בלתי בשלים ומלווים בהתייחסות שמאפיינת גם אישיות עם קווים נרציסטיים: - קושי בלקבל סמכות, נטייה למחשבה ב"שחור לבן", "הכל או לא כלום", וכן קושי בלשאת תסכול.   21. אין חולקין על כך, שמיום גיוסו ועד לחודש מרץ 1992, היו למנוח בעיות משמעת, שכללו: נפקדות ובתי-כלא, שהחלו עוד עם בריחתו מבסיס קליטה ומיון.   לבקשתו של המנוח, הוא נשלח לקורס טבחות ושירת כטבח, בבסיסים שונים (ראה: ממסמך "היסטוריה צבאית", מסמך 126 במוצג מש/ 1).   גם בתקופת הטבחות נמשכו בעיות המשמעת, אשר התבטאו בעיקר בנפקדויות.   המנוח הועבר לבסיס 906, שם נמשכו בעיות המשמעת והוא נכלא למשך תקופה של 14 יום.   בחודש מרץ 1992, הועבר לגדוד 17.   22. בתיקו של המנוח (מוצג מש/ 1) מצוי מסמך מס' 8, מיום 11/02/93, של רס"ל יחזקאל דוד, שהיה מפקדו של המנוח עד לחודש אוגוסט 1992.   במכתב זה כותב רס"ל יחזקאל דוד, כלדלקמן: -   "... לאחר שבוע של שירות תחת פיקודי, החל לגלות חריצות ויעילות בעבודה וכן משמעת. ביצע כל המוטל עליו על הצד הטוב ביותר. כל זאת במשך חמישה חודשים.   לאחר תקופה של 5 החודשים הנ"ל, נשלחתי לקורס למשך חודשיים. בהיותי בקורס נודע לי שישנם בעיות עם החייל הנ"ל. לצערי, תקופה זו לא היתה בשליטתי ובהמשך שירותו המצב החמיר יותר.   שבועיים לאחר שחזרתי ליחידה, גיליתי שהחייל ממורמר ואינו מעוניין להמשיך את שירותו ביחידה. לדבריו, ניסה משגיח-הכשרות במטבח להחזירו בתשובה.   באחד הימים, אף הגיעו החייל עם אביו לבסיס וסיפרו לי כי לחצו על החייל לחזור בתשובה.   עם כל הרצון הטוב שלי, שבו ניסיתי להחזיר את החייל למסלול, נתקלתי בבעיות.   החייל לא שלט ברוחו ובהמשך השתמש באלימות פיזית (פעם אחת) כלפי אחד הנג"דים, ובנקודה זו הועבר החייל לטיפולם של הדרגים הבכירים יותר בבסיס, וכך הופסק הקשר בינינו...". 23. ב"כ המערערים לא מצא לנכון לזמן, למתן עדות, את רס"ל יחזקאל דוד, מפקדו הנ"ל שהמנוח.   עפ"י הנטען, היו המערערים בקשר עם המפקד הנ"ל גם לאחר מותו של בנם ומטבע הדברים יכול היה מפקד זה, אשר המנוח שירת תחת פיקודו, לשפוך אור על הקורות עם המנוח בתקופה שהוא פיקד עליו.   יש לציין, כי לטענת ב"כ המערערים, מצא רס"ל יחזקאל דוד נתיבות לליבו של המנוח, שהפך להיות חייל ממושמע, תיפקד לשביעות רצונו של מפקדו זה, ופסקו בעיות המשמעת.   24. ב"כ המשיב מדגיש בדברי סיכומיו, שלא רק את רס"ל יחזקאל דוד לא מצא ב"כ המערערים לנכון לזמן למתן עדות, אלא שלא הוגשה כל בקשה לזמן למתן עדות כל עד אחר, אשר יכול היה לספר על הקורות עם המנוח בתקופה שמיום שיחרורו מצה"ל ועד ליום מותו (ראה: סעיפים 6 ו- 7 בתצהירו של המערער מס' 2, מיום 02/01/94, שם מוזכרים: - "אחד מחבריו" - שיצא עם המנוח 3 ימים לפני מותו ו"אחיו של המנוח, משה" - ששיכנע את המנוח לצאת לבילוי-לילי בפאב).     25. כאמור, קבע המומחה-הרפואי מטעם המשיב (פרופ' משה קוטלר), כי בשום מסמך מן המסמכים הרלוונטיים לא מופיע הרקע ה"טראומטי" של ניסיון החוויה של חזרה בתשובה כ"טריגר" או כגורם-רקע משמעותי להתפתחות או החמרת הקושי ההסתגלותי של המנוח. בכל המסמכים מצויין שמדובר ב"הפרעות אישיותית וקושי הסתגלותי-משני".   דא-עקא, לטענת ב"כ המשיב, "הפרעות אישיותית וקושי הסתגלותי-משני" - מלווים את המנוח בכל ימי חייו, עוד בטרם גוייס לצה"ל, ואין כאן כל דבר מיוחד המייחד את השירות בצה"ל.   26. והדרא קושיא לדוכתיה: -   "האם סמוך לשיחרורו של המנוח מצה"ל, סבל המנוח מהפרעה נפשית פעילה, או שגם אז היה במצב של הפרעת אישיות קשה עם קשיי הסתגלות-משני"?   27. כאמור, העידו בפנינו ד"ר סרג'יו נובזנסקי, המומחה-הרפואי מטעם המערערים ופרופ' משה קוטלר, המומחה-הרפואי מטעם המשיב. שני המומחים-הרפואיים נחקרו על האמור בחוות-הדעת הרפואיות שהוכנו על-ידם. אולם, חובה להדגיש, שחוות-הדעת הרפואיות של שני המומחים-הרפואיים הנ"ל היו חוות-דעת רפאויות רטרוספקטיביות; המומחים-הרפואיים לא בדקו את המנוח, הן נערכו לאחר פטירתו והאמור בחוות-הדעת שלהן היא בבחינת התבוננות אל העבר.   שני רופאים-המומחים הנ"ל מאשרים, כי כבר בעת גיוסו היה המנוח עם הפרעת אישיות נרציסטית (Narcistic Personality Disorder).   28. הפרעת אישיות נרציסטית: -   הרופאים הנ"ל הסבירו לנו, "הפרעת אישיות נרציסטית" מהי? המדובר בהפרעה עם קשיים בין-אישיים ניכרים, הנגרמים בעקבות הרגשה מופרזת של ערך-עצמי. של מיוחדות וגדלות, מצד אחד, ואדישות ניכרת לטובתם של אחרים, מצד אחר.   בדרך כלל, הוא אישיות נוקשה ויכולת הסתגלות נמוכה מאוד למהמורות החיים.   אנשים עם קווים נרציסטיים נוטים להגן על כבודם ולהגיב בכעס, והרבה פעמים לברוח מהסיטואציה הזו. הם לא מהמתמודדים.   בעל הפרעת האישיות הנצריסטית מועסק בפנטזיות של הצלחה לא מוגבלת, של כוח, של יופי, של חוכמה, של עושר, של ברק ושל אהבה אידיאלית, והוא דורש תשומת-לב והערצה. אך מתחת לכל אלה קיימת הרגשה של נחיתות, בושה, השפלה וריקנות.   משום כך תבוא תגובה קשה מאוד לכל כשלון או ביקורת והוא יחוש מיד תחושות חזקות של בושה, דיכאון והשפלה.   אנשים עם קווים נרציסטיים עשויים להיות עם בטחון עצמי מופרז, שמחפשים אישור, חיזוק והערכה מהסביבה. הם עשויים להתעמת עם אנשים שאינם רוכשים להם הערכה. במצב של תיסכול, כאשר המדובר בדברים שהם חווים ככבוד שלהם - הם עלולים, לעיתים, להגיב באופן תוקפני או קיצוני.   29. עפ"י עדותו של ד"ר סרג'יו נובזנסקי, אנשים עם קווים נרציסטיים הם לא תמיד בעייתיים. לדעתו, הקווים הנרציסטיים שהצטיירו אצל המנוח אומנם אינם קשורים עם השירות הצבאי, אבל, כך גורס הוא, שהשירות-הצבאי ותנאיו עלולים לחדד אותם, וזאת שעה שהוא מגיע לכלל עימותים מול מערכת שעשוייה להיות כוחנית, שכופה את עצמה.   גם מסקנתו של ד"ר סרג'יו נובזנסקי היא, שלאחר שיחרורו של המנוח מהשירות בצה"ל - בא לידי ביטוי מצב פסיכוטי אצלו. ד"ר סרג'יו נובזנסקי חושב שמצב פסיכוטי היה חבוי בתוכו של המנוח עוד בתקופת שירותו ואין הוא יודע, באופן וודאי, מתי התחיל אצלו המצב הפסיכוטי.   ד"ר סרג'יו נובזנסקי מסכים, שלאחר השיחרור מצה"ל, הלחץ, שהוא מייחס למערכת הצבאית, יורד מכל חייל וחייל ומהמנוח בכלל זה.   30. גם טיפול סימפטומטי, אשר היה בו כדי לעכב את ההתדרדרות במצבו של המנוח, לשפר את איכות חייו - הוא טיפול שהמנוח היה זכאי לו.   דא-עקא, מדובר כאן בהפרעה שהטיפול בה הוא פסיכותורפויטי-דינמי עם גישות טיפוליות מיוחדות, ואין לה טיפול ספיציפי. המרכיב השיפוטי-ערכי שנוקט המאבחן משמש גרום-מכריע בקביעת הסוג של האבחנה. לעיתים קרובות, יש לצרף לטיפול הפרטני טיפול-קבוצתי או משפחתי. הפרעה זו סגרה בפני המנוח אפשרויות טיפול מועילות ורשויות הצבא מצאו לנכון, ועפ"י בקשת המנוח, לשחררו מן השירות.   31. המהלכים שקדמו לישיבת וועדת הערכה הפסיכיאטרית, מיום 04/11/92, היו כדלקמן: -   לאחר שביום 14/10/92 ביצע נפקדות נוספת, התייעצו הורי-המנוח ביום 22/10/92 עם רופא בקשר להתנהגותו וביום 23/10/92 ביקש המנוח לראות קב"ן, באופן דחוף ביותר.   המנוח נפגש עם קב"ן רס"ן כלנית דניאל, ביום 23/10/92, ועפ"י מכתבה עולה, כי לא נמצאו אצל המנוח הפרעות-חשיבה. האפקט היה תואם ולא היו מחשבות אובדניות ממשיות. המנוח ביקש להשתחרר מצה"ל היות ולא מסוגל להיכנס שוב למעצר. מוזמן לבדיקה פסיכיאטרית ביום 27/11/92.   ביום 27/10/92 נבדק המנוח ע"י פסיכיאטר-מומחה, ד"ר מיכאל פוקס.   ביום 28/10/92 מוכרז המנוח כעריק. וביום 04/11/92, נערכה וועדה-פסיכיאטרית בהשתתפות: רס"ן גרגורי רויטמן, פסיכיאטר-מומחה ורס"ן מיקי דרדשטי, פסיכולוג-קליני, אשר התרשמו, כי המנוח סובל מהפרעת אישיות נרציסטית והמליצו על שיחרורו מצה"ל.   בו ביום, דהיינו, ביום 04/11/92 - שוחרר המנוח מצה"ל.   תוצאות הבדיקות הנ"ל, שנערכו למנוח סמוך לשחרורו - לא העלו כי המנוח היה במצב פסיכוטי או שהיה חולה במחלת נפש.   32. ברור לנו, שהמנוח נזקק היה לטיפול-רפואי, שאין לה עם השירות ולא כלום.   הוועדה הפסיכיאטרית, בזמן אמת, דהיינו, ביום 04/11/92, איבחנה את מצבו של המנוח, שאינו במצב פסיכוטי וכדי ליתן פורקן מהלחץ שבו היה נתון, ערב כניסתו החוזרת למעצר, נעתרה לבקשתו והמליצה על שיחרורו מצה"ל.   לא מדובר, איפוא, באי-איבחון של מחלה או אי-מתן טיפול מתאים בה. גם אין טענה שאילו היה המנוח מאובחן כראוי ומטופל כיאות במהלך השירות הצבאי, ניתן היה למנוע את האירוע הטרגי.   33. עיינו גם ב"סיכום הפגישה", מיום 20/01/93 (מסמך 11 בתיק מש/ 1) של ד"ר נימרוד גריסרו.   ד"ר נימרוד גריסרו בדק את המנוח בתאריך 07/12/92 והגם שהוא מציג מצב פסיכוטי בין שתי התקופות, הרי כפי שהעיד פרופ' מ. קוטלר, בהחלט יש להניח, שהתפתחה אצל המנוח פסיכוזה אחרי השיחרור מצה"ל וכי על-פי האבחנה המובאית במכתבו האמור של ד"ר נימרוד גריסרו המדובר בתחילת סכיזופרניה, שאם אינה מטופלת כיאות - גדל הסיכון.   34. הבסיס העיקרי עליו נשען ערעור המערערים הוא האמור בתצהירים שלהם ועדותו בפנינו של המערער מס' 2, וזאת כאשר גם חוות-הדעת הרפואית של המומחה-הרפואי מטעמם נסמכת על כך.   בנסיבות המקרה, נראה לנו, שאין להשתית את הערעור על זאת. הזמן שחולף אופף את האמת בערפל השיכחה. השומעים סיפור כזה או אחר, כעבור זמן, חייבים להבין שהוא מסופר מנקודת-מבטו של המספר, שגם אם חזה את מקצת הדברים מבשרו, הרי מעצם הדברים, שהם כה רגישים, הוא טווה את העלילה על-פי דרכו וצובעה     בצבעיו על-מנת לנקות עצמו מכל חשש שמא יהא מקום לייחס לו או למשפחתו חלק במעשה האובדני של המנוח.   35. נראה, שהמנוח סבל מהפרעה אישיותית כבר בילדותו, ועל-כל פנים - עוד בטרם גיוסו לצה"ל.   36. מסתבר, שההפרעות הנ"ל לא היו ניכרות ובעת הבדיקה הרפואית בלשכת הגיוס התעלמו מהן.   37. בעת שירותו הצבאי של המנוח, סימני ההפרעות באו יותר לידי ביטוי, וזאת כתוצאה מהשינוי בצורת-החיים, עבודה מסוג אחר, אנשים אחרים וכו'.   38. מצבו של המנוח הלך והחמיר הווא שוחרר מחמת אי-התאמה מוחלטת.   39. קרוב לוודאי, שעצם השיחרור מצה"ל הביא להחמרה נוספת בפגימתו היסודית שהיא, כאמור, הפרעה באישיות. ברם, אין לומר, שתהליך השיחרור הינו ביטוי של מחלה נוספת, המדובר בהתפתחות והמשכיות של אותה התסמונת, דהיינו, "הפרעה אישיותית".   40. חשוב לציין כי "הפרעות אישיותית" אינה מחלה ואף אינה מוכרת בתור שכזו.   41. כאמור, התאבד המנוח חודשים אחרי השיחרור מצה"ל. אין בפנינו כל ראייה מה היו האירועים שחווה המנוח בתקופה זו של שמונת השבועות.   42. מסקנתנו היא, כי המערערים לא הוכיחו, כי קיים "קשר סיבתי" בין מותו של המנוח לבין השירות הצבאי.   43. דין ערעור זה להידחות והחלטת קצין-התגמולים מיום 18/04/94 - נשארת בעינה.   44. אין צו להוצאות.   45. זכות ערעור כקבוע בחוק.   46. מזכירות בית-המשפט: - א. תשלח לב"כ הצדדים - עותק מפסק-דין זה. ב. תעביר לקצין-התגמולים, ישירות, עותק מפסק-דין זה. ג. תחזיר לב"כ המשיב - את תיקו-הרפואי של המנוח (מוצג מש/ 1).     ניתן היום ט"ז בחשון, תשס"ג (22 באוקטובר 2002) בהעדר ב"כ הצדדים.      ( - ) ( - ) ( - ) יעקב גנן, שופט (דימ.) פרופ' א. להמן מר י. שיל"ת אב בית-הדין חבר חבר נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיצבארפואהשירות צבאי